רשב״א על בבא מציעא י״ז

1 צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים לו שלא פרעו. פירש רש"י ז"ל: כגון שהעדים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע, ומדסירב על פי בית דין והעיז, הוחזק כפרן דתו לא פרע. וכן פירש גבי חייב לחברו שבועה, שתבעו בפני עדים לישבע וסירב ולא נשבע. אינו מחוור, חדא דאטו מה שסירב פעם אחת ולא פרע תו לא פרע כלל. ועוד דהוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו, כגון שאמרו עדים, לא זזו ידינו מתוך ידו משעה שיצא מבית דין, ולא פרעו או לא נשבע לו. וכתב הראב"ד ז"ל שלא הוחזק כפרן, אלא אם כן כפר בבית דין.

2 הוחזק כפרן. ושכנגדו נשבע ונוטל, כך פירש רש"י ז"ל.

3 הוחזק כפרן לאותה שבועה. אבל אם אין עדים מעידים אותו נאמן. ויש מי שאומר דנאמן לגמרי, ואינו חייב לישבע כלל אפילו היסת, לפי שלא תקנו שבועת הסת אלא על כפירת ממון, אבל לא על כפירת שבועה. ורבנו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה, שאם נתחייב שבועת הסת ואמר נשבעתי נאמן, ואין לבעל דינו להשביעו, אבל נתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי, נאמן אבל נשבע שבועת הסת.

4 רב כהנא אמר כשחייב מודה. כתב הרי"ף ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ח הל' גזילה ואבידה ה"ב ודוקא כשכתב בו הנפק. ונראה שהזקיקם לומר כן, מפני שבעיקר דברי ר' אסי שאמר משום ר' יוחנן איכא וכתוב בו הנפק, ורב כהנא לפרש דברי ר' אסי אמר ר' יוחנן הוא דאתא. ומיהו דברי תימה הן, דכיון שחייב מודה, כתוב בו הנפק למה לי, דהא משום קנוניא ליכא, דאי בעי כתיב ליה שטרא אחרינא מהשתא, דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות כתובת צט, ב. אלא ודאי לרב כהנא לא צריך שיהא כתוב בו הנפק, ולדבריו ליתא בדר' אסי אמר ר' יוחנן הנפק כלל.

5 אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. פירוש: כגון עיקר כתובה, ותנאי כתובה כמזון האשה והבנות, ותנאי בנין דכרין ובנן נוקבן, אף על פי שלא כתב, אינה כמלוה על פה שיכול לומר פרעתי, אלא כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי.וכן מי שנמחק שטר חובו והעמיד עליו עדים ובא לבית דין וכתבו לו שטר אחר וכתבו לו את קיומו, וכן שאר מעשה בית דין שעשו בפסק דינם, הרי אלו כשטר שעשו הבעלים דמי, ומלוה בשטר נינהו.

6 אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן ר' לא משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. כלומר מנה מאתים, וההיא כשהבעל אמר פרעתי היא, וכדקתני סיפא כתובות פט, א כתובה ואין עמה גט, היא אומרת אבד גטי, והוא אומר אבד שוברי, הבעל נאמן, כלומר נאמן לומר פרעתי, לפי שאתרע כחה כשלא הוציאה גט, דדוקא כשהוציאה גט הוא דאמרינן שגובה, משום דעכשיו לא הורע כחו של מעשה בית דין, אבל אם לא הוציאה גט, אינה גובה ואף על פי שיש לה עדי גרושין, וכדקתני סיפא כתובתה ואין עמה גט, ומילתא פסיקתא קתני, כל שאין עמה גט הבעל נאמן, לפי שהורע כחו של מעשה בית דין, שחוששין שמא פרעה וכתבו לה על גבו לאו משום דפסילא הוא קרענוהו אלא דלא תהדר ותגבי ביה זמנא אחרינא ואף על פי שבעידי מיתה גובה, ולא אמרינן לה היכן הוא שטר כתובתיך, הכא שאני, דכיון דבגט היא דמגרשה, ולכי מיגרשה בגט הוא דתקינו לה בית דין ליטול כתובה, והשתא ליתיה לגט בידה הורע כח מעשה בית דין, אבל אלמנה מאי הוה לה למעבד, מכי מת ליה הוא דאית לה כתובה, וכל שיש לה עידי מיתה גובה כתובתה, דלא איתרע כח מעשה בית דין במידי.

7 א"ל אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותה. כלומר לפי שיש לומר דטעמא דמתניתין כדאביי, דגט היינו כתובה, מדהוה ליה לאקרועי גיטא ומכתב אגביה גיטא דנא לא משום דגיטא פסילא הוא וכו', ולא עביד הכין איהו דאפסיד אנפשיה.

8 אלא מעתה אלמנה מן הארוסין במאי גביא. דאפילו במקום שכותבין, לארוסה אין נותנין, דבשלמא מן הנשואין במקום שאין כותבין, כיון דיתבה תותיה ומשמשתו, אי אמר פרעתיה לא מהימן, דריע טענתיה, דאם איתא דפרעה הוה ליה לאפרועה באפי סהדי, אי נמי למכתב תברא, אבל מן הארוסין דלא יתבה תותיה, לא ריע טענתיה, ואי אמר פרעתיה להמניה.

9 ואלמנה מן הארוסין דאית לה כתובה מנלן. ומסקנא לא אשכחן דוכתא הכא למידק מינה דאית לה כתובה, וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל כסוגיין דהכא, דלא אשכחן דאית לה, ולית לה. ואני אומר דיש לה, ואין סוגייתנו זו ראיה למפסק הלכתא הכין, וכבר הארכתי בה בריש פרק נערה שנתפתתה כתובות מג, ב ד"ה מנה בראיות בסיעתא דשמיא.