רשב״א על בבא מציעא פ״ז

1 משמנין ביניהן. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכן הדין בכיוצא בזה במי שאמר כדשיימי בי תלתא עי' ע"ז עב, א א"נ בפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכל כיוצא בזה, בכולן משמנין ביניהן. ושנו בתוספתא פ לענין הפוסק על הפירות, הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו כשער הבינוני, איזהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע מעשר נותן לו מתשע ע"כ. מ"מ פ"ט ה"ב משכירות.

2 ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול. דקרא הכי קאמר, כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול, אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית, לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. וא"ת אמאי דרשי ליה הכי, לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. וי"ל דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף, דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך, ואי ללאו בלחוד, הוי ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. שיטמ"ק.

3 והא אמרת קמה קמה לגזירה שוה. וא"ת והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני, וכיון דלא קיימא, היכי הוו דרשי לה מעיקרא. י"ל דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש, אלא כעין מה מצינו, דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה. ורש"י כתב שהמקשה אומר ג"ש זו כדי להקשות, ולומר דגזירה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני, אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי, שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממרע"ה קמה קמה לג"ש, אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זהו מהם נאמרה, ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות, ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. שיטמ"ק.