רשב״א על בבא מציעא ס״ב

1 לא, מאי קום עשה קרועי שטרא. פירש רש"י ז"ל, דכולי עלמא בשגבה אינו מתוקן בחזרה, והכא בשלא גבה. ואינו מחוור, דהא מאן קא מוקי לה כתנאי ר' יוחנן, הילכך מאן דדחי, לא מאי קום עשה קרועי שטר כר' אלעזר, דאי לא, הוא מהדר אתנאי, ואידך אמר ליה לא, אלא כלהו כר' יוחנן, זו אינה תורה. והרמב"ן ז"ל פירש להעמיד דברי רש"י ז"ל, דמאן דאמר לא מאי קום עשה קרועי שטרא לאו למימרא דלאו בני אהדורי נינהו בשגבה, אלא דמעקרא קא סלקא דעתך דלמאן דאמר חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאויה דלא תקח מאתו נשך ותרבית, והילכך ת"ק דחייב על כרחך אית ליה כר' יוחנן דאינו בקום עשה, והשתא קא דחי דלכולי עלמא אם גבה, אע"ג דבני אהדורי נינהו, אפילו הכי לא תקן לאו, דאסורא דעבד עבד, שעל נתינת הרבית הקפידה התורה אע"פ שהחזיר הממון, ותדע לך שהרי חייב אפילו הלוה, אלא דמצוה באנפי נפשיה רמיא עליה, מדכתיב וחי אחיך עמך, והכא בשלא גבה הוא דפליגי, ובקרועי שטרא ובלאו דלא תשימון עליו נשך פליגי, דר' אלעזר ור' נחמיה סברי דלא תשימון לאו מילתא גמורה באנפי נפשיה הוא, אלא שלא ישים ויגבה קאמר, והילכך בקרועי שטראי אתקין ליה, ותנא קמא סבר לא תשימון מילתא גמורה היא, ומשעת שימה עבד ליה לאסורא, דהא עדים נמי קא עברי ואינהו לאו בני גוביינא נינהו. ואין זה מתחוור, דאם כן אף אנו נאמר בכל לאוין הניתקין לעשה איסורא דעבד עבד ומצד אחר הוא דחייב הכתוב לתקן, ואע"פ שיש בזה קצת טענה מדחייב אפילו הלוה. ויש מפרשים, דלכולי עלמא בני אהדורי נינהו, ובדאהדר תיקן לאוי דלא תקח מאתו ולא תתן לו ולא תהיה לו כנושה, אבל הכא בלאו דלא תשימון פליגי, דתנא קמא סבר לא אפשר לתקוני, דהא משעת כתיבה עבד ליה אסורא, דשימה בפני עצמה מילתא היא ומשעת שימה עבד ליה לאסורא, ור' אליעזר ור' נחמיה סברי לאו מילתא בפני עצמה היא, ותליא וקיימא עד שעת גוביינא, והא אפשר בקריעת השטר, דלא אמרה תורה לא תשימון אלא כדי שלא תבא לידי גבייה, הלכך מלוה וערב דאפשר להו בקריעת השטר תקינו ללאו דלא תשימון ופטורים, אבל עדים דלא אפשר להו למקרעיה לכולי עלמא משעת כתיבה עברו להו אלאו דשימה והלכך לכולי עלמא חייבי.

2 א"ל רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה. הק' הראב"ד ז"ל והא אמרינן לקמן בבא מציעא סז, א דרבינא גופיה חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ותירץ, דהכא באתרא דלא מסלקי, והתם באתרא דמסלקי, ורבינא מיקל באתרא דלא מסלקי – ש"מ דבנכייתא שרי לכתחלה, ואיהו נמי אכיל כדאיתא לקמן בפרקין שם ע"ב, ובלא נכייתא איכא אבק רבית, ובדיעבד אין מוציאין ממלוה ללוה. ומה שכתב הרב ז"ל דלרבינא באתרא דמסלקי אפילו בנכייתא אבק רבית אינו מחוור, דכל בנכייתא משרא שרי רבינא, ואיהו נמי אכיל, דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא לקמן שם בשמעתא דאת ונוולא אחי, ושם נכתוב יותר בס"ד. ולעקר קושייתנו אף רש"י ז"ל נשמר ממנה, ורש"י ז"ל פירש את זו במשכונת הכרם, לפי שהכרמים פעמים לוקין ואין עושין פירות, ולפיכך אין בהם רבית קצוצה, וההיא דלקמן במשכונת בתים, וזה כתב במקומות רבים בפרק זה. ואין כן דעת רוב המפרשים. ולקמן בבא מציעא סד, ב נאריך בה טפי במשנת לא ישכור ממנו.

3 וכי אין לו יין מאי הוי. פי' דקא סלקא דעתך דכלה מתניתין בשיצא השער ואפילו ליין, דאי לא יצא השער, אפילו רישא משכחת לה דאסור, ומאי שנא דנקט ליה אסור בפסק היין, לנקוט לה אפילו בפסק החטים דבא לו באיסרו.

4 ופירשה רבא בבא לחוב בדמיהן. ופירש רש"י ז"ל, בפסק היין, כלומר, אע"פ שבפסק הראשון של חטים בא הלוקח באסרו, בפסק היין לא בא באסרו, שלא נתן זה המוכר ללוקח דמי החטים ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין, אלא בא לעשות עליו דמי החטים חוב ובא לחוב בדמיהם יין. ולקמן בבא מציעא סג, א דאוקמה רבא למתניתין כדר' אושעיא לא גריס הוא והא לקח קתני, וכתב דשבוש הוא בספרים, דאנן לא ארישא דמתניתין דהיינו פסק החטים קשיא לן מידי ולאו איהי היא דאוקי רבא בבא לחוב בדמיהם, אלא סיפא, ומשום דקתני עלה במתניתין ויין אין לו, אבל רישא דבא לו באיסרו אע"ג דאין לו שרי, ושפיר תנינן בה לקח דבאסרו בא לידו. ופירושו נכון, אלא שקשה קצת דבכלהו נוסחי איתא, וכן בפי' ר"ח והלכות הרב אלפסי ז"ל. ולפיכך יש מפרשים, דאפילו רישא נמי מודה מוקי ליה רבא בבא לחוב בדמיהם, דאי באסרו בא לידו, בפסק הראשון כבר קנו לו מעותיו דבר תורה החטים, דהא בשיש לו עסקינן, וכיון שכן אפילו לא משכם ובא לחוב בהם ביין מותר כאלו בא באסרו בידו, דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקלו בו, ואוקימתא דרבא דהכא ואוקימתא דלקמן דאוקמה כדר' אושעיא חדא היא, אלא דמעקרא היה סבור להעמידה כאידך ברייתא, ואקשיה ליה אביי דלאותה ברייתא כל שלא בא באסרו אפילו יש לו אסור, דהא עמד לו על גרנו קתני ואפילו הכי קתני דאסור, והדר אוקמה כר' אושעיא דתני בכלן אם יש לו מותר, ואע"ג דלא בא באסרו, ולפיכך הקשו לו והא לקח קתני, ופריק, מאי לקח לקח בהלאותו, וזוהי דעתו של רבינו האי גאון בספר המקח. והראב"ד ז"ל הקשה, אם כן מאי לחוב בדמיהן דקאמר, דלשון בדמיהן משמע דקאי אחטים, דאלו על הדינר דקתני בפסק החטים, הוה ליה למימר בבא לחוב על דמיו, ולפיכך פי' הוא ז"ל, בבא לחוב בדמיהן, שאין לו למוכר אותן חטים, שאלו היה לו הרי הן כדמיהן וכאלו באסרו בא לידו. ומסתברא, דעקר קושיא דדמיהם ליתא, דמשום דאנן על פסק היין קא מותבינן וכי אין לו מאי הוי, איהו הוא דפרקיה ואוקימנא בבא לחוב בדמי החטים, ומינה דכלה נמי בבא לחוב בחוב, וכאלו אמר כלה מתניתין בבא לחוב בדמיהן, ודר' אושעיא פירושא הוא למתניתין ואיהו הא תני הרי שהיה נושה בחברו מנה, דאלמא טעמא דהיה נושה בו מעקרא מנה הא אלו בא באסרו מעקרו, אם יצא השער אפילו אין לו שרי. כך נראה לי כדי להעמיד דברי גאון ז"ל שכל דבריהם דברי קבלה הם ועליהם ראוי לסמוך. אלא שקשה לי דאם כן אף רישא על כרחך בדאית ליה חטים, ואם איתא עקר ההיתר בדאית ליה תלי ולא ביציאת השער, וכיון שכן היכי שבקיה לעיקר ותני הטפל והוה ליה למתני מדינר זהב הכור ויש לו חטים, דיציאת השער לא מעלה ולא מוריד, אלא כולה מילתא בשיש לו ואין לו תליא, וצריך עיון בזה בדברי רבינו האי גאון ז"ל.

5 אי אית ליה חמרא דיהיב ליה בשלשים דנרים שפיר דמי, דפירא יהיב ופירא קא שקיל מיניה, אבל משקל זוזי מיניה מחזי כרבית. יש מי שסובר, דהא דרב ספרא אסור לעשות כן לכתחלה, מפני שנראה כהערמת רבית קאמר, אבל אי עבר ועשה מוציא ממנו אפילו זוזי אי לית ליה פירי, דאף אבק רבית ליכא, אלא כהערמת רבית. והרמב"ן ז"ל הכריע לאיסור וכתב, דאבק רבית דרבנן הוא ולא מפקינן לא ממלוה ללוה ולא מלוה למלוה, דהא במתניתין תרבית דרבנן קא נסיב ואיהו הוא דקא מוקי אביי כדתני רב ספרא ברבית דר' חייא. ואפשר לי לומר, דלאביי ודאי הכי נמי כיון דלא אשכח פתרי למתניתין אלא בהכין, אבל השתא דאיתותב אביי ולא מתוקמא מתניתין כי הא דרב ספרא, ליכא ראיה כלל ממתניתין להא דרב ספרא, דהא לא דמיא, וכיון שכן הדרינן לפרושי לישנא דרב ספרא דתני כדבי ר' חייא אסור לעשות כן מפני הערמת רבית, והאי לישנא לא מתני ליה ברבית דרבנן בשום דוכתא, ועוד מאי שנא הא ומאי שנא הכא דנקט, ולישנא נמי דייקא דתני יש דברים המותרים ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן. ועוד, דאם כן לימא דאסורים מפני הערמת רבית ומאי אסור לעשות כן דקתני, וכן נראה לי.

6 והא מדינר זהב הכור וכן השער קתני ואדחייה הא דאביי. ומיהו אף על גב דאוקימתיה אדחייה משום דלא אפשר לאוקומי מתניתין בהכין, מכל מקום מאי דקאמר אביי דאם עשה כן נשקול מיניה בשלשים דנרים חמרא, שפיר דמי, דפירא יהיב ופירא שקיל מיניה, הלכתא היא דא לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא ואנן לא פלגינן עליה בלא ראיה. והלכך מעמידין אותן ל' דינרים על פירות על שער שבשוק, והוא דיש לו כדין שאר מלוה, ודוקא שלא התנו מתחלה ליתן לו בפחות, שאם כן הרי זו כמין רבית גמורה כן דעת הרמב"ן ז"ל.