רשב״א על בבא מציעא מ״ז

1 דאמר ליה חמור בפרה וטלה ומשכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הוה ליה משיכה מעלייתא. ומפני שאין החמור ראוי ליחלק לא קנו כלל, אבל אלו אמר ליה פרה וטלה בכור חטים, ומשכה לפרה ולא משכה לטלה, קנה חטים כנגד הפרה. וכדאמרינן בקדושין כז, א, מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, ואמרינן עלה, לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, אלמא אע"פ שהוא מקח אחד, אם החזיק במקצתו ונתן דמיו קנה אותו מקצת, ולא אמרינן כיון שהמקח אחד לא קני לחצאין. וא"ת, ולקני הכל באותו מקצת דמים, והכא נמי ליקני חמור במשיכת הפרה, דהא קיימא לן כר' יוחנן לקמן בבא מציעא מח, ב, דאמר ערבון כנגד כלן כולו הוא קונה. י"ל דהתם ערבון הכא דמים, וכן דעת ר"ח ז"ל בפרק השוכר את האומנין, דיש חלוק בין ערבון לדמים. אבל לדברי הגאונים הראשונים ז"ל שאמרו, שערבון הוא פריעת סתם מקצת דמי המקח, וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן שם, ד"ה ערבון. איכא למידק עדיין, הכא ליקני כולו, דהא משך מקצת דהיינו הפרה, ומיד נקנה חמור בכל מקום שהוא, וכשמת מת ללוקח. ומיהו ההיא דעשר שדות לא קשיא להו, דהא תירצה הר"ז הלוי ז"ל לקמן בבא מציעא עז, א, דהיינו טעמא, לפי שהן שדות מוחלקות, אבל בשדה אחת קנה הכל בפריעת מקצת הדמים סתם, ומכל מקום הא דהכא ק"ל. ואולי נאמר, דהכא בדעיילי ונפקי האי אחמור והאי אפרה וטלה היא, וכיון שכן לא קנה בדבר הראוי ליחלק אלא כנגד מעותיו, ובדבר שאינו ראוי ליחלק כחמור, לא קנה כלל, שלא עלתה על דעתם להיות שותפים במקח זה, וכדאסיקנא התם בפרק השוכר לקמן בבא מציעא עז, ב בההיא דזבן חמרא לחבריה, כן נראה לי..

2 הכי גרס ר"ת ז"ל: גאולה זו מכירה שנאמר לא יגאל ולא ימכר. דדרשינן ליה בבכורות לב, א, שאינו נמכר לא חי ולא מת שחוט וכו', כדאיתא התם. ולא גרסינן אם לא יגאל ונמכר בערכך ויקרא כז, כז, דההוא אדרבה פדייה משמע ולא מכירה.

3 מרוקא. יש מפרשים עביט של מימי רגלים, ויש מפרשים כלי שעושין מגללי בקר. ור"ח ז"ל פירש גרעינה של תמרה שבה מחליקין חוטי תפר וכן פירש בערוך ערך מרקא.

4 אמר ר' יוחנן מעות קונות דבר תורה. פירשו ר"ח והרי"ף ז"ל, קל וחומר אם גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואיכא למידק, הא מטלטלין דאינן נקנין בשטר כדאיתא בריש פרק הספינה ב"ב עו, א וכפי' בד"ה שטר ואע"פ שגופו נקנה בשטר, כדתנן קדושין יד, ב עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. וי"ל דשטר לא שייך במטלטלי משום דלא מסיימי. אלא ודאי הא איכא למפרך, נכרי לישראל יוכיח, שקונה גופו בכסף כדאיתא בקדושין כב, ב מדכתיב מכסף מקנתו, וממונו לא קני אליבא דר' יוחנן אלא במשיכה, ולעמיתך בכסף לנכרי במשיכה, כדאיתא בבכורות יג, א, ומה ישראל בחדא אף נכרי בחדא מו, ב ד"ה סבר. ורש"י ז"ל פירש למעלה בשמעתא דכל הנעשה דמים באחר, מו, ב ד"ה סבר דדייק לה ר' יוחנן מהקדש דכתיב ויקרא כז, יט ונתן הכסף וקם לו. ואיכא למידק, דהדיוט מהקדש לא גמרינן, וכל שכן בזו דבהדיא אמעיט הקדש מקרא דלעמיתך, וכדממעטינן הקדש מאונאה לקמן בבא מציעא נו, ב. אלא מסברא קאמר, לפי שרוב הקנינין נעשין בכסף, והיינו דלר' שמעון בן לקיש בעינן מאי טעמיה, ולא בעינן אדר' יוחנן.

5 מפני מה אמרו משיכה קונה. כלומר, משיכה לבדה, ואין צריך למעות, שהיה בדין שלא יקנה אלא במשיכה ומעות, כי היכי דלא ליעקרוה לדבר תורה לגמרי, אלא דאי אמרת לא ליקני אלא במעות ומשיכה, פעמים שימשוך לוקח עד שלא נתן מעות, ויאמר לו למוכר נשרפו חטיך בעליה.

6 גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. וא"ת, אם כן חליפין היאך קנו, ליחוש נמי לכך. י"ל כיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, דהתם ודאי טרח מוכר ומציל, דכיון דאכתי לא שקיל זוזי, מסתפי דלא ליחות עם לוקח בדינא ודיינא, וכיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, אף בשאר חליפין לא תקינו, דלא פלוג רבנן. ובאגב נמי לא חששו משום האי טעמא גופא.