רש"ש על מנחות ס״ה

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור מנחות ס״ה
1 וְהַיְינוּ דִּתְנַן: פְּתַחְיָה עַל הַקִּינִּין זֶה מָרְדֳּכַי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה – שֶׁפּוֹתֵחַ דְּבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן.
2 כּוּלְּהוּ סַנְהֶדְרִין נָמֵי יָדְעִי שִׁבְעִים לָשׁוֹן! דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹשִׁיבִים בַּסַּנְהֶדְרִין אֶלָּא בַּעֲלֵי חׇכְמָה, בַּעֲלֵי מַרְאֶה, בַּעֲלֵי קוֹמָה, בַּעֲלֵי זִקְנָה, בַּעֲלֵי כְשָׁפִים, וְיוֹדְעִים שִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתּוּרְגְּמָן.
3 אֶלָּא, דַּהֲוָה בָּיֵיל לִישָּׁנֵי וְדָרֵישׁ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּמׇרְדֳּכַי ״בִּלְשָׁן״.
4 מַתְנִי׳ כֵּיצַד הֵן עוֹשִׂין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹצְאִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתָן כְּרִיכוֹת בִּמְחוּבָּר לְקַרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצוֹר. כׇּל הָעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל.
5 כֵּיוָן שֶׁהֶחְשִׁיכָה, אוֹמֵר לָהֶן: ״בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״מַגָּל זוֹ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״מַגָּל זוֹ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״קוּפָּה זוֹ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״. ״קוּפָּה זוֹ?״ אוֹמֵר: ״הֵין״.
6 בַּשַּׁבָּת, אוֹמֵר לָהֶן: ״שַׁבָּת זוֹ?״ אֹמֵר: ״הֵין״. ״שַׁבָּת זוֹ?״ אֹמֵר: ״הֵין״. ״אֶקְצוֹר?״ וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: ״קְצוֹר״. ״אֶקְצוֹר?״ וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: ״קְצוֹר״.
7 שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ: הֵין, הֵין, הֵין. כׇּל כָּךְ לָמָּה לִי? מִפְּנֵי הַבַּיְיתּוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין קְצִירַת הָעוֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב.
8 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אִלֵּין יוֹמַיָּא דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה בְּהוֹן, וּמִקְצָתְהוֹן דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן. מֵרֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן עַד תְּמָנְיָא בֵּיהּ – אִיתּוֹקַם תְּמִידָא דְּלָא לְמִסְפַּד, וּמִתְּמָנְיָא בֵּיהּ וְעַד סוֹף מוֹעֲדָא – אִיתּוֹתַב חַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא דְּלָא לְמִסְפַּד.
9 מֵרֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן וְעַד תְּמָנְיָא בֵּיהּ אִיתּוֹקַם תְּמִידָא, דְּלָא לְמִסְפַּד – שֶׁהָיוּ צַדּוּקִים אוֹמְרִים: יָחִיד מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא תָּמִיד. מַאי דְּרוּשׁ? ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״.
10 מַאי אַהְדַּרוּ? ״אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי תִּשְׁמְרוּ״, שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
11 מִתְּמָנְיָא בֵּיהּ, וְעַד סוֹף מוֹעֲדָא, אִיתּוֹתַב חַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא, דְּלָא לְמִסְפַּד, שֶׁהָיוּ בַּיְיתּוֹסִין אוֹמְרִים: עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת.
12 נִיטְפַּל לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים, מִנַּיִן לָכֶם? וְלֹא הָיָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשִׁיבוֹ, חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ, וְאָמַר: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲצֶרֶת יוֹם אֶחָד הוּא, עָמַד וְתִקְּנָהּ אַחַר שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מִתְעַנְּגִין שְׁנֵי יָמִים. קָרָא עָלָיו מִקְרָא זֶה: ״אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחוֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר״.
13 וְאִם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, לָמָּה אִיחֲרָן בְּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה? אָמַר לוֹ: רַבִּי, בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי? אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה! וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵילָה שֶׁלָּכֶם!
14 כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה״.
15 הָא כֵּיצַד? כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת.
16 שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: סוֹפֵר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוֹנֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעַמֵּר, רַבִּי יְהוּדָה: לְמַטָּה – סִימָן.
17 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״תִּסְפׇּר לָךְ״, סְפִירָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לְחַדֵּשׁ. ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ – מָחֳרַת יוֹם טוֹב, יָצָאת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁסְּפִירָתָהּ בְּכׇל אָדָם.
18 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמְרָה תּוֹרָה מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ חֹדֶשׁ, מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ עֲצֶרֶת. מָה חֹדֶשׁ סָמוּךְ לְבִיאָתוֹ נִיכָּר, אַף עֲצֶרֶת סָמוּךְ לְבִיאָתָהּ נִיכֶּרֶת.
19 וְאִם תֹּאמַר: עֲצֶרֶת לְעוֹלָם אַחַר הַשַּׁבָּת, הֵיאַךְ תְּהֵא נִיכֶּרֶת מִשֶּׁלְּפָנֶיהָ?
20 רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עוֹמֶר בַּפֶּסַח, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת. מָה לְהַלָּן – רֶגֶל וּתְחִלַּת רֶגֶל, אַף כָּאן – רֶגֶל וּתְחִלַּת רֶגֶל.
21 רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״שַׁבָּת״ לְמַעְלָה, וְנֶאֱמַר ״שַׁבָּת״ לְמַטָּה. מָה לְהַלָּן – רֶגֶל, וּתְחִלַּת רֶגֶל סָמוּךְ לָהּ, אַף כָּאן – רֶגֶל, וּתְחִלַּת רֶגֶל סָמוּךְ לָהּ.
22 תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם״, שֶׁתְּהֵא סְפִירָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.
23 ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ – מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְמָחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית? רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״, כׇּל סְפִירוֹת שֶׁאַתָּה סוֹפֵר לֹא יְהוּ אֶלָּא חֲמִשִּׁים יוֹם.
24 וְאִם תֹּאמַר מִמָּחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חֲמִשִּׁים וְאֶחָד, וּפְעָמִים שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, חֲמִשִּׁים וּשְׁלֹשָׁה, חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה, חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה, חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה.
25 רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ,
פירוש רש"ש על מנחות ס״ה
1 רש"י ד"ה והיינו דתנן. על השופר ששמו קינין שהמתנדב קן כו'. שנה משנתו כר"י פ"ו דשקלים מ"ה. אבל חכמים פליגי עליה התם ואמרי קינין א' חטאת כו' ע"ש:
2 תד"ה ויודעים. דסגי בשנים אחד לדבר כו'. כ"ה ג"כ גי' הרמב"ם שם עי' בו בפ"א מהל' סנהדרין הל' ה' ובכ"מ ולח"מ. ודלא כצ"ק שמחק מדבריהם מלת אחד:
3 בא"ד והכא לד"נ דלא סגי כו'. כן הגיה הצ"ק. ונ"ל ג"כ להגיה מקודם א"נ התם לשאר דיני נפשות ועלח"מ שם בסופו:
4 במשנה אומר הין. במשניות הגי' אומרים וכן בכולן:
5 שם אומרים לו קצור. התוי"ט העיר מדוע בשאלה זו לא השיבו הין כמו בהקודמות. ולכאורה ה"נ משום דקצור אינו אלא מלה אחת כמו הין משא"כ באינך ולשון קצר עדיף. אמנם משמע דכאן אדרבה היו מכוונים להרבות בדברים מפני הבייתוסים:
6 תד"ה מריש. מה שתמה בדבריהם הגה"ש. כבר קדמו בזה השעה"מ בהל' מגילה ע"ש:
7 גמרא מה להלן רגל ותחלת הרגל כו'. פרש"י ואם נמתין עד לאחר השבת פעמים שהיא באה בסוף הרגל כגון אם חל פסח בשני בשבת. לכאורה תמוה שהרי היה די לומר מה להלן רגל לבד וכפי' התוס'. ונ"ל לומר דאף דבאמת להבייתוסים היכא דחל פסח בא' בשבת הוי יום הנף בא' בשבת דלאחר יו"ט כדמוכח לקמן דאמר פעמים שאתה מוצא כו' חמשים וששה. אשר לזאת אמרו ג"כ כאן מה להלן רגל וכפי' התוס'. מ"מ אכתי יכולין לומר דאם חל פסח בא' בשבת שיהא יום הנף בו ביום כיון דהוא בתוך הפסח. לכן באו לדחות גם את זה באמרם מה להלן כו' ותחלת הרגל ונכון בס"ד. ובזה יובנו דברי רש"י לקמן סו בד"ה מצה. וז"ל כגון חל פסח בשני בשבת כו' אלא אותו יום לבדו. אשר הקשה הגאון מוהר"א פלעקלש מדוע לא נקט רבותא טפי דאם חל בא' בשבת נמצא שלא תאכל כלל מצה חדש. עי' בטעם המלך בהל' נדרים שנדחק מאד בישוב קושיא זאת ולפי האמור א"ש בפשיטות:
8 רש"י ד"ה יצתה ש"ב. אלא ממתין כו' שבתוך הפסח ומתחיל למנות. כצ"ל:
9 רש"י ד"ה רגל ותחלת רגל. דאותה שבת היינו שבוע. לכאורה ז"א אלא לדידן אבל לדידהו גם שבת זו היינו שבת בראשית. ואולי דאפילו לדידהו אי אפשר לפרש שבת ממש דאם כן הוי קרי לה שמינית:
10 רש"י ד"ה כל ספירות. שהתחלת למנות כו'. כצ"ל: