ריטב"א על יבמות קט״ו

מהדורה: חידושי הריטב"א, למברג תרכ"א

« ריטב"א על יבמות קי״ד ע״ב ריטב"א על יבמות קט״ז ע״א »

1 יבמות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: ״עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ בַּיִת״, ״עִישְּׁינוּ עָלֵינוּ מְעָרָה״, ״הוּא מֵת, וַאֲנִי נִצַּלְתִּי״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר לָהּ: כִּי הֵיכִי דִּלְדִידָךְ אִיתְרְחִישׁ נִיסָּא, לְדִידֵיהּ נָמֵי אִיתְרְחִישׁ נִיסָּא.

2 יבמות פתח ↗

3 יבמות פתח ↗

הָהוּא גַּבְרָא דִּבְשִׁילְהֵי הִלּוּלֵיהּ אִיתְּלַי נוּרָא בֵּי גנני גְּנָנֵיהּ. אֲמַרָה לְהוּ דְּבֵיתְהוּ: ״חֲזוֹ גַּבְרַאי! חֲזוֹ גַּבְרַאי!״ אֲתוֹ, חֲזוֹ גַּבְרָא חָרוֹכָא דִּשְׁדֵי, וּפִסְּתָא דִּידָא דְּשַׁדְיָא.

4 יבמות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּטָבַע בְּכַרְמֵי, וְאַסְּקוּהוּ אַבֵּי הֲדָיָא לְבָתַר תְּלָתָא יוֹמִין, וְאַנְסְבַהּ רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא לִדְבֵיתְהוּ. וְתוּ: הָהוּא גַּבְרָא דִּאטְבַע בְּדִגְלַת, וְאַסְּקוּהוּ אַגִּישְׁרָא דְּשַׁבִּיסְתָּנָא, וְאַנְסְבַהּ רָבָא לִדְבֵיתְהוּ אַפּוּמָּא דְשׁוֹשְׁבִינֵי לְבָתַר חַמְשָׁה יוֹמֵי.

5 יבמות פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֵד אֶחָד בַּמִּלְחָמָה מַהוּ? טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מְהֵימַן — מִשּׁוּם דְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי הוּא לָא מְשַׁקַּר, הָכָא נָמֵי לָא מְשַׁקַּר. אוֹ דִלְמָא: טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּהִיא גּוּפָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא, וְהָכָא כֵּיוָן דְּזִימְנִין דְּסָנְיָא לֵיהּ, לָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא.

6 יבמות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּאִין עִם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן סִימַאי בִּסְפִינָה, וְטָבְעָה, וְהִשִּׂיא רַבִּי נְשׁוֹתֵיהֶן עַל פִּי נָשִׁים. וְהָא מַיִם כְּמִלְחָמָה דָּמוּ. וְנָשִׁים, אֲפִילּוּ מֵאָה — כְּעֵד אֶחָד דָּמוּ, וְקָתָנֵי: הִשִּׂיא!

7 יבמות פתח ↗

וְתִסְבְּרָא? מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף נִינְהוּ, וּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי, דְּאָמְרִי: אַסְּקִינְהוּ קַמַּן וַחֲזֵינְהוּ לְאַלְתַּר, וְקָאָמְרִי סִימָנִין. דְּלָאו עֲלַיְיהוּ סָמְכִינַן, אֶלָּא אַסִּימָנִים. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שׁוּמְשְׁמֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי שׁוּמְשְׁמַי. אֲמַר לֵיהּ: שְׁקַילְתִּינְהוּ: וְהָא כֵּן וְכֵן הָוַיִין, וּבְחָבִיתָא רַמְיִין. אֲמַר לֵיהּ: דִּידָךְ שְׁקַלְתִּינְהוּ, וְהָנֵי — אַחֲרִינֵי נִינְהוּ.

8 יבמות פתח ↗

הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד שׁוּמְשְׁמֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי שׁוּמְשְׁמַי. אֲמַר לֵיהּ: שְׁקַילְתִּינְהוּ: וְהָא כֵּן וְכֵן הָוַיִין, וּבְחָבִיתָא רַמְיִין. אֲמַר לֵיהּ: דִּידָךְ שְׁקַלְתִּינְהוּ, וְהָנֵי — אַחֲרִינֵי נִינְהוּ.

9 יבמות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִי דָּמֵי? הָתָם, קָאָמְרִי סִימָנִים. הָכָא, שׁוּמְשְׁמֵי מַאי סִימָנָא אִית לְהוּ? וּדְקָאָמַר ״כֵּן וְכֵן הָוַיִין״ — אֵימַר חוּשְׁבָּנָא אִיתְרְמִי.

9 בבא בתרא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: תָּא אַחְוִי לָךְ רַמָּאֵי דְפוּמְבְּדִיתָא, מַאי עָבְדִי. אָמַר לֵיהּ: ״הַב לִי סַרְבָּלַאי״. ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״. ״הָא אִית לִי סָהֲדִי דְּחַזְיוּהּ גַּבָּךְ!״ אָמַר לֵיהּ: ״הָהוּא אַחֲרִינָא הֲוָה״. ״אַפְּקִינֵּיהּ וְנֶחְזִינְהוּ!״ אָמַר לֵיהּ: ״אִיבְרָא לָא מַפֵּיקְנָא לֵיהּ״.

10 יבמות פתח ↗

יִצְחָק רֵישׁ גָּלוּתָא, בַּר אֲחָתֵיהּ דְּרַב בִּיבִי, הֲוָה קָאָזֵיל מִקּוּרְטָבָא לְאַסְפַּמְיָא, וּשְׁכֵיב. שְׁלַחוּ מֵהָתָם: יִצְחָק רֵישׁ גָּלוּתָא, בַּר אֲחָתֵיהּ דְּרַב בִּיבִי, הֲוָה קָאָזֵיל מִקּוּרְטָבָא לְאַסְפַּמְיָא, וּשְׁכֵיב. מִי חָיְישִׁינַן לִתְרֵי יִצְחָק, אוֹ לָא? אַבָּיֵי אָמַר: חָיְישִׁינַן. רָבָא אָמַר: לָא חָיְישִׁינַן.

10 בבא מציעא פתח ↗

וְהָא בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דְּכִי מְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת דָּמֵי, וְקָא פָּשֵׁיט רַבָּה דְּיַחְזִיר, אַלְמָא אִי הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – אִין, אִי לָא – לָא.

11 יבמות פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּהָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בִּנְהַרְדְּעָא וּכְתִיב: בְּצַד קְלוֹנְיָא מָתָא אֲנָא אַנְדְּרוֹלִינַאי נְהַרְדָּעָא פְּטַרִית וְתָרֵכִית יָת פְּלוֹנִית אִנְתְּתִי. וְשַׁלְחַהּ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה. וּשְׁלַח לֵיהּ: תִּיבָּדֵק נְהַרְדְּעָא כּוּלָּהּ.

12 יבמות פתח ↗

אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּהָנְהוּ תְּרֵי שְׁטָרֵי דְּנָפְקִי בְּמָחוֹזָא וּכְתִיב בְּהוּ: חָבֵי בַּר נַנַּאי וְנַנַּאי בַּר חָבֵי, וְאַגְבִּי בְּהוּ רָבָא בַּר אֲבוּהּ זוּזֵי. וְהָא חָבֵי בַּר נַנַּאי וְנַנַּאי בַּר חָבֵי בְּמָחוֹזָא שְׁכִיחִי טוּבָא. וְאַבָּיֵי?

1 ת"ש עשנו עלינו בית עשנו עלינו מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת פ' והא התם דאי בעיא שתקא ולא הזכירה עשן שהרי לא הוחזק לנו העשן ואלו אמרה מת בעלי נאמנת ואפ"ה בשהחזיקה לנו עשן ואנו חוששי' דאמרה בדדמי לא מהימנא ופרקי' שאני התם דאמרי' לה כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא ואם תאמר מאי פרקי' דמ"מ הרי היה לה מגו גמור דאי בעיא שתקא והוא טעמ' דלהוי סמכינן דאמרה בדדמי ולא סמכינן על מגו דידה ושפיר תפשוט בעיא ותירץ מ"ה ז"ל דהפרש יש בין טענת נזק שבא על הרבים או כשטוענ' נזק על שניהם לבדם כי כשטוענת בנזק שבא על הרבים ומתו רבים ומת עמהם טפי שייך להמצא ולא אמרה בדדמי אבל כשטענות נזק שבא על שניהם רגלים לדבר שלא להאמינה בדדמי דלמא תנצל היא יותר ממנו כיון שראוי לבא עליה הנזק כמו עליו והיינו דהדר פרכי' על הא מההיא דנפלו עלינו עכו"מז שהיא נאמנת ופרקי' דשאני התם דאיפשר לבא עליו הנזק לבדו ולא יגיע עליה דאשה כלי זיינה עליה והאי ת"ש בתרא לא מייתי לה למפשט עיקר בעיין אלא למידק על תירוצא דאמרן וכדפריש' ונכון הוא אבל אין זו שיטת הראשונים ז"ל אלא דכלהו ת"ש מייתי למפש' בעיין דאנן פרקי' דלא דמיא החזיקה מלחמה להא דאמרה עשנו עלינו בית דאלו התם ליכא טעמא כולי האי דאמרה בדדמי דאפשר היה דירד למלחמה ומת וחששא הוא דחיישי' בעלמא כשהחזיקה מלחמה דדילמא אמר בדדמי וכשיש לה מיגו לא חיישי' אבל הכא מתוך דבריה אנו למדין דאיכא טעמא רבה דאמרה בדדמי דקאמר' הוא מת ואני נצלתי אלמא אף היא מודה שניצולה ולא המתינה עד מותו וא"כ אמרי' לה כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי אתרחיש ניסא:

2 הדר פשטיה בעיין מההיא דנפלו עלינו ליסטי' דדמיא למלחמה ומשום דאית לה מגו מהימנא ופרקי' דהתם כדרב דימי דאמר בפ' מעמידין אשה כלי זיינה עליה וכדפרש"י ז"ל דכיון דאינה יראה מהם יכולה היתה להמתין עד שתראה אם תמות ועוד דחזיא דמית לא פרישת מינה ואתי כההיא דכתיבנא לעיל גבי שאומרת ירד למלחמה והוכ' שם וחזר ומת מאותה מכה על מיטתו שהיא נאמנת ובעיין לא איפשיטא וכיון דכן לא מהימנא:

3 ההוא גברא דבשלהי הלולי וכו' ופסתא דידא דשריא פי' והכירה יפה דפסת' דידא דבעלה הוא והכין מוכח ממאי דאמרי' דדילמא חרוכא גברא אחרינא הוה וכו' ולא אמרי' דפסתא דיד' אחרינא הוא אלא דאמרי' דדילמא איתליא ביה נורא וחזא נפשיה בעל מום וערק מחמת כסופיה ואזל לעלמא ומסתברא דהלכת' כרב דמסתבר טעמיה ועוד דרב חייא בר אבין לא קאי במילתי' אלא דאמרי' מאי דהוה סבר למימר ופרישנא טעמיה במאי הוה תלי סברא דידיה וכן דעת מ"ה זכרונו לברכה אבל רוב הראשונים ז"ל פסקו להחמיר הלכה כר' חייא בר אבין:

4 איבעי' להו עד א' במלחמה מהו טעמא דעד א' דמהימנא וכו' דיש שפירשו דבעיין באומ' מת וקברתיו דליכא למימ' בדדמי והיינו דאמרי מי אמרי' טעמא דעד א' משום דלא משקר הוא דהמנוה רבנן בעדות אשה וה"נ לא משק' ומהימן דאלו לטענ' דאמ' בדדמי ליכ' לימחש כיון דאמ' מת וקברתי' או דילמא עד א' אפשר דמשקר וטעמא דהמנוה רבנן אינו אלא משום דאיתת' דייקא ומנסבא וכל ששומעת שמת במלחמה תליא בדדמי כשמעיד לה א' הא כל היכא שאין העד מעיד וקברתיו אלא שאומר מת במלחמה פשיטא לן דלא מהימן דאפי' תימא דטעמא דעד א' נאמן הוא משום דלא משקר הא איכא למיחש דאמ' בדדמי ופר"ה ז"ל והוסיף עוד לומ' דבאומ' מת במלחמ' אפי' שני עדים אינם נאמני' דילמא אמרי' בדדמי אבל מדברי רש"י ז"ל נרא' דמפרש בעיין באומ' מת במלחמה וכ"פ בתו' ז"ל וכן נר' עיקר בפי' רבותי' דהא בעיין אמתני' קיימא דמיירי באומ' מת במלחמה ועוד דגבי עדים ליכ' למימר דאמרי' בדדמי כיון דידעי ודאי דעלייהו סמכי' אינם מביאי' עצמם לבי' הספק ואנן ודאי מבעיין בין שאומ' סתם בין אומר וקברתיו מי אמרי' טעמא דעד א' משום דלא משקר וה"נ לא משקר ונאמן אפי' באומ' מת סתם שאין העד אומ' כלום בדדמי או דילמא עד א' עביד הוא דמשקר ולא המנוה רבנן אלא משום דאיתתא דייקא ומנסב' וכיון שכן הכא שאין עד א' נאמן אפי' באומ' מת וקברתיו דדילמ' משקר ואתת' מכיון דידעה שהוכה מכת חרב בלחוד תליא בדדמי ולא דיקא טפי ומינסבא ומה"ט אפילו שאלו אמרה היא מת בעלי וקברתיו היתה נאמנת עד א' לא מהימן דבדידה ליכא למיחש דמשקר' וגבי עד א' אנו חוששי' למשקר כי אולי לא ראה אלא שהוכה בחרב או ברומח והוא משקר לומ' שקברו וכ"פ מה' הר"ם ז"ל ובעיי' לא איפשיט' הכא ומי' מסתבר' דאיפשיט' לן לקמן כדכתי' רב אלפס ז"ל מההוא עובדא דאמרי' לקמן יבמות דף קכ"א דההוא גברא דטבע בדגלת ואנסבא רבה לדביתהו לבתר חמשא יומי אפומא דשושבינא ומעובדא דחסא נמי ולקמן יבמות דף קכ"ב נמי אמרי' מעש' בששים בני אדם כא' שהיו מהלכים לקרקו' ביתר והתיר נשיהם על פי עכו"מז מסיח לפי תומו וכו':

5 ואע"ג דהת' שעת חירו' הוה בששי' בני אדם נמי לא הוה אפש' אלא במלחמ' וכיון שהתירום ע"פ עובד כוכבים מסיח לפי תומו כ"ש ע"פ עד א' כשר והא דלא פשטוה בגמרי' מינה איכא למימר דילמא לא שמיע להו ורבא פשט לה מיהא מתנית' ואנסיבינהו להני נשי והכא ל"ג רבא אלא רבה והתם גרסי רבא א"נ דה"נ גרסי' רבא ומקמי דשמעה לההיא ולבתר דשמע' סבר לה ודכוותא דהא טובא בתלמוד מילי דלא פשטי' בדוכתיהו דאיבעי' לן ומפשטי בדוכתא אחרינא וכן הוא בירושלמי דעד אחד אמר נאמן במלחמה ואפילו באומר סתם מת במלחמה ושלא כדברי ר"ה ז"ל:

6 והא מים כמלחמה דמו והנשי' אפי' מאה כעד א' דמיין וקתני השיאו את אשתו פי' דקס"ד דבעדות טביעה בלחוד שהעידו שטבעו במים ומתו השיאו את נשותיהם ודחי ותסברא מים שאין להם סוף נינהו מים שאין להם סוף אשתו אסורה אפי' ע"י שני עדים כשרים כל זמן שלא העידו אלא שראוהו שטבע בלחוד וכו' :

7 אלא ה"ד כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזינינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימני' הוא דסמכי' וא"ת אכתי ניחוש דילמא משקר ודאי ש"מ דטעמא דעד א' משום דלא משקר וי"ל דהכא אמרי' סימן מובהק במקום המוצנע דלא אפשר להו למידע יתיה אי לאו דחזו השתא ואפשר נמי דאנן שפיר ידעי' ע"פ עדים שנפלו שני אנשים אלו במים אלא דלא ידעי' אם מתו או נצולו וכיון דהני נשי אמרין לן סימן מובהק שבגופא דלית לן למיחש למידי:

8 ההוא גברא דאיפקיד שמשומי גבי חברי' פי' ועדי פקדון היו לו א"ל הב לי שומשמי א"ל שקלתנהו והני אחריני נינהו מדקאמ' א"ל והני אחריני נינהו שמעי' כי ידוע היה בעדים שהיו עכשיו ברשותו שומשמי' אלא שלא היה ידוע אם אותם שהפקיד אצלו או אחרו' והיינו דא"ל והני שהם ידועי' אצלו אחריני נינהו א"ל והא כן וכן הויין ובחבית רמיי' כלומ' האיש לי סימני' שהם אותם דהא כן וכן הויין ובחבית רמיין וכיון שיש לי עדי פקדון ויש לי עדים שראו ברשותך שומשמי' ואני אומר סימן שהן שלי הו"ל כעדי פקדון וראיה וכההוא עובדא דחסא דאמרי הא קא יהיב סימנים ואמר רבא דהא לא הוי סימנא דדילמא אתרמויי אתרמו ואפי' למ"ד בפרק אלו מציאות דמנין ומקום הוי סימן ה"מ גבי מציאה אבל להוציא ממון מחזקתו לא:

9 מי דמי התם קאמרי סימני' פי' סימן מובהק וידוע דליכא למיחש לשקרא אבל הכא אמור אתרמוי אתרמי ושמעי' מינה שאלו היה נותן סימן מובהק מפקינן מיניה וה"ה דאפי' בלא עדי פקדון כיון דהוא מוד' בפקדון ויש עדים שיש הפקדון ברשותו שלו שהוא מודה והוא נותן בו סימן מובהק דתו לא מהימן לומר שקלתיה ולא מהימן בהא מפני שום מגו שהוא יכול לומר לא הפקדתני וכ"ע ומיהו כשלא נראה הכלי ברשותו וזה אומר בו סימן והלה כופר בו שאינו שלו יכול לומר בהא לא מפקינן ליה כיון דלא חזיוה וכדאית' בפ' חזקת הבתים גבי רמאי דפומבדית' דף מ"ו:

10 יצחק ריש גלות' בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקורטוב' לאספמי' שכיב שלחו משם יצחק ריש גלותא דהוה אזיל מקורטובא לאספמי' שכיב מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא פי' ידוע היה לנו כי יצחק ריש גלותא שבכאן יצא מעירנו ושלחו מאספמי' כי איש א' ששמו יצחק ריש גלותא מת בעירם והעידו הבאים עמו כי יצא עמהם מקורטוב' לאספמי' אבל לא היו העדים ולא אנשי אספמיא מכירים שיהא זה אותו יצחק של קורטוב' והיינו דאמרי' חיישי' לתרי יצחק ריש גלותא או לא פי' מי חיישי' שמא יצחק ריש גלותא אחר בא ממקום אחר לכאן לקורטוב' ויצא והלך לאספמי' ומת שם או לא חיישי' ותלינן דיצחק שהיה דר בקורטובא הוא ומיירי כשהיו שיירות מצויות ולא הוחזקו או שהוחזקו תרי יצחק ואין כאן שיירות מצויות דאי שהוחזקו תרי יצחק ויש כאן שיירות מאי טעמא דמ"ד לא חיישי' דהא בפ"ק דב"מ בין לרבה בין לר' זירא דכ"ע חיישי' היכי דאיכא הני תרתי לגריעות' ואי דליכא שיירות מצויות ולא הוחזקו דכ"ע לא חיישי' וכדאי' התם ובדאיכא חדא לגריעות' וחדא למעליותא הוא דאיפלגו התם דרבה סבר דחיישי' ור' זירא סבר דלא חיישי' ואביי ורב' נמי פליגו בהא וכיון דכן הלכתא כרבא ושמעי' מינה דהלכתא התם כר' זירא דסבר בחדא לגריעות' וחדא למעליותא לא חיישי' כן פי' קצת המפרשים ז"ל אבל ר"ח ז"ל שם פסק כרבה דבעי תרתי למעליותא ואלו הכא פסק כרב' וא"כ קשיא הלכתא אהלכת' ופי' ר"ה הר"ם ז"ל דל"ק ולא מידי ואיברא דהכ' כשהיו שיירות מצויות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון לא בקורטובא ולא במקום אחר ואביי סבר כרבא דהתם שחוששי' לב' יוסף בן שמעון ולב' עיירות אף על פי שלא הוחזקו וכמאן דחייש התם לשתי שיירות ואלו בקורטוב' עצמה לא היו חוששי' או שהיה ידוע להם שאין שם אלא א' א"נ דאי ריש גלותא ממש היא אין תרי ריש גלותא בעיר אחד אבל היה חושש שבא משאר מקומות לקורטובא והלך משם לאספמיא ומת ורב סבר דאפילו לרבה דחייש התם הכי ליכא למיחש דהתם הוא בגט שנמצא חוץ למחיצתו אבל כל שנמצא במחיצתו ובעיר המוזכר בגט אני אומר כאן היה וכאן נמצא ואין תולין באדם אחר או בגט אחר שאינו ידוע והכא הרי יש עדי' שראו ריש גלות' שמת שיצא מכאן ויש לנו בכאן חד ריש גלות' ואין לנו לתלות באדם אחר כלל. ואביי סבר דלא אמרי' כאן נמצא וכאן היה וכל הסוגיא מוכחת דבהא פליגי דעובדא דשומשמי' ושני ת"ח דלעיל אי אמרי הני נינהו או אחריני ואי אמרי' כאן נמצאו וכאן היו וסמכו ענין לו הביא ממעשה הזה והיינו דאמרינן בתר האי שקלא וטריא מאי הוו עלייהו דשומשמי והכי נמי מוכח מעובדא דגיטא דמייתי אביי ואשכחן לרבא דס"ל בפ' המדיר כאן נמצאו וכאן היו וא"ת א"כ הכא ק"ל שומשמי חיישי' שמא פנו ולא אמרי' כאן נמצא וכאן היו ובפ' המדיר אסיק רב אשי נמי דלא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו וא"כ אמאי פסקי' כרבא גבי הא דיצחק ריש גלותא וי"ל כי להוציא ממון מחזקתו לא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו אבל גבי אשת איש משום עגונא דאתתא אקילו ואמרי' כאן נמצאו וכאן היו משום דתרי יצחק חששא גדולה וכן ב' גיטי' וב' שטרי דנאני בר חבו שיש רגלים לדבר לומ' כאן נמצאו וכאן היו אמרי' ליה ואין כל המקומות וכל הדברים שוים בענין זה:

11 אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהדרעי ושלח ליה תבדק כלה נהרדעא פי' דסבר אביי דה"ק שתבדק כל ארץ נהדרעא שהוא עיירות רבות כדאמרי' עד היכן נהדרעא כל היכא דסגי נהר' דנהרדע' והא הכא שנמצא הגט בעיר נהרדעא הנז' בגט ואפ"ה חיישי' לגט אחר מגברא דשאר מקומות שבכל נהרדעא דשמיה כשמיה ואעפ"י שלא הוחזקו מפני שהשיירות מצויות ורבא אי איתא יבדק כל העולם כלו מיבעי ליה כי לפי דבריך ניחוש לנהרדעא אחרת דהא חיישי' לשתי שיירות אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה הכי פי' שלא להחזיקו כטועה וקא א"ל דבר שאינו צריך ולעולם אינו צריך בדיקה אלא אותה העיר של נהרדעא שנמצא שם הגט וא"ת ואביי היאך לא ידע דאם איתא יבדק כל העולם מבעי ליה י"ל כי נמצא במקום שאין שיירות מצויות אלא לעיירות של נהרדע' בלבד ולפי' לא הי' חושש לארץ אחרת חוץ לארץ נהרדעא ורבא סבר דשיירו' מצויות מן העולם לארץ נהרדעא ושיירות מצויות מכאן לארץ נהרדעא הרי הוא כאלו שיירות מצויות כאן שיירות כל העולם ויבדק כל העולם מבעי ליה ויש שפי' דאביי סבר דתרתי יוסף בן שמעון חיישי' אבל לתרי שיירי לא חיישינן ואחרים פי' דאיהו סבר דר' יהודה נשיא' שלח תבדק כל העולם כלה נהרדעא שאפשר להיות שם ורבא א"ל שאין זה משמעות הלשון דאם איתא יבדק כל העולם כולו מבעי ליה והראשון הוא נכון:

12 ואמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקי במחוזא וכתוב ביה חבו בר ננאי וכו' עד וחבו בר ננאי טובא איכא במחוז' וקא מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי פרש"י זכרונו לברכה וכיון דכן דגבי ממון אין חוששי' דילמא אחרינא הוא אע"ג דהוחזקו והוי כעין שיירות מצויות שהרי כלם בעיר א' דבאיסורי לא ניחוש שהיכא שלא הוחזקו מיהת ואעפ"י שהשיירות מצויות זה הענין פי' ז"ל ועל כרחו היה צריך לפרש לפי שיטת הראשונים דאי לא האי עובדא לכ"ע תיקשי דכלהו חיישי' היכא דשיירות מצוית והוחזקו ולפי שיטת הרמב"ן ז"ל אתיא מילתא שפיר כפשוטו דרב מייתי ראיה מכאן משום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו וכל דבר הנמצא במחיצתן מגבי בהו רבה בר אבוה זוזי וה"ה גבי גט או אדם שנמצא במחיצתו ואביי דחי דהכא לאו משום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו אלא משום דהכא ליכא למיחש למידי דלמאי ניחוש אי לנפילה לא חיישי' פי' כיון שלא הוחזקו כלל כי הכא משא"כ בגט הנמצא בשוק דהתם חזיא ליה דנפלי ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גבי אמאי אמרת שמא מסר לו חבירו לשום מתנה ולא זיכ' לו זיכה גמור הרי אותיות נקנות במסיר' ואם תאמר יביא ראיה על המסירה קסבר אין צריך להביא ראיה על המסירה ומי' קשה לי בפרק גט פשוט אמר אביי צריך להביא ראיה על המסירה וי"מ דהא אליבא דרבא בר אבוה קאמ' לה דמגבי בהו ואינו נכון דכיון דלאו הלכת' הכי לאביי למה נחזיק לרבה בר אבוה בטעה ועוד דא"כ הכ' ה"ל למימ' קסב' אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראי' והנכון דהתם הוא בשטר שאינו כתוב לשמו של זה אבל הכתוב על שמו של זה שנתן לו חבירו אפי' אביי סוב' שאין צריך להביא ראיה על המסירה וכדפרישית בפ' גט פשוט ורבא מסתייע מהכ' קסבר צריך להבי' ראיה על המסירה אפי' כששמותיהם שוין א"נ סבר שאין אותיו' נקנות בכתיב' ומסירה וכדקי"ל אליבא דהלכתא וכיון שכן מסתמ' הכי ס"ל לרבה בר אבוה וע"כ הא דמגבי בהו אינו אלא משום דסבר דאמרי' של זה המוציאו היה מעולם וכאן נמצא וכאן היה והלכתא כרבא:

3 שו"ת מהרש"ם חלק א פתח ↗

והנה הגאון רמ"ד נ"י צידד על פי תשו' מהרי"ו סימן ע"ט אחר שדחה סברת השואל לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי מכל מקום העלה לצרף סימן דכלים אף דחיישינן לשאלה מ"מ כיון שהוא היה ודאי על דרך זה תלינן שהוא הנהרג וה"נ יש לומר דאף דגזים אינש ולא עביד היינו דתולין שחזר בו אחר כך מדיבורו כמ"ש ברמב"ם וחו"מ סימן צ' דאמרינן שנכנס לגזול ולא גזל אם כן י"ל דדמיא לספק ודאי וכיון דאיכא נמי סימן של הקאפיע שנמצא אצלו תולין שזהו הנהרג ודמי לאין מצויות עכת"ד. ואני בתשו א' פלפלתי עפ"ז בהא דיבמות קט"ו בעובדא דגברא דהוי בהילולי ואיתלי נורא בי גנני וכו' חזו גבראי חרוכא וכו' וסבר רחב"א למימר היינו עשינו עלינו בית וכו' ואמר רבא מי דמי וכו' ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא וכו' ובריטב"א שם מבואר שהיה ניכר הפסתא שהוא מבעלה וברשב"א שם דף קכ"א גבי מעשה בעסיא וכו' מפורש גם כן וכתב דגם לרבא דוקא משום דאמרה חזו גבראי מיקל ע"ש ולשיטת רוב הפוסקים קיימא לן כרחב"א ולהחמיר גם באמרה חזו גבראי וע' בב"ש סימן י"ז ס"ק ק"ס במ"ש ע"ד רמ"ה מהא דסעי' ל"ב ולא ראה דברי רשב"א שם ע"ש ותבין ולכאורה מזה סתירה לסברת מהרי"ו הנ"ל דהתם נמי נימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וצ"ל דהתם שיירות מצויות הוו וגם מהרי"ו מודה אבל הרי כיון שנמצא פסתא דידא של בעלה אף שיש לחוש שמא אתייליד מומא ומשום כיסופא ערק מ"מ לא גרע מסימני כלים דאיכא לחוש לשאלה ואפילו הכי מצרפינן להא דספק וודאי אבל לדעת רמ"ה ורי"ו שבד"מ שם אות ל"ט ותשו' ח"ס חא"ע ח"א סימן ס"ז דדוקא בדהי' שם עוד א' חוץ מבעלה ואותו פס יד אינו מגוף החרוך אז חיישינן דלמא בעלה ערק לעלמא אבל אם פס היד הוא מהאיש החרוך אין לחוש שמא זהו אחר ובעלה ערק וכיון שאמרה חזו גבראי מותרת לעלמא ע"ש אם כן יש לומר כדעת מהרי"ו ואף דהתם בעינן אמירתה חזו גבראי יש לומר דהיינו מפני שהיתה שם וראתה בעלה בתחלה יש לומר דחיישינן בדדמי ול"ש אשה דייקא ומינסבא ואיכא חזקת א"א כמ"ש בתשו' ב"א חא"ע סימן י"א בהא דאתלי נורא דלא תלינן בקורבא דמוכח משום דאיכא חזקת א"א וליכא למימר דחזקה אשה דייקא ומינסבא מגרע חזקת א"א דהכא שהיתה אצל האש חיישינן שאומרת בדדמי ע"ש ולכן רק בצירוף אמירתה חזו גבראי יש להקל משא"כ בעלמא חזקת אשה דייקא מגרע חזקת א"א ואף דבתשו' נו"ב מה"ק חא"ע סימן מ"ג ביאר ד' התוס' דחזקת אשה דייקא מגרע רק קצת חזקת א"א אבל מ"מ נשארה החזקה וע"ש סי' ל"ח באמצע התשו' וסוף סימן כ"ז בהג"ה ובתנינא חא"ע סוף סימן ס' עוד בזה מכל מקום יש לומר דעל כל פנים כיון דאיתרע קצת חזקת א"א שפיר יש להקל בכה"ג. ועכ"פ מדברי רשב"א וריטב"א יש סתירה לדעת מהרייו ומדברי רמ"ה ורי"ו אין סתירה אבל ג"כ אין ראיה לדבריו:

8 בבא מציעא פתח ↗

צִבּוּרֵי פֵירוֹת וְצִבּוּרֵי מָעוֹת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מִנְיָן הָוֵי סִימָן, תְּנִי: ״צִבּוּר פֵּירוֹת״. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מָקוֹם הָוֵי סִימָן, תְּנִי: ״צִבּוּרֵי פֵּירוֹת״.

9 שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי פתח ↗

א. לשם בירור יהדות, ניתן לסמוך על רוב2עיין לעיל בתשובה הקודמת תשובה כט, בפרט בהערה 2, שהראשונים למדו מהסוגיות בפסחים ג ע"ב ויבמות מה ע"א שמי שבא לפנינו ואמר: "ישראל אני" – נאמן. שם נתבאר שיש שתי גישות מרכזיות בהבנת הטעם לנאמנות הזאת: א. מטעם רוב – רוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראל הם ב. מטעם שהוא מילתא דעבידא לאגלויי. לכאורה, במקרה כמו בשאלה שלנו, הטעם של מילתא דעבידא לאגלויי לא שייך, מאחר שאין רקע המשפחתי ידוע, וכנראה שהוא גם אינו עומד להתגלות וכעין זה כתבו בשו"ת יביע אומר חלק ז אבן העזר סי' א, ובפסקי דין ירושלים בירור יהדות חלק א עמ' כה. אמנם, עיין בשו"ת יביע אומר שם, שאפשר לסמוך על הטעם של רוב בלבד. יש להקשות, מדוע ניתן לסמוך על רוב אחד? הרי מבואר בכתובות טו ע"א שחכמים עשו מעלה ביוחסין לא להסתמך על רוב, גזרה שמא יטעו ויסתמכו על הרוב גם במצב של קבוע, ורק כאשר יש "תרי רובי", שאין אפשרות של קבוע, ניתן להסתמך על רוב בהגדרת תרי רובי ראו בראשונים שם ובשולחן ערוך אבן העזר ו, יז-יח. בגמרא כתובות טו ע"ב מבואר שאם תינוק נמצא מושלך ולא ידוע אם הוא יהודי או לא, אפילו אם רוב תושבי העיר יהודים, אין להחשיבו כיהודי לעניין יוחסין. רש"י שם ד"ה אבל ליוחסין לו הסביר שכוונת הגמרא היא שאם מדובר על תינוקת, היא אסורה להינשא לכהן, כי אין להחשיבה כיהודייה בלי "תרי רובי". האחרונים דנו בהרחבה בכוונת רש"י, ונסו להסביר מדוע שיטתו שמסקנת הגמרא שצריך "תרי רובי" היא רק ביחס לשאלת נישואי תינוקת לכהן, בעתיד. בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא אבן העזר סי' ז העלה האפשרות שרש"י סובר שכדי להחשיב את התינוק כיהודי די ברוב אחד, ורק לעניין יוחסי כהונה צריכים "תרי רובי". אבל הבית מאיר אבן העזר סימן ד סעיף כו חלק והסביר שגם רש"י סובר שצריכים תרי רובי כדי לברר יהדות, אלא שכוונת רש"י שאפילו לאחר גיור הבת, היא פסולה לכהונה מחשש שהיא גיורת. הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה כה הביא את מסקנתו מהסוגיא בכתובות טו ע"ב בלשון זה: "האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם בין שהיה רוב עכו"ם או רוב ישראל הרי זה ספק עכו"ם לענין יחוסין, קידש אשה צריכה גט מספק...". את דברי הרמב"ם פסק להלכה גם השולחן ערוך אבן העזר סימן ד סעיף לג. משמע מדברי הרמב"ם שאפילו אם יש רוב יהודים, אין לקבוע בוודאות שהתינוק יהודי. אם כן, לכאורה מוכח שלשיטתו אין לסמוך על רוב אחד לצורך בירור יהדות. אמנם, המגיד משנה שם הלכה כה-כו, הובאו דבריו גם בבית יוסף אבן העזר סי' ד אות לד הסביר שבעצם אין כאן רוב, כי תינוק שנמצא בעיר חל עליו דין "קבוע", לכן הספק נחשב "כמחצה על מחצה" כלומר, אף על פי שיש רוב יהודי בעיר התינוק נשאר ספק יהודי, וכן כתב הב"ח טור אבן העזר סימן ד אות טו. משמע מדבריהם שלולי שנמצא בתוך העיר, שאז נחשב כ"קבוע", ניתן היה לסמוך על רוב לבירור יהדות. אמנם, הבית מאיר אבן העזר ד, לג כתב שאין כוונת המגיד משנה שתינוק הנמצא בעיר דינו כקבוע מעיקר הדין, אלא כוונתו היא שמדרבנן דינו כקבוע משום שחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו תרי רובי. וכן כתב ערוך השולחן אבן העזר ד, נד שמעיקר הדין תינוק הנמצא בעיר נקבע על פי הרוב, ומדרבנן צריך תרי רובי כדי להחשיבו כיהודי. נמצא שלדעת חלק מהפוסקים, צריך "תרי רובי" כדי לקבוע יהדות, ואם כן כיצד ניתן לסמוך על רוב אחד במקרה שמי שבא לפנינו טוען שהוא יהודי? החזון איש אבן העזר סי' ז ס"ק ז ביאר שחכמים החמירו לדרוש תרי רובי רק במקרה שיש חשש שמא ילכו אחר הרוב גם במקרה של קבוע ולכן גזרו כמבואר בכתובות טו ע"א, שזה הטעם שחכמים הצריכו תרי רובי, אבל כשאדם בא וטוען שהוא יהודי אין חשש של מצב שחל בו דין קבוע, ודי ברוב אחד. הרב משה מרדכי פרבשטין תחומין יב, יהדותם של העולים מרוסיה, עמ' 28–31 מבאר זאת יותר. הוא הסביר שרוב הבאים לפנינו בחזקת יהדות הוא רובא דליתא קמן, ואז די ברוב אחד, מכיוון שאין ברובא דליתא קמן מציאות של קבוע. רק ברובא דאיתא קמן יש חשש של קבוע ולכן שם הצריכו תרי רובי עיין שם במאמרו שהציע תירוצים נוספים, אך נראה שאין ראיה לתירוצים האחרים, לכן נצדד בתירוץ החזון איש המבוסס על טעם הגזרה של תרי רובי. לסיכום, בבירור יהדות ניתן להסתמך על רובא דליתא קמן. לגבי רובא דאיתא קמן, לדעת חלק מהפוסקים ניתן להסתמך עליו לבירור יהדות, ולחלק מהפוסקים רק אם יש תרי רובי ניתן לסמוך עליהם.. יש אומרים שחכמים הגבילו זאת דווקא לרובא דליתא קמן רוב מקרים שאינו נמצא בפנינו3בקצרה, רובא דליתא קמן הוא רוב המבוסס על מאורעות או רגילות, ואילו רובא דאיתא קמן מבוסס על רוב של פריטים הנמצאים במקום מוגדר. או לרובא דאיתא רוב הנמצא בפנינו קמן כאשר יש תרי שני רובי, ויש אומרים שניתן לסמוך על רובא דאיתא קמן גם במקום שיש רק רוב אחד4כמבואר בהערה 2.. לכל הדעות ניתן לסמוך על סימן מובהק5הגמרא בכמה מקומות דנה בשאלה אם ניתן לסמוך על סימנים מדאורייתא או רק מדרבנן יבמות קכ ע"א; גיטין כז ע"ב; בבא מציעא יח ע"ב, כז ע"ב. מבואר שם שגם לדעה ש"סימנים דרבנן", על סימן מובהק ניתן לסמוך גם מדאורייתא. ומשמע בגמרא שסימן מובהק מועיל גם להיתר עגונה. וכך פסקו הרבה ראשונים תוספות יבמות קטו ע"ב ד"ה וקאמרי; רי"ף יבמות מה ע"א; רא"ש יבמות טז, ג; רשב"א יבמות קכא ע"א ד"ה ובפלוגתא; ריטב"א יבמות קטו ע"ב ד"ה מי דמי, קכ ע"א ד"ה והא דתנן; נמוקי יוסף יבמות מה ע"א בדפי הרי"ף, וכן האריך להוכיח הבית יוסף טור אבן העזר סי' יז, וראה שם דיון ארוך בדעת הרמב"ם בעניין וכן פסק השולחן ערוך אבן העזר יז, כד. בהסבר טעם הדבר, שסימן מובהק מועיל, פירש רש"י גיטין כז ע"ב ד"ה ודווקא: "דהוי סימן מובהק דאין עדות ברורה מזו". וביאר הש"ך שאף אם אין מקור בתורה ממנו ניתן ללמוד כי אפשר לסמוך על סימנים כדעה שסימנים דרבנן, מכל מקום סימן מובהק מועיל מצד הסברא. עיין עוד בשו"ת רבי אליהו מזרחי סי' לח, נודע ביהודה מהדורא קמא אבן העזר סימן נא, שואל ומשיב מהדורה תליאתה חלק ג סי' טז, מראות הצובאות אבן העזר סי' יז, פתיחה לסעיף כד, שבט הלוי חלק יא סי' שלא.לכן אם ניתן לסמוך על רוב בבירור יהדות, קל וחומר שניתן לסמוך על סימן מובהק, שהרי בהיתר עגונה סומכים על סימן מובהק, כפי שנתבאר, אף על פי שלא סומכים על רוב עיין תוספות יבמות קכא ע"א ד"ה ולא היא, ובביאור הגר"א אבן העזר סי' יז ס"ק קטז. וכן לעניין להוציא ממון, אף שאין הולכים בממון אחר הרוב בבא קמא כז ע"ב; בבא בתרא צב ע"ב, לדעת רבינו יונה עליות דרבינו יונה בבא בתרא קכח ע"א, הש"ך חושן משפט סי' רצז ס"ק א, ונתיבות המשפט ביאורים סי' מו ס"ק ח באמצעות הוכחה המבוססת על ידי סימן מובהק אפשר להוציא ממון. אמנם, קצות החושן סי' רנט ס"ק ב הקשה על דברי הש"ך על פי דברי תוספות בחולין צו ע"א ד"ה "פלניא דהאי סימניה" ועוד מקומות עיי"ש, ובסי' רצז ס"ק א וכן עיין בדברי הקצות סי' מו ס"ק ח מכריע שאין להוציא ממון על פי סימנים, והוא מביא שכן כתב הריטב"א כתובות פה ע"ב ד"ה חדא. אבל, עיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק ג סי' טז שדחה דברי הקצות, וביאר שהריטב"א והתוספות שהקצות הביא מדבריהם ראיה, דיברו על סימן רגיל, אבל על פי סימן מובהק מוציאים ממון. וכן מבואר בריטב"א יבמות קטו ע"ב ד"ה מי דמי שמוציאים ממון על פי סימן מובהק. עוד עיין שם בקצות שגם לדעתו, אם היו עדים שראובן הפקיד חפץ עם סימן מסוים אצל שמעון, אפשר להוציא החפץ משמעון על ידי שיביא עדים לזהות את הפיקדון על ידי הסימנים, כי זה נחשב שמעידים שחפץ זה הופקד על ידו. עיין עוד שו"ת חלקת יואב אבן העזר סי' טו. על כל פנים, לעניין בירור יהדות שאף רוב מועיל, קל וחומר שסימן מובהק יועיל לכולי עלמא.יש לברר מהי ההגדרה של סימן מובהק. הרא"ש שו"ת הרא"ש כלל נא סי' ו כתב בעניין היתר עגונה ש"אם היה חסר אחד מאיבריו או יתר בידיו או רגליו או שום שינוי באחד מאיבריו הוי סימן מובהק". דברי הרא"ש הובאו להלכה ברמ"א אבן העזר יז, כד. וכן בתרומת הדשן סי' רלט הביא עוד כמה דוגמאות של סימנים מובהקים, כגון גבשושית על חוטמו ועין סתומה עם צלקת מהעין עד הפה. אמנם, רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק ג כתב: "הילכך לא סמכינן אסימנין אפילו מובהקין לעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר". בביאור דברי רבינו ירוחם כתב בשו"ת רבי אליהו מזרחי סי' לח: "ומה שכתב בעל אדם וחוה =רבינו ירוחם שאין לסמוך על הסימנים אפילו על המובהקים לעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא בגוף אחר כלל אינו רוצה לומר שלא ימצא דוגמתו לשום אדם אחר כלל, דאין זה נמצא לשום סימן בעולם, שכל סימן שנמצא לאדם אחד מאחר שהוא אפשרי שימצא אינו נמנע שימצא גם לאדם אחר, אלא הכי פירושו, שאין לסמוך על הסימן להתיר בו את האשה אפילו אם היה מובהק אלא כשיהיה הסימן ההוא זר ומופלג עד שיהיה ברור בלב כל אדם שאינו נמצא בגוף אחר באותה מדינה כלל ושלא נשמע אדם אחר שיהיה לו כזה הסימן מעולם, אבל אם לא היה מזה המין, אף על פי שהוא סימן מובהק אין לסמוך עליו להתיר בו את האשה, כי מאחר שכבר נודע שיש דוגמתו לאדם אחר איך נסמוך להתיר בו את האשה? דלמא אחר הוא ואינו בעלה של זו". בדומה לכך ביאר המשאת בנימין סי' סג: "אבל מכל מקום נראה שאין כוונת רבינו ירוחם על חיסור או יתור אבר שלם דבזה ליכא מאן דפליג דסימן מובהק וחשיב הוא דמדאורייתא הוא מום גמור לכל דבר שבעולם ולא גרע מנקב בגט דחשיב סימן מובהק לכולי עלמא ולא מיירי רבינו ירוחם אלא בשינוי אבר. וגם בזה אין רצונו לומר שלא ימצא כלל באיש אחר שזהו דבר בלתי אפשר לומר מה שנמצא באיש אחד מהאישים שיהא נמנע שימצא כן גם באיש אחר. אלא כוונתו לומר שהסימן שאנו סומכין עליו יהיה זר ומופלג הרבה עד שלא ימצא באיש אחר רק אחד מאלף או אלפים שלא יהא שכיח כלל". דברי המשאת בנימין הובאו גם בבית שמואל אבן העזר סי' יז ס"ק עב, אלא שכשהוא הביא דבריו הוא כתב: "שלא ימצא רק אחד מאלף", והשמיט את המשך המשפט: "או אלפים". הרבה פוסקים הביאו דברי המשאת בנימין – עיינו ערוך השולחן אבן העזר יז, קעה, פרי מגדים יו"ד כלל סימנים וטביעת עין, שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא אבן העזר סי' כט, שו"ת חתם סופר חלק ג סי' נח ובעוד מקומות, שו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק ג סי' טז, שו"ת יביע אומר חלק ט אבל העזר סי' יח ובעוד הרבה פוסקים. אלא, כמו שכתבנו לעיל, המשאת בנימין עצמו כתב שסימן נחשב סימן מובהק אם הוא נמצא רק באחד מאלף או אלפים, והבית שמואל כתב רק אחד מאלף. גם בפוסקים מצאנו שיש כותבים שימצא רק אחד מאלף ויש כותבים שלא ימצא אחד מאלף. ונראה שאין בזה שיעור מדויק, אלא הכוונה שיהיה כל כך מובהק עד שיוסר הספק מלב האדם, וכדברי הרב אליהו מזרחי שהובאו לעיל..

10 כתובות פתח ↗

רָבָא אָמַר: רֵישָׁא, כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ. סֵיפָא נָמֵי, כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ.

12 בבא בתרא פתח ↗

דְּאִיתְּמַר: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה; אַבָּיֵי אָמַר: צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, וְרָבָא אָמַר: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה.

« ריטב"א על יבמות קי״ד ע״ב ריטב"א על יבמות קט״ז ע״א »