רשב״א על בבא מציעא נ״א

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על בבא מציעא נ׳ ע״ב רשב״א על בבא מציעא נ״ב ע״א »

1 מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ.

2 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוֹכֵר נָמֵי כְּלוֹקֵחַ דָּמֵי, מַאי נָפְקָא לְהוּ מִינַּהּ? כִּי הֵיכִי דְּעָבְדִי לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא לְלוֹקֵחַ, הָכִי נָמֵי עָבְדִי לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא לְמוֹכֵר!

3 תַּגָּרֵי לוֹד לָא שְׁכִיחַ דְּטָעוּ.

4 אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא זַבֵּין חֲמָרָא וּטְעָה. אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: זַבֵּינִי חֲמָרָא וּטְעַאי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל הֲדַר בָּךְ. אָמַר לֵיהּ: הָא שְׁהַאי לִי יוֹתֵר מִכְּדֵי שֶׁאַרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבִי! שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר.

5 מַאי טַעְמָא? לוֹקֵחַ מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ, כֹּל הֵיכָא דְּאָזֵיל מַחְוִי לֵיהּ וְאָמְרִי לֵיהּ אִי טְעָה, אִי לָא טְעָה. מוֹכֵר דְּלָא נָקֵט מִקָּחֵיהּ בִּידֵיהּ עַד דְּמִיתְרְמֵי לֵיהּ זְבִינְתָּא כִּזְבִינְתֵּיהּ, וְיָדַע אִי טְעָה וְאִי לָא טְעָה.

6 הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵט וַרְשְׁכֵי לְזַבּוֹנֵי, קָרֵי שִׁיתָּא וְשָׁוְיָא חַמְשָׁא, וְאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ חַמְשָׁא וּפַלְגָא הֲוָה שָׁקֵיל. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְאָמַר: אִי יָהֵיבְנָא לֵיהּ חַמְשָׁא וּפַלְגָא הָוְיָא מְחִילָה. אֶתֵּן לֵיהּ שִׁיתָּא וְאֶתְבְּעֵיהּ לְדִינָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.

7 הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָקֵיט כִּיפֵּי לְזַבּוֹנֵי קָרֵי שִׁתִּין וְשָׁוֵי חַמְשִׁין, וְאִי הֲווֹ יָהֲבִי לֵיהּ חַמְשִׁין וְחַמְשָׁא הֲוָה שָׁקֵיל. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְאָמַר: אִי יָהֵיבְנָא לֵיהּ חַמְשִׁין וְחַמְשָׁא הָוְיָא מְחִילָה, אֶתֵּן לֵיהּ שִׁיתִּין וְאֶתְבְּעֵיהּ לְדִינָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִן בַּעַל הַבַּיִת – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.

8 אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי: יִשַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יִשַׁר. וְהָא אֲנַן תְּנַן: כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לְהֶדְיוֹט כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מַאן הֶדְיוֹט, לָאו בַּעַל הַבַּיִת? אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּצַדְרְיָיתָא. אֲבָל מָאנֵי תַשְׁמִישְׁתֵּיהּ, דְּיַקִּירִי עֲלֵיהּ, לָא מְזַבֵּין לְהוּ אִי לָאו בִּדְמֵי יַתִּירֵי.

9 מַתְנִי׳ אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט כָּךְ אוֹנָאָה לַתַּגָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי מַה שֶּׁאֹנֵיתַנִי.

10 גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ ... אַל תּוֹנוּ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְאַנָּה לוֹקֵחַ, נִתְאַנָּה מוֹכֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ קָנֹה ... אַל תּוֹנוּ״.

11 וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לוֹקֵחַ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מוֹכֵר, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מוֹכֵר – מִשּׁוּם דְּקִים לֵיהּ בִּזְבִינְתֵּיהּ, אֲבָל לוֹקֵחַ – דְּלָא קִים לֵיהּ בִּזְבִינְתֵּיהּ, אֵימָא לָא אַזְהֲרֵיהּ רַחֲמָנָא בְּ״לֹא תּוֹנוּ״.

12 וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לוֹקֵחַ – מִשּׁוּם דְּקָא קָנֵי, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: זְבַנְתְּ קְנֵית. אֲבָל מוֹכֵר דְּאֹבוֹדֵי קָא מוֹבֵיד, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: זַבֵּין אוֹבֵיד, אֵימָא לָא אַזְהֲרֵיהּ רַחֲמָנָא בְּ״לֹא תּוֹנוּ״, צְרִיכָא.

13 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אוֹנָאָה לַתַּגָּר. מִשּׁוּם שֶׁהוּא תַּגָּר אֵין לוֹ אוֹנָאָה?!

14 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: בְּתַגָּר סַפְסָר שָׁנוּ. מַאי טַעְמָא – מִידָּע יָדַע זְבִינְתֵּיהּ כַּמָּה שָׁוְיָא, וְאַחוֹלֵי אַחֵיל גַּבֵּיהּ. וְהַאי דְּזַבְּנַהּ הָכִי – מִשּׁוּם דְּאִתְרַמְיָא לֵיהּ זְבִינְתָּא אַחֲרִיתִי.

15 וְהַשְׁתָּא מִיהָא קָא הָדַר בֵּיהּ! רַב אָשֵׁי אָמַר: מַאי אֵין לַתַּגָּר אוֹנָאָה – אֵינוֹ בְּתוֹרַת אוֹנָאָה, שֶׁאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תַּגָּר אֵין לוֹ אוֹנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּקִי.

16 מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ׳. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי נָתָן וְלָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא.

17 אִי רַבִּי נָתָן – מַתְנִיתִין קָתָנֵי ״רָצָה״, וּבָרַיְיתָא לָא קָתָנֵי ״רָצָה״. אִי רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא – מַתְנִיתִין קָתָנֵי ״לוֹקֵחַ״, בָּרַיְיתָא קָתָנֵי ״מוֹכֵר״.

18 סִימָן זָב רָשׁ

19 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אוֹנָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ. רַבָּה אָמַר: לְעוֹלָם רַבִּי נָתָן הִיא, וּתְנִי נָמֵי בְּבָרַיְיתָא ״רָצָה״. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הִיא, וּמַאי דְּשַׁיַּיר בְּמַתְנִיתִין קָא מְפָרֵישׁ בְּבָרַיְיתָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר״, וּמְפָרֵשׁ לֵיהּ לְלוֹקֵחַ, שְׁמַע מִינַּהּ שַׁיּוֹרֵיה שַׁיְּירֵיהּ לְמוֹכֵר. שְׁמַע מִינַּהּ.

20 אִיתְּמַר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה. רַב אָמַר: יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי מֵאִיר, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה.

21 דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וּתְנָאוֹ בָּטֵל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן – תְּנָאוֹ קַיָּים.

22 אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם, אֶלָּא דְּיָדְעָה וְקָא מָחֲלָה,

23 אֲבָל הָכָא מִי יָדַע דְּמָחֵיל?

24 וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, אֶלָּא דְּוַדַּאי קָא עָקַר, אֲבָל הָכָא מִי יֵימַר דְּקָא עָקַר מִידֵּי.

25 אָמַר רַב עָנָן: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה״ – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. ״עַל מְנָת שֶׁאֵין בּוֹ אוֹנָאָה״ – הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ אוֹנָאָה.

26 מֵיתִיבִי: הַנּוֹשֵׂא וְהַנּוֹתֵן בַּאֲמָנָה, וְהָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה״ – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. לְרַב דְּאָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, הָא מַנִּי?

27 אָמַר אַבָּיֵי: מְחַוַּורְתָּא, רַב אָמַר כְּרַבִּי מֵאִיר, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה.

28 רָבָא אָמַר: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בִּסְתָם, כָּאן – בִּמְפָרֵשׁ.

29 דְּתַנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּסְתָם. אֲבָל בִּמְפָרֵשׁ, מוֹכֵר שֶׁאָמַר לַלּוֹקֵחַ: חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לָךְ בְּמָאתַיִם יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא מָנֶה. עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. וְכֵן לוֹקֵחַ שֶׁאָמַר לַמּוֹכֵר: חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ בְּמָנֶה יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁשָּׁוֶה מָאתַיִם. עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.

30 תָּנוּ רַבָּנַן: הַנּוֹשֵׂא וְהַנּוֹתֵן בַּאֲמָנָה, הֲרֵי זֶה לֹא יְחַשֵּׁב אֶת הָרַע בַּאֲמָנָה וְאֶת הַיָּפֶה בְּשָׁוֶה. אֶלָּא, אוֹ זֶה וָזֶה בַּאֲמָנָה, אוֹ זֶה וָזֶה בְּשָׁוֶה.

31 וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכַר כַּתָּף, שְׂכַר גַּמָּל, שְׂכַר פּוּנְדָּק. שְׂכַר עַצְמוֹ – אֵינוֹ נוֹטֵל, שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם.

32 שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם מֵהֵיכָא קָא יָהֵיב לֵיהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: בְּצַדְרוֹיֵי, דְּיָהֲבִי אַרְבַּע לִמְאָה.

33 מַתְנִי׳ כַּמָּה תְּהֵא הַסֶּלַע חֲסֵירָה וְלֹא יְהֵא בָּהּ אוֹנָאָה? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַרְבַּע אִיסָּרוֹת, אִיסָּר לְדִינָר. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבַּע פּוּנְדְּיוֹנוֹת, פּוּנְדְּיוֹן לְדִינָר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

פירוש רשב״א על בבא מציעא נ״א

1 תגרי לוד לא שכיחי דטעו. וא"ת למאי דסליק אדעתין דתגרי לוד נמי שכיחי דטעו, במאי שמחו מעקרא, י"ל משום מקח קיים.

2 אמר ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, מאי טעמא, לוקח נקיט ליה מקחו בידו וכו', מוכר אין מקחו בידו ולא ידע אי טעה אי לא טעה עד דאתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה. וכתב הרי"ף ז"ל, דאי איכא סהדי דאתרמי ליה זבינתא כזבינתיה, וידע דטעה ולא הדר ביה, תו לא מצי למיהדר, דאחולי אחיל. ותימה הוא בעיני, דאם כן היאך אמר רב נחמן אבל מוכר לעולם חוזר, לא הוה ליה למסתם לישניה, אלא לפרושי עד דמתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. ועוד אושפזיכניה הא ידע דטעה ועציב דהוה סבור דאינו יכול לחזור בו, ונתיאש מחזרת אונאתו, ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן דיכול לחזור בו, ואי משום דלוקח לא הוה ידע, מי יהבי ליה רבנן עצה למהדר במאי דאי ידע לוקח הוה טעין וטענתיה טענה. ואלמלא שאמרה הרב ז"ל, הייתי אומר דמוכר לעולם חוזר, דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דמתרמיא ליה זבינתא כזבינתיה, ולא מצו רבנן למיהב שעורא, אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשעורין. והרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' מכירה ה"ו כתב שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה, כגון פלפלין וכיוצא בהן, הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד. וגם זה אינו מחוור בעיני, שאם אתה אומר כן, כי אקשינן לעיל בבא מציעא מט, ב עליה דרב הונא דאמר שתות מקח שנינו ממתניתין דהאונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח, מאי לאו דזבין שוה פרוטה עשרים בעשרים וארבעה ודחי לא דזבין שוה עשרים וארבעה בעשרים, ואקשינן אי הכי מי נתאנה מוכר, אי הכי אימא סיפא, עד מתי מותר לחזור בו עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואמר רב נחמן לא שאנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, ואם איתא מאי קושיא, דילמא בזביני דליכא במיני שנוי. ועוד דהא בכסף וסלעים שנינו, ובכרכים הרי שלחנים מצויים ועד כדי שיראה לשלחני דוקא ולא יותר, ובכפרים עד ערבי שבתות, וכדתנן לקמן בבא מציעא נב, א בסלע שנמצאת חסרה, אלא משמע דלא קבעו זמן למוכרים בשום דבר, הואיל ואי אפשר להם לקבוע זמן בכל, דלא פלוג רבנן בתקנותיהם, כך נראה לי.

3 לא שנו אלא לוקח מן התגר אבל לוקח מבעל הבית אין לו אונאה. ולאו דוקא אונאה, אלא אפילו בטול מקח, דאי לאו דיהבי ליה דמי יתירי לא מזבין מאניה. ודוקא כשנתאנה לוקח, הא נתאנה בעל הבית יש לו אונאה. וא"ת אם כן מאי קא קשיא להו, והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט, מאן הדיוט לאו בעל הבית, הא בעל הבית נמי אית ליה אונאה כשנתאנה הוא. י"ל, כיון דתגר יש לו אונאה על כל צד, אם איתא דבעל הבית אינו כן, לא הוה תלי תגר בבעל הבית. ועוד, דכשם שאונאה להדיוט אמאי דתני לעיל מינה קאי, דתנאי אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה.

4 ואוקימנא בצרדויי. והוא הדין לכל סחורה, דלא אמרינן אלא במאני תשמישתיה דוקא דיקירי עליה.

5 אבל מוכר דאמרי אינשי זבין אוביד אימא לא, קא משמע לן. הקשה הראב"ד ז"ל, על כרחין קרא לאו במאני דבעל הבית, דהא לית ליה אונאה אלא בתגר, ואטו תגר דמזבין מי מוביד, אדרבה ארווחי מרווח. וסלקא ליה בקושיא. ולי נראה דהאי צריכותא בכל דהו סגי ליה, ולא טעמא רבה היא, ומשום דאיכא מוכר דמוביד, כבעל הבית במאני תשמישתיה, ואי נמי בקרקעותיו, הוה אמינא דליכא אונאה לשום מוכר דלא חלקה תורה, ומשום הכי אצטריך.

6 על מנת שאין בו אונאה יש בו אונאה. פירש רש"י ז"ל לפי שאין בלשון הזה לשון מחילת אונאה אלא אדרבה לשון תביעת אונאה, דעל מנת שאין בו אונאה קאמר, והרי יש בו אונאה, ומקח טעות נמי הוי, ואם רצה לחזור חוזר לגמרי. ואינו מחוור, אלא טעמא דאומר על מנת שאין בו אונאה, כמתנה שלא יהא דין אונאה, והתורה אמרה שיש אונאה, ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא, אבל באומר שאין לך עלי אונאה, כמתנה שלא יתבע הוא ממנו אונאה אע"פ שישנה, והוה ליה כעל מנת שלא תשמיטנו שביעית שהשביעית משמטתה, ועל מנת שלא תשמיטנו בשביעית אין השביעית משמטתה, ועלה קא מייתי לה במכות ג, ב. ואף רש"י ז"ל כן פירש שם. וכתב הרמב"ן ז"ל, דלהאי לישנא דקאמר רב ענן, שמואל דאמר כר' יהודה, דאי משום מי יימר דקא עקר, אפילו בעל מנת שאין בו נמי, דלא מתנה לעקור ודאי תנאו קיים, והיינו נמי דאמר אביי מחוורתא רב כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ולא אמר שמואל ככולי עלמא וכדאמרו מעיקרא.

7 רבא אמר כאן בסתם כאן במפרש. וכן הלכה. ואע"ג דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, יש מי שאומר דהא איסורא הוא, דעיקר מחלוקתן באונאה היא, והלכה כרב באסורי. וכן כתב הרא"ד בש"מ – הר"א אב"ד ז"ל. ואם איתא להא, בהא אפריקא לה מאי דמקשו רבוותא, מאי דוחקיה דרבא דמשמע דמוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בסתם לפרוקי קמייתא לרב ותקשי הך לשמואל, אדרבה ניחא טפי דאביי דקמייתא לרב לא קשיא דהא מני ר' יהודה היא. ואלו לדברי הראב"ד ז"ל, ניחא ליה טפי לאוקומי רב כר' יהודה דהלכה כותיה. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ, דרבא לאו בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה, אלא הכי קאמר ליה לאביי, דקאמרת לר' יהודה לעולם אין לו אונאה, לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן במפרש, והילכך אי רב דאמר אפילו לר' יהודה פלוגתייהו בסתם היא, ואי שמואל דאמר כר' יהודה במפרש היא. ואלמלא שבכל מקום נקיט ליה רב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה, בפרק הכותב כתובות פד, א. וגבי שלא תשמטנובשביעית מכות ג, ב, הייתי אומר דעל כרחין פלוגתייהו בסתם היא, ורב דאמר אפילו לר' יהודה, משום דעל מנת שאין לך עלי אונאה קאמרי, ואי במפרש, אמוראי לא סתמי לישנייהו והוה להו לפרושי, יודע אני שיש בו אונאה על מנת שאין לך עלי אונאה. אלא שדברי הרמב"ן ז"ל נראין עיקר, דמשום דסוגיין בעלמא רב כר' מאיר ושמואל כר' יהודה, ולאו איסורא הוא אלא ממונא, דאין לך עלי קאמר.

8 הנושא ונותן באמנה אין לו עליו אונאה. פירש רש"י מכור מה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני ואני סומך עליך, ונותן לו שכר טרחו כדלקמן, אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה, ואם מכרו בדמים רבים אין יכול לומר לא אתן אלא דמיו. ואינו מחוור, דפשיטא דאין בשליחות אונאה, וזה שמכר חפצו של חברו בדמים רבים, היאך יאמר לא אתן אלא דמיו. וכן מה שפירש בסמוך לא יחשב את הרעה באמנה ואת היפה בשויה, משום רבית, אינו מחוור, דאם כן מאי שניה הכא, בפרק איזהו נשך הוה ליה למתני, ועוד דבתוספתא פ"ג הי"ב שנוייה בענין אונאה. ונראין דברי ר"ח ז"ל, שפירש במביא סחורה ממקום הזול, ואמר לו חבירו אני מאמינך כמה נתת בו ואתן לך ריוח כך וכך, אין לו אונאה, שלא סמך משעה ראשונה על שוויו אלא על דמים שלקחו זה. וכן פירש לא יחשב את הרעה באמנה, שאם אמר לו הריני מעלה לך דינר לכור בשכרך, והוא לקח פירות בדינר זהב לכור, והיו שם יפים ששוים יותר מדינר ופירות אחרים שוים פחות, אלא לקחו בכלל דינר דינר זהב הכור, לא יאמר הרי הרע לקחתי בדינר זהב תן לי, והיפה לא יתן לו בדינר זהב, שהרי לא נתן דינר זהב בכור הפירות הרעים אלא מפני היפים שבהם, ואע"פ שלקחן כור כור בדינר זהב בכלל.

« רשב״א על בבא מציעא נ׳ ע״ב רשב״א על בבא מציעא נ״ב ע״א »