רשב״א על בבא מציעא ד׳

1 הכי גריס רש"י ז"ל: מה לעד אחד שכן על מה שהעיד הוא נשבע. אבל מגלגול שבועה דעד אחד לא אתיא, דרב פפא אידחייה משום דשבועה גוררת שבועה. ואינו מחוור, דאלו כן היה לנו לומר אלא פיו יוכיח, מה לפיו, ואתיא מביניא. ועוד דאמר הצד השוה שבהם שעל ידי טענה וכפירה הן באין, וטענה היינו מה שיש לנו בו טענה וידיעה, או מצד הודאתו, או מצד העדאת עדים, וכפירה היינו כפירה גמורה שאין כאן ידיעה כלל, לא מצד פיו, ולא מצד עדיו, ולא מצד עד אחד, ונשבע עליה. ואם כן לפי דברי רש"י ז"ל הצד השוה אינו ממין אחד, שהרי בהעדאת עד אחד, טענה איכא כפירה ליכא, שהרי לא נשבע אלא על מה שהעיד העד, ומיהו האי לאו קושיא היא לרש"י ז"ל, לפי שהוא ז"ל מפרש על ידי טענה וכפירה, שזה טוען וזה כופר, אבל מכל מקום אידך קשיא. אלא הכי גרסינן אתיא מעד אחד, כלומר מגלגול שבועה דעד אחד, מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה וכו', הצד השוה שבהן שעל ידי טענה כלומר ידיעה והעדאה, וכפירה גמורה הן באין, כלומר הוא בא לישבע על הכפירה, אף אני אביא עדים, שעל ידי טענה שהעדים מעידין, וכפירה גמורה שאין יודע בו לכלל, הוא נשבע על הכפירה.

2 דאלו אית ליה סהדי ללוה לא אמר ר' חייא. פירש רש"י: אי אית ליה סהדי ללוה שפרע חמשים. ואינו מחוור בעיני, דאי בדאמר ליה מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום שפרעתיך, והעדים מעידים שפרע חמשים ועדיין חייב חמשים, מאי שנא כי אית ליה סהדי ללוה שפרע, אפילו לית ליה סהדי שפרע אינו נשבע, דהוה ליה שעבוד קרקעות, כיון שהעדים מעידין שעדיין הוא חייב לו, וכמו שכתבתי למעלה ג, א ד"ה הא דאמר ר' חייא ואם כשהוא טוען אין לך בידי שלא היו דברים מעולם, ועדים מעידים שלוה מנה ופרע מחצה, אמאי פטור, הא כיון דאמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וכיון דאיכא סהדי שלוה מנה, משלם את הכל, דלגבי הלואה סמכינן אעדים, ולגבי פרעון סמכינן אפיו, וכאותה שאמרו בפרק שבועת הדיינים שבועות מא, ב ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה להד"ם, אתו סהדי אמרי דאוזפיה ופרעיה, אמר אביי אמאי נסמוך אהני, אינהו אמרי דאוזפיה ואינהו קא אמרי דפרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וקיימא לן כרבא. אלא נראה לי דהכי פירושא: אי אית ליה סהדי ללוה, כגון שזה טוען שהלוה ביום פלוני לפני פלוני ופלוני מנה, והלה טוען להד"מ, והעדים מעידים שלוה חמשים ולא יותר, וזה נכון ופשוט.

3 הילך כמודה מקצת הטענה דמי. ורב ששת אמר הילך לאו כמודה במקצת הטענה דמי. והילך פירש רש"י ז"ל: לא הוצאתים והם שלך בכל מקום שהם. ולפי פירוש זה משמע, דלא שייך הילך אלא בפקדון בלבד, שהפקדון ברשות בעלים בכל מקום שהוא, אי נמי במלוה בשטר, ומשום דכל מה שכתוב בשטר קרקעותיו משועבדות לכך, וכל שעבוד קרקעות כהילך, וכדמשמע בשמעתין, הא מלוה דעלמא לא, שהרי אפילו לא הוציאה והרי היא בעין, אינה עומדת ברשות מלוה כלל, לא לחזרה ולא לאונסין, כדאיתא בקדושין פ"ב מז, ב גבי המקדש במלוה. אבל הגאונים ז"ל הסכימו, בין בפקדון בין במלוה, כל שהן מזומנין לתת, הוה ליה הילך ופטור לדעת רב ששת דפטר בהילך. ובפקדון כל שהוא בעין, אפילו עומד באגם הוה ליה הילך, וכדמשמע לקמן בבא מציעא ה, א בסמוך בדרמי בר חמא, דאמר היכי דמי לאו כגון דאמר ליה הילך, ומאי פשיטותא דקאמר לאו כגון דאמר ליה הילך, לימא ליה דתמן הוה קאי, אלא משום דכל שהוא בעין ואפילו באגם הילך הוא, והיינו דאמר בפשיטות לאו כגון דאמר ליה הילך, דמסתמא חי הוא. ועוד דאמר לאו כגון דאמר ליה כולהו מתו להו, דאלמא לא משכח מידי דתפיק ליה מהילך אלא בדמתו להו, ולא כן דעת הראב"ד ז"ל. ואיכא למידק הכא מדתנן בשבועות מב, ב אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל, כיצד בית מלא פירות מסרתי לך והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל פטור, הלה אומר עד הזיז והלה אומר עד החלון חייב, אלמא משמע דאי אמר לו עד הזיז, אפילו אמר לו מה שהנחת אתה נוטל כרישא דמתניתין חייב, ואף על גב דהילך הוא, ותנן נמי התם, עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא ה', ר' מאיר מחייב, ואמאי הא הילך הוא. ויש לומר, דההיא דעשרה גפנים כשבצרן, ואידך כשהרקיבו, דבעי לשלומי.

4 הא דאמר והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא. פירש רש"י ז"ל: השתא קא סלקא דעתין דמדינא קאמר, וכאידך קמייתא דר' חייא דזה תובע הכל וזה כופר הכל, ואנן סהדי דמקצתו התפוס ביד זה הרי הוא שלו, והרי הוא כהילך, שהרי מזומן בפנינו ליחלק, ושבועה לאו מתקנת חכמים היא, עד מסקנא דאמר ר' חייא, אין מתניתין תקנת חכמים היא. והא דאמרינן אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא אתמר, אמסקנא דאוקמוה בתקנה סמכינן.

5 ור' חייא אמר לך אין תקנת חכמים היא, מיהו אי אמרת בשלמא דאורייתא הילך חייב, היינו דמתקני רבנן כעין שבועה דאורייתא. כלומר אי אמרת בשלמא הילך כמודה מקצת ומדאורייתא חייב, דהילך אף על פי דמזומנין בידו ליתן, לאו כמאן דנקיט להו מלוה דמי, היינו נמי דבמתניתין אף על גב דטלית לפנינו ומזומן לפנינו ליחלק, מתקני בה רבנן שבועה, משום דלאו כנחלקה כבר חשבינן ליה, אלא אי אמרת דכל הילך כמאן דנקיט להו מלוה דמי, משום דכל שמזומן לינתן כנתון דמי, אם כן מתניתין דאנן סהדי דכיון דתפיס האי, ואי אפשר לחברו לעכב בידו שלא ליטול מחציתו, ומזומן הוא ליחלק, נחשוב אותו כנחלק, וכל שנחלק כבר לא מתקנו ליה רבנן שבועה, דאטו אם נחלקה ממש קודם שבאו לפנינו, מי רמינן עלייהו שבועה, ואמר רב ששת לענין, דינא ודאי כמי שנחלקה דמי, מיהו במתני', כיון דגופה של טלית עדיין מתעצמין בה בפנינו, רמינן עלייהו שבועה ומן התקנה, ודרב ששת עדיפא, דאלו לר' חייא הוה לן למימר דמאי דתפיס בידיה מיהא יטול בלא שבועה, דלכולי עלמא כמאן דפסק לגמרי דמי לענין קנין, כדאיתא לקמן בבא מציעא ז, א ואפילו הכי קיימא לן דאינו נוטל אלא בשבועה, וכדמחוי ר' אבהו ובשבועה. ומיהו ודאי כפי דעת ההלכות והרמב"ם ז"ל, הכי נמי דשקיל בלא שבועה, כמו שאנו עתידים לכתוב בסייעתא דשמיא.

6 ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור. ואם תאמר הא כל מודה מקצת הכי הוא. ויש לומר, דטעמיה דר' עקיבא משום דמסייע ליה שטרא, וכדאמרינן בעלמא כתובות כב, ב היכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה ואף על גב דבמסקנא אוקימנא טעמיה דר' עקיבא, משום דמסייע ליה שטרא, לאו למימר דמעיקרא לא הוה סלקא דעתיה הכין, אלא מעיקרא הוה סלקא דעתיה דסיועי בעלמא הוא דמסייע ליה, אבל סהדותא מעלייתא לא הויא, אבל השתא אמרינן, דסהדותא מעלייתא היא למפטר שתים משבועה. וכן פירש רש"י ז"ל. וקשה לי אשמעתין, דהא שטרא שעבוד קרקעות הוא, והיכי מותיב מינה, ואף על גב דפרקינן אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות, הא ודאי משמע דלאו לדחויי טעמא קמא קא אתי, אלא לארווחי בטעמי, ואיתא להאי ואיתא להאי. ויש לי לומר, דדילמא ר' שמעון רשב"א דריש רבויי ומיעוטי, ולמאן דדריש ליה לקרא ברבויי ומיעוטי לא ממעטין אלא שטרות בלבד, דלאו גופן ממון כדאיתא בשבועות לז, ב. אלא דאכתי קשיא, דהא בכלהו נוסחאי ר' עקיבא גרסינן, ור' עקיבא הא דריש כל התורה כולה ברבויי ומיעוטי שבועות כו, א, ואפילו הכי מודה בהא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כדאיתא הכא, וטעמא משום דגבי מודה מקצת, דהיינו אשר יאמר כי הוא זה, כתוב על שור על חמור על שה על שלמה, ודרשינן בשמעתתא קמייתא דפרק מרובה ב"ק סב, ב גבי תשלומי כפל, חד למעוטי קרקעות, וחד למעוטי עבדים, וחד למעוטי שטרות, והילכך אף אנן נאמר, דאף משבועת מודה מקצת ממעטינן להו, אפילו למאן דדריש רבויי ומיעוטי, אלמא לכולי עלמא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. ושמא נאמר, דמעיקרא דמקשינן מינה הוה סלקא דעתיה דמקשה, דדוקא לגבי תשלומי כפל דרשינן להו לשור וחמור ושה ושלמה למעוטי כל חד וחד דיליה, אבל לענין שבועת מודה מקצת לא, כיון דקיימא לן ב"ק קז, א דערוב פרשיות כתוב כאן, ולפירוקא דפרקינן אי נמי משום שעבוד קרקעות הדרינן מההוא סברא, ואמרינן דאפילו למאן דדריש רבויי ומעוטי בעינן שבועת מודה מקצת מודה דאין נשבעין על הקרקעות, משום דמיעטינהו קרא משור וחמור ושה ושלמה. ואיכא נמי מאן דגריס הכא ר' יעקב, ולא גרסינן ר' עקיבא, משום דקשיא להו דר' עקיבא הא דריש רבויי ומיעוטי, ולדידיה לא אמעיט קרקעות, ואין צריך למחוק גרסא ישנה, דאיכא לפרוקה כדאמרנו. עוד יש לומר, דהא דאמרינן שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא, אי נמי משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, הני תרי פרוקי לאו אליבא דר' שמעון בן אלעזר בלחוד פריק להו, אלא חד לר' עקיבא וחד לר' שמעון, ומשום דבעי פרוקא למר ולמר, והכי קאמר, שאני הכא בין לר' עקיבא בין לר' שמעון פטור, מטעמים אחרים, דלר' עקיבא פטור, משום דקא מסייע ליה שטרא, ולר' שמעון פטור, משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, והכי נמי מפרשינן לאידך לישנא דמותיב מסיפא. ואף על גב דהכא מותיב מדר' שמעון, והוה ליה למנקט ברישא טעמא דר' שמעון, ולומר משום דהוי שעבוד קרקעות, כלומר לר' שמעון, אי נמי משום דמסייע ליה שטרא לר' עקיבא, כיון דאצטריך לפרוקי אליבא דתרוייהו, לא דייקינן בין מוקדם למאוחר. ועוד דכיון דלאידך לישנא נסיב להו הכין, להאי לישנא נמי נסיב הכי כן נראה לי.

7 אלא שמע מינה שתים נמי פטור. כלומר משום דעדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים, ולפיכך לא פירשו מנינם. ויש אומרים שהוא פטור לגמרי, ואפילו היסת אינו נשבע, דודאי משוי ליה כאלו העדים מעידים ממש כן. ויש מי שאומר דלעולם נשבע היסת, דלאו עדות גמורה יש לנו בדבר לפוטרו אפילו מן ההיסת, ויש להם ראיה בפרק המקבל, דאיתא התם לקמן בבא מציעא קי, א ההוא שטרא דהוה כתוב ביה שנין סתמא, מלוה אומר שלש, ולוה אומר ב', וקדם מלוה ואכלינהו לפירי, מי נאמן, ואסקה רב כהנא דפירות בחזקת אוכליהן, ואי איתא דשטרא מסייע ליה ללוה לגמרי, הוה לן לאפוקי מיניה דמלוה פירי דאכל. ומיהו לאו ראיה היא, דהא טעמא התם משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן, ולא מפקינן פירי אלא היכא דקיימי לוקמי, אבל הכא כיון דשבועה זו מן התקנה היא, ושטרא מסייעא, אמאי משבעינן ליה. וכתב הרמב"ן ז"ל: דשמעינן משמעתין, דהיכא דטעין איניש מנה לי בידך, חמשים אית לי עלייהו חתם ידך וכתוב בו נאמנות, וחמשים על פה, והלה מודה בחתם ידו, וכופר בחמשים דעל פה, דמחוייב שבועה דאורייתא. ואף על גב דלא מצי כפר לחמשים שבשטר משום דחתם ידו, לאו שעבוד קרקעות היא, ולא מסייע ליה שטרא, ואין צריך לומר כשאין בו נאמנות, מפני שיכול לומר פרעתי כדעת הגאונים ז"ל עי' חו"מ סי' סט ס"ד. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד: אין מודה מקצת חייב עד שיודה בדבר שא"א שאפשר לכפור בו עכ"ל. ונראה שהזקיקו להרב לפרש כן, מדאמרינן והא הכא כיון דנקיט שטרא שתים דקא מודה הילך הוא, ויפרש הוא ז"ל, כיון שאינו יכול לכפור בשתים, הרי הוא כהילך, והא דדחינן הכא, שאני התם דקא מסייע ליה שטרא, אי נמי דהוה ליה שעבוד קרקעות, דחויי בעלמא הוא דדחי ר' חייא, דלא קיימא לן כותיה, אבל לר' ששת דהלכתא כותיה, לא מהני טעמא הוא, ודלמא לא סבירא ליה הכין, ונפקא מינה למה שאמרנו.