רשב״א על בבא מציעא ע״ג

1 החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואין חוששין. פירש רש"י ז"ל, החמרין המשתכרין בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר, מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם בזמן פלוני הפירות כשער מקום הזול, ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת מעות כדמפרש ואזיל מאי טעמא רב פפא אמר וכו'. ואיכא למידק, דאם כן הלואה גמורה היא, כיון שהפירות באחריות החמרים ואין בעלי בתים נותנים להם שכר עמלם, נמצא אלו לווין ומעלין להם בשכר המתנתם פירות בזול למקום היוקר. ואפשר לומר, כיון דאלו הוזלו פירות בנתיים במקום היוקר יותר ממה שלקחום במקום הזול קבלום בעלי בתים של מקום היוקר בסך שלקחום, היו אלו חמרין שלוחים – רמב"ן של בעלי בתים, ונוטלים שכר עמלם וטורחם מבעלי בתים ומעמידים להם פירות כמו שקונין שם במקום היוקר, ואע"פ שמקבלים עליהן אחריות הדרך, הרי אלו כשומר חנם שמקבל עליו להיות כשואל ואין המעות הלואה, ואע"פ שמוציאין אותה במקום היוקר לצורכם, אינן אלא כשלחני או חנוני שמשתמשים במעות שמפקידים אצלם כלעיל בבא מציעא מו, א, ולפיכך הקשו מאי טעמא, כלומר זו כהלואה היא הואיל ומקבלים עליהן אחריות הדרך, ומחמת שכר המתנה הן מוזילין להעמיד להם פירות במקום היוקר כבמקום הזול, ופריק דלאו משום שכר הלואה הוא, אלא מה שמקבלים עליהם אחריות הדרך משום דניחא להו בהכי, משום דבעלי בתים אתנו להו דמגלו להו תרעא, אי נמי דמוזלי גבייהו.

2 פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. פירש רש"י ז"ל, לקנות פירות הפרדס בכך וכך בשנה, אוסר רב, דכיון דלקמיה שויא טפי הוה ליה כאגר נטר לי, ושמואל שרי, דכיון דאית ביה תיוהא, דפעמים לוקה הפרדס בברד או שמחמיץ היין ואפילו הכי מקבל ליה הלוקח, לא מחזי כאגר נטר לי. ומודה רב בתורי. במקום שבוצרים בשוורים בעגלה, ומליכים העגלה בין שורות הכרם ומתקלקלים רגלי השוורים בקלחי שרשים שבקרקע והפסדן רב. ואיכא למידק, דהא תניא בברייתא מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחילי גוזזות מכור לך מה שכורתי רודה מכור לך הרי זה מותר, ולא עוד אפילו אמר לו כך וכך בכך וכך מכור לך מותר, כל היכא דקא רבו מיניה כדלועים ופירות דכי פסקת להו לא אתו אחריני בפסקייהו וכדאי' לעיל בבא מציעא סד, א ושם בתוס', והכי נמי גבי שדה, תוספתא פ"ו, ה"ג אומר אדם לחברו הילך מאתיים זוז על מה ששדך עושה, ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע סאתים בסלע. וי"ל דכל היכא דאיתנהו לפירות גמורין ראויין ללקיטה כההיא דכוורת ועזים שרי, דהא יש לו וכל שיש לו שרי, והיכא דליתנהו כלל נמי שרי, והיינו מה ששדה עושה, אבל היכא דצמחו ולא נגמרו, אי נמי דהוה סמדר ולא נגמר ללקיטה והוה ליה כאגר נטר לי. וכל זה אינו שוה לי. והראב"ד ז"ל פירש בש"מ – ג"כ שמוכר לו פירות שנה. והקשה הוא, ויהא זה כמשכנתא דסורא או כמשכנתא בנכייתא. ותירץ דלא דמי, דהתם המלוה עובד אותה והוא כלוקח את הקרקע לשנה או כאריס, אבל זה המוכר עובד אותו ולא מכר לו כי אם את הפירות. ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו אם יחרוש אותו בשוורים של קונה מותר, מפני שמצוי בהם ההפסד ויצא הזול כנגד ההפסד. גם זה אינו מחוור, דקשיא דמה שטורחי דידה ברייתא לעיל בבא מציעא סד, א דמה שכוורתי רודה בש"מ מכור לך, ועוד אם האיסור מחמת שהמוכר עובד אדמתו וההיתר לרב כשעובד אותה עם שוורים של לוקח, הוה ליה לפרשה ומודה רב בתורי של לוקח. והרמב"ן ז"ל שפירש, כשפירש כך וכך, גם זה אינו מתיישב, דאין זה בכלל לשון פרדיסא שהכל תלוי בקציצה אם קצץ כך וכך בכך וכך והוה ליה לפרושיה, ועדין צריכה תלמוד.

3 השתא בדיניהם עבידנא בהדך כל אימת דלא מסלקי לך בזוזי לא שקיל אגר ביתא. פירש רש"י ז"ל, לא שקילנא אגרא מינך עד שאגוף הנכרי לשלם לך, ואין זו רבית דהא רבא לא מחייב ליה מידי אלא נכרי. משמע שאלו היה לו לרבא לפרוע המעות אסור. והראב"ד ז"ל פירש, כדיניהם עבידנא בהדך, דישראל הבא מחמת נכרי הרי הוא כנכרי ב"ב לו, ב, דאינהו במשכנתא מחמת זביני אתו ליה, וכל היכא דלא יהבי לך זוזי כזביני הוא גבך, ולומר, שאפילו היה החוב מוטל על רבא לפורעו מותר, דזביני הוא בידיה דרב מרי, וכי שקיל זוזי מרבא הרי הוא כמוכרה לו.

4 רבינא יהב להו זוזי לבני אקרא דשוניתא. ופירש רש"י ז"ל שהיה רבינא מקדים להם מעות על יין, ולפיכך כששופכין לו יותר קופיתא היה חושש משום רבית, ואמר ליה רב אשי, דכיון שלאחר הפרעון היו נותנים לו סתם מותר הוא, דאוזולי הוא דאוזיל גביה, דאפילו משום רבית מאוחרת ליכא, דכיון דיהבי ליה סתם מותר ולא אמרי ליה בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלנו, מתנה בעלמא הוא דיהבי ליה. וחזר רבינא וחשש לחשש אחר, דאפילו עיקר המקח באיסור, שהקרקע אינה שלהם ומה שלקח מהם גזל הוא, ואמר דלאו גזל, דארעא לטסקא משתעבדא. וקשה בעיני קצת, דכיון דאמר ליה והא ארעא דלאו דידהו היא, משמע דעדיין חוזר לחשש הראשון ולומר, דטעמא דאוזולי אוזלי גביה לא מפיק להו מחששו. ומסתברא דהכי קאמר ליה מעקרא, שמא רבית הוא, ואמר ליה דלא דאוזולי אוזלי גביה, ואהדר ליה ואי אוזולי היאך אפשר להם בכך, והא ארעא לאו דידהו ואי אפשר להם לזלזל במה שאינו שלהם, ואהדר ליה דפירות שנה זו שלהם הם, דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. והראב"ד ז"ל כן פירש, אלא שהוא ז"ל נראה שמפרש, דמעקרא נמי רבינא לא מחשש רבית היה אלא מחשש גזל, אלא שרב אשי לא הבין כונתו, וכשאמר לו אוזולי אוזיל גבך, בירר רבינא דמשום חשש גזל היה שואל הואיל והקרקע אינה שלהם, ואהדר ליה דפירות שנה שלהם הם, דמלכא אמר דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואף הרמב"ן ז"ל על דרך פירוש זה הוא מפרש, אלא שהוא מפרש דרבינא לא היה מקדים מעות, אלא בשעת המקח היה נוטל פירות ונכון הוא. אלא שקשה לי קצת, דלא הוה ליה למימר רבינא יהיב להו זוזי, דמשמע שהיה מקדים להם מעות, ואם כדבריו לא היה לו לומר אלא רבינא זבן חמרא מבני אקרי דשוניתא, ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא, דכלה שמעתין בחשש רבית בהקדמת מעות הוא.

5 משלם ליה כדאזיל אפרוותא דבלשפט. ואע"ג דאמרינן בירושלמי בפרקין ה"ג, דהמבטל כיסו של חברו פטור מלשלם, הכא כשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם כדאזיל בשוקא דבלשפט, ואפילו הכי אסיקנא דאינו משלם, דאסמכתא היא, דכל דאי לא קני. והא דאקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבתא, לאו למימרא דמדינא משלם התם, דהתם נמי אסמכתא היא, אלא מנהג הדיוטות הוא וכדאמר עלה בפרק המקבל בבא מציעא קד, א, אלא הכי קאמר מאי שנא דלא תקנו בהא כדתקינו בההיא, ואהדר ליה, דהתם תיקנו משום דבידו ובהא לא תקנו משום דלאו בידו. וכי הא נמי הוא דאמר התם בפרק המקבל שם ע"ב, גבי ההוא דאמר אי אובירנא לה משלמנא אלפא זוזי, ואמרינן אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, כלומר מפני מה לא תקנו בה כדתקינו בההיא, ואהדר ליה משום דגזים, ובדגזים לא תקינו, כן פירש רבנו האי גאון ז"ל.

6 ובדוכתא דקנו ממש קני. ושמעינן מינה, שהמנהג מבטל ההלכה וכל כיוצא בזה, שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין, הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין.