רש"ש על מנחות ס״א

1 גמרא ומוציא אני שתי הלחם כו' שאין מהם לאישים. לכאורה לא היה צריך לזה דמטעמא שאין באין בגלל עצמן ממעיטי כדאמרי' לעיל טו לחם בגלל דכבשים. וכן סובר ר"ש לעיל מה ב במשנה דכבשים מעכבין את הלחם ועמש"כ בהוריות יג. ובמש"כ התוס' בד"ה ובאות יתיישב גם זה:

2 במשנה ואימורי שלמי יחיד וחו"ש שלהן. ק"ל מדוע נקיט שלמי יחיד הלא גם שלמי ציבור טעונין תנופה שחוטין כדלקמן בדברי ר"ש. ואולי מתניתין כרבי דאמר לקמן סב דתנופת שלמי צבור לאחר שחיטה כמות שהן וכהרמב"ם בפ"ח מהל' תומ"ס הי"א דלאחר שחיטה ג"כ הנפתן עם הלחם. וא"כ הוא נכלל במה שאמר אח"כ ושתי הלחם וב' כבשי עצרת כו'. והרווחנו בזה למצוא מקור לדברי הרמב"ם הנ"ל דלאחר שחיטה ג"כ תנופתן עם הלחם ע"ש בלח"מ. ואין לדחות דלמא דוקא לרבי דס"ל דון מינה ואוקי באתרא לכן ס"ל ג"כ דתנופתו עם הלחם. אבל לרבנן דפסק הרמב"ם כוותייהו דס"ל דון מינה ומינה מנ"ל דבעי' עם הלחם. ז"א דהא לר"פ שם אף רבי ס"ל דון מינה ומינה ואפ"ה ס"ל דעם הלחם וא"כ ה"ה לרבנן נמי אולם לפ"ז דסתם מתני' אתיא כרבי ה"ל לפסוק כוותיה ויקשה על הרמב"ם דפסק כחכמים. ולכן נ"ל דמשמע שם דלחכמים דרבי אימורין דשלמי ציבור אינן בתנופה וכ"נ להדיא ברמב"ם שם ובאמת ל"י למה כיון דמשלמי יחיד ילפינן ליבעו אימורין נמי תנופה כדיחיד. ולרבינא שם דאמר דילפי משלמיהם ניחא דהתם לא כתיב אלא חו"ש אבל לאינך אמוראי דשם קשיא ולכן יל"פ כאן דהכינוי של הן מוסב על שלמי שזכר ונכלל בזה גם דשל ציבור לא על היחיד שעמו ונכון בעז"ה. ודע דק"ל מדוע שייר התנא מלחשוב לחמי תודה ודנזיר דטעונין ג"כ תנופה עי' ספ"ט בהרע"ב ובמש"כ שם ואין בהם הגשה:

3 בהרע"ב ד"ה שתי הלחם וכבשי שלמים ש"ע. הבאים בגלל הלחם. עמש"כ בהוריות יג:

4 גמרא מאי קאמר. פרש"י בזה דחוק דבכ"מ אחרים משמעו עובדי כוכבים לבד כמו בפסחים פ"ק אבל אתה רואה של אחרים לפרש"י דהיינו עובדי כוכבים. ועי' בהגר"א ז"ל סי' תמ"ג סקי"א. ולע"ד נל"פ דפריך משום דכתיב גבה בני ישראל ובכ"מ אמרי' בני ישראל ולא בנות ישראל וכבסמוך בברייתא. ואיך קאמר אחד האנשים ואחד הנשים:

5 שם בסה"ע הא כיצד כהן כו'. פרש"י כיצד יתקיימו המקריב דהיינו כהן. משמע דגם לפי האמת מפרשינן דהמקריב היינו הכהן המקריב את החלב וא"כ הוא בעצמו המניף דוקא. והרי לקמן אמרי' דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה כו'. וזה י"ל דהמקריב פירושו הראוי להקרבה כמו דמפרשינן בר"פ טבו"י המחטא הראוי לחיטוי. אבל קשה דא"כ למאי איצטריך למילף לעיל ובסוכה מז ב יד יד מן ולקח הכהן הטנא מידך ובקדושין לו ב מן ולקח הכהן מיד האשה מה שם כהן אף כאן כהן. הלא בגופו כתיב כהן. אשר ע"כ נ"ל דידיו תביאנה מגלה לנו דגם המקריב פירושו הבעלים. והא דקאמר הא כיצד הוא מחמת ילפותא דיד יד כנ"ל דמשם ידעינן דבעינן ג"כ כהן:

6 רש"י ד"ה שהתנופה בכהנים. ויכולים כו' לעשות כהן שליח. תמוה דהא קי"ל אין שליחות לעובד כוכבים ב"מ עא ב. וי"ל ע"ד שאמר רבא שם ח לעולם המגביה מציאה לחבירו לק"ח והכא ה"ט מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבירו תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור דאין שליח לד"ע ושותפין שגנבו חייבין כו'. והכא נמי חיוב על הכהן עצמו ג"כ להניף אמרי' מיגו ונכון בס"ד ועי' תוס' כתובות יא ד"ה מטבילין. אבל קשה מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי כדאיתא בקדושין כג ב. בשלמא נשים איכא למימר משום דמצינו בהן תנופה מיהא גבי מנחת סוטה ברפ"ג דסוטה וכמו דאמרי' בקדושין שם בעבד. אבל בעובד כוכבים מא"ל. ויש לדחוק גם בזה ע"ד תירוץ הראשון. אמנם מדוע לא פירש כפשוטו דבישראל המצוה בבעלים ובכהן. לכן בנשים ובעובדי כוכבים אע"ג דהם בעצמם נמעטו מ"מ הכהן לא אימעוט. וכמו דמשמע מפי' התוס'. ואולי דאיהו לשיטתי' שהביאו התד"ה כהן בשמו דעיקר תנופה בבעלים וע"ע תד"ה מצינו וי"ל דאיצטריך כו':