ריטב"א על יבמות ס״ז

1 הכניסה לו ב' כלים וכו' וכן הלכתא:

2 זו שמעתי וזו לא שמעתי פרש"י ז"ל זו שמעתי לאיסור וזו לא שמעתי לאיסו' אלא להתר ואינו מחוור דלא דייק לישנא הכי ועוד מדאמרי' בסמוך וזו לא שמעתי היא היא והאי לישנא לא משמע דשמע בפי' להתר אלא דמאידך שמע' לה וכדאמרי' בעלמא זאת אומרת היא היא ולא ה"ל לאורוכי כולי האי לתלמוד' אלא דליפרוך להא מדקאמר לא שמעתי לכך יש לפרש זו שמעתי בפי' לאיסו' וזו לא שמעתי לא לאיסור ולא להתר והיינו דפרכי' התם דאם איתא דטעמ' משום דילוד מאכיל מאי לא שמעתי היא היא והרי היא כאלו שמע כן בפי':

3 זו דברי ר' יוסי פי' דסבר דעובר יש לו זכיה בין לרב' בין לרב יוסף זו ולא סבירא ליה פי' דכל היכא דאמר שום אמורא זו דברי פי' אבל הוא לא סבירא ליה כההוא יחידאה דלהכי אוקמי יחיד אצל רבים מסתמא עד שיפרש התלמוד בהדיא דזו וסבירא ליה היא וכדחזינן זמנין מועטי' דפסקי אמוראי הלכה כיחיד במקום רבים:

4 המזכה לעבור קנה פי' אלמא במידי דזכיה דעלמא קנ' וכ"ש בירושה הבאה מאליה דעדיפא טפי כדאמר אביי בפרק יש נוחלין ירושה הבאה מאליה שאני ומיהו לית הלכתא כר' יוסי אלא כרבנן דהכי קי"ל דהמזכה לעובר דעלמא לא קנה כלל ואפילו לעובר בעצמו דאמרי' דקנה מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו דהא פרישנא בדוכתא דההיא אינה אלא בש"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו ומתקנתא דרבנן היא וכיון דהמזכה לעובר לא קנה ה"ה אפי' בירושה דאביי הוא דהוה מפליג התם בין ירושה להקנאה בעלמא אבל רבא לא מפליג בה בדברי ר' בפ' יש נוחלין והלכתא כרבא וכי היכא שאין זכיה לעובר במתנה וירושה כך אין משתעבדי' לו דשעבוד וזכיה בהא מילתא דינם שוה וכדמוכח בפ"ק דגיטין בשמעת' דמעמד שלשתן ומיהו יכול אדם לזכות לעובר בקנה ע"מ להקנות וכדאיתא בנדרים וכדכתיבנ' התם בס"ד:

5 והודו לו פי' שהודו לו חכמים חבריו לר' יוסי כשהעיד כן אלמ' לא פליג עליה:

6 אמר רב אשי מי קתני קבלו ממנו הודו לו קתני אלא מסתבר טעמיה בהא. ומיהו הם היו מקובלים דעובר אין לו זכיה אלא שחזרו והודו לו מדקתני לישנא דהודאה כמודה לבעל דין חבירו בדבר שהיו חולקים ולעולם פלוגתא איכא במילתא ולא עוד אלא דאע"ג דהודו לו דמסתברא טעמיה לא הניחו קבלתם מדלא קתני וקבלו ממנו:

7 ה"ג ברישא זכרים יאכלו נקבות כלן לא יאכלו ול"ג כלם זכרים דכלן היכא דאיכא זכרים כלל יאכלו דלא חיישינן לחלקו של עובר כי אולי נקבה היא ואין כלום וכדאמ' בסמוך אבל כלן נקבות לא יאכלו מפני חלקו של עובר דכלהו תנאי אזלי בשיטת ר' יוסי שהעובר יש לו זכיה והיינו דלא מוכחין מהא מתניתין לעיל דפליגי רבנן עליה דר' יוסי ובשכל' נקבות ממ"נ יש לו לעובר זכיה כדמפרש בסמוך:

8 חדא ועוד קאמר פי' אין זה כענין חדא ועוד דעלמא דאינין טעמא דפליגי דאלו חדא טעמא הוא לזכר ולנקבה ואינו אלא כעין בין כך בין כלומר דבין שימצא העובר נקבה בין שימצא זכר היא פוסל דממה נפשך יש לו זכיה והא דקאמר חדא ועוד ה"פ דכשאמר כלן נקבות יאכלו נקט טעמא דנקב' פסול' דהא גבי זכרים יאכלו טעמ' משום חשש נקבה וא"כ קתני נקבות כלן לא יאכלו משום דנקבה דלא פסלה בזכרים פסלה בנקבה שהיא יורשה כמותן והדר נקט טעמ' אחריני דדמי דלקמן דשמא ימצא עובר זכר ויהא הזכר ג"כ פוסל ואעפ"י שלא ילדה זו אלא לעולם חוששים לזכר:

9 קסבר ר"ש אין חוששי' למיעוט' פי' וק"מ איהו ור"י בהא וכדאמר' בסמו' דר"ש סבר אין חוששי' למיעוט' והקשו בתו' מדקאמר בפ"ק דכתבות מעשה בתינוקת א' שירדה למלאת מן העין ונאנס' ובא מעשה לפני ר' יוסי ואמר אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה אלמא לא חיישינן למיעוט. וי"ל דהא אוקימנא לההיא דבקרונ' של צפורי היה מעשה דאיכ' תרי רובי וה"ל אידך כמיעוט' א"נ דשאני התם דאיתת' בחזק' כשרות קיימא ומשום מיעוט' לא מפיק לה ר' יוסי לחזק' פסול' מדאמרי' בפ' מצות חליצה קטן וקטנ' לא חולצי' זו דברי ר"מ אבל חכמי' אומר' איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה ואמרי' מאן חכמים ר' יוסי היא דסבר דלא מקשי' אשה לאיש וכיון דקטנה לר' יוסי חולצת ה"ה שמתייבמת דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא לא חיישינן למיעוט שמא תמצא אילונית וי"ל דמאן דסבר הכא דחוששי' למיעוט לית ליה האי סברא דחכמים היינו ר' יוסי ומ"ד לההיא מילתא סבר דהכא בדרב נחמן פליגי כדאמרן בסמוך א"נ דאילונית לר' יוסי מיעוטא דמיעוטא הוא דלא חיישי' ליה ור"מ סבר דלא הוי אלא מיעוטא גרידא דאלו למיעוט' דמעוט' אף ר"מ לא חייש כדאיתא בריש פ' בנות כותיים ובדוכתי' אחריני א"נ דאע"ג דקטנה חולצת לר' אינה מתייבמת דכל היכא דמשום ספקא הוא דאינה מתייבמת לא קריא שאינה עולה ליבום כיון שאם יבא אליהו ויאמר שאינה אילונית הית' מתייבמ' וכדאמרי' בריש פ' החולץ יבמות ד' מ"א ע"א גבי מעוברת:

10 יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופו' ובורר להם חלק יפה פרש"י ז"ל יתומים קטנים שבאו לחלוק מעמידים להם אפוטרופוס לכל א' ובורר כל אפוטרופוס לחלקו חלק יפה וק"ל כיון שכלן קטנים למה להו למפליגינ' השתא שיהא להם שום חשש ערעור כשיגדילו ונאמר שלא יוכלו למחות דהא סוף סוף לבתר חלוקה אפטרופוס בעי דליפקח בהו ועוד מאי שבאו לחלוק שייך גבי קטנים ועוד דלשנא דאפטרופוס ולישנא דבורר להם לא דייק טפי לה"פ ובתוספות פי' וכפי' הר"ם הלוי ז"ל דהכא ביתומים גדולים עם קטנים והגדולים רוצים לדעת חלקם שיפקחו בו ועוד דאפטרופוס ליתומים גדולים שיפקח בנכסיהם לא מוקמי' הילכך ב"ד מעמידי' אפטרופו' א' ליתומים הקטנים שיטול לכלן עתה לכל אחד חלקו ויעשה לכלן מכל חלקיהם חלק א' גדול ויפקח בו עד שיגדילו ואח"כ יחלקו בניהם ובורר להם חלק יפה דקאמר לומר שידקדק יפה בחלקו ושיטול החלק היפה להם ולא יהיה מוותר אל הגדולים כלום ומיהו חלוקת' כאחי דעלמא בהשואת חלקים וגורל:

11 אבל הר"ם הלוי ז"ל פי' דלהכי נקט חלק יפה מפני שנוטל שלא בגורל החלק שנר' לו שהוא יותר יפה בין עדית לעדית או עדית לזבורית אחר שיהיו החלקים שוים דעבדו להו רבנן האי ניחא מפני שהם קטנים כדעבדו בכמה מילי והיינו דשייך ובורר להם חלק יפה ואי על פי הגורל שקיל לה מאי בורר אלא ודאי כדאמרן ופי' נכון ומתקבל הוא וי"א שאפילו לת"ח וכהן עושי' כן משום וקדשתו ליטול מנה יפה ראשון וליתא דההיא לענין מתנות או לענין אורחים בסעודה של בעל הברית כדכתיב ולחנה יתן מנה אחד אפים וכאותה ששנינו אבל לא על המנו' ושנינו שלא יוליכנו בידם מנות והרבה כיוצא בזה וכ"פ הר"ם הלוי ז"ל:

12 ה"נ עבדי להו תקנתא כדרב נחמן שיעמידו אפטרופוס לעובר שיברור לחלקו כנגד העבדי' קרקע יפה. ואיכא מאן דהוה דייק מהכא שיש לאפטרפוס של יתומים רשות לחלוק בדינא דגוד או אגוד דהא שדה כנגד עבד אינו דין חלוקה שאין חולקים שדה כנגד כרם ואפילו שני עבדים שאין מלאכתם שוה אין להם חלוקה זה כנגד זה ואפי' הם שוים בדמים כדמוכח בפ"ק דבבא בתרא מעובד' דהנהו תרתי אמהתא וכדכתי' בס"ד. אבל הכא בדין גוד או איגוד ואיכא מאן דאמר שאין רשות לאפטרופוסים לחלוק בדינא דגוד או אגוד דההוא מזבן או זבוני הוא אלא אי מידי דלית ביה חלוקה הוא יהא עומד בשתוף עד שיגדילו וכן פסק הר"ם הלוי ז"ל:

13 והא דהכא לאו דחייא היא כלל דהכא לאו מדינא עבדי' ליה אלא בתקנתא דרבנן משום תקנתא דלא ליכחשו עבדי' וה"ה דכל היכ' דאיכא פסידא ליתמי יהבי להו לאפטרופס' רשות למפליג בדינ' דגוד או איגוד והכא עבדי' להו כעין חלוק' שמוכרים חלק' שבעבדי' ונוטלים קרקע והא טבא הוא לעובר דהא אפטרופוס' מוכרים עבדים ולוקחים קרקע ולא ידך קטנים דקיימי נמי איכא תקנתא דלא לכחשו עבדי וזה בכור:

14 כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקון רבנן ומיהו אלו לא הוה בן בהדה ליכא למימר הכי דדילמא האי עובר נקבה היא וכלן באות בכח ירושה ואיכא לעובר זכיה:

15 יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו מכאן דקדק ר"י ז"ל דאיתא להא אפי' לאחר שהחזיקו ב"ד לבנות בנכסים מדלא אוקמה להא כשהחזיקום בנכסים דשוב אינו פוסל. ואינה ראיה דהא בחלקם של עובר לא מצו לאחזוקינהו להני ואלו בחלקו פשיטא שאין העובר פסול ומאי קמ"ל ומיהו עיקר הדין אמת כדברי רבי ז"ל וכדכתיבנא בפרק מי שמת בתחלתו בס"ד. מאי בת דקתני אם פי' דהאי בת דקתני היינו האם דקרינן לה בת כהן וה"ק בת כהן שנשאת לישראל ויש לה בן והיא מעובר' הבת הזאת שהזכרנו מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיא אוכלת שאין העובר פסול בה ובעבדיה כלום כיון דאיכא שום ילוד דאכלי מחמתיה ואין הבן מאכיל עבדי צאן ברזל שלו מפני חלקו של עובר וכל זה לשיטת ר' יוסי דסבר עובר יש לו זכיה ואין הלכה כמותו:

16 קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחי הוא פי' וכיון דכן מחמת יבם מיהת לא אכלה וכדק' שאינו מאכיל אבל מחמת המת היינו בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונ' בפ' אעפ"י כדאמרי' בירוש' זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכל' בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמא למשנה ראשונה היבמה אוכל' ולא פליגא אמתני' דהכא דא"כ ה"ל למימר הכא דמשנתי' כמשנה אחרונה אלא ודאי כדאמרן דבמתני' לא איירי אלא שאין היבם מאכיל מחמתו וניחא אפי' למשנה ראשונה ביבמה מן האירוסי' קודם שהגיע זמן שהיא אוכלת משלו אוכלת בתרומה. ואף כשהגיע זמן ואכלו מחמתו בחייו ומת אומ' רש"י ז"ל דלא אכלה לאחר מיתה דקנין אחיו הוא וכיון שמת פקע קנינה ואינם אוכלות עוד כיון דמיתה קודם כניסה לחופה. ור"ת ז"ל כתב שאם התחילה לאכול בחייו ומת אוכלת לאחר מותו למשנה ראשונ' ובמקומו הארכתי בזה במ' נדרי' בס"ד:

17 ועוד כתב ר"ת ז"ל דקרא דנקטיה הכא אינו אלא אסמכתא דאלו מדאורית' זיקא באירוסין היא שמאכילה מן התורה ומדרבנן הוא דמיפסלא כדרך שפסלו בארוסה דעלמא וקרא דנקט אסמכת' בעלמא ושם פי' גם זה בס"ד:

18 והאירוסין אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קנייה בהויי' פרש"י ז"ל ומשעת הויי' אפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' ונסחי איכא בהדיא כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהוייה וק"ל לפי פי' רש"י ז"ל דאלו קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר בנבעלה לפסול לה מוקמי' ליה לקמן ולא בבת כהן שנתקדשה לישראל ואע"ג דבמסקנא דשמעתי' אמרי' ש"מ תרתי לא שמעי' מנה פסול בשעת הוייה בתרומה אלא פסול חזה ושוק וי"ל דכיון דפשיטא דקרא מיירי בבת כהן שנשאת לישראל נקטיה ליה ואע"ג דנפקא לן אלא מושבה אל בית אביה בנעוריה ויותר נאה לומר דהיינו הוייה דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וכו' דמיניה שמעי' איסור בת כהן לישרא' בלאו ועשה כדאיתא לקמן בסמוך בשמעתיה. ותשקה לאחיה ואחיותיה לאו דוקא אלא שיאכלו מן התרומה בשוגג ושלא במתכוין וכדפרי' בדוכתא בס"ד. וה"ה דמצי נקיט הכא טעמא דסמפון וחדא מינייהו נקט ומשום דסוגייא בכל דוכתא כעולא: