רשב״א על בבא מציעא כ״ד

1 ומודה רבי שמעון בכלים ששבעתן העין. איני יודע מדקאמר מודה, אם נחלקו עליו רבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין, ור' שמעון בן אלעזר אינו מודה להם באותן ומודה להן באלו, וטעמא דרבנן, משום דצורבא מרבנן אפילו בכלים שלא שבעתן העין מידק דייק ואית ליה טביעות עינא בגויה, או דילמא לא פליגי רבנן עליה, ומאי מודה, לגרמיה, משום דבאידך אמר דאינו חייב להכריז, באלו מודה. ויש כיוצא בהן מודה בריש פרק המגרש גיטין פג, א, גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי ר' אלעזר. והראשון נראה לי יותר, דכולה מתניתין פלוגתא היא, וכדדייקינן נמי לעיל בבא מציעא כג, א לימא כתנאי ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו סימן שנוי חייב להכריז, מכלל דתנא קמא סבר אינו חייב להכריז, ומאי, דילמא לא פליגי רבנן עליה כדלא פליגי על ר' שמעון בן אלעזר.

2 מפני שהבעלים מתיאשים מהם. יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר, דהנך אפילו לא נתיאשו נמי רחמנא אפקריה, כדאמר לעיל בבא מציעא כא, ב אלא אהנך אחריני קאי. ולי נראה דאין צורך, דטעמא נמי דאפקריה רחמנא, משום דבעלים מתיאשים מהם לעולם, משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ומתוך שהוצרך לפרש טעם יאוש באותן אחרים, כלליה נמי בזוטו של ים, דבדידיה נמי שייך בעיקרא דמילתא.

3 וסרטיא ופלטיא. דנקט ר' שמעון בן אלעזר, נראה ודאי דבדוקא נקט, ומקום שהרבים מצוים שם דאמר, דוגמא דסרטיא ופלטיא קאמר, ולקמן נמי דקתני מצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם, דומיא דבתי כנסיות ובתי מדרשות קאמר, הא במקום שהרבים מצויים שם קצת רבים, כגון רשות הרבים דעלמא, אפילו ר' שמעון מודה דחייב להכריז, דאי לא תימא הכי, למה לי דנקט סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות, ועוד, דאם כן תקשי לן הלכתא אהלכתא, דקיימא לן, ככללא דכייל רב זביד משמיה דרבא לעיל בבא מציעא כג, א דדבר שיש בו סימן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז, וקיימא לן נמי כר' שמעון בן אלעזר. וכי תימא דלא קיימא לן כר' שמעון אלא ברוב נכרים, ודרבא ברוב ישראל, זו אינה תורה, דאם כן רבא לא הוה שתיק מינה, וכי תימא דרבא ודאי אפילו ברוב נכרים קאמר, וקיימא לן כותיה ברוב ישראל אבל לא ברוב נכרים, לא היא, חדא דאלו פסק רבא דלא כר' שמעון, כותיה עבדינן. דבתרא הוא. ועוד דהא רבא משמע לקמן דסבירא ליה כר' שמעון, ועוד דאם איתא דר' שמעון אפילו בכל מקום ששלשה מצויים שם דהיינו רבים קאמר. היכי איבעיא להו אי הלכה כר' שמעון אי לא, והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כותיה, והיכי שבקינן מתניתין ועבדינן כר' שמעון דברייתא. אלא ודאי אם אף ר' שמעון נמי לא אמר אלא כעין סרטיא ופלטיא, ומשום דמסתבר טעמיה, איבעיא להו אי הלכה כותיה אי לא, וכענין שאמרו בנדה פרק המפלת נדה ל, ב, דאמר התם הלכה כחכמים, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, ופרקינן מהו דתימא הלכה כר' חנינא משום דמסתבר טעמיה קא משמע לן, ודכותיה אמרינן נמי ביבמות מו, ב גבי מל ולא טבל. והא דאמר הכא אם תימצי לומר ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, פליגי רבנן עליה אי לא, ברוב ישראל ודאי פליגי, לפי מה שפירשתי לא אפשיטא דפליגי רבנן עליה מדקתני במתניתין בככרות של בעל הבית אפילו ברשות הרבים שהוא חייב להכריז, וכן מאלומות דברייתא לעיל בבא מציעא כב, ב, אלא מגופה דברייתא דר' שמעון בן אלעזר, דקתני מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים ששבעתן העין, מדקתני מודה, שמע מינה דפליגי רבנן עליה אפילו בכלים שלא שבעתן העין, וכולה ברייתא פלוגתא דרבנן היא, וזה סיוע למה שפירשתי למעלה בד"ה ומודה, דמאי מודה, מודה לרבנן.

4 השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו נכרים. קשה לי אכתי רוב ישראל נינהו, ושמע מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל אמר. ויש לומר, דכיון דנכרים יתבי בהו תדיר כרבים נינהו דרבי דדרים מחפשים תדיר וממשמשים בכל מה שיש בבית, ואף על גב דאיכא למימר דמרובא דישראל נפיל, בעלים מתיאשים, דמימר אמרי נכרים דיתבי התם משכחי, דרוב ישראל הנכנסין והיוצאין שם דרך הלוכן ודרך כניסתן אינן מחפשין, ואינו מצוי כל כך שימצאו כמו אלו שבבית. ויתבי בהו נכרים גרסינן, ולא גרסינן דשכיחי בהו נכרים, וכן הגירסא ברוב הספרים, ואף על פי שמצאתי קצתן שכתוב בהן דשכיחי נכרים.

5 ובא ישראל ונתן סימן מותרת בשתיה למוצאה. יש מי שפירש, דוקא בדאית בה חותם בתוך חותם. ואין דבריו נכונים כלל, דמפקיד או משלח ביד נכרי או ישראל חשוד, הוא דבעינן חותם בתוך חותם דמרתתי, וכשמחליפין או נוגעין חוזרין וחותמין. אבל במציאה, אם איתא דאשכחא ונגע ביין, למה טרח וסתם, והרי זו כבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום דחביות פתוחות אסורות סתומות מותרות ע"ז ע, ב, כך נראה לי.

6 ומאחר דאסירא בהנאה מאי מותרת משום מציאה. ופריק רב אשי לקנקנה. קשה לי, ולימא מאי מותרת משום מציאה, לכשיבוא ישראל ויתן סימניה. וליתא, דכשהיא אסורה בהנאה, דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה, דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה.

7 מצא כאן ארנקי מהו, הרי הוא שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהו, חייב להחזיר, אמר ליה תרתי. קשיא לי, כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, כי אמר ליה הרי הוא שלו, מאי קא מהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימניה מהו, לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימניה מהו ניחא, דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא, דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו, ומר שמואל אהדר ליה תרתי, הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר, ולא גרסינן מהו, אלא שבכל הספרים מצאתי מהו, וצריך לי עיון.

8 והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. ואף על גב דרובא דההוא אתרא ישראל נינהו, כיון דדיו אפשר דממרחק אייתי, אזלינן בתר רובא דעלמא, ולא דמיא לההיא דאמרינן חולין צה, ב, שקול לנפשך, רוב אוכלי בשר דהאידנא ישראל נינהו, דמעלי יומא דכפורי רוב אוכלי בשר דכולי עלמא ישראל נינהו. ומיהו מדאקשינן הכא מדרב, שמעינן מינה לכאורה דהלכתא כותיה, וממנה הביא ראיה הרי"ף ז"ל דהלכתא כרב. ורבנו תם הוצרך למחוק ולתקן, וגריס אתא לקמיה דרב. וה"ר שמואל בר' חיים הצרפתי ז"ל כתב, דשפיר גרסינן אביי, ואף על גב דלית הלכתא כרב, הני מילי בבשר כשר שנתעלם מן העין, דלא חיישינן לדילמא אתא עורב והחליף, אבל כאן שהביא דיו ולא ידעינן מהיכא , לכולי עלמא אסיר, דאזלינן בתר רובא דעלמא, ומשום דרב אמר בהדיא אפילו כשנתעלם אסור, דחיישינן לחלופי ברובא דעלמא, תלי לה להא בדרב, ולא דהויא דרב ממש, אלא דאיכא למיחש לכולי עלמא בהא, במאי דחייש רב בבשר כשר שנתעלם מן העין, ויפה כיון. ולי נראה דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר, וכאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר, אלא לרב דאמר אסור מאי, ויש כיוצא בזה בגמרא הרבה, ששואל בהדיא על סברת מי שאין הלכה כמותו, ואחת מהן בריש פרק האשה שנתאלמנה כתובות טז, א, וליזיל בתר רובא, ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדי שחוט ופרגיות יוכיחו שאין הלכה כרב, דאי כרב, ניחוש לדיו דמעלמא דרובא נכרים מייתי אמר רבא רוב נכרים ורוב טבחי ישראל. ולענין פסק הלכה, כתב הרי"ף ז"ל, דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים אבל לא ברוב ישראל, והכי משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב ז"ל, דהא ר' אסי הכין אית לי בחבית שנמצאת בעיר שרובה נכרים, ורב ואביי ורבא הכין אמרי. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דממעשה דפרגיות דר' אמי איכא למשמע דהלכה כר' שמעון אפילו ברוב ישראל, מדהתירו לו משום שחיטה, שמע מינה ברוב ישראל, וליכא למימר ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל, שאין טבחים לעופות, שכל איש שוחט לעצמו ואוכל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו למידק מינה הכי בגמרא ולימא הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, כדדייקי בעובדא דגדי שחוט, אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב נכרים ורוב ציידי ישראל, דדרכן של ציידים לשחוט כדי שלא יברחו ממנו, ומשום הכי לא דקו עלה למימר הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, דמדייקי הכי בגדי שחוט, ודחינן ברוב טבחי ישראל, מידע ידע דבהא נמי אפשר לאוקומה בהכין. ואפשר נמי דלא שרו לר' אמי אלא משום מציאה, אבל לא משום שחיטה, ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכין, משום דאמר בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כר' חנינא. והראשון נראה לי יותר, דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך, אפילו באכילה משמע.