רשב״א על בבא מציעא ס״ו

1 סיפא נעשה כמאן דאמר מדעתיה אתמר. כתב הראב"ד ז"ל משמן של ראשונים, דאין עקר הטעם בזה מפני שהתנה הלוקח ולא המוכר, אלא רישא שהתנה בשעת המכר, ולא שנא התנה מוכר ולא שנא התנה לוקח, שעל ידי כן נגמר המכר, אבל סיפא כשהתנה לאחר כשנגמר המקח, ולא שנא התנה לוקח ולא שנא מוכר, דכל שנגמר המקח, כשהוא מתרצה להחזיר לו הרי זה כמוכרו לו לכתחלה, ובטול מקח אין כאן וזוזי לא הוו הלואה. ולפי דבריהם כל שהוא קודם גמר המקח, הרי תנאי של המוכר לפי שהתנאי תלוי בדעת המוכר, וכל שהוא לאחר המקח הרי תנאי של לוקח, לפי שהדבר תלוי בו ולא במוכר. ואינו מחוור, דאם כן, היאך עלה על דעת רב אשי לומר שיועיל התנאי שאומר הלוקח לאחר גמר המקח ובמה זכה בו מוכר, וכן לוקח בתנאי האחריות, ועוד, בעובדא דההוא דיהיב גיטא כי אתני אפילו איהו מאי הוה, ומאי קאמר מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב, והא כבר אגרשה ולאחר גרושיה תנאי דידיה מאי מהני. אלא הנכון מה שפי' הוא ז"ל דהכא כשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר, כגון דנתן מעות ולא נכתב השטר באתרא דכתבי שטרא וכיוצא בו, ומשום הכי אמר אמימר, דכיון שנתרצה הלוקח בתחלת המקח ליקח שלא באחריות, אע"פ שאמר לו מוכר לאחר מכאן וקודם שגמר המקח מגבינא לך שופרא שבח ופירי ולא חיזק הלוקח את התנאי, שמע מינה שאין הלוקח רואה דברים אלו כעקר אלא כפטומי מילי, שאלולי כן כשאמר לו מוכר כן, היה לו לחלוט הדבר ממנו ולחזקו, וכן לגבי גט כשנכתב הגט ומסרו לשליח ליתנו לה, ועדיין לא נתן, ואלו כשאמרה היא רצה הוא בכך, היה לו לומר על דעת כן אני נותנו, והיה לו לחזק דבריה, והיינו דאמרינן מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב קא משמע לן. כשלא חזק הדבר, על דעת ראשונה הוא נונתו, ולקח דבריה לפטומי בלבד.

2 אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. ואע"ג דאסמכתא היא, קסבר רב הונא דאסמכתא קניא. ואיכא למידק, דהא בפ' ארבעה נדרים נדרים כז, ב משמע דרב הונא סבר דאסמכתא לא קניא, דאמרינן התם, בההוא גברא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ואמר אי לא אתינא מכאן ועד יום פלוני ליבטלן זכוותי, ואיתניס ולא אתא, אמר רב הונא, בטלן זכוותיה, ומקשינן עליה והא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ופריק, שאני התם דאתפיס זכוותיה בבי דינא, ואקשינן תו עלה ממתניתין ב"ב קסח, א דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו', דאמר ר' יוסי יחזיר לו את שטרו ר' יהודה אומר לא יחזיר, ואמר רב נחמן, אין הלכה כר' יוסי דאמר יחזיר, דאסמכתא קניא, אלמא רב הונא כר' יהודה סבירא ליה דאמר אסמכתא לא קניא. וי"ל, דדלמא חזר בו מהא כדרב נחמן דאהדריה מניומי, ואיהו סבר כר' יוסי דלא אהדר ביה לגבי מניומי. עי"ל, דרב הונא לא מוקי לה להא מתניתין כר' יוסי, אלא מסבר סביר דאסמכתא כי הא קניא, משום דארעא שכונא גביה, אבל בעלמא דלאו בידיה, סבר דאסמכתא לא קניא, והיינו דכי אקשינן עליה התם, פריק, שאני הכא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ולומר דכל שהוציא הדבר מתחת ידו והעמידו ביד זוכה, אין בו דין אסמכתא, ונותן ביד שליש כנותן ביד בעל דבר ממש דמי, ולפיכך מקשו ליה מההיא מתניתין דהמשליש שטרו, דאלמא אף במשליש איכא אסמכתא וגם זה נכון.

3 ורב נחמן אמר, אף לאחר מתן מעות קנה הכל. וא"ת, בין לרב הונא דאמר לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו, בין לרב נחמן דאמר קנה הכל, והלא הלואה היא, ואמרינן בקידושין מז, א דמלוה להוצאה נתנה ובמכר לא קנה ובאשה אינה מקודשת. תירץ הראב"ד, דשאני משכונא דשכונא גביה, וכמכירה ליומיה היא, וכשבעל הקרקע חוזר ופודה הרי הוא כחוזר ולוקח באותן דמים, ולפיכך קנה כנגד מעותיו לרב הונא והכל לדעת רב נחמן. ובשעת מתן מעות שקנה הכל לדברי הכל ולא אסרינן משום רבית, ואע"פ ששנו בברייתא לעיל בבא מציעא סה, ב, כשתמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור, פי' הראב"ד ז"ל, דהתם שאני, שהדבר תלוי ברצונו של מוכר אם ירצה למכור, אבל כאן תנאי מכירה היא אם לא יפרענו ביום פלוני. אי נמי קנה אמרינן, אבל איסור רבית איכא, ומיהו אבק רבית הוא, דכל על ידי מכירה אבק רבית הוא, ולא מסלקינן ליה. כך כתב הרב ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחין אין כאן איסור רבית כלל, שהרי שנינו וכן היה ביתוס בן זונין עושה על דברי פי חכמים. ועוד, שאלו היה בו אסור רבית ולא שנו כאן אלא לענין דינא, כיון ששנאוה הכא גבי אסור רבית לא היה שונה סתם הרי היא שלו, אלא היה לו לשנות, ואסור לעשות כן מפני אסור רבית וכיוצא בלשון הזה, אלא ודאי אין כאן עסק לאסור רבית, דכללא דרבית כל אגר נטר אסור לעיל בבא מציעא סג, ב, הא כל שאין בו אגר נטירא מותר, וברייתא דלעיל שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו, לא ימכרנו אלא לו בכסף ידוע, ואפילו השנה שוה יותר, הרי יש כאן אגר נטר לי ואסור, אבל במתניתין ליכא אגר נטר לי כלל לא קודם שהזמן שקבע לו ולא לאחריו, ולא נתכון זה אלא שיפרענו בזמנו, ואם לא שיסתלק ממנו לגמרי, ונמצא שאם פרעו בזמנו קרקע חוזר לבעליו, ואין כאן שכר המתנה, ואם לא, הרי השדה מכורה לו מיד, ואין כאן המתנה. וגדולה מזו אמרו במעות ממש, שההעלמה שההעלאה – ש"מ ניכרת בהן יותר, ומחזי טפי כרבית, שכן שנינו בפרק גט פשוט בבא בתרא קסח, א, מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו, ואמר לו, אם לא נתתי לו מכאן ועד זמן פלוני החזר לו את שטרו, ר' יוסי אומר יחזיר, ר' יהודה אומר לא יחזיר, ופלוגתייהו באסמכתא קניא או לא קניא, הא לאו הכי כולהו מודו דיחזיר, ולא חיישינן בה משום רבית, אלא שהטעם כמו שכתבתי לפי שאין שם אגר נטר לי כלל, לא בתחלה ולא בסוף. ונ"ל שכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל שם בפרק גט פשוט, וזה נכון וברור. ומ"מ אפשר, שאין הדבר מותר לכתחלה לעשות כן, דלא גרע מרבית מאוחרת שנותן לו לאחר הפרעון, שכל שזה מקבל מיד הלוה יותר ממה שנותן לו, אסור משום מראית העין, ואלא מיהו קיל טפי מאבק רבית, ועל כן שנאוה סתם להתיר במשנתנו ובמשנת גט פשוט, וכללן כו' רבן גמליאל במשנתנו עה, ב ברבית מוקדמת ורבית מאוחרת ור' שמעון שאמר יש רבית דברים, כך נראה לי.

4 ולמניומי קשיא מתניתין. פירש רש"י ז"ל, שהרי השדה שוה יותר. נראה מדבריו, שאין אסמכתא אלא במה שאמר דבר יתר, ויצא לו לרבינו ז"ל ממה שאמרו בפרק המקבל בבא מציעא קד, ב, בההוא דאמר ליה לחבריה, אי מוברנא לך יהיבנא לך אלפא זוזי, אמר רבא, אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ואקשינן, ומאי שנא מהא דתנן, אם אוביר ולא אעביד, אשלם כמיטבא, ופרקינן, התם לא גזים הכא גזים, אלמא ליכא אסמכתא אלא בדגזים. וההיא דאמרינן לקמן בבא מציעא סו ע"ב רב בר שבא דאמר ליה לרב כהנא, אי לא פרענא לך ליום פלוני אתפרע מחמרא, ואמרינן דאסמכתא היא, ואע"ג דלזבוני קאי וליכא גוזמא בכלום, פירש רש"י ז"ל, שאמר לו שיפרע ממנו כשער של עכשיו, ואע"פ שבזמן הפרעון נתייקר, ואינו מחוור, דהא אמרינן עלה דההיא כל דאי לא קני, אלא טעמא דמילתא, לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו ואפילו בשוויין ולא ואפילו ביותר מכדי דמיהן, וכדאמרינן לעיל גבי אונאה נא, א, בלוקח מבעל הבית לית ליה אונאה, דאי לאו דיהבי ליה זוזי יתירי לא מזבין מיניה מאניה. והיינו דהוה סבר רב פפא למימר בעובדא דרב שבא, הני מילי ארעא דלאו לזבוני קיימא אבל חמרא דלזבוני קאי כזוזי דמי, דהא נמי גבי אונאה אמרינן בבעל הבית דאית ליה אונאה בצרדויי, ואפילו הכי אסיקנא הכא דכל שאתה מכריחו למכור ואפי' ואמר בלשון אם, אסמכתא הויא.

5 מתניתין דאמר ליה קנה מעכשיו. ואיכא למידק, דהא אסיקנא בנדרים, פרק ארבעה נדרים נדרים כז, ב והלכתא אסמכתא קניא, והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב, אלמא מעכשיו בלחוד איכא אסמכתא, דהא כל קנין במעכשיו הוא, דאי לא היכי קניא לקמיה, דהא הדר סודרא למאריה, כדאמר בנדרים בפ' השותפין נדרים מח, ב, וכן כתב ר"ח ז"ל, אלמא אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא קניא אלא בשקנו מיניה בבית דין חשוב דאלים לאפקועי ממונא. וי"ל, דאסמכתא דהתם שאני, דהיא אסמכתא דבי דינא ולא מנפשיה, ומדעתיה קא מתני. ושם הארכתי בה יותר, בסיעתא דשמיא עי' נדרים כז, ב בד"ה והלכתא אסמכתא.

6 אי קפיד בדמי. פירש רש"י ז"ל, כשבא עכשיו למכור אחד מחפציו. כדי לפדות זה, אם הוא קפיד בדמיו קנה, שהרי גלה בדעתו שאינו מקפיד אם ישתקע השדה ביד זה, וכן באי קפיד אארעא לומר שמקפיד שלא למכור שום קרקע אפילו בשוויה. ואינו מחוור, דדלמא משום דידע דאי אפשר לזו שתשקע ביד המלוה משום אסמכתא, לפום כך הוא מקפיד עכשיו שלא למכור בזול כשבא למכור אחד מקרקעותיו. אלא הכי פירושא, אם כשבא ללות על זה הקפיד על המלוה שלא ללות על זה לו אלא במה ששם אותה, ודאי גילה זה בדעתו שרוצה לשקעה בידו, וכן כשבא ללוות על אחת משדותיו הקפיד שלא ללוות אלא על שדה זו, ודאי גילה בדעתו שרוצה לשקעה ביד זה, כן פירשו בתוספות.

7 דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו. כלומר, אע"פ שאינה קנויה לו, וכן אם בא לסלקו בממון ולפורעו מצי לסלקו, לענין זה מיהא הויא אפותיקי, שאם בא לשום לו קרקע ולסלקו אינו מסלקו בשומת קרקע אחר, אלא שם לו מקרקע זה כנגד מעותיו, דלדבר זה מיהא שויה ניהליה אפותיקי דלא למגבא אשומת קרקע אחר אלא מזו, ורש"י ז"ל לא פירש כן. ולעין פסק הלכה, יש מי שפוסק כרב פפא בהני תרי, בקפיד אארעא ובאפותיקי למגבא ביה, ויש מי שאומר, דלית הלכתא כותיה, לא בהא ולא בהא, דכללא קאמרינן משמיה דרבא כל דאי לא קני, וכן כתב ר"ח ז"ל וכן הרי"ף ז"ל לא כתבו בהלכותיו. ומסתברא כפסקא קמא, דהא לבתר דאקשינן ואי אמר קני למגבא מי קני והא אסמכתא היא, אמרינן אלא הא דאמר רב פפא אפותיקי הויא למגבא מיניה היכי משכחת לה, ואוקימנא דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו, וכן ותו לא מידי, אלמא ליכא מאן דפליג עליה בהאי, ובאידך נמי דקפיד אארעא לא אשכחן מאן דפליג עלה, הילכך מסתבר דהני תרתי הלכתא נינהו.

8 אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו. מכאן נראה לי לשעבוד דאקני שיכול לחזור בו עד שלא קנה, דהא מדמה להו התם בפרק מי שמת בבא בתרא קנז, א דבעי שמואל דאקני מהו, אליבא דר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא תבעי לך, כי תבעי לך, אליבא דרבנן מאי, וכן בדבר שלא בא לעולם, מודה רב הונא דאית ליה כר' מאיר דיכול לחזור בו עד שלא באו לעולם, כל שכן לדידן, דסבירא לן כרבנן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דאם בא לחזור באקני שיכול לחזור בו. ועוד ראיה יש, מדאסיקנא התם, לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו, ואם אינו יכול לחזור, הוה לן למימר, לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד.

9 התם זביני הכא הלואה. פירש רש"י ז"ל, הכא הלואה ומחזי כרבית, שמתחלה בהלואה באו לידו וכרבית קצוצה דמו, ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא במכר כמו בפירות דמתניתין לעיל בבא מציעא ס, ב וכן פי' הוא ז"ל לקמן בבא מציעא סז, א בדרבא דאמר במשכנתא נמי כזביני, ואין פי' חוזרין משום דלא קץ, דההיא פליג אדרב נחמן. ואינו מחוור, דהא אמר ליה רבינא לרב אשי, והא משכנתא בלא נכייתא, דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין לעיל בבא מציעא סב, א אלמא כולי עלמא מודו דאיכא משכנתא דלא הויא רבית קצוצה. אלא הכא הכי פי', הכא הלואה, ואנן סהדי דלא ניחא ליה לאיניש למעבד איסורא, ואי הוו ידעי דזביני בטילי והויא הלואה לא הוה שביק ליה למיכל, והילכך ליכא מחילה כלל, אבל בזביני דאת ונוולא, דידע דכל אימת דבעי מצי לסלוקי, מדעתא דנפשיה מחיל, וכן הדין במשכנתא, דאי מדעתא דנפשיה אחתיה וידע דאיכא אבק רבית ואפילו הכי שביק ליה דליכול פירי, מחילה מדעת היא, והילכך אין מחזירין מלוה למלוה, למאן דאית ליה דאבק רבית הוי. ובספר הישר חלק החידושים, סי' תקצ"ב ראיתי שפירש, התם זביני הכא לא זביני, דגבי דבר שלא בא לעולם זביני אלא דלא הוה סמכא דעתיה, מכל מקום אותן פירות שלקח כבר הרי הם כמו אם קנאם, ולא יחזיר אע"פ שהם בעין, והכא לאו זביני דהא מתחלה לא מכר השדה אלא משכן, ולפיכך פירות שאכל לאחר שלש שנים שיש לא היו מתחלה קנויים, ולא משום דמחזי כרבית, דהא לא רבית קצוצה הוא ואינה יוצאה בדיינים, ויפה פירש. ומכאן לכל דבר שטועה בתחלתו, שאינו בכלל מחילה בטעות דהויא מחילה, אלא טעות גמורה היא, שהיה סבור שיצא מתורת משכונא ונכנסה בתורת מכר ולא הויא מחילה, ודמיא להא דאמרינן בסמוך באונאה דלא ידע דניחול, וכמו שמניח את חברו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו. ובהא נראה נמי דניחא הא דקיימא לן בכמה דוכתי, דמחילה בטעות לא הויא מחילה, אדרבה אמרינן בטעות היה וחוזר, גבי מקדש אחותו קדושין מו, ב, דלשמואל מעות מתנה, משום דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, הא לא היה יודע היו מעות חוזרים, שבתחלת הענין טעה, שהרי אי אפשר לו לקדשה בשום צד ומיד נתבטלו, ובגיטין יד, א בעובדא דגיכאני דגינאי דעבוד חושבנא, וכן גבי כיפי לעיל בבא מציעא לה, א דאמרינן שומא בטעות לא הוי שומא וחוזר. ומהא דאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, הביא ר"ת ראיה למוכר שטר חוב לחברו בעדים, אע"ג דקיימא לן דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה, אם קדם הלוקח וגבה מלוה, אין המוכר יכול לחזור בו, דמחילה בטעות כי היו - נ"י הוי מחילה. ומסתברא לי דוקא בדכתב ליה או בדאמר ליה הוא וכל שעבודא דאית ביה, אבל אי לא כתב ליה וכל שעבודא דאית ביה, לא קנה אלא הנייר בעלמא עי' ב"ד שם ב, והילכך אם קדם וגבה מוציאין ממנו.

10 כל את ונוולא אחי, סמכא דעתיה ולא גמר ומקנה. מסתברא דהכי פירושא, אע"פ שלא הודה לו זה בהדיא כמו שאמר לו, אלא שאמר לו את ונוולא אחי, הייתי סבור לומר דכך אמר לו, איני מכניס עצמי ביניכם, אלא אני בלא תנאי אני קונה ואם תרצה היא להחזיר לך, אחים אתם, וזה שתק לו וקיבל ממנו והרי זה כאומר תחזיר לי מדעתי מדעתה, קא משמע לן רבה, דכל כי הא סמכא דעתיה ולא גמר ומקנה.