רשב״א על בבא מציעא ט״ו

1 רב אשי אמר לצדדין קתני כגון שגזל שדה מלאה פירות. תמיה לי, אם כן מאי והשביחה דקתני בברייתא. ומשום הכי נראה, דליכא בעקרא דברייתא והשביחה, אלא הכי קתני, לאכילת פירות כיצד, הרי שגזל שדה מחברו והרי היא יוצאה מתחת ידו, ורבא ש"מ ורבה בר רב הונא דמפרשי לה בהשביחה לוקח. הקשה הרמב"ן ז"ל בין לרבה בין לרבה בר רב הונא בין לרב אשי, מאי האי דקתני במתניתא מפני תקון העולם, והלא מדינא לא גבי מנכסים משועבדים, דמלוה על פה היא. ואי משום דמדינא מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים, דשעבודא דאורייתא, ומפני תיקון העולם משום תקנת לקוחות הוא דאמרו דאין מוציאין משועבדים, דלית ליה קלא קידושין יג, ב, אם כן אמאי קתני לה הכא אהני, ליתניה גבי מלוה על פה דעלמא, וכבר שנינו ב"ב קעה, א המלוה את חברו על ידי עדים, גובה מנכסים בני חורין, והתם הוה ליה למתני מפני תקון העולם, ותירץ הוא ז"ל, דהאי מפני תקון העולם, אמזון האשה והבנות דסליק מינייהו קאי.

2 כשעמד בדין. דהעמדה בדין כשטר דמיא. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן בבא מציעא טז, ב צא תן לו ואמר פרעתי וכו', ואי העמדה בדין כמלוה בשטר דמיא, היכי נאמן לומר פרעתי. ותירץ הרי"ף ז"ל שם דהכא כשעמד בדין וסירב, והתם בלא סירב, אבל רבנו חננאל ורבנו אפרים ז"ל פירשו: הכא בעמד בדין וכתבו לו שטר, וקא משמע לן דשטר בית דין אף על פי שנעשה שלא מדעת המחוייב, כשטר דמיא, והיינו דאמר ר' יוחנן לקמיה יז, א הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, דמעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, והתם בדלא כתבו לו, וכדאמרינן צא תן לו ואמר פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. ויש אומרים הרא"ש סי' מב דאף על פי שאמרנו דהעמדה בדין כשטר דמיא, הני מילי לגבות ממשעבדי, משום דהעמדה בדין קלא אית ליה, ואף על פי שלא כתבו ונתנו לו, אבל נאמן הוא לומר פרעתי כל זמן שלא כתבו, דהא טעמא דאין אדם נאמן לומר פרעתי במלוה בשטר, היינו משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי ב"ב ע, א, אבל כל שאין שטר בידו, הרי הוא כשאר מלוה על פה, ונאמן לומר פרעתי וגם זה נכון..

3 גופא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. פירוש: בין שבחא דאיתי ממילא בין שבחא דאתי מחמת הוצאה, נוטל את השבת בלא הוצאה, כדאמר לקמן. ויש מפרשים הרא"ש דהא דשמואל, דוקא בדכתב ליה דאקני, ומאי גובה דקתני חצי שבח, דהוה ליה כלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו, וכדאמר בשלהי מי שמת ב"ב קנז, ב ואי דאקנה קנה, לוה ולוה ואח"כ קנה, לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד וכו', ואסיקנא דיחלוקו ואקשינן מדתניא הרי שמכר את השדה והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה, גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין, ואם איתא חצי שבח מבעי ליה, ופרקינן מאי גוה את השבח דקתני חצי שבח. ואיכא למידק, אם כן כי קא מבעיא ליה לשמואל התם דאקני מהו, ואתינא למפשטה מהא דתניא הרי שמכר את השדה והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים בני חורין, לפשוט לה מדידיה, דאמר הכא בעל חוב גובה את השבח, ואיהו נמי מאי קמבעיא ליה. ויש מתרצים תוס' ד, ב ד"ה תרין דבתר דאבעיא ליה, הדר פשיטא ליה, והא דהכא בתרייתא. ואינו מחוור, דכל כי הא לא שביק גמרא מלאקשויי ולברורה. ויש מפרשים, דהא דשמואל אפילו בדלא כתב ליה דאקני, וכולה שבח קאמר, וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל ד"ה ואיכא, דהוא תירץ דהא דשמואל בשבח הנעשה בגופו של קרקע, בין ממילא בין מחמת הוצאה כגון שעדר וניכש ועשן את הפירות, וכל שאר העבודות האמורות במועד קטן ו, א לענין שביעית, והנהו כעין גופו של קרקע הוא, וכאלו ארעא דידיה אשבחה, עם תנאו שהתנה וכתב לו אנא אקום ואשפי. אבל ההיא דאבעיא ליה התם, בדבר שהוא קנין מחדש לגמרי, כגון נוטע ובונה, וההוא לא גבי ליה בעל חוב, אלא דוקא בכתב ליה דאקני, ומאי גובה נמי חצי שבח. ואם תאמר אם כן הא דאייתי התם, תא שמע מדקתני ברייתא, כשהוא גובה, גובה את השבח מנכסים בני חורין, דאלמא דאקנה קנה, ואצטריך לדחויי הא מני רבי מאיר היא, אמאי לא אוקמה, בשבח שהשביח בגופן של נכסים, כעיבוד וניכוש וכיוצא בהן, דגבי להו בעל חוב אף על גב דלא כתב ליה דאקני. יש לומר אין הכי נמי, אלא מדקתני בברייתא שבח סתם, ניחא ליה לאוקומה בכל שבח וכדר' מאיר, כיון דאוקימנן כל הנך דמייתינן התם כר' מאיר, ולא לאוקומה התם בחד מן שבחי דוקא ואפילו כרבנן. ותדע דהא לכולי עלמא הוה מצי לאוקומה בשבח הבא ממילא, כגון דקלא ואלים, ארעא ואסקא שרטון, דגבי ליה בעל כרחיה כוליה מדינא, ואפילו ממתנה, וכדכתב הרי"ף ז"ל, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, דשבחא דממילא בעל חובו גבי ליה כוליה, ומשום דארעא דידיה הוא דאשבחה, אלא דטעמא כדאמרינן, דניחא ליה טפי לאוקומה בכל שבח, ואפילו כרבי מאיר. ומיהו אין הגאונים ז"ל מודים בדבר הזה, אלא לעולם לא גבי בעל חוב אלא חצי שבח, ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב ליה דאקני, אלא בשוייה ניהליה אפותיקי מפורש, ומצי אמר ארעאי דידי אשבחא, ואפילו דלא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, וכך כתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל, דלעולם אינו גובה אלא חצי שבח, ואפילו בשבחא דאתי ממילא, וממתנה לא גבי כלל. ונראין דבריו שהרי לא חילקו בגמרא, ואם היה כדברי הרי"ף ז"ל למה לא הזכירו סתם שבחא בלוקח ובמתנה, הואיל ולגבי לוקח גבי כל שבח בין דממילא בין מחמת הוצאה, ולגבי מתנה, דוקא דמחמת הוצאה בלחוד לא גבי, וממילא גבי.

4 תדע שכך כותב בו מוכר ללוקח. כלומר, אף על גב דלאו מדינא גבי ליה, דהא בידא דלוקח הוא דאשבח, ומשום הוצאתו, אפילו הכי גבי ליה בעל חוב מיניה, ובלא הוצאה, משום דמוכר מתנה בהדיה, שכך כותב ליה, אנא אקום ואישפי אינון ועמלהון ושבחהון. ועמלהון היינו מה שהוא יתר על ההוצאה ושבח הבא ממילא. ולשמואל דאית ליה אחריות לאו טעות סופר בשטר זביני, הכא בכתב ליה בפירוש כן, אבל לדידן דקיימא לן אחריות נכסים טעות סופר, בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, הכא נמי, אף על גב דלא כתב ליה, דכיון דהורגלו לכתוב כן, המוכר על דעת כן הוא מוכר, ולוקח על דעת כן הוא לוקח. ותמיה לי, כיון דלשמואל דוקא בשכתב לו, מאי שנא שבח דקאמר דגובה בעל חוב, ומאי שנא פירי דלא גבי, דאי לא כתב ליה אפילו שבחא נמי לא גבי, ואי כתב ליה אפילו פירי נמי ליגבי. וניחא לי, דאפילו כתב ליה מימר אמרינן דלאו משום בעל חוב כתב לו כן, אלא משום נגזל. ויש מי שאומר דאי כתב ליה ופיריהון, אפילו הכי לא גבי, דפיריהון היינו פירות שהגיעו ליבצר ולא צריכי לארעא כלל, וכדעת הרי"ף ז"ל, והני מטלטלי גמורין דלוקח אינון.

5 תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח. ואם תאמר מנלן דמשום בעל חוב, דלמא משום נגזל, יש לומר, אם כן לכתוב ופירותיהן. עוד יש לומר, אם כן מאי עמלהון, דהא לוקח מגזלן הוצאה שקיל מנגזל.

6 אלא מעתה מתנה דלא כתב ליה הכי נמי דלא טריף שבחא אמר ליה אין. כתב הרי"ף ז"ל, דדוקא שבחא דאתי מחמת הוצאה, משום דמדינא לא גבי ליה, אלא משום תנאה דאנא איקום ואישפי, אבל שבחא דממילא טריף ליה אפילו ממתנה ומדינא, דארעא דידיה אשבחה. וכתב הרמב"ם ז"ל פכ"א ממלוה ולוה ה"ג דמתנה נמי, אי כתב ליה אנא איקום, גבי ליה בעל חוב מיניה, וגבי מכר אף על גב דלא כתב ליה נמי. והכי נמי מסתברא, דכיון דהורגלו לכתוב כן, וקיימא לן אחריות טעות סופר הוא, סתמא דמילתא על דעת כן מכר זה וקנה זה, והכי מוכח לישנא דרבא, דאמר תדע שכך כותב לו דאלמא בסתם מוכרים קאמר, ואי דוקא בכותב, לא הוה ליה למימר שכך כותב לו, אלא אדרבה אם כתב לו.

7 אמר רב נחמן מתניתין מסייעא ליה למר שמואל. איכא למידק, דלמא בשבח דאתי ממילא, דמדינא טריף ליה ואפילו ממתנה, כדכתב הרי"ף ז"ל. וזו ראיה לדברי רבנו אפרים וה"ר זרחיה הלוי, שאמרו דאינו טורף שום שבח ממתנה. ויש לומר, מדקתני שבח סתם, שמע מינה כללא הוא לכל שבח. ואם תאמר, והא לרב הונא דמוקי לה בלוקח מגזלן, על כרחין בשבח הבא ממילא הוא, דאי שבח דאתי מחמת הוצאה, אית ליה ללוקח מיניה דנגזל הוצאה כנגד השבח, אלמא לרב הונא אף על גב דקתני שבח סתם, לאו בכל שבח קאמר, ולרב נחמן נמי מאי שנא. יש לומר, כי מוקמת לה בגוזל ונגזל לא אצטריך לתנא לפרושי, דהא מפשט פשיטא להו דלא שקיל אלא שבח דממילא, אבל אי בבעל חוב, צריכה לאשמועינן דאכתי לא שמעינן ליה בשום דוכתא, והילכך לא הוה סתים ותני שבח סתם. אי נמי יש לומר, דאפילו לרב הונא נמי בכל שבח קאמר, וסבירא ליה כר' מאיר דקניס אפילו בשבח הבא מחמת הוצאה. ואם תאמר אכתי מנא ליה לרב נחמן דלא שקיל הוצאה מבעל חוב. יש לומר, משום דאי איתא, היכא סתים ותני גובה את השבח מנכסים בני חורין, דהא לעיתים דלא גבי מיניה דבעל הקרקע שבח כלל, כגון דלא הוי השבח יתר על ההוצאה, דהא שקיל הוצאה מיניה דבעל חוב והוה ליה למתני אם השבח יתר על ההוצאה, נוטל את השבח מבעל הקרקע, ואת ההוצאה מבעל חוב, ואם ההוצאה יתרה על השבח, נוטל את ההוצאה מבעל חוב, כדתני באידך ברייתא.

8 לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים כאן בשבח שאינו מגיע לכתפים. הרי"ף פירש שבח המגיע לכתפים, כגון פירות העומדים לינטל על הכתף שאינן צריכין לקרקע, ואותן נוטלן בעל חוב, אלא שנותן את ההוצאה. ושבח שאינו מגיע לכתפים, פירות שאינן עומדין ליבצר שעדיין צריכין לקרקע, ואותן נוטל בעל חוב אפילו בלא הוצאה. ומה שכתב הרב דשבח המגיע לכתפים היינו פירי דלא צריכין לארעא, לאו דלא צריכין כלל קאמר, דהנהו לא שקיל להו בעל חוב, והיינו דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירי לא, אף על פי שהוא ז"ל פירש דפירי היינו פירות התלושין, דרך קצרה אחז, ולא תלושין ממש קאמר, אלא שעומדין ליתלש שאין צריכין לקרקע כלל, כדאמרינן נמי בפרק נערה שנתפתתה כתובות נ, ב, ההיא דאתיא לקמיה דרב יוסף, אמר להו הב לה מתמרי דעל בודיא, אמר ליה אביי אי בעל חוב הוא כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר, ואמר ליה דחזיין לבודיא קאמר, סוף סוף העומד ליגדר כגדור דמי, אמר ליה דצריכה לדיקלא קאמינא, וכן פירש ר"ח ורש"י ז"ל. וקשיא לי, הני פירות דצריכי קצת לארעא, אי כקרקע דמו, אמאי לא שקיל להו בעל חוב בלא הוצאה, ואי לא כקרקע דמו, אמאי שקיל להו אפילו בהוצאה. ועוד דסתמא קאמר, שבח אין פירי לא, דאלמא שום פירות אינו גובה כלל, אפילו לא הגיעו להבצר וכמו שכתב הר"ז הלוי ז"ל, ונראין דבריו. וההיא דפרק נערה שנתפתתה לאו למימרא דשקלא איהי ולא בעל חוב פירי כלל, אלא ששמין אותן כמות שהן אגב הקרקע, ונותנת דמיהן לאחין, ונוטלת הקרקע עם הפירות, וכן בעל חוב ללוקח, ולעולם אין בעל חוב גובה פירות כלל ואפילו הצריכין לקרקע. אלא נראין דברי רבנו תם ז"ל, שפירש שבח המגיע לכתפים שבח הבא מחמת טורח כתפיו וכתפי פועליו, כלומר שבח הבא מחמת הוצאה, ושבח שאינו מגיע לכתפים, היינו שבח הבא ממילא, כגון דיקלא ואלים, ארעא ומסקא שרטון. והכין מוכח בפרק יש נוחלין ב"ב קלד, א גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו וכו', נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו, כדאמרינן עלה בגמרא קלה, ב שבח שהשביחו נכסים מהו, בשבח המגיע לכתפים לא קא מבעיא לי, כי קא מבעיא לי בשבח שאינו מגיע לכתפים, כגון דיקלא ואלים, ארעא ומסקא שרטון. והא דאקשינן הכא, הא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל בשבח המגיע לכתפים, בדין הוא דלקשי והא כתב ליה מוכר ללוקח עמלהון ושבחהון, ועיקר חדושיה דשמואל היינו שבח דאתי מחמת הוצאה, אלא ניחא ליה לאקשויי מדעביד בה שמואל עובדא בכל יום.

9 לא קשיא הא דמסיק בה שעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק בה שעור ארעא ושבחא. פירוש: ברייתא דקתני ההוצאה מבעל חוב, בדלא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, והלכך נוטל את ההוצאה מבעל חוב, דמשתרשי ליה זוזי ואיהו נהנה בהן, ושבח מבעל הקרקע, דאלו בעל חוב אמר ליה, ארעאי הוא דאשבחא. ואוקימנא בדשויה ניהליה אפותיקי, אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שעור ארעא בלא שבחא, לא שקיל לכוליה שבחא, אלא כשעור חובו, דהא אי אית ליה זוזי ללוקח מסלק ליה בזוזי, והשתא דלית ליה, קיימא ליה ארעא במקום זוזי, ומישם שיים ליה ארעא בזוזי, ויהיב ליה כשעור חובו, וטופינא שקיל ליה לוקח, והיינו דאקשינן הא ניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו', כלומר משום דאמר ליה ארעאי הוא דאשבחא, אלא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה בזוזי, אמאי שקיל ליה לכוליה שבחא, ואפילו מאי דיתר על חובו, לימא ליה הב לי גריוא דארעא שעור שבחאי, דמישם הוא דשאימנא לך ארעא בזוזי. ומכל מקום שמעינן מהא דאי שויה ניהליה אפותיקי, אף על גב דלא מסיק ביה אלא שעור ארעא בלא שבחא, גבי ליה כולה ולא משלם ליה אלא הוצאה בלחוד. וכן כתב הרי"ף ז"ל ורבינו האיי ז"ל בספר מקח וממכר בשער כז ובשער כח. אבל רש"י פירש דלעולם לא שקיל בעל חוב יתר מכנגד חובו, וברייתא דקתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע, ואוקימנא דלא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, לאו דלא מסיק ביה כנגד שבחא כלל, אלא דלא מסיק ביה שעור ארעא וכוליה שבחא קאמר, אבל שעור מקצת שבחא אסיק ביה.וכתב הרב ז"ל דבדין הוה דליתני הכי, נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב, אלא נקט למילתיה בלשון הוצאה, משום דהיא גופה קא משמע לן, דהיכא דהיציאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. והאי דאקשינן הא ניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו', לא קשיא ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע, וכן פירש ר"ח ז"ל. ואין פירושו מחוור, דכיון דלעולם אין בעל חוב נוטל אלא כנגד חובו בלחוד, אמאי פליג בין שבח להוצאה, ואי משום סיפא, מי תני שבישתא ברישא משום לאשמועינן דינא בסיפא, הא לא שקיל שבח לעולם אלא כנגד חובו, ויתר מהוצאה נמי שקיל לוקח מיניה דבעל חוב. ועוד דדינא גופה דסיפא לא אצטריך לאשמועינן, דפשיטא הוא, דאי יציאה יתרה על השבח, לא שקיל אלא הוצאה כנגד השבח, ואין לך יורד לתוך של חברו ונוטל יותר משבחא, אלא יורד ברשות בלחוד. והא דאקשינן נמי הא ניחא למאן דאמר וכו', לפי פירושם לא ניחא, ומאי קושיא, דילמא מאי נוטל דקתני, נוטל בקרקע שעור הוצאה, ואף על גב דקתני מבעל חוב, כיון דארעא גבי דידיה היא מבעל חוב הוא דשקיל.

10 הכיר בה שאינה שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו ושמואל אמר אפילו מעות אין לו. ודוקא בשלא כתב לו את האחריות, הא כתב לו, אפילו לשמואל מעות יש לו, דהא טעמא דשמואל, משום דמעות מתנה, וכשכתב לו, הא גלי דעתיה דלא נתכוון למתנה, ומיהו שבח אין לו, דהא מחזי כרבית, כיון דהכיר בה, ומכל מקום אי קנו מידו, או שיש לו קרקע, וכתב לו את האחריות, מסתברא דאפילו שבח יש לו, בין לרב בין לשמואל.

11 רב אמר מעות פקדון. ומיהו יכול המוכר להשתמש בהן, וחייב באחריותן ואפילו נאנסו, דהוה ליה כמפקיד מעות אצל השלחני לקמן בבא מציעא מג, א.

12 אמר רבא הלכתא נמצאת שדה שאינה שלו יש לו מעות ויש לו שבח וכו'. האי דפריש נמצאת שדה שאינה שלו, הכיר בה שאינה שלו, ולא קאמר הלכתא כרב בתרוייהו, משום דאיצטריך לאשמועינן אפילו לא פירש לו את השבח, ואי סתים ואמר הלכה כרב, הוה אמינא דילמא כשפירש לו את השבח, דאפילו בהא פליג שמואל ואמר אין לו.

13 הכיר בה שאינה שלו מעות יש לו שבח אין לו. כתב בעל המאור ז"ל, דדוקא בשלא קנו מידו ואין לו קרקע, הא קנו מידו, אי נמי יש לו קרקע, אפילו שבח יש לו, והכיר בה לרב, כלא הכיר בה לשמואל. ואינו מחוור, דהא כשהכיר בה לרב, מעות פקדון, ואם כן היאך יש לו שבח. ועוד דאם איתא, לא הוה סתים רבא ואמר שבח אין לו, דהא כשיש לו קרקע, אי נמי קנו מידו, יש לו. אלא ודאי, לא שנא הכי ולא שנא הכי, אין לו, אלא אם כתב לו את האחריות, וכמו שכתבנו למעלה ד"ה הכיר.

14 הא דבעי שמואל מרב חזר ולקח מבעלים הראשונים מהו. פירוש בשלא הכיר בה, הא הכיר בה, לא אמרינן בה מה מכר ראשון לשני, דהא לרב מעות פקדון, ולשמואל מעות מתנה, ולא שייך למימר דניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא וניחא ליה דליקום בהימנותיה. ולקמן נמי דאמרינן תהא במאמינו, בשלא הכיר בה שייך, ולא במכיר בה, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בהלכות, וכן פירשו המפרשים.

15 מאי טעמא. כלומר במה קנאה, דהא דבר שלא בא לעולם היא. ואי משום דרב כר' מאיר סבירא ליה לקמן בבא מציעא טז, ב, היאך קבלה מיניה שמואל, ושמואל גופיה היכי מבעיא ליה, דשמואל לית ליה דר' מאיר.

16 אמר מר זוטרא ניחא ליה לאיניש דלא לקרייה גזלנא. כלומר ואנן סהדי דלאוקומה קמי לוקח קבעי ליה, ונגזל על דעת לוקח מוכרה לו, ולו הוא מקנה אותה על ידי גזלן זה, ואפילו למאן דאמר התם בבבא קמא קב, ב מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות, התם הוא דלא ידע בשליחותו של זה, אבל הכא דידע נגזל דמכרה זה לאחר, ועכשיו הוא מחזר אחריה כדי להעמידה לפניו, גם הוא מתכוין להקנותה לו לללוקח.

17 איכא בינייהו דמית לוקח. פירש רש"י ז"ל: דמית לוקח לאחר שלקחה זה, דלמאן דאמר ניחא ליה דלא לקריוה גזלנא, לא נתכוון זה להעמידה לפניו אלא לימי חייו, כי היכי דלא ליקריוה גזלנא, הא לאחר מותו לא, דהא מית ליה. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, מדאמר בתר הכי אלא איכא בינייהו דמית גזלנא, דעל כרחין דמית לבתר דלקחה, ומית לוקח דומיא דמית גזלן. ואינו מחוור, דכיון דזכה בו לוקח היאך היא יוצאה מתחת ידו לבסוף. אלא הכי פירושו דמית לוקח בשעה שחזר ולקחה זה, ומית גזלן, כלומר שהיה עומד למיתה, כלומר שהיה גוסס, דשוב אינו חושש אם יקראוהו גזלן. ויש ספרים דגרסי דמית גזלן למאן דאמר ניחא ליה דלא לקריוה גזלנא הא מית ליה. כלומר ואתי בניה ומפקי מיניה דלוקח. קשה לי היכי מפקי ליה אינהו מיניה, והא אמרינן בפרק מי שהיה נשוי כתובות צא, ב, ההוא גברא דזבין כתובתא דאימיה בלא אחריות, לבסוף שכיבא אימיה וכו', ואסיקנא, נהי דאחריות דעלמא לא קביל ליה עלויה, אחריות דנפשיה מי לא קביל ליה עלויה. וניחא לי, דהתם ממכרו ממכר דהא ארעא דידיה הוא דיורשה מאביו, אלא דמיחדה לכתובתה דאימיה, אבל הכא דאין ממכרו ממכר, דהא נמצאת שאינה שלו, ואין המעות אלא כעין הלואה, לא.