ריטב"א על יבמות ק״י

1 ה"ג דאי איתמר בההיא בההיא אמ' רב משום דאיכא תנא' וכגרש"י ז"ל ופי' דהיכא דקפדא משום תנאה דידיה איכא למימר דדילמא לא קפיד השתא ואחליה לתנאי מש"כ כשהיא מטעות הקדושי' משום קטנות ויש שגרסי' בהפך דבתנאה קמא קפיד טפי אבל כשהיא המטעה מחמת קטנות יודע הוא שאין קדושי' כלום ורוצה לבעול כשיגדיל לשם קדושי'

2 הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו שלא כהוגן ואפקיעינהו רבנן לקדושי' וא"ת ומאי אפקעת' צריך דחטפ' וקדשה בע"כ דקי"ל תלוה וקדשה אין קדושיה ואפי' בפנויה דעלמא וי"ל דהכא אע"פ שחטפה סופה נתרצית לו לקדושי' ומיהו מפני שהיה תחילתו בחטיפה עשה שלא כהוגן ואפקיעינהו לקדושי וכשאמר רב צריכה גט מן השני כשנשאת לו ברצונה מתחלה ועד סופה ובזה יעלה תרוץ למאי דמקשי' אשמעתי' מהא דאמרי' בפ"ק דקדושי' דלמ"ד סוף ביאה קונה אם פשטה ידה וקבלה קדושי' מאחר צריכה גט משני והרי אין לך חטיפה גדולה מזו ואמאי לא אפקיעוה לקדושי' ויש מתרצי' דהתם אדינא דאורייתא קאמרי' ולפי מה שפי' ל"ק דההי' כשפשטה ידה וקבלה מרצונה וקבלה קדושי' מן השני וכן הקשו ההוא עובדא דפרק האיש מקדש דאיהו אמ' לקרוביה והדר אכלי ושתו אתא קריבה וקדשה דאמרי' התם שהיתה מקודשת אלמלא שלא נתרצה האב ולפי מה שכתבנו י"ל דשאני התם שאלו נתרצה האב אין כאן חטופה כיון שהיא קטנה ובידו לקדשה שאלו שדך ראובן בתו לשמעון וחזר בו וקדשה ללוי הא ודאי קדושי לוי קדושי' ולא קנסי' ליה כלל פרש"י ז"ל כאן הוא עושה שלא כהוגן וכו' ורבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא נהוי קדושי' פי' לפ' כ"ש חטפה שלא לרצונה או שלא לרצון אביה אם היא קטנה ואפי' נתרצה לבסוף והא דאמרי' לעיל אמרה הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה כגרש"י ז"ל והוא ז"ל מפרש מילתא דקטנה מתלא תלייא כל ימי קטנותא ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו ספק לא יבעול ולא סמכא דעתא דאמרה איהו עדיף מנאי ויוציאנה בגט בעל כרחה ואנא עדיפנא מניה וכל שעה שארצה אצא במיאון על כרחו ע"כ. ואין פי' זה נכון דמאי אצטריכי' להאי טעמא כלל למאי דאמרי' דמילתא דקטנה תליא וקיימת עד שתגדיל והנכון כגרס' הספרי' שגורסי' אמר הוא עדיף מינאי ואנא עדיפנא מיניה ורב ששת הוא שאמ' כן על בריה דרב נחמן אני הייתי סבור שאני חכם ממנו ואינו אלא הוא חכם ממני יותר שידע לתרץ את הברייתא לדעתו של רב וכפירוש הראב"ד זכרונו לברכה ורב האי ז"ל ג"כ פי' בתשובה דרב ששת הוא דאמ' אע"ג דאנא עדיפנא מניה בבריתא הוא עדיף מנאי בפלפולא דהא מילת' דתרצה שפיר. והשתא דקי"ל היכא שנתקדש' לשני ולא בעל אם רצה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא דה"ל כמחזיר גרושתו מן הקדושי' ואמ' מ"ה ז"ל דדוקא נתקדשה אבל נשאת כיון דאיכא סרך נשואין בהני דשני מדאוריתא הוו נשואי' ובעיא גט גמור מן התורה מיתקלקל' בי"ג דבר דמחלפא באשה שהלך בעלה למ"ה ולא דמיא לאשה שנשאת בתחל' שלא כדין דלא קנסי' לה כל היכ' דלא נבעלה דהת' כיון דנשואי' שלא כדין מתחלת' לא כלום הוא ואפילו נבעלה אינה צריכה גט אלא דנבעלה קנסי' דה"ל כזנות אבל הכא דנשואי דמדאורית' בהא ודאי קנסי':

3 קדיש בביאה מא"ל כבר פי' בפ"ק דכתו' ובשאר מקומות בס"ד:

4 מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצת' של אחת מהן פוטרת צרתה פי' דכיון דנשואיהן שוים מדרבנן זיקתן שוה וכן בב' חרשות ומהכא הוה שמעי' בגמ' דחרשת בת חליצה היא ופרישנא דכי קתני וכן משום ביאה דאי לא חליצה לא שייכא בחרשת וכן הלכתא:

5 גרש"י ז"ל קטנה וחרשת ובא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת. ובגמ' שקלי' וטרינן ואיכא מאן דהוה סבר דקדושי חרש' קנויה ואינה קנויה כלו' או קנויה לגמרי או אינה קנויה כלל והקטנה קנויה ומשויירת ולהחי סברא ריש' דקתני כשבא בתחלה על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת פסל את הקטנ' אתיא מדינא דדילמא חרשת קנויה לגמרי קטנה קנויה ומשויירת ובקטנה שהיא קנויה ומשויירת לא פקעא כלה זיקא ולהכי אתיא ביאה דחרשת ופסלה לקטנה אבל סיפא דקטנה פסל את החרשת אינו מן הדין ממ"נ דאי חרשת שבעל תחלה קנויה גמורה הא פקעה זיקא ואין אחר ביאה כשרה כלום. ואי חרשת אינה קנויה כלום נכרית בעלמא היא וכמאן דלית' והא דקתני פסל גזירה דרבנן בעלמא היא אטו היכא דבעל את הקטנה בתחלה. ואיכא מאן דסבר והכי קיימא אמסקנא דקטנה ואינ' קנוי' וחרשת קנויה ומשוירת ולהאי סברא סיפא הוי מדינא ודילמא חרשת קנויה ומשויירת וזיקתה גרועה ולא פטרה כולה בית' וקטנה קנויה גמורה וביאת' ביאה גמורה ופסלה את הקטנה ורישא דקתני פסל את הקטנה אינו מן הדין דמה נפשך אי קטנה קנויה גמורה הרי ביאת' גמורה ואין אחר ביאה כשרה כלום ואי אינה קנויה כלל נכרית בעלמא היא אלא טעמא משום גזירה היא שמא יבעול חרשת בתחלה וכדפרש"י ז"ל בגמרא אבל ר"ה ז"ל ברישא לא פסל ואתי כמ"ד קטנה קנויה ואינה קנויה וחרשת קנויה ומשויירת ולא גזר ברישא כלום ואין זו מחוורת דא"כ היכי לא מייתי מינה ראיה בגמ' מאן דסב' הכי כדאייתי ראי' מאידך מתני' דמייתי בגמרא אלא ודאי כגרש"י ז"ל עיקר:

6 בכלן מלמדין את הקטנה שתמאן פי' ולמאן דסבר יש מיאון לאחר מיתה אפי' לזיקתו נפקא קטנה לגמרי בלא חליצה והויא נכרית גמורה וקיימ' חרשת גבי' ולמ"ד אינה ממאנת לזיקתו לפטרה מחליצתו אכתי צריכה קטנה חלוצה ומתסרא אידך משום צרת חלוצה ואפ"ה אהני מיאון לאפקועינהו ביאה דקטנה דלא חשיב' ביאה זקוקה כלל אלא ביא' נכרית דכשם שממאנת למאמרו ממאנת לביאתו ולא תפסול ביאת קטנה כלום ונפטרת קטנה זו בביאת חברתה:

7 גמרא וחרשת בת חליצה היא וכו' חרשת מעיקרא כי היכי דעל ברמיזה נפקא ברמיז' פקחת ונחרשת שזיקתה מן התורה מעכבא בה קריאה וה"ה דיכיל למימ' מעיקרא מעכבא בה דעת אלא דנקיט קריאה לכלול אפי' חרשת המדברת ואינה שומעת או השומעת ואינה מדברת שהיא בת דעה ואינה בת קריאה שאינה יכולה לקרא או לשמוע דברי היבם:

8 איתביה אביי וכו' מאי לאו בחרשת מעיקרא פי' מאי לאו דסתמא קתני לכל חרשת ואפי' חרשת מעיקרא מדהוא פקח מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא וא"ת ודילמא איהו חרש ונתפקח ואתי שפיר סיפא דקתני חולץ או מייבם דהא פקח הוא עכשיו דבשלמא בפקח ונתחרש ליכא לאוקומ' דסיפא לא אתיא שפיר אבל בחרש ונתפקח שפיר אתיא ויש לומר דאיקרי ליה פקח על שם סופו דהשתא כיון דחרש הוא מעיקרא הרי נשואין דרבנן ואפי' היתה היא פקחת ונתחרשת וא"כ שפיר מוכיחין דאע"ג דנשואין דרבנן כונס אין חולץ לא אלמא אין חליצה לחרשת אע"ג דנשואיה דרבנן ואין לנו הפרש בענין זה בין חרשת מעיקרא לפקחת מעיקרא ואח"כ נתחרשה שנשאת לחרש ואח"כ נתפקח והוא שלא בעל לאחר שנתפקח וכיון שכן ניחא לן למשבקה כפשוטה בפקחת וחרשת מעיקרא א"נ דאנן ה"ק קתני פקח בין פקח מעיקרו בין חרש שנתפקח ומדהוא פקח אפילו פקח מעיקרו ה"ה איהו בחרשת מעיקרא:

9 וכ"ת ה"נ בפקחת ואח"כ נתחרשת אי מצי מפיק וא"ת ונפרוך ליה דאי בפקחת ואח"כ נתחרשה הרי נשואיה היו גמורים וכשמת אחיו למה מוציא אשתו בגט אדרבה אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה וי"ל דאה"נ אלא דהא עדיפא לן דאפי' תימא דגזור רבנן אטו חרש מעיקרו מ"מ היכי מצי מפיק:

10 אמר רב חסדא ש"מ קסבר רב חרשת קנוייה ומשויירות פירש רש"י ז"ל שפיר וכללא דמילתא דלעולם קנויה לגמרי פטורה כוליה ביתה ואין אחריה פסול ושאינה קנוייה כלל לא פטרינן כלום ואינה פוסלת כלום דנכרית בעלמא היא. אבל קנויה ומשויירת שיש בה כח קנין ואינו גמור אינה פוטרת ונפסלת בביאת קנויה והא דאמר רב חסדא כונס את החרשת ומוציא בגט לא שיוציאנה לאלתר כשתגדיל הקטנה והיא צריכה חליצה כדי שלא לעגנה דלכונסה אינו רשאי כי שמא קנויה היא ויש בה זיקה ונפסלת בביאת החרשת שהיא קנויה ומשויירת שהיא ג"כ זקוקה קצת וגם לאו מי שהי' קנויה ומשויירת פוטרת הקנויה לגמרי וכיון שהיא חולץ אותה נפסלת החרשת משום צרת חלוצה ולפי' צריך להוציאה אחר שתגדיל הקטנה ויחלוץ לה: