רשב״א על בבא מציעא כ״ג

1 התם היינו טעמא משום דאין מעבירין על האוכלין. יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליה. ואינו מחוור, דהא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמר בערובין סד, ב גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקין בדרך, וראה נכרי בא כנגדו, אמר ליה מגבאי טול גלוסקין הללו, ואמרינן שמע מינה דאין מעבירין על האוכלין ואם אין דורסין עליהם קאמר, למה ליה לרבן גמליאל למימר טול גלוסקא, לא ידרוס עליהם ויניח, אלא פירוש אין מעבירין על האוכלים כמו אין מעבירין על המצות, כלומר אין עוברין מעליהם עד שיסלקם.

2 הא דאקשינן לרבה: והא איכא נכרים והא איכא בהמה וכלבים. תמיה לי, אם אתה חושש למעוטא דנכרים וכלבים, אפילו לרבא נמי קשיא, דהא משום יאוש בעלים נגעו בה, ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז, ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה, ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים, ובככרות דוקא משום דנכרים חיישינן לכשפים, דאם כן בכל שאר אבדה באתרא דשכיחי נכרים הרי אלו שלו, ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא בסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי עי' לקמן בבא מציעא כד, א. ומתוך הדחק יש לי לומר, דלמציאה בתר רבים שדינן לה, אבל לדריסה אפילו למעוט או לבהמה וכלבים חוששין, דהרבה עוברים ודורסים שלא בהשגחה, והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא, אבל לרבא ניחא. ומיהו אכתי קשה לי לפי גרסא דהלכות גדולות דגרסי לעיל בבא מציעא כב, ב גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו יאושי מיאש מינייהו, דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתיאשים, אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא, ולדידיה נמי על כרחין באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן ליה. ואיכא למימר לפירוש אותה גרסא, דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה, וטעמא, דבהמה וכלבים אף על פי שהם מעוט מפני שהם תדיר מחפשין אחר האוכל, ואי איכא, אינהו משכחי ליה ובעלים חוששין ומתיאשים, כך נראה לי.

3 הא דפריק רב זביד משמיה דרבא דכולי עלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלים. לא אצטריך ליה השתא טעמא דמעבירין על האוכלין, אלא משום דרבה לא סלקא ליה אלא דוקא בטעמא דאין מעבירין על האוכלין, נקט נמי ברבא מעבירין על האוכלין. ועוד משום דפרכי דרבא דפריך ליה לרבה מככרות של בעל הבית תליא הא, נקט ליה נמי הכא. ועוד, דכיון דלמאי דסברוה אוקמוה דלכולי עלמא מעבירין על האוכלין, כל מה דאפשר דלא ניפלוג עלייהו לא נפלוג, אבל רבה דלא אפשר ליה בלאו הכין, פליג ואמר דאין מעבירין, כך נראה לי.

4 כללא דאבדתא כל היכא דאמר ווי ליה לחסרוניה מיאש. בדבר שיש בו סימן, אבל בדבר שאין בו סימן לא בעי עד דאמר, אלא כיון דמשמש ולא מצא הוי יאוש.

5 אבל בדבר שיש בו סימן בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז. והכי קיימא לן ודלא כרבה דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן.

6 הכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים: בעו מיניה מרב ששת, משקל הוי סימן, אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו', ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. ויש מגיהין וגורסין, בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן, אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו', ומדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן. ולא גרסי מדה, משום דקשיא להו תרתי, דאי משקל בעו מיניה, למה ליה לאסוקי ומדמשקל הוי סימן מנין ומדה הוי סימן ומאן דכר שמייהו, ועוד היכי פשוט מדה מקל וחומר דמשקל, אדרבה משקל עדיפא ממדה, כדאמר לקמן בבא מציעא כח, א מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו, ינתן למדת משקלותיו. וליתא, חדא דאין גרסת הספרים מודה להם, ועוד דאי מנין בעו מיניה למה לי דיוקא דהא ברייתא דמשקל, לפשוט להו מברייתא דלקמן בבא מציעא כד, א, דקתני בהדיא במה דברים אמורים כשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, אלא ודאי משקל הוא דבעי מיניה, ופשטה להו מברייתא דקתני בהדיא עד שיכוין משקלותיו, וגמרא הוא דהדר ודייק מדמשקל הוי סימן מדה הוי סימן, ובגררא דמדה נקט מניין משום דבעלמא איבעיא, שמע מינה מניין הוי סימן לעיל בבא מציעא כ, ב גבי מצא תכריך של שטרות, ולקמן בבא מציעא כה, א גבי ציבורי פירות. ודקשיא להו דמשקל עדיף ממדה, מדאמר לקמן ינתן למדת משקלותיו. לא קשיא, דהתם בבגד שדרכו לימדד ואין דרכו לישקל, הילכך משקל הוי ביה סימן מובהק טפי, אבל כאן דכלי כסף וכלי נחשת שדרכן לישקל ולא לימדד, דהוי מדה סימן מובהק טפי, והכל לפי מה שהוא דבר.

7 אמר רב ברשום. מסתברא דהכי פירושא, שהבעלים בשעה שהן גפין חביותיהן, רושמין אותן לעולם כל אחד ואחד בסימנו, והילכך רושם דידיה הוי סימן, והיינו דקאמר ברשום ולא קאמר בסתום. וכדאמרינן בעלמא ע"ז ע, ב חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. ואקשינן, מכלל דברייתא בפתוח, דאי בסתום כל שסותמין אותו מיד הוא רושם. ואוקימנא במציף, שהמגופה צפה על פיה, כלומר שעדיין לא טח סביבותיה בטיט, עד שטחין אין רושמין. ואביי אוקי, כאן קודם שנפתחו אוצרות, כאן לאחר שנפתחו אוצרות, קודם שנפתחו אוצרות רושם הוי סימן, לפי שעדיין בעלי בתים אינם מוכרים, וסימן דידיה הוי סימן דמיניה נפל, אבל לאחר שנפתחו אוצרות, שבעלי בתים פותחים אוצרותיהן ומוכרים לחנונים אילך ואילך, סימן רשימתו לא הוי סימן דמיניה נפל, דדילמא זו משל חנונים הלוקחים היתה וכו', וכדאמרינן לקמן בבא מציעא כה, ב אין סימן למפרע למטבע, וטעמא משום דהרבה טבועים במטבע אחד ואמרינן לאו האי היא דנפל מיניה, כך נראה לי.

8 לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. ואם תאמר, אם כן היכי קתני במתניתין בכל אותן שאין בהן סימן הרי אלו שלו, יכריז משום צורבא מרבנן לאהדורי ליה בטביעות עינא. פירש הראב"ד ז"ל: הכרזה זו אינה כשאר ההכרזות, ואין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שתלמידי חכמים מצויים שם, ואין מכריזין אלא פעמים ושלש. ולפי פירושו, כל אותן שבמשנתנו גם כן עושין להן כן. והרמב"ן ז"ל תירץ, שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויים שם, וכדאמרינן לקמן בבא מציעא כד, ב בשוקא דרבנן.

9 בפוריא. פירש רש"י ז"ל: אם שואלים אותו שמשת מטתך. ואינו מחוור, דאפילו קל שבקלים עשוי לשנות בכך, ואין זו רבותא לתלמיד חכם, וגם אין שואלים כן אפילו לקלים, כל שכן לתלמידי חכמים. אלא הכי פירושו, אם שמש מטתו ולא בא לבית המדרש מפני קריו, ושואלין אותו מפני מה לא באת לבית המדרש, לא יאמר בעל קרי הייתי לרצוני, אלא יאמר אנוס הייתי.