ריטב"א על יבמות קי״ד

1 אלא מניחו תולש מניחו זורק וא"ת תולש וזורק מאן דכר שמיה לימא מניחו מביא וי"ל דלרבותא נקט תולש שהיא לאלתר מלאכה גמורה שיש בה מעשה גמור וזורק נמי טפי עדיף ממביא דאלו מביא כשעומד ליפוש תוך ד' אמות אין כאן איסור ודרכו של קטן להיות עומד ליפוש קלי קלי כנ"ל:

2 בעושה על דעת אביו פרש"י ז"ל כי כשעומד אביו עליו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאלו הוא מאכילו בידים שהוא אסור ולא אמרו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה וכ"ש שלא יאמר לו קום אכול וכן עיקר:

3 רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה יש מקשים מהא דאמר במסכת נידה קטן שהקדיש ואכלו אחרים ר' יוחנן אמר לוקה כשהוא מופלא סמוך לאיש דקסבר מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואותבי עלה מדתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא היכי אתיא הפרה דנשואין דרבנן ועקר הקדש דאוריית' ופריק רבא בר שילא דקטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו אלמא לר' יוחנן פשיטא ליה וי"ל דאנן הכי קאמרי' דר"י עביד כמאן דמפסקא ליה ואזיל ומדחי ומיהו כיון דר' פדת פריק שפיר מאי דאקשו ליה ועביד בה עובדא קים לו דר' יוחנן הכי ס"ל ויש מתרצי' בפני' אחרים וזה נ"ל נכון. ומיהו אמסקנא דהתם לא קשיא מידי דהא פריק מתני' משום דר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעל' נודרת וכדפי' בדוכת' בס"ד:

4 ומיהו שמעינן בהאי סוגיא דאפילו במופלא סמוך לאיש אמרו דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וה"ה לאביו דהא מדמינן להו אהדדי בשמעתי' והרמב"ם ז"ל כתב שאם הגיעו לחינוך חייב אביו להפרישו והדין עם רבי' ז"ל דהיאך יחנכנו במצות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות וכיון שכן יש לנו לומר דכל מאי דמייתי בגמ' בקטן גבי אביו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך אי נמי דההיא דמ' נידה לא קי"ל הכי אמסקנא דפריש טעמא דמתני' משום דרב פנחס ולעולם קטן שהגיע לחינוך חייבי' ב"ד מדרבנן להפרישו מנבלות ואיסור' וכן דעת מהר"אה ז"ל הר"ם בשם רבו רבי' ז"ל:

5 קתני מיהת אין חוששי' ביונק שקץ פי' אלמא קטן האוכל נבלו' אין ב"ד מצווין להפרישו ופרקי' התם משום סכנה וא"ת בשלמ' למאי דפרקי' דהתם משום סכנה היינו דקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות שקצים ורמשים מפני שאינו מסוכן אצלם הא חלב מאכילין אותו בידים וכי קתני רישא יונק תינוק היינו שיונק על ידינו שמניקין אותו לכתחלה אבל למאי דס"ד דרישא מניחין אותו ליינק קאמר משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אדקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות ליתני בדידה שלא יניקינו חלב נכרית ובהמה טמאה וי"ל דאנן לס"ד דאפשר דה"ל למתני הכי וחדא מינייהו נקט:

6 לא צריכא דאיכא צערא שבת דאסור סקילה גזרו בה רבנן פי' ואע"ג דמפרק כלאחר יד הוא וה"ל שבותא דרבנן שאין דישה אלא בגדולי קרקע לא שריא ליה בשבת משום צערה אלמא לא התירו ע"י ישראל בחולי שאין בו ספק שבו' מדבריהם ואפי' ע"י שנוי ואפי' שהתירו בו שבות דאמירה לעכומ"ז כל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשת ע"י עכומ"ז וקש' להו לרב' ז"ל על הא דאבא שאול מיהא דאמר ר' מרינוס בפ' אעפ"י גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש ואע"ג דליכא אלא צער' וק"ל התם כר' מרינוס כדאיפסיקא הלכתא בהדיא ויש שתירץ דהא דאבא שאול פליגא ולית הלכתא כוותי' ור"ת ז"ל פי' דהכא צער תיאבון בעלמא כי אולי יחלה מפני כן אבל התם צער חולי דגונח הוא מכאוב לבו ורפואתו בחלב וכדאיתא בפרק מרובה שהדבר ידוע שהחלב יפה לו ויש בו צער כל הגוף התירו אפי' בשבת שבות ע"י שנוי ואין למדין ממנו אלא לצער כיוצא בו דגונח ורפואה מסויימת וידועה דחלב ולהכי פריט בה וכבר כתיבנא לה בדוכת' ובדוכתי אחריני בס"ד:

7 גזירה משום התרת יבמה לשוק פי' דמאן דחזי סבר דאנן שבקי' לה גביה מפני שנשואי' גמורי' ודחו זיק' יבמה ואתו למשרייה לשוק בלא חליצה ולענין פסק קי"ל כעובדא דר' פדת דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו דליכא אמורא דפליג עליה בהדיא והא פריק כל מאי דאקשו עליה ובכולי תלמודא פרכי' הכא להדיא קטן אוכל נבלות הוא וכך פרכי' לי' בריש פרקי' ועוד דר' פדת עבד בה עובדא אלמא הכי קי"ל שפיר ותלמודא מתרץ בהכי להדי' מתניתא דבפ' יוצא דופן אלמא הכי הלכתא:

8 ומיהו אסור מן התורה להאכילו בידים גם לומר לו קום אכול וכדנפק' לן מקרא וי"א מרבותי' ז"ל דבאיסורי' של דבריהם מחתינן להו חדא דרגא ומאכלין אותו בידים בקטן שלא הגיע לחינוך מיהת דהא למאן דסבר בסוגיין דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו מודה היה דבאיסורי דרבנן אינם מצווין להפרישו אבל מהר"ם ז"ל היה אומר שאין לנו לעשות דמיון זה להתיר להאכיל בידים שום איסור:

9 והא דאמרי' בפ' ר' אליעזר גבי כשות' וליתן ליה לתינוק וליזרע טעמא דמילתא מפני שהוא אסור קל של דבריהם דלרב משרשי' לאו עירוב' היא אלא מפני מדת חסידו' דאי לא היכי הוה מקיימו לדעת וכדכתי' בדוכת' בס"ד ותדע דבבבל מערבי בו הא דאמרי' התם שמערבין לגדול בי"ה ומפרשי' התם טעמא דאע"ג דלא חזי אוכל לגדולי' הא חזי לקטן י"ל כיון דשאני התם דחזי לגדול למחר אבל מאי דלא חזי לעולם לגדול אין מערבין בו משום דחזי לקטן מ"מ הדבר נראה אמת לעצמו שאין להאכיל בידים אפי' לקטן שלא הגיע לחנוך איסורי' של דבריהם ולא משום דילמא אתו למסרך שלא נאמר כן אלא במה שאנו עושים לצרכנו כדמפרש במ' ערובי' אלא טעמא דמילתא שלא להקל באיסורי' דרבנן וכן עיקר מר' הר"ם. ובהכי סליק פרקא שבח לאל בורא עולם:

10 האשה שלום

11 גמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקבעי למתני קטטה בינו לבינה פי' דמסתמא אע"ג דלא ידעי' אם שלום בינו לבינה או אם יש שלום בעולם הרי היא נאמנת ואיידי דבעי למתני סיפא קטטה בינו לבינ' מלחמה בעולם תנא רישא שלום בינו לבינה ושלום בעול' וסיפא דוקא רישא לאו דוקא:

12 הדר א' רבא רעבון גריעה ממלחמה פירש מעיקרא אמר דעדיף ממלחמה דסבר דברעבון ליכא למימ' כלום בדדמי כיון דחזא האי עובדא דאתתא דאמר בדדמי אם כן רעבון שייך בדדמי הא ודאי גריעה הוא ממלחמה. דאלו מלחמה כי אמרה מת במלחמה הוא דלא מהימנא אבל מת על מיטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו פירוש דבמלחמה אם חלה על מיטתתו ומת מהימנא דהשתא לא אמרה כלום בדדמי כדאמרה ברעבון מכיון דידעה שאין שום מאכל ומשקה עמו אבל אם אמרה במלחמה שירד בעלה במלחמה והוכה שם וחזר ומת על מיטתו לא מהימנא דהא אמרה בדדמי דכיון דחזאי דמחיוהא ברומח' מכה רבה אמרה לא חיי כדאמרי' לעיל וי"מ דאפי' בה"ג מהימנא שלא חששו דאמרה בדדמי בה"ג אלא כשהיא יראה מלשהות עמו ושבק' ליה ואתיא כההיא דרעבון דשבקא לגברא מפחד רעבון וכשלא הניח' לו שום מאכל והניחתו חולה אמרה בנפשה ודאי מת ובמלחמה כי חזאי במלחמה שהוא מוכה מכת חרב יראה לנפשה ואתיא ואמרה דמת כדדמי לה דבכה"ג לא חיי אבל כששב לביתו מקום שאין שם פחד ולא שבקא לי' הא ודאי כשאמרה מת על מיטתו היינו משום דחזיתיה דמית ממש דאל"כ כשיש שלום בעולם ניחוש שמא חלה והרי הוא גוסס וכסבורה שמת ואמרה בדדמי אלא ודאי כדאמרן וזה נר' יותר נכון ולד"ה כל שאמרה שמת בעלה במלחמה וקברתיו נאמנת שהרי אף ברעבון דגריע ממלחמה נאמנת וטעמא דמילתא משום דליכא למימר קברתיו בדדמי ואנן לא חיישי' בכלה שמע' דמשקרא במתכוין ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאם אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת וזה אינו ודאי כדמוכח סוגייא בהדיא:

13 איבעי' להו החזיקה היא במלחמה בעולם מי אמרי' מה לי לשקר איבעי' אמ' שלום בעולם או דילמא כיון דקי"ל חזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע חזקה וק' לרבוות' ז"ל תפשוט ליה דלא אמרי' בכי הא במקום חזקה מסיפא דמתני' דמלחמ' בעולם דכשאמרה מת בעלי אינה נאמנת דילמא אמרה בדדמי ואע"ג דאיכא מגו דאיבעי' אמרה מת על מיטתו וקברתיו ומתרצי' דלא דמו דהתם הנאמנות היא כדמפר' בדיבורא ותימ' מת על מיטתו או מת וקברתיו וחיישא דילמא מכחישין לה שלא מת על מיטתו או שלא היתה היא בקבור' כשתהא מוכחשת במקצת שלא יאמינוה במקצת הילכך לאו מיגו מעליא הוא אבל הכא כל היכא דממעט' בדבורא מהימנא טפי דהשתא הוא דאמרה מלחמה בעולם ומת שם ואלו בעיא שתקא ואמרה מת בעלי בלחוד ויש מקשים עוד דהכא לא איפשיט' בעיין ואלו בפרק האשה שנתאלמנה איפשיטא לן כה"ג דאמרי' מגו במקום חזקה גבי מתני' דעיר שכבשה כרכום שכל כהנות שבתוכה טמאות ואם יש שם מחבואה א' מצלת את כלן. ואסיקנא שאם אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאע"ג דחזקה דכל שאינה נחבאת טמאה כיון דאיבעי' אמרה נחבאתי ולא נטמאתי א"נ דשתקה טהורה השתא נמי טהורה ומהימנא ויש מתרצי' שאין כל החזקות שוות וחזקה דהתם קלישה טפי מחזקה דהכא עוד יש לתרץ לפי שיטה זאת דלא דמו דהתם אמרי' מגו לאוקמי אתתא בחזקת' שהיא בחזקת כשר' וטהור' וחששא הוא שחששו לאסרה במלחמ' שמא נטמא' הילכך כל היכא דאיכ' שום צד ושום מגו להאמינ' מהמנינן לה וכאמ' התם חשש' בעלמ' היא. אבל בזו שהיא בחזקת אשת איש וחכמי' הקלו בה הרבה להאמינה שמת בעלה משום עגונא כל היכא דאיכא רעותא ושום חזקה שלא להאמינה דילמא לא מהימנא משום מגו לאפוקי מחזקתה כנ"ל. ומיהו קשיא לן אשמעתי' טובא היכי שייך בהא לומר מה לי לשקר שאין אנו אומרי' כן בשום מקום אלא כשיש חשש טענת שקר ואלו הכא לא חיישי' כלל דמשקרא אלא דאמרה בדדמי וא"כ מאי מגו שייך הכא אלא ודאי שזה הלשון מושאל הוא ומפני שאלו שתקה היתה נאמנת אנו אומרי' מה לה להכניס עצמה לומ' טענה שיאמר שמשקרת בשוגג ובדדמי ניחא לה טפי בשתיקה אלא ודאי בתום לבבה אמרה כן מפני שהיא יודעת בעצמה שהיה הדבר כן ולקים יותר והשתא לא דמיא הא לההיא דפרק האשה שנתאלמנה כלל דהתם לשקרא הוא דהוה דחיישינן וכיון דאית לה מגו מהימנא להוציא מלבבנו מה שא"כ הכא שיש לחוש דאמרה בדדמי והשתא נמי לא דמי' למשנתי' דכיון דהוחזקה ודאי מלחמה קים לן דודאי אמרה בדדמי אבל הכא שהיא דהחזיקה המלחמה אין לנו לתלות כ"כ דאמרה בדדמי ואיכא לפרש דברים כפשוטן דמשום דהחזיקה מלחמה בעולם ונר' דבר של שקר דמלחמה קלא אית לה היה אפשר לחוש שמשקרת לומר כן מפני שהיא סבורה יותר כשתאמר שמת במלחמה כי הרבה מתים כן במלחמה ולהכי אמרינן מי אמרי' מה לי לשקר אי בעיא אמרה וכו':

14 והשתא לפי' זה אתא לישנא כפשוטא ולא דמיא למשנתי' מן הטעם שכתבנו ולא דמיא לההי' דפרק האשה שנתאלמנה דהתם כ"ע ידעי דניחא לה טפי למשתק או שתאמר נחבאתי משתאמ' לא נחבאתי ולא נטמאתי וה"ל מגו מעליא טפי: