רשב״א על בבא מציעא ס״ח

1 הא דאמר: ומאן דאסר, אמר לך, שדה אחוזה הקדש הוא. קשה לי ולמה הוצרכו לחזר אחר טעם זה וכי מאן דאסר רבית קצוצה היא, והא אף לדידהו אבק רבית הוא, ורב אשי הוא דעביד עובדא ביתומים קטנים כגדולים, ומר זוטרא משמיה דרב פפא דלא אכל אמר לעיל באתרא דמסלקי מסלקי ליה מתמרי דעל בודיא, ואי אגבינהו בסיסני קני. ותו קשה לי מאן דאכיל נמי, מאי קא מייתי משדה אחוזה למשכנתא בנכייתא למגמר מינה דלא הוי אבק רבית. ונראה לי, דמשום דלרבינא בלא נכייתא רבית קצוצה, איצטריך למגמר מהתם דבנכייתא כל דהו לשתרי, וכיון דשרי רחמנא בהדיא משרא שרינן ליה לגמרי, דכיון דמנכה מחוביה לא מחזי כרבית אלא כמוזיל גביה, ובודאי כל מאי דשרא רחמנא בהדיא ואמר דלעבדו הכין, וכדאמר בשדה אחוזה. דלפרקו בסלע ופונדיון בשנה, שמע מינה מילתא דהיתרא גמורה היא, וליכא למיחש בה למידי, ולפיכך הני דלא אכלי נמי אצטריכו למיהב בה טעמא, ולמימר דשאני התם דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון, ובפדיון כל דהו סגי ליה, כך נראה לי. עוד קשה לי, ונגמר מבית בבתי ערי חומה לכולי עלמא למיכל אפילו בלא נכייתא ובאתרא דמסלקי, ואפי' ואלו לרבינא מכר כי הא אפילו רבית קצוצה היא. ויש לומר, דרבינא מוקי לה ברבית על מנת להחזיר, כדמוקי לה רבא בערכין פרק המוכר שדהו לה, ב, הא כל שלא התנה רבית קצוצה היא לדידיה, ודלא כרבא ורב אשי ורבה בר רב הונא. ואי נמי לרבנן דברייתא דקאמרי רבית גמורה היא אלא שהתורה התירה וכאן התירה ולא במקום אחר, וכדאמר בירושלמי דפרקין ה"ב ולומר, דאי אפשר למגמר מיניה, דכיון דמסלקי, לאו מכירה היא אלא הלואה, ומן הדין בעלמא רבית קצוצה היא, דכבר אסרה התורה מלוה ברבית, אלא על כרחך רבית גמורה היא שהתורה כאן התירה ולא במקום אחר ולא גמרינן מיניה. אלא דאכתי קשיא לי, לרבה בר רב הונא ורבא ורב אשי דאמרי, דאפילו באתרא דמסלקי דבלא נכייתא משרא שרי דבר תורה, וכמו שכתבתי למעלה סז, א בד"ה עבד ובבית בתי ערי חומה התירה התורה להדיא, מפני מה אינה מותרת להם לכתחלה ואפילו מדרבנן, ולמה מחמרינן בה, ורבינא לא החמיר במה שהתירה תורה בהדיא, ומשמע דכלהו נמי לא הוו מחמרי בה אלו אשכחו דהתירה התורה זביני כי הני, אלא דשאני שדה אחוזה דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון. ועי"ל ויש לי לומר דע"כ לא קא שרי אלא בנכייתא דמחזי כעין מכירת פירות וכמוזיל גביה, אבל בלא נכייתא מחזי כרבית וחיישינן דלא ליתי ליגע בשל תורה ברבית דעלמא, כך נראה לי.

2 אמר רב אשי, אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא, מאי נפקא מינה, דלא מצי מסלק ליה. פירוש, סתם משכנתא בכל סתם המקומות עד שיהא שם מנהג לסלק אפילו גו שתא. לענין פסק הלכה בעניני המשכונות כבר כתבנו למעלה סד, ב בד"ה מתניתין שאין הפרש בין משכונות שדה וכרם למשכונות בתים, וכן הסכימו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל, ואע"פ שרש"י ז"ל חלק ביניהם ואפילו במנכה. והרי"ף ז"ל פסק, במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, וכן בזביני דתנאי דכשיהיו לי מעות תחזיר לי המכר, דהוי רבית קצוצה, ואע"פ שלא קצץ לו, כרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ובנכייתא, באתרא דמסלקי ואפילו באתרא דלא מסלקי, אבק רבית, ואע"ג דרבינא אכיל ורבא נמי שרי ואמר לא ניכול אלא בנכייתא, אלמא בנכייתא שרי, הא איכא רב פפא ורב כהנא ורב אשי דלא אכלי בנכייתא, דסבירא להו דאסירא, והתם בשדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמוה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומחזי כרבית, הילכך אליבא דידהו אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין, וקיימא לן כותייהו וליתא לדרבינא בהא, ואלא במאי כן ניכול, במשכנתא דסורא. והראב"ד ז"ל פסק דאפילו בהא קיימא לן כרבינא דאכיל בנכייתא, ורב כהנא ורב אשי ורב פפא דלא אכלי אחמורי הוא דאחמרי אנפשייהו, והיינו דאמרינן לא אכלי ולא אמרינן אסרי, והשתא נהוג עלמא למיכל בנכייתא ואתרא דלא מסלקי הוא, דכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דלא מצי פריק ליה עד זמן ידוע, ופוק חזי מאי עמא דבר, זה לשון הרב ז"ל. וזה כשטתו שכתב למעלה בפירוש, דאפילו לרבינא באתרא דמסלקי אבק רבית ואפילו בנכייתא. וכבר כתבנו למעלה סז, ב בד"ה ומהא שאין דבריו מחוורין בזה, דהא רבינא משדה אחוזה גמיר ואיהו בהני אכיל, וכדאמר מאן דאכיל יליף ליה משדה אחוזה, ושדה אחוזה כל היכא דבעי לסלוקי פריק ומסלק את ההקדש. ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דההיא דאיזיל ואייתי זוזי במשכנתא בנכייתא היא ובדשלים זמניה, דאי לא שלים, לאו כל כמיניה למפרקה מיניה, אלא בדשלים זימניה, ומיהו אע"ג דשלים, כל מאי דממשכא משכנתא בידי, משכנתא היא ואכיל עד דפריק לה או עד דמחי בידיה, ואמר, איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, מיהו מאי דתלש מיהא אכל, ע"כ. ומכל מקום למדנו מדבריו, דבאתרא דלא מסלקי אפילו לבתר דשלים זימניה שרי, ובנכייתא אי כתב ליה מיהא, אכול בנכייתא כך כל זמן שתמשך משכונא בידך. אלא שאני תמיה, למה הוצרך הרב להראות שעכשיו נהגו שלא לסלק, דבכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דהא בלאו הכי, כל סתם מקומות אתרא דלא מסלקי נינהו, דהא קיימא לן דסתם משכנתא שתא, ואין הפרש בין קובע זמן בפירוש לקובע סתם דהיינו שתא, וכן אין הפרש בין זמן מרובה לזמן מועט. ואני תמיה גם בדברי הרי"ף ז"ל שפסק, אפילו באתרא דלא מסלקי ובנכייתא אבק רבית, מדאמרינן רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי, דדילמא כלהו נמי אכלי באתרא דלא מסלקי ובנכייתא דהא לאו פרושי קא מפרשי במאי, ומדאתינן למהדר בתר טעמא דמאן דשרי ומאן דאסר, ואמרינן דמאן דשרי יליף משדה אחוזה דהוא באתרא דמסלקי ובנכייתא, ואמרינן ומאן דאסר התם הקדש הוא, אם כן סתמא דמילתא דאינהו נמי באתרא דמסלקי הוא דלא אכלי, הא באתרא דלאמסלקי לא אשכחן להו דאסרי. ויש לפרש, דכיון דאמרינן סתם בתר כל הני שמעתתא רבינא אכיל ורב פפא ורב כהנא ורב אשי לא אכלי, שמע מינה דבכלהו לא אכלי. ומכל מקום מסתברא, דאפילו לענין משכנתא בנכייתא, בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי, כל בנכייתא שרי כרבינא, ורבינא בכלהו אכיל, וכמו שכתבתי דמשדה אחוזה גמיר, וכיון דאיהו אכיל מעשה רב, ורבא נמי משרא שרי כל בנכייתא, אלא דצורבא מרבנן אמר דלא ליכול אלא במשכנתא דסורא. ועוד, דהא אמרינן, פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא הא קאמר לא מסתלקנא, כלומר ולא מסלקינן ליה, ואפילו אמר לא בעינא דתיכול לא שמע ליה ואכיל, וכל שכן דאי אכיל בתר דמחי ביה, לא מפקינן מיניה, דכל מסתלק ולא מסתלק מאכילת פירי משמע, ובאתרא דלא מסלקי ואמר לא מסתלקנא, אמר רב ששת בריה דרב אידי דצריך למקנא מיניה, ורב פפא דאמר לא צריך, מכל מקום מודה רב פפא דאי לא אמר מיהא אכיל ואינו חושש, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' כרב ששת בר אידי דאמר צריך למקנא מיניה, אלמא באתרא דלא מסלקי מיהא שרי, ורב פפא דאמר דלא אכיל איהו הוא דמודה בהא או דאיהו נמי אכיל או דאיהו לא אכיל ומחמיר אנפשיה ושרי לעלמא. ובאטרח ואייתי זוזי, אמר מר זוטרא בריה דרב אידי דלא אכיל, הא כל שלא אמר אכיל, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' והלכתא לא אכיל הא לא אמר אכיל, ולא בלאפוקי מיניה בלחוד פליגי ולומר דלמאן דאמר לא אכיל מפקינן מיניה, דאי הא אתא לאשמועינן, הוה ליה לפרושי הכי בהדיא, איזיל ואטרח ואייתי זוזי ואכיל, רבינא אמר לא מפקינן מיניה ומר זוטרא אמר מפקינן, ומדאמר אכיל ולא אכיל, שמע מינה, לכתחלה אכיל לכולי עלמא עד דאמר ליה אטרח ואייתי זוזי, וכבר כתבנו למעלה סז, ב בד"ה אמר שזו אי אפשר לפרשה במשכנתא דסורא. ועוד דאמר לקמן, ולית הלכתא כחכירי דנרשאי, וההוא ודאי לא במשכנתא דסורא מיירי, דבמשכנתא דסורא מכירת פירות גמורה היא, ואפילו חכיר לה מרי ארעא משרא שרי, דלא מחזי כלל כרבית, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא כי חכיר לה למרי ארעא אסור הא לעלמא משרי שרי. ועוד נראה לי ראיה גמורה, מדאמר לקמן פרק השוכר את האומנין בבא מציעא עט, א, גבי יבש האילן או נקצץ, אלא הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג, הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך בזמן שהיובל נוהג ומקל ומכלינן קרנא, ניצלחיה לציבי, ופרקינן, אי משום הא לא קשיא, זימנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל, אי נמי מטו זוזי לידיה ופריק לה ד' וה' שנים מקמי יובל. וההיא ודאי לאו במשכנתא דסורא היא, דמשכנתא דסורא לא מצי פריק לה, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא משרא שרי. ורפרם ורב אחא דפליגי בקיצותא, דלמא לצורבא מרבנן הוא דפליגי, דעלה קא מייתי לה לפלוגתייהו, ואפילו פליגי ואסרי לכולי עלמא לא דחינן כל הני דאמרן מקמי דידהו. ואני תמיה, אפילו באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, ובזביני דאסמכתא כזביני דאת ונוולא, למה פסק הרב ז"ל כרבינא, דהא פליגא דידיה אדרבה בר רב הונא ורבא ואביי דמשמע דקבלה מרבה במשכנתא וכל שכן בזביני, ואינהו רבים נינהו. ועוד דרב אשי נמי משמע דכוותייהו סבירא ליה, וכמו שכתבתי למעלה סז, א בד"ה עבד, שאין לו בזביני ובמשכנתא רבית קצוצה, אלא שהרב ז"ל פירש לההיא דעבד בה רב אשי עובדא במשכנתא בנכייתא וכבר הורה זקן. אבל במשכנתא בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי שריא, וכן בכל משכנתא שכתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, ובאתרא דלא מסלקי ובנכייתא לזמן שקצץ לו אע"פ שלא כתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, מסתברא דאי אכיל ומנכה ליה שרי כל שלא מיחה לו בידו, או שאמר לו איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, אבל אי אמר ליה ואכיל גזל הוא בידו ואפוקי נמי מפקינן מיניה, שהראב"ד ז"ל כתב בכל אבק רבית אכל לאחר שמיחה בידו גזל הוא וחוזר. עוד כתב הראב"ד ז"ל, דכל אבק רבית דלא מפקינן ממלוה ללוה, אי תפיס לוה לא מפקינן מיניה, בר מרבית מאוחרת ורבית מוקדמת דמנפשיה יהב. ואינו מחוור, דאם כן היכא דאכל שעור זוזי אמאי לא מסלקינן ליה דהא תפיס לוה, דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס לוה מפקינן מיניה.

3 אימת קניא דלקני ניהליה בחכירותא. פי' לא אימת קניא ממש קאמר, דהא קרקע נקנה בכסף ובשטר, וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה, אלא כנגד הרואים קאמר, כלומר, הרואה יאמר אימת קנאה זה וירד בה שתקנה אותה לבעלים, אין זה אלא נוטל שכר מעותיו, והיינו דקאמר, והאידנא דכתבי ביה וקנינא מיניה ושהינא כמה עדני והדר חכרה ניהליה שפיר דמי, ואי למקניא ממש מאי שהינא כמה עדני, אלא שהה כמה עדנין למיחזי דירד בה וקנאה לפירותיה, והדר חכרה ליה להאי.

4 ואסיקנא: דלאו מילתא היא. ופירש רש"י ז"ל דרבית גמורה היא, והוא מן התימא. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל, שאמר שאינה אלא הערמת רבית וכדתניא ברבית דר' חייא לעיל בבא מציעא סד, ב. ואפשר שדעת רש"י ז"ל לומר דכיון דחוזרים הבעלים וחוכרים ממנו, אגלי מילתא דמעקרא אדעתא דהכי עבדו, וכמו וכאילו – ש"מ כן הוה, והרי זה רבית קצוצה, ויש לזה פנים, כך נראה לי לפי דברי הרב ז"ל.

5 מתני': אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל. תוספתא פ"ד, ה"ז המושיב את חברו לחנות למחצית שכר. אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנותו, ואם היה שורה שותף עמו בחנות מותר. המושיב חברו בחנות למחצית שכר, לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים, ואם לקח ומכר השכר לאמצע. והנותן מעות לחברו למחצית שכר, רשאי ליקח בהן כל זמן מה שירצה, ובלבד שלא יקח בהן לא כסות ולא עצים. ע"כ בתוספתא. וכן הוא בירושלמי דפרקין ה"ג, ולא נתפרש טעם למה. עוד שנינו שם הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ובאחרונה אמר לו לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת, ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו על כרחו.

6 גמ': כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. פירש רש"י ז"ל, שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו להיות בטל ממלאכה כבדה שהוא עוסק בה ולהתעסק במלאכה שהיא קלה ממנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי צריכותא, ומאי נפקא ליה מינה בין חנוני ללוקח פירות, דהכא והכא נוטל הוא לפי מה שהוא מקל ממלאכתו למלאכה זו. ור"ח ז"ל פי' בכל מקום שנוטל, כשעור מה שהוא עושה בשעה שאינו מוצא מלאכה מרובה, שכל המלאכות יש להם זמן שאדם מוצא לעשות הרבה ואז מתייקר שכר האומנין, וכשאינן מוצאין מלאכה, מוציאין ומשתכרין בפחות. וכן פי' גם הראב"ד ז"ל, אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך, גבי ברייתא ואין שמין לא את העזים ולא את הרחלים, תנא קמא סבר לה כר' שמעון בן יוחאי, ואם איתא דר' מאיר דברייתא כסתם מתניתין עי' לקמן בד"ה כמה, אמאי לא אמרינן תנא קמא סבר לה כר' מאיר, דטפי הוה עדיף לאוקומה ת"ק כהלכתא, וצ"ע.

7 כמה שכרו בין מרובה בין מועט. פירש רש"י ז"ל, כמה שיפסוק עמו אם מעט ואם הרבה, ר' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם, כלומר כפועל בטל וסתם מתניתין ר' שמעון. והרי"ף ז"ל פסק כר' מאיר, ואמר דסתם מתניתין כותיה, ונשאל עליה והשיב כך בתשובה סי' קע"ט, והביא ראיה ממה ששנו בתוספתא פ"ד, ה"ז, המושיב את חברו בחנות למחצית שכר, הרי זה נותן את שכרו כפועל בטל, דברי ר' מאיר, ר' שמעון אומר, נותן לו שכרו משלם, ואינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל, ואינו דומה היושב בחמה ליושב בצל. ולפי דבריו יש בין ר' מאיר ור' שמעון במה שיש בין פירושו של רש"י ז"ל לפי' של ר"ח ז"ל, כי ר' מאיר אומר שנוטל כפועל כשעה שהוא נוטל בזמן שהמלאכה מועטת, אע"פ שהוא נוטל הרבה מזה בשעה שהמלאכה מרובה, ור' שמעון סבר, שנוטל לעולם שכרו משלם, אלא שאינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל, ועומד בחמה ויגע הרבה ליושב בצל.

8 בני רב עיליש נפק עלייהו שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד, ואתו לקמיה דרבא, אמר להו, רב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי אסורא לאנשי. ורבו בזה הסברות עובדא היכי הוה, ומה בין בני רב עיליש לאנשי דעלמא. וכתב הראב"ד ז"ל, דמעקרא מטא ביה רווחא ושקיל מרי עסקא פלגא, ובתר כן מטא ביה הפסד ושקל מרי עסקא בתר דשכיב רב עיליש מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד, ואלו איניש אחרינא הוה, מאי דשקל שקל דהוה אמינא דכך התנו, ואע"ג דאיכא אבק רבית, מכל מקום מאי דשקל שקל, דאבק רבית הוא, אבל השתא כיון דרב עיליש גברא רבה הוא, אמרינן דאיהו לא ספי איסורא לאנשי ולא אתני באיסורא, והכי קאמר פלגא באגר, ובהפסד כדיניה, והא פלגא לא קאי אהפסד אלא אבאגר, ואע"ג דקדים מרי עסקא ושקיל מפקינן מיניה, דודאי רב עיליש לא אתני באסורא. וקשה לפי פירושו, מה שאמרו מה נפשך, אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר, דלפי פירושו של הרב ז"ל על כרחין פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד קאמר ואין לומר בזה מה נפשך. ושמא דברי רבא היו לבעל העסק, והכי קאמר, רב עיליש גברא רבה הוא ולא אתני באסורא, ולפי לשון השטר הוא של אסור הוא, דכל עסקא אי אפשר אלא בחד מהני תרי גווני, אי פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד או בהפך. ולי נראה דהכי קאמר, אי אינש אחרינא הוה, הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של אסור הוא ושטר פסול הוא, אלא מהדרינן ליה אעיקר דינא דעסקא דהיינו פלגא מלוה ופלגא פקדון, ואי מטא ביה הפסד לא שקיל מרי עסקא אלא פלגא, אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא, אמרינן שטרא דוקא ותנאי של היתר הוא שכך התנו פלגא באגר ובהפסד, כלומר איזה שאבחר או פלגא באגר או פלגא בהפסד, ואי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר, כך נראה לי. מדאמרינן רב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי אסורא לאנשי, ולא אמרינן ולא עביד אסורא, שמעינן מינה, דאין אסור אבק רבית אצל הלוה אלא אצל המלוה, לפי שאיסור הלוה חדוש הוא לעיל בבא מציעא סא, א, ודי במה שחדשה התורה ואסרה עליו.