רשב״א על בבא מציעא נ״ז

1 אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה. והא דקתני יצא לחולין כנגד מה ששוה מה שנתפס תחתיו קאמר, אבל לר' יוחנן דאמר צריך לעשות לו דמים מדבריהם, יצא לחולין לגמרי, אלא שהוא צריך לשלם לאחר זמן המותר.

2 ועניין לעולם בביטול מקח ואיפוך. וא"ת כיון דיש בו ביטול מקח, היכי קתני יצא לחולין. י"ל דלאו למימר שיהא כאן לגבי פדיון זה ביטול מקח, אלא שיש בו שעור בטול מקח, ולעולם אין החלול מתבטל. וטעמא דמילתא דבעלמא ביתר מכדי אונאה בטל מקח, והכא מקח קיים ומחזיר האונאה, משום דבעלמא דאלו שהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו הפסיד, אין דעתם שיהא המקח קיים אם מצא בו אונאה יתירה על שתות, אלא אם כן שהה כדי שיראה לתגר או לקרובו, אבל גבי הקדש שהם יודעים שאינו נמחל כשיעור שהייה, דעתם שיתקיים המקח, ולכשתמצא האונאה היתירה שיחזיר דמים, והרי זה כמי שפרע עכשיו מקצת דמים ולאחר זמן המותר על פי בקיאים שישומו אותו.

3 מר סבר שחיללו אין לכתחלה לא, ומר סבר אפילו לכתחלה. ולהאי אוקימתא מסתברא לי בכאן דלא צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר, אלא צריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר, והכי קאמר, יצא לחולין ובלבד שיכוין דמיו בשעת החלול, הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב, ומר סבר יצא לחולין דבר תורה, וצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם, דערכך כל דהו משמע. וא"ת והא לשמואל אין צריך לעשות לו כלל כדעת ריש לקיש. ודהא שוה מנה על שוה פרוטה ואפילו לכתחלה קאמר, ואפילו מדבריהם אינו צריך לעשות לו דמים. י"ל דההיא דשמואל במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ב ובכי הא אפילו לכתחילה נמי, אבל בבא לחלל שוה בשוה, צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם, ומיהו בדיעבד אין צריך לשלם, דיצא לחולין לגמרי. אי נמי, יש לפרש, דצריך לעשות לו דמים דבר תורה, לשלם דבר תורה קאמר, והא דקאמר מר סבר שמואל אפילו לכתחלה, הכי קאמרי כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחלל ואינו נמנע, אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה, אע"פ שנמצא בו שעור ביטול מקח, יצא לחולין דבר תורה, אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם, הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה, אבל לר' יוחנן דאמר ביטול מקח יש להם, במתכוין לחלל שוה בשוה ונמצא בו יתר מכדי אונאה, צריך לשלם מדאורייתא, ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חלולו, דאף שמואל לא אמר אלא במתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, ובדיעבד דוקא. וא"ת למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה, והא בערכך כתיב, וי' כהנים כתובים בפרשה סנהדרין יד, ד דאלמא לכתחילה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים. יש מתרצים, דקראי בהקדש ביד גזבר שמוכרו לאחר בכדי דמים, אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חלול. עוד יש לומר, דאצטריך להא דאמרינן לעיל בבא מציעא נה, א פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדישו אינו פדוי, וטעמא משום דלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך, דאלמא צריך להזכיר בו ערך , וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים, אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל, דאמר אפילו לכתחלה.

4 וכיון דמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין. ואע"פ שהיה הגזבר מתכוין לתועלת ההקדש. ואוקמה רב אושעיא, כגון שקבל לספק סלתות מארבע ועמדו על שלש, ופירש רש"י ז"ל יחיד שקבל מעות מן הלשכה לספק כל השנה סלתות מד' סאין בסלע, והוקרו ועמדו על ג' ומספק מד', דאלו להדיוט הוי רבית דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. ויש להקל על הפירות להקשות על הפירוש, דכיון דהגזבר הוציא מעות לסלתות ולא קיבל הסלתות מעתה, אם כן גזבר מעל, שהרי לא נתחללו מעות על שום דבר, וכיון שכן מעל אע"פ שהיה מתכוין להנאת הקדש, וכענין שאמרו במלוה מעות מאה בק' ועשרים. וי"ל דכל כי הא לב בית דין מתנה עליהן, כיון שצריכים כל יום לעשות להוציא מעות לסלתות ומשום ריוח ההקדש, מה שאין כן במלוה מעות במעות. ואי נמי י"ל כשקבל עכשיו קצת הסלתות וחילל עליהן. ומכל מקום אין פירושו מחוור, דאנן רבית דאורייתא קאמרינן, דמקרא ממעטי הקדש מרבית, ואילו הכא רבית דרבנן, ואפילו להדיוט בכי האי גונא שרי דבר תורה. וי"ל דברייתא דקתני ואין רבית להקדש, אפילו רבית דרבנן קאמר, ואנן ברייתא קא מפרשינן, ומיהו כי אצטריך קרא, כגון שקבל על עצמו נדבה ליתן סאה סולת להקדש, ועמד הגזבר והרויח לו זמן כדי שיתן ב' סאין, וכן במעות.

5 רב פפא אמר הכא באבני בנין עסקינן וכדשמואל, דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין. וא"ת אם כן הוו להו דהדיוט ואסור כדאמרינן לעיל. לא היא, דהתם מעל ויצאו לחולין וקמו להו ברשותיה, הילכך דידיה חשבינן ליה לגמרי, אבל הכא לצורך התקדש הוא מלוה, וגזבר לאו לכיס דידיה קא מוסיף, הלכך שרי. וא"ת האיך קדושת הדמים מתחללת על האבנים אחרי שנבנו בבנין, והא אמרינן לעיל בבא מציעא נד, א, דאין הקדש מתחלל על ההקדש הקרקע דכתיב ונתן הכסף וקם לו. י"ל דהכא הואיל ועושה הבנין במקדש, ואם לא יתחלל קדושת הדמים עליהם עומדים ליעקר, הרי הן כתלוש, ואפילו למאן דאמר עי' חולין טו, ב בעלמא דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי.

6 שומר חנם אינו נשבע. פירש רש"י ז"ל נו, א ד"ה אינו נשבע, לא הזקיקו התורה לישבע עליהן. נראה מדבריו, דדוקא בטוען שנגנבו או שנאבדו שלא בשבועה בפשיעה פטור, הא במודה שפשע או שיש עדים שפשע חייב, דפושע כמזיד כמזיק הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' שכירות ה"ג. ומשום הכי לא קתני שומר חנם אינו משלם, אלא שומר חנם אינו נשבע. אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה, צ"ז המפקיד שטרות אצל חברו ומודה שפשע בהן ונאבדו, פטור מן התשלומין. וכן עיקר דהא דתניא שומר חנם אינו נשבע, היינו משום דלא הוזכרו תשלומין בפרשת שומר חנם אלא שבועה, וכאן לא הזכיר אלא מה שנכתב בכל אחד בפרשתו, ולומר מה שאמרה תורה בשומר חנם שהוא נשבע, כאן פטור, ומה שאמרה תורה בשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, כאן פטור, והוא הדין בשומר שכר חנם דמכל מה שמתחייב במטלטלין שגופן ממון ובהדיוט, כאן פטור. ופושע לאו מזיק הוא, שהרי פשיעה בבעלים פטור, ואלו מזיק בבעלים חייב. הא דלא קתני נמי שואל אינו משלם, לאו למימר דשואל חייב, דאיהו נמי בכלל ופרט זה נמי איכא לאפטוריה, דו"ו מוסיף על ענין ראשון לקמן בבא מציעא צה, א, אלא משום דהא אסיפא ארישא קאי. דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והא לא קאי אלא בהקדשות ובגונב בהמה של הקדש דוטבחו כתיב, ואלו בהקדש לא שייכא ביה שאלה. ומדמקשינן בגמרא מבני העיר ששלחו את שקליהן, דקתני ואם משנתרמה התרומה נשבעין לגזבר, ולא פרקינן ההיא בשבועה שאינה ברשותו, שמעינן מינה דכל הני פטורים משבועה לגמרי, ואף משבועה שאינה ברשותו.

7 אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזבר. פירש רש"י ז"ל, אם כבר נתרמה התרומה כשבאין לדין, נשבעים השלוחים לגזברים שלא פשעו בהן, שהן בעלי דינין, שכיון שתרמו הלשכה אין אחריות האבדה על הבעלים אלא על ההקדש, כדאמרינן לקמן בבא מציעא נח, א, תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ונאבד ואינו יודע עכשיו שאבד. ובתוספות שם, ד"ה נשבעין פירשו, על האבוד שבא ללשכה ואבד, ועל הגבוי ביד שליח אע"פ שלא בא עדיין ללשכה, וכגון שלא אבד בשעת התרומה, דאי אבד קודם שנתרמה התרומה חייבים בעלים באחריות, והיינו דמפליג הכא בין אבד קודם שנתרמה התרומה לאבד לאחר כך, ועל העתיד לגבות וכגון שנגנבה לבסוף. והא דאמרינן בנדרים לג, א ובפרק בתרא דכתובות קח, א גבי מודר הנאה מחבירו, שוקל לו את שקלו משום דמצוה קעביד, ולא מהני ליה ולא מידי, כההיא דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי, היינו כגון ששוקל לו את שקלו תחת אותו שבא ללשכה ואבד קודם התרומה, או שהיה גבוי ביד שליח ואבד לאחר התרומה, דבהנך תרי גווני לא מחייבי בעלים באחריות.