ריטב"א על יבמות פ״ט

1 תנן התם אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומ' במזיד אין תרומתו תרומ' הק' בתוס' מ"ש מן התורם מן החומץ על היין דבשוגג אין תרומתו תרומה כלל כדמוכח מההוא דהבודק את חביתו להיות מפריש עליו והולך ואחר כך נמצאת חומץ שבפ' המוכר פירות וכדאיתא נמי בתוספת דמסכת תרומות כהא דתניא היה בלבו לתרום מיין על יין ונמצא חומץ אין תרומתו תרומה וכשהו' במזיד אשכחן לרבנ' דאמרי בפ' המוכ' שהתור' מן היין על חומץ תרומתו תרומ' מדר' אילעא ולא קנסי ליה רבנן כלל ואלו הכי גבי טמא וטהור אמרי' איפכ' דבשוגג תרומתו תרומ' ואפי מדר' ובמזיד אין תרומתו תרומ' מדרב' מיה' ותי' דהכא החמירו כשהוא במזיד לקנסו משום שהטמ' הפסדו מרובה דלא חזי אלא להסקה מש"כ התם דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מחמרא ולגבי שוגג כיון דטמא וטהור הם שם א' ומין א' לא חשיבא הפרשה בטעו' ותרומתו תרומה אבל יין וחומץ אעפ"י שהם מין א' לרבנן מ"מ שני שמות הם ומה שהוציא בשפתיו היה טעות והפרש בטעות לא הויא הפרשה. ואבטיח וקשות שנמצאו מרים או סרוחים הרי הם כטהור מ"מ אעפ"י שהפסידם מרובה אבל הם שם אחד ומין אחד:

2 שוגג אמזיד קא רמית שוגג לא עבד איסור' פי' וכיון דלא עבד איסורא במתכוין לא חשדינן ליה דפשע ולא מפרש אי הויא תרומתו תרומה. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה דהא ודאי כיון דקתני ונמצאת מכלל דשוגג היה וי"ל דאיהו סבר דכיון דרובא של קשואי' מרים ואבטחים סרוחי' איבעי ליה למידע וכיון דלא דק מזיד הוא ואנן משני' דמ"מ דכיון דעשה שלא במתכוין שוגג הוא והשתא קס"ד דשוגג גמור קאמר ולהכי הדר פרכי דא"כ קשי' שוגג אשוגג ופרקי' דלאו שוגג גמור קאמרי אלא שוגג קרוב למזיד:

3 דאיבעי ליה למטעמיה והאי טעמ' ודאי שפיר הוה ידעי מעיקר' ומשום הכי הוה חשבי ליה מזיד גמור אלא דמקשה פריך סתם ולא אדכרי' לה"ט בהדיא אדכרי' אידך השתא והכין אורחא דתלמודא:

4 בתרי מני ציית בחדא מנא לא ציית פי' דבתרי מני כי התם שפיר משמע ליה כי הדין נותן שלא תהא תרומתו תרומ' אבל בטמא וטהור שאין עדין א' וכלי א' איהו טעי וסבר דתרומתו תרומ' וחד מנא ותרי מני דאמרי' לאו דוקא אלא לומר ענין א' ומיהו רב נתן בר הושעי' סבר דאפי' בחדא מנא ציית והלכתא כוותיה דסוגיי' כוותיה אזלא ורבא פריך עליה דרב חסדא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה במקום עשה ולדורות כה"ג וק"ל כרבא וכפ' הרמב"ם ז"ל ומה דקשה על הא מסוגיי' דקדושי' בפ"ב בשמעת' דמפריש חלתו קמח כבר פרשתיה שם בס"ד:

5 שאני הכא דמדאוריתא תרומה מעליא הוא מדר' אילעי פי' אבל הכא בתורם מן הנקוב עלשאינו נקוב ומן החיוב על הפטור אין תרומתו תרומה ומה שהפריש טבל גמור הוא מן התורה ולפי' צריך שיוצי' עליו תרומ' מעשר ומיני' ובי' או מחיוב אחר ומיהו באידך שתר מן שאינו נקוב על הנקוב אעפ"י שאין תרומתו תרומה דה"ל מן החיוב על הפטור מסתייה לתקן את התבוא' שהיתה מן הנקוב דאלו אידך שאינו נקוב אינו חייב בכלו' מן התור' ואין שם תרומה חל עליו מן התורה וגם אינו טבל וכיון דכן הוי' תרומ' דרבנן בעלמא ולא הוצריכוהו לחזור ולתקנ':

6 אימא משתעמוד בקומתה ותכנס לחופ' וכניסה לחופה בעי' לכולי עלמא לדידכנו דקאמרית פי' דב"ש בקיאים הם בדברי ב"ה ויודעי' היו סברתם אלא שהתנא מקדי' דברי ב"ש לעולם:

7 הפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא ופסיק הרמב"ם ז"ל דה"ה לכל ב"ד חשוב בכ"מ ובכל זמן וכדאמרינן במס' מ"ק ומ"ל דמפקרי. ומכאן סמך להכרזות שנהגו במלכותינו כי מפני שיש בו תיקון לקוחות ולמוכרו מפקיעים זכותו של מערער מפני שלא מיחה:

8 והתניא איהו מת מצוה כל שאין לו קוברין ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. יש שפי' שהמת הבא להפטר קורא קרובין ואין עונה אותו כלומר שאין לו קרובים ואעפ"י שיש רחוקים שיתעסקו בו מת מצוה חשיב שיטמא עליו אפי' כהן ונזיר והראיה מהא דאמרי' הכא נמי כיון דלא יירת לה קרובים קריא ולא ענו לה הו' והוי' מת מצוה ואין פירוש זה נכון חדא דאין כהן מטמא למת מצוה אלא מפני כבוד הבריות שלא יהא המ' מוטל בלא קבורה וכל שיש עוסקי' בו ואפי' רחוקים הרי כבודו עמו ולמה יטמא לו כהן ונזיר ועוד דבירוש' דמ' נזיר פי' להדיא דקורא ואחרי' עוני' זהו שהכהן הבא ליטמ' קורא לאחרים לקוברו ואין עונים אותו לפיכך אמרה תורה שיטמא לו בעצמו ואפי' היה מוצא אנשים לקוברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה והא דאמרי' הכא דכיון דלא יירתי לה קרובים קריא ולא עני לה לישנא בעלמא נקט שאפי' היא בעצמה קורא לקרובים לא יענו לה וכ"ש כשהכהן קורא אותם וכיון שהקרובים לא יטפלו בדבר כ"ש הרחוקי' דאמרי הא איתי לה בעל והא אית לה קרובים ומפני שהוא מת מצוה הטילו קבורתה על בעל כיון שהוא יורשה וסבר דכל שירושתו מן התורה ומן התורה אין לו ליטמא אין הקרובי' ולא הרחוקים מקפידים ולפי' אינו מטמא לאשתו פסולה ואעפ"י שהוא יורשה והטעם שאמרה תורה לכהני' שיטמאו לקרובי' אינו מפני מת מצוה דהא ודאי שפיר נטפלים בהם קרובים ורחוקי' אלא הטעם כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר ע"י קרובי' עשאו הכתוב לענין זה כענין מת מצוה ודיני מת מצוה כתבתי במקומו בס"ד. א"ה עיין בנמקי יוסף יבמות בפ' זה: