ריטב"א על יבמות מ׳

1 אינו אלא כאחד מן האחי' מבעי ליה סד"א הואיל ואפסדה מיבם פי' לא קאמרי' דלעולם אתא תנא לאשמועי' שלא יפסד חלקו ולא פשיטא הוא דסד"א הואיל וכו' :

2 והא דתנן הכונס את יבימתו זכה בנכסי אחיו פי' דיקום על שם אחיו פי' דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם וא"ת למה לן למיסב עלה הרי קם וי"ל דתנא דמתני' אתא לאשמועי' שזכה בנכסי' ואע"פי שיש שם אב שהוא נוחל בעלמא להכי פרישנא טעמא דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם וכיון שכן יש במשמעו אעפ"י שיש שם אב ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' במשנתי' דה"ק זכה בנכסי' אעפ"י שגרשה בו ביום וכיון שכן להכי אצריכיה לומר יקום אמר רחמנא והרי קם ומיהו אמרי' בירושלמ' שאם היא אסורה לו שאינו רשאי לקיימה אפי' מדרבנן כגון ב' יבמו' שעשה מאמר בזו וכנס לזו לא זכה בנכסי':

3 על שם אחיו כתיב וכיון דלא שקיל תו לא שקיל ותי' רבתי הוא דהאי מאי דשקיל אחרי כן בנכסי אביו על שם אחיו הוא שנוטל חלקו וחלק אחיו וי"ל דהיינו מאי דאמרי' דעל שם אחיו משמע לאחיו כשמת דהא על אחיו הרי הוא כתב בנחלת אחיו כדגמרי' בג"ש בפ' כיצד וא"כ הראוי לנחול אותו כשימות ולא שיטול חלקו כשימות אחיו אחרי כן:

4 היכא דאיכא אב לא תתקיים מצות יבום פי' דכולה פרשה תלויה זו בזו ומהדרי מידי בנחלה תלה רחמנא כלומ' לא תלה אלא נחלה ביבום:

5 פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וא"ת והא כמה אמוראי דפסקו לעיל כר' יהודה והיכי מתמהי על מאן דפסק כרבנן שמתרצי' דכיון דלא אמר הלכה כחכמים משמע לן דקסבר דליכא מאן דפסק הלכה כר' יהודה ולהכי אמר ליה לפי דבריך אינך צריך לפסוק כלום דהא יחיד ורבים הלכה כרבים ואינו מחוור והנכון דאפי' איכא כמה אמוראי דפסק' הלכה כיחידאה כל היכא דתנא לה סתמא כל כמה דלא נפסק כיחידאה מסתמא משמע לו דס"ל דהלכת' כרבנן ואינו צריך לפסוק כדבריהם:

6 ולמאי דאפכת אפכת שפיר פי' כיון ששנו הלכה כרבי יהודה שפיר אפכת לומר אין הלכה כר' יהודה האי לישנא עדיף טפי מלמימ' הלכה כחכמי' או כי היכי דתיפוק מדברי הפוסק הלכה כר' יהודה או משום דלא תשנה הרבה בגרסא שאמרו לך ומפני זה כפל רב נחמן לשונו לומר למאי דאפכת שפיר אפכת ופסקו רבוותא ז"ל הלכה כרב נחמן דבתרא:

7 איבעי להו גזרו שניות וכו' וליתני האחין מותרין בכולן פי' ליתנינהו לכלהו אמה ואם אמה ואם אם אמה וליתני האחין מותרין בכולן והשתא הוי תאני כוליה איסורא וכוליה היתירא קשיי' פי' דודאי ק"ק דהכי הוה עדיף לברורי ומיהו למאי דק"ל דגזרו שניות כעריות כדאסיק לקמן דאמרי' דפשיט' ליה לתנא שגזרו שניות כעריות והא רמיזא לה במתני' דדחויי כדלקמן דדחי ליתנינהו ומ"ה לא בעיא לתריצו הכא וקתני עריות לחוד משום היתרא דאחין מ"ה רב"ה ז"ל:

8 מאי לאו משום דהויא ליה כלת בנו וא"ת וכיון דמשום מיתנא מיתסרן היכי איצטריך תנא למתנא משום חולץ לחוד י"ל דאע"ג דלא צריך להא אצטריך למילף מינה לעריות ושניות דעלמא דשייכי משום חולץ לחודיה כגון בן בנו או אחיו מן האם או אבי אמו:

9 ופרקי משום מיתנא דהויא לה כלת בנו פי' ואיסור קורבא דאית לה מני ואזיל אע"ג דהשתא לא איירי אלא משום מאי דאסירא משום חולץ:

10 אמימר מוקים לה בבר ברא דאבא פי' דהא דקתני ובבנו ובנו לאו אחולץ קאי אלא על אביו דקתני רישא קאי והכא קאמר ואסורה באביו ובבנו של אביו שהוא החולץ ובן בנו של אביו שהוא בן החולץ והיינו דפרכי דא"כ היינו אחיו ובן אחיו דקתני בתר הכי:

11 אמימר אוקים לה משום חולץ פי' משום אבי אביו וקסבר גזרו שניות כעריות וא"ת אמאי לא מתרצי' כדלעיל דמוקים לה בבר ברא דאבא י"ל דהא לא אפשר דבנו ובן בנו של אביו דבר תורה והכי קתני להו ר' חייא כ"ד שהם שניות מדברי סופרים ועוד דהא תני אחיו ובן אחיו וכ"ת דהנהו אחים מן האם כדאיתא לעיל הא ליתא דהא קארי להו דבר תורה אלמא מאחים מן האב הנאסרי' משום מיתנא דבר תורה הם וזה ברור וכיון דקי"ל כאמימר קי"ל נמי שגזרו שניות כעריות והא אסיקנא נמי בסמוך הכי:

12 מתני' מותר אדם בקרובת צרת חליצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו פי' כגון צרת אחות חלוצתו ופי' רש"י ז"ל אפי' כשהיתה אחות חליצתו נשואה לאיש נכרי ומת הנכרי כשם שאסור באחות חלוצתו כך אסור בצרתה והקשו עליו דהא אין צרה ערוה אסורה אלא מאח ואפי' באחות גרוש' ואחות אשה כה"ג שנשאת לנכרי מותרת וגדולה מזו גרושה עצמ' שנשאת לנכרי והיאך יאסר בצרת אחות חלוצתו בכה"ג:

13 הא ודאי כד ניים ושכיב רב אמרה להא אלא פי' כגון שני אחין נשואין פי' אחיות לאה ורחל מת ראובן וחלץ יהודה לאשתו ואח"כ מת שמעון הרי הוא אסור ברחל משום אחות חליצה דרבנן ואסור ג"כ בצרתה וחולצת ולא מתייבמות וכדאיתא בפ"ד אחי' דף כ"ז:

14 גמ' אמר רב טובי בר קיסמא י"נ קיסנא אמר שמואל הבא על אחות חליצה הולד ממזר פי' סבר כר"ל דאמר בפ"ק דצרה כדקיימא קיימא באיסור אשת אח ולא כר' יוחנן דאמר התם דחליצה שליחותה בכלהו עבדא ולית בהן אלא משום לא יבנה אא"ב צרה בראי קיימא משום הכא שרי באחותה פי' דלא חשיבא הא כחליצה למיסרא באחותה משום אחות חליצה ואחות אשת אח היא דשריא בכל דוכתא:

15 לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן ותסברא פי' דראייה דמתני' ראייה היא וכי אחות חליצה דאוריתא היא פי' כי היכי תקשי לך למה אינו אסור באחות צרת חליצה כמו באחות חלוצה כלומר הא אין איסור זה אלא מדרבנן ובחליצ' גופא גזרו בצרתה לא גזרו:

16 מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא דאזלה בהדא לבית דינא גזרה בו רבנן הא דלא אזלה בהדא לבית דינא לא גזרו בה רבנן זו גרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דהשתא על מתני' הוא דשיילי' לברורא מ"ש דשרי תנא בקרובת צרת חליצתו דהא תרוייהו נכריו' נינהו והיא וצרתה נשואות לנכרי ומהדרינן בקרובת חלוצתו דהיינו אחותה או אמה אזלה בהדא לבית דינא לעשות צרתה כחליצה וסבורי' העם שזו היא חלוצתו ואי שרית בקרובותי' אתו למשרי קרובות חליצ' עצמה אבל צרת חליצ' לא אזלא בהד' לבי דינא וליכא למגזר בקרובותי' ואין פי' זה נכון חדא דאי להאי חיישי' תהא אחות חלוצה אסור' לעולם ואפי' לאחר מיתת חלוצתו וכיון דסבורי' העם שהיא חלוצתו אם אתה מתיר' יתירו חלוצה עצמה וכ"ת ה"נ והא אנן תנן ובאחות' בזמן שהיא קיימ' ולזה אפשר לומר דלא עדיפא אחות חלוצה מאחו' גרוש' דשרי' לאחר מיתה. ועוד אמאי אחין מותרי' בקרובותיה ועוד דזמנין דאזלא צרת' בהדה לבי דינא דלא ידעי למאן מינייהו חלץ ובדידה שייך למיטעי דאמרי לדידה חלוץ כיון דידעי דנפלה קמיה ועוד שלפי פי' הנכון שפי' במשנתי'. אין אנו צריכי' לשאול מפני מה אסרו צרת קרוב' חלוצתו כי לא אסרוה אלא כשנשאוה לאחיו דהויא לה כצרת אחות גרושתו שהיא צרת ערוה במקום מצו'

17 והנכון כמו שפי' בתוס' דאסוגיי' דלעיל קיימי כיון דמדאוריית' צרה כחלוצ' דמיא למיקם בלא תעשה לחוד כשם שגזרו חכמים על קרובת חלוצה למה לא גזרו על קרובת צרת חלוצה וגרסי הכי הא דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה והא דלא אזלה בהדא לבי דינא לא גזרו בה כלום שלא רצו לגזו' אלא בחליצה גופה שהלכה עמו לב"ד ונעשה בה מעשה דה' דמיא לגרושה דאוריית' שנעש' בה מעש' וא"ת ולה"פ היכי שייך לישנא דרישא וסיפא דנקטיה לכולה בעיין על מה ששנינו שהיא מותר בקרובת צרת חלוצתו ומ"ש רישא וסיפא אית בה י"ל דברישא דמתני' קתני שהוא אסור בקרובת חלוצה ועלה קאמרי מ"ש רישא דאסר קרובת חלוצה ומ"ש סיפא דקתני מותר בקרובת צרת חלוצתו ונוסחאות יש דלא גרסי אלא מ"ש כלומר מ"ש צרה מחלוצ' גופא והכל הולך אל מקום א'

18 ולענין פסק אע"ג דשמואל כר"ל הלכה כר' יוחנן דהא דאמרי' ר"ל ור' יוחנן הלכה כר" יוחנן כללא דוקא הוא אע"ג דאיכא אמוראי דקיימי כוותיה וכן כללא דאביי כדמוכח בכמה דוכתי וכפי' רב אלפס ז"ל ולא כדברי הראב"ד ז"ל שפוסק כר"ל משום דשמואל קאי כוותיה: