פני יהושע על כתובות ע״ג

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על כתובות ע״ב ×¢×´×‘ פני יהושע על כתובות ע״ד ×¢×´× »

1 רש"י פתח ↗

לא תימא - קסבר רב אחולי לתנאיה וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה:

2 תוספות פתח ↗

לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה - פי' בקונטרס ויהא לה כתובה וקשה לרבינו יצחק דא"כ מאי קאמר לא תימא פשיטא דלא מצי למימר הכי דהא תנן בהדיא במתני' כנסה סתם תצא בלא כתובה ונראה דלאו פירכא היא דהוה מצי לאוקומי מתניתין בשלא בעל והכא בבעל קאמר דאחולי אחיל לתנאיה ורבינו יצחק פי' לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה אע"ג דלא בעל אחליה לתנאיה ותהא צריכה גט ומיהו כתובה ודאי לית לה כדתנן במתני' אלא טעמא דרב משום דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ופליגא אעולא אמר רבי אלעזר דאמר לקמן דבבעל מודו כולי עלמא דצריכה גט ולא פליגי רב ושמואל אלא בשלא בעל וא"ת דהכא משמע דלשמואל אדם בועל בעילת זנות ויש תנאי בנשואין וקשה דביבמות בפרק ב"ש יבמות דף קז. ושם תנן ב"ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דבית שמאי לפי שאין תנאי בנשואין ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין אלמא סבר שמואל דאין תנאי בנשואין דבית הלל נמי לא פליגי אלא משום דסברי דליכא למיגזר דמידע ידעי דנשואי קטנה דרבנן נינהו אבל הא מודו דאין תנאי בנשואין וריב"ן מגיה התם אמר רב יהודה אמר רב ואומר ר"י שלא הועיל כלום לרבה דאמר לקמן דבטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט אלמא לרב נמי יש תנאי בנשואין ועוד דהתם פריך נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לפי שאין תנאי בחופה ותירץ רבינו יצחק דאביי לא הוה מפרש טעמא דב"ה משום דמידע ידעי כו' אלא משום דיש תנאי בנשואין וסוגיא דהתם כעולא אמר ר"א דאמר לקמן המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט דאין תנאי בנשואין ונראה דצריך להגיה אמר רב כריב"ן דאי גרסינן אמר שמואל תקשי ליה מנכנסה לחופה ולא נבעלה דלעולא אמר ר"א בלא בעל סבר שמואל דיש תנאי והא דאמר בשילהי האשה רבה יבמות צה: גפלוגתא דרב ושמואל דיבמה הרי היא כאשת איש דקאמר אביי לחד לישנא דשמואל אדרבי יצחק נפחא קאי דמפרש מילתיה דר' יוסי משום דאין תנאי בנשואין לא משום דלא מהני תנאה קאמר אלא משום דאין רגילות שיהיו נשואין מתבטלין מחמת תנאי שהיה בקדושין דרגילות הוא או שידע וימנע מלישא או גמרי ומחלי ולא הדרי בשעת נשואין וכן צריך לפרש על כרחין הא דקאמר שמואל התם אינה כאשת איש דבקדושין איירי ובקדושין דכולי עלמא מודו דיש תנאי והרב רבינו חיים מפרש גם ההיא דב"ש בענין זה והכי פירש לפי שאין תנאי בנשואין פירוש אין רגילות שיתבטלו נשואין מחמת שום תנאי ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין בתמיה פירוש וכי יעלה על לב אדם לומר שמחמת תנאי נתבטלו הא אין רגילות ומחמת קידושי קטנות נמי לא ידעי אלא יאמרו דאשת איש יוצאה בלא גט ואם תאמר והיכי סלקא דעתין למימר דכנסה בלא בעל דאחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט כיון דקידשה על תנאי שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים אם כן אינה מקודשת ומה מועיל אפילו ימחול התנאי אח"כ אם לא יחזור ויקדשנה ומיהו אי חופה קונה ניחא ואפילו את"ל דחופה אינה קונה מצינו למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי:

6 תוספות פתח ↗

אלא טעמא דרב משום דאין אדם כו' - צריך לפרש שמחמת כך נתכוין לקדש בבעילה דאם נפרש דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ולפיכך מחל התנאי וחלו קדושי כסף א"כ מאי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא דהתם מקודשת לפי שבעל לשם קידושין והכא מקודשת מחמת קדושין הראשונים ונראה דלרב אפילו קדשה על תנאי וכנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט מדמקשה לרבה לקמן מההיא דהריני בועליך על מנת כו' משמע דאי הוו פליגי בטעות אשה אחת הוה ניחא ליה דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל אע"פ שהתנה בשעת בעילה ולא עביד תנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה:

8 תוספות פתח ↗

והא איפליגו בה חדא זימנא - תימה והא תרווייהו צריכי דאי איתמר קמייתא הוה אמינא דהא דאמר רב צריכה גט היינו מספק דלא ידענא אי בעל לשם קידושין ואם קידשה אחר דלמא משני נמי הוה צריכה גט ואי איתמר בתרייתא הוה אמינא הא דקאמר שמואל צריכה גט משני היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט מדאורייתא דשמא לשם קידושין בעל ואומר ר"י דהכי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא ואמאי איפליגו בה בשני מקומות דבחד מהנך הו"מ לאשמועינן והכי הו"ל למימר קידשה על תנאי ובעל רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר אינה צריכה גט מראשון אלא משני או בהך בתרייתא לימא והגדילה ועמדה ונישאת רב אמר אינה צריכה גט משני וצריכה גט מראשון ושמואל אמר צריכה גט משני ואינה צריכה גט מראשון מן התורה אבל מדרבנן צריכה:

9 כתובות פתח ↗

הָתָם, כִּי אָמְרָה ״הָוְיָנָא בַּהֲדֵיהּ״ — שָׁבְקִינַן לַהּ. הָכָא, אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה ״הָוְיָנָא בַּהֲדֵיהּ״ — לָא שָׁבְקִינַן לַהּ. וַהֲרֵי מוּכֵּה שְׁחִין, דְּאַף עַל גַּב דַּאֲמָרָהּ ״הָוְיָנָא בַּהֲדֵיהּ״ — לָא שָׁבְקִינַן לַהּ. דִּתְנַן: חוּץ מִמּוּכֵּה שְׁחִין, מִפְּנֵי שֶׁמְּמִקָּתוֹ וְקָתָנֵי! הָתָם כִּי אָמְרָה ״דָּיְירָנָא בַּהֲדֵיהּ בְּסָהֲדֵי״ — שָׁבְקִינַן לַהּ. הָכָא אַף עַל גַּב דְּאָמְרָה ״דָּיְירָנָא בַּהֲדֵיהּ בְּסָהֲדֵי״ — לָא שָׁבְקִינַן לַהּ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: שָׂח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מוּכֵּי שְׁחִין הֵן, וְכוּלָּן אָמְרוּ חֲכָמִים תַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לָהֶן, וּבַעֲלֵי רָאתָן קָשֶׁה מִכּוּלָּן. מִמַּאי הָוֵי? דְּתַנְיָא: הִקִּיז דָּם וְשִׁימֵּשׁ — הָוַיִין לוֹ בָּנִים וִיתִיקִין. הַקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁימְּשׁוּ — הָוַיִין לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי רָאתָן. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵּי, אֲבָל טָעֵים מִידֵּי — לֵית לַן בַּהּ. מַאי סִימָנֵיהּ? דָּלְפָן עֵינֵיהּ, וְדָיְיבִי נְחִירֵיהּ, וְאָיתֵי לֵיהּ רִירָא מִפּוּמֵּיהּ, וּרְמוּ דִּידְבֵי עִילָּוֵיהּ. וּמַאי אָסוּתֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: פִּילָא, וְלוּדָנָא, גִּירְדָּא דֶאֱגוֹזָא, וְגִירְדָּא דְּאַשְׁפָּא, וּכְלִיל מַלְכָּא, וּמְתַחְלָא דְּדִיקְלָא סוּמָּקָא. וְשָׁלֵיק לְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּמְעַיֵּיל לֵיהּ לְבֵיתָא דְשֵׁישָׁא. וְאִי לָא אִיכָּא בֵּיתָא דְשֵׁישָׁא — מְעַיֵּיל לֵיהּ לְבֵיתָא דְּשַׁב לִבְנֵי וַאֲרִיחָא, וְנָטֵיל לֵיהּ תְּלָת מְאָה כָּסֵי עַל רֵישֵׁיהּ, עַד דְּרָפְיָא אַרְעִיתָא דְמוֹחֵיהּ, וְקָרַע לְמוֹחֵיהּ וּמַיְיתֵי אַרְבַּע טַרְפֵי דְאָסָא וּמַדְלֵי כֹּל חַד כַּרְעָא וּמוֹתֵיב חַד, וְשָׁקֵיל בִּצְבָתָא וְקָלֵי לֵיהּ. דְּאִי לָא — הָדַר עִילָּוֵיהּ. מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן: הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבֵי שֶׁל בַּעֲלֵי רָאתָן. רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּזִיקֵיהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאֻהְלֵיהּ. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי לָא הֲווֹ אָכְלִי מִבֵּיעֵי דְּהָהִיא מְבוֹאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִיכְרָךְ בְּהוּ וְעָסֵיק בַּתּוֹרָה. אָמַר: ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן״, אִם חֵן מַעֲלָה עַל לוֹמְדֶיהָ, אַגּוֹנֵי לָא מַגְּנָא? כִּי הֲוָה שָׁכֵיב, אֲמַרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: זִיל, עֲבֵיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ. אֲזַל אִיתְחֲזִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַחְוִי לִי דּוּכְתַּאי. אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָךְ, דִּלְמָא מְבַעֲתַתְּ לִי בְּאוֹרְחָא. יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ. כִּי מְטָא לְהָתָם דַּלְיַיהּ, קָא מַחְוֵי לֵיהּ. שְׁוַור נְפַל לְהָהוּא גִּיסָא. נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִגְלִימֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבוּעֲתָא דְּלָא אָתֵינָא. אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: אִי אִיתְּשִׁיל אַשְּׁבוּעֲתָא — נֶיהְדַּר. אִי לָא — לָא נֶיהְדַּר. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינַאי. לָא הֲוָה קָא יָהֵיב לֵיהּ. נְפַקָא בַּת קָלָא וַאֲמַרָה לֵיהּ: הַב נִיהֲלֵיהּ, דְּמִיתַּבְעָא לְבִרְיָיתָא. מַכְרִיז אֵלִיָּהוּ קַמֵּיהּ: פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לֵיוַאי! פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר לֵיוַאי! אֲזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דַּהֲוָה יָתֵיב עַל תְּלָת עֲשַׂר תַּכְטָקֵי פִּיזָּא. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ הוּא בַּר לֵיוַאי? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. נִרְאֲתָה קֶשֶׁת בְּיָמֶיךָ? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אִם כֵּן, אִי אַתָּה בַּר לֵיוַאי. וְלָא הִיא, דְּלָא הֲוַאי מִידֵּי. אֶלָּא סָבַר: לָא אַחְזֵיק טֵיבוּתָא לְנַפְשַׁאי. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא שׁוֹשְׁבִינֵיהּ הֲוָה. כִּי הֲוָה קָא נָיְחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: זִיל עָבֵיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ וְאִיתְחֲזִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: שִׁבְקַי תְּלָתִין יוֹם עַד דְּנַהְדַּר תַּלְמוּדַאי. דְּאָמְרִי: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. שַׁבְקֵיהּ, לְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין אֲזַל אִיתְחֲזִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַחְוִי לִי דּוּכְתַּאי. אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָךְ דִּלְמָא מְבַעֲתַתְּ לִי בְּאוֹרְחָא. אֲמַר לֵיהּ: כְּחַבְרָךְ בָּעֵית לְמִיעְבַּד לִי? אֲמַר לֵיהּ: אַיְיתִי סֵפֶר תּוֹרָה וַחֲזִי מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּכְתִיב בֵּיהּ דְּלָא קַיֵּימְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִי אִיכָּרַכְתְּ בְּבַעֲלֵי רָאתָן וְאִיעֲסֵקְתְּ בַּתּוֹרָה? וַאֲפִילּוּ הָכִי, כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ אַפְסֵיק לֵיהּ עַמּוּדָא דְנוּרָא בֵּין דִּידֵיהּ לְעָלְמָא. וּגְמִירִי דְּלָא מַפְסֵיק עַמּוּדָא דְנוּרָא אֶלָּא לְחַד בְּדָרָא אוֹ לִתְרֵין בְּדָרָא. קְרַב לְגַבֵּיהּ רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי, אָמַר: ״עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד חֲכָמִים״. לָא אַשְׁגַּח. ״עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אָבִיךָ״. לָא אַשְׁגַּח. ״עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמְךָ״, אִיסְתַּלַּק. אָמַר אַבָּיֵי: לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּלָא קַיֵּים אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא: לְאַפּוֹקֵי מִמָּר דְּלָא אִית לֵיהּ מַעֲקֶה לְאִיגָּרֵיהּ. וְלָא הִיא: מִיהְוָה הֲוָה, וְהָהִיא שַׁעְתָּא הוּא דְּשַׁדְיֵיהּ זִיקָא. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה אֵין בַּעֲלֵי רָאתָן בְּבָבֶל — מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין, וְשׁוֹתִין שֵׁכָר שֶׁל הִיזְמֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה אֵין מְצוֹרָעִין בְּבָבֶל — מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין תְּרָדִין, וְשׁוֹתִין שֵׁכָר, וְרוֹחֲצִין בְּמֵי פְרָת. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ

10 תוספות פתח ↗

ותיובתא דשמואל - ואף על גב דכרבי ישמעאל רביה סבירא ליה מכל מקום אין לו להניח סתם דמתניתין משום ר' ישמעאל:

11 רש"י פתח ↗

ליתני כנסה סתם - בגוה ליכלליה וליתני הכי המקדש על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם כו':

12 רש"י פתח ↗

גט נמי לא תיבעי - דהא שמואל לית ליה אין אדם עושה בעילתו זנות כדאשמועינן גבי קטנה:

13 כתובות פתח ↗

אָמַר רַבָּה: צְרִיכָה גֵּט מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן אָמַר רַב חִסְדָּא: צְרִיכָה גֵּט מִדִּבְרֵיהֶם. רָבָא אָמַר: תַּנָּא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, גַּבֵּי מָמוֹנָא לְקוּלָּא, גַּבֵּי אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא.

15 רש"י על כתובות פתח ↗

מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים - קידשה על תנאי וגירשה מן האירוסין וחזר וכנסה סתם בההיא אמר רב צריכה גט דכי אשה אחרת דמי ולשם קדושין בעל וליכא למימר אתנאיה קמא סמיך ושמואל סבר הא גלי לה דעתיה מעיקרא דאם היא נדרנית אי אפשי בה ועל תנאי כך חזר וקידשה:

16 רש"י פתח ↗

והא מתניתין דטעות אשה אחת היא - למאי דסלקא דעתין דסיפא ארישא קאי טעות אשה אחת היא וקא מותבינן מינה לעיל אלמא איכא דסבירא ליה דטעות דאשה אחת נמי צריכה גט ואע"ג דאנן הוא דאותבינן ולאו רב איירי בה קושיא היא לרבה דהאי דברי הכל דקאמר סברא דידיה היא ולאו מרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורם אלא דקסבר ליכא למאן דאמר בכי האי גוונא דלאו דעתיה אתנאיה והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותבוה סלקא דעתין למימר הכי:

17 תוספות על כתובות פתח ↗

19 תוספות פתח ↗

אדם יודע שאין קידושין כו' - הך צריכותא הו"מ למימר לעיל כי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא:

1 רש"י בד"ה לא תימא קסבר רב כו' וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה עכ"ל. נראה דמה שהכריחו לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש כפי' התוס' דלא תימא דאיירי אפילו בכנסה ולא בעל אלא דוקא בבעל היינו משום דרש"י ז"ל סובר דלא שייך כלל לומר היכא דלא בעל אחולי אחליה לתנאיה. דא"כ אין כאן קידושין כמו שהקשו התוספות ואע"ג שכתבו דלמ"ד חופה קונה א"ש וביבמות דף נ"ז לפר"י משמע מלשון רש"י ז"ל דרב ושמואל ס"ל דחופה קונה אפ"ה לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דאיכא למימר דוקא כשפירש בהדיא שכנסה לשם קידושין אבל סתם חופה אינה לשם קידושין מכ"ש לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות שם דלרש"י נמי לית ליה לרב חופה קונה אע"כ דאפילו לטעמא דאחליה לתנאיה נמי בבעל איירי ומש"ה הוצרך לפרש דנפקא מיניה לענין כתובה וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בשמעתין שהוא לגמרי כפירש"י וכדפרישית ומה שהקשה הר"ן ז"ל דאכתי אפילו בבעל האיך אפשר לומר שבועל עכשיו לשם קידושין דא"כ הא קי"ל דביאה אירוסין עושה ואין לה כתובה ע"ש שהאריך ולענ"ד יש לתמוה דהא לקמן באידך מתניתין דהיו בה מומין ועודה בבית אביה נמי ע"כ איירי בכתובת אירוסין והיינו בדכתב לה מן האירוסין והאי מתניתין אההיא דהכא קאי כמ"ש שם התוספת וצריך עיון ועיין בסמוך:

2 תוס' בד"ה לא תימא כו' וקשה לר"י כו' דהא תנן בהדיא במתניתין כנסה סתם תצא בלא כתובה עכ"ל. וכוונת הקושיא דאפילו את"ל דלפום האי סברא דהשתא מפרש רב מתניתין דסיפא בקידשה סתם וכנסה סתם דלית לה כתובה משמע להו להתוספות דכ"ש בקידשה ע"ת וכנסה סתם דלית לה כתובה טפי ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דסובר דנהי דבמתני' קתני דלית לה כתובה היינו דוקא בקדשה וכנסה סתם דבהא לא אמרינן דמחיל וסבר וקיבל דאיכא למימר אין אדם מתפייס במומין וה"ה לנדרים כדפרישית וע"כ לא סליק אדעתיה שיש בה מומין או נדרים ואע"ג דאיכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקה אוקי חזקה להדי חזקה והממע"ה כמ"ש התוספות להדיא לקמן דף ע"ז בד"ה וחדא במקום תרתי ע"ש ואביי גופא שקיל וטרי לקמן בהא סברא ומשמע דקבלה וכמו שאבאר אבל בקדשה ע"ת וכנסה סתם כיון דמעיקרא אסיק אדעתא להתנות במומין ונדרים ואפ"ה לא חש לבדוק או להתנות מחדש כשכנסה איכא סברא טפי לומר דאחולי אחיל או שבדק ונתפייס ואהא קאמר אביי דלא תימא הכי וכן משמע קצת לישנא דאביי דקאמר ל"ת טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחיל ולא קאמר כיון שכנסה אחולי אחיל דבההיא לישנא גרסינן לה ביבמות דף ק"י והיינו לפי האמת דטעמא משום בעילת זנות אע"כ דעיקר הטעם כיון שכנסה סתם ולא התנה כמו שהתנה מעיקרא וכך היה נראה לי לכאורה אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל הרגיש בזה הסברא בשיטת רש"י וכתב ע"ז דמי מכניסנו לזה הדוחק דיש לפרש בפשיטות כפי' התוספות ואני כבר כתבתי בסמוך מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולמאי דפרישית נמי אין זו סברא דחוקה דאדרבה סוגיא דלקמן דף ע"ז מסייע לן וכן מהסוגיא דיבמות דף ק"י לפי גירסת התוספות והספרים שלפנינו דגרסי התם בהא קאמר רב כיון דאיכא תנאה אחולי אחיל ופשטא דלישנא משמע דהיינו זו הסברא שכתבתי כן נ"ל נכון לולי דמפירש"י לקמן במימרא דרבה בטעות אשה א' כעין שתי נשים משמע קצת דלא נחית לזו הסברא כמו שאבאר וכן ממה שהוצרך להגיה ביבמות גירסת הספרים ומ"מ יש ליישב ואין להאריך והמשכיל יבין עוד עלה בלבי לפרש בדרך אחר דקס"ד דהא דאמרינן במתני' כנסה סתם תצא בלא כתובה היינו דוקא בתנאי דמומין ונדרים משום דאין אדם מתפייס במומין ונדרים ולכ"ע לית לה כתובה אפילו בסתם כמ"ש התוספות כדאיתא לקמן וכדפרישית ולפ"ז איכא למימר דטעמא דרב משום דאחולי אחליה וא"כ לענין גט היינו בכל התנאים אפילו במומין ונדרים הא אסקינן דמספקא לן אבל לענין כתובה ס"ד דבנדרים ומומין לית לה אבל בשאר תנאים כגון בתנאי דע"מ שתתן מאתים זוז או שאר תנאים כיוצא באלו וכנסה סתם איכא למימר דכתובה נמי בעי למיתב לה כיון דודאי אחליה היכא דלא שייך לומר אין אדם מתפייס ע"ז מסיק אביי דלא תימא הכי אלא משום דאין אדם בועל בעילת זנות וא"כ בשאר תנאים נמי לענין כתובה בתנאיה קאי אלא דמדקדוק לשון רש"י משמע דלמסקנא נמי לענין נדרים איירי לכך נ"ל עיקר כפי' הראשון ודוק היטב והוצרכתי להאריך בזה משום דלתירוץ התוספות בלשון רש"י קשיא לי דרב ושמואל בההיא לישנא דמתניתין ממש נקטו כנסה והאיך שייך לפרש וכנסה דמתני' בלא בעל ודרב ושמואל בבעל והא אמורא צריך לפרש דבריו ויש ליישב:

3 בא"ד ורבינו יצחק פי' לא תימא כו' אע"ג דלא בעל אחליה לתנאיה ותהא צריכה גט כו' עכ"ל. משמע דלמסקנא דאביי דדוקא בבעל פליגי אבל בדלא בעל לכ"ע אין צריכה גט ולא אמרינן דאחולי אחליה בכניסה לחוד ואע"ג דלענין תרומה לכ"ע אוכלת בתרומה משתכנס לחופה ולא חיישינן לסימפון משום דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו קודם החופה היינו בסתם נשים לא חיישינן לסימפון מה"ט דמסתמא בדקה אבל כשהתנה איכא למימר דלא בדקה משום דבתנאיה קאי וסובר דמסתמא אין בה סימפון כיון שהתנה בדבר והיא יודעת ודאי לא משקרא ועי"ל דהתם לענין תרומה הוי חזקה מעליא דודאי בדקה ולא מצא מומין משא"כ הכא דמום לפנינו לא אמרינן דראה ונתפייס אלא דאכתי קשיא לי הא במתני' דלקמן שהיה בה מומין ועודה בבית אביה אמתני' דהכא קאי וא"כ לאביי אליבא דרב איירי נמי בקידשה ע"ת וכנסה סתם כמ"ש התוס' שם להדיא בד"ה אבל במומין שבגלוי ואפ"ה קתני התם דבנכנסה לרשות הבעל צריך ליתן לה כתובה ומסקינן התם בתיובתא דאביי דהיינו משום דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וראה ונתפייס אלמא דאפילו בכנסה ולא בעל נמי שייך האי חזקה אפילו בקידשה ע"ת דהא לעיל דף ע"ח אמרינן דנכנסה לרשות הבעל היינו חופה גרידא ע"ש ונהי דמסקינן לקמן דאיכא חזקה אחריתי דאין אדם מתפייס במומין היינו משום דלגבי כתובה אמרינן הממע"ה כמ"ש התוספות שם להדיא ועוד דאיכא נמי חזקת הגוף די"ל דלאחר שנתארסה נולדו בה מומין והו"ל תרתי חזקות משא"כ לענין גט דשמעתין ודאי חזקה דאין אדם שותה בכוס עדיפא כיון דודאי נולדו המומין קודם שנתארסה ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וצריכה גט ואביי גופא איירי לקמן בהא מילתא ומשמע דקבלה ובשלמא לשמואל איכא למימר דמתני' דלקמן ודאי איירי בקדשה סתם דהא ארישא קאי אדהכא והכא מוקי לה שמואל בסתם משא"כ לאביי אליבא דרב תיקשי ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

4 בא"ד וא"ת דהכא משמע כו' וקשה דביבמות בפרק ב"ש תנן כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב קושיא זו דהא דסבר שמואל הכא דיש תנאי אפילו בנישואין היינו דוקא כגון תנאי דמתני' דאיירי בנדרים ומומין ובהכי סבר דאדם בועל בעילת זנות דמסתמא אין אדם מתפייס במומין ובנדרנית ובפרק ב"ש ודאי לא אתי למימר דהו"ל תנאי דנדרים ומומין בהדה בקידושין ונישואין. להכי לא חיישינן דליכא למיתלי בהו דהא איכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וחזקה נמי דאין אדם מתפייס במומין ונדרים. אם כן כ"ע ידעי דלית בהו הנך תנאי אלא הא דאמרי' התם דאתי למימר תנאי הו"ל בנישואין היינו שהיא התנית עמו שהוא לטובתה כגון ע"מ שיתן מאתיים זוז או להיפך בהא שפיר קאמר שמואל דבאמת אין תנאי בנישואין דאין אדם בועל בעילת זנות ומסתמא אי הוי תנאי הוו מחלי אהדדי והא דמקשינן לקמן מע"מ שירצה אבא יבואר לקמן בעזה"י כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

5 בא"ד ותירץ ד"י דאביי כו' וסוגיא דהתם כעולא אמר ר"א עכ"ל. ולכאורה למאי דמשמע לקמן בסוף הסוגיא בההיא דעולא אמר ר"א דפלוגתא דתנאי היא אי אין תנאי בנישואין כמו שיבואר שם דמה שאומר רב כהנא ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט היינו מדאורייתא כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ ע"כ פליגי אדר' ישמעאל וסברי דאין תנאי בנישואין. וא"כ לא הוצרכו לפרש דסוגיא דהתם כדעולא אלא אפילו לאביי צריך לאוקמי טעמא דב"ה אליבא דכולי עלמא דלא תיקשי לתנא דאין תנאי אטו יאמר כבית שמאי וק"ל:

6 בד"ה אלא טעמא דרב כו' דאם נפרש כו' א"כ מאי פריך כו' עכ"ל. נראה דהשתא למסקנא דאביי אליבא דרב לא משמע לן כלל שום סברא שע"י מחילת התנאי יחולו הקידושין למפרע דאל"כ השתא נמי לא הוי פריך מידי ומ"ש התוספות בסוף דבור הקודם דשפיר חיילי למפרע דבשעת קידושין היה דעתו לכך היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דרב משום דאחלי לתנאיה משא"כ לבתר דקאמר אביי לא תימא. ואפשר דהיינו משום הא מילתא גופא דס"ל לאביי דלא חיילי הקידושין למפרע וס"ל לאביי נמי אליבא דרב דחופה אינו קונה והתוספות לשיטתייהו בפ' הבא על יבמתו דף נ"ז ע"ב ובאמת שדבר זה דחיילי קידושין למפרע על ידי מחילת תנאי מחלוקת הפוסקים היא והובא בחידושי הר"ן ז"ל בשמעתין ע"ש:

7 בא"ד ונראה דלרב אפילו קידשה ע"ת וכנסה ע"ת כו' והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ ליתני במתני' לרבותא ע"ש באריכות ולמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות במשנתינו יש ליישב דבלא"ה א"ש דנקט במתני' קדשה ע"ת וכנסה סתם לאשמעינן דאפ"ה דוקא במומין ונדרים כה"ג תצא בלא כתובה דלענין כתובה בתנאיה קאי דאין אדם מתפייס במומין ונדרים וכדפרישית דקידשה ע"ת וכנסה סתם וקידשה וכנסה סהם בהדדי תליין אבל בשאר תנאים שקידשה ע"ת וכנסה סתם ודאי מחיל לגמרי אף לענין כתובה כיון דאין התנאי שייך להפסד כתובה ומ"ש התוספות לעיל במשנה דאליבא דרב נקיט לרבותא דגט היינו למסקנא דעולא אמר ר"א שכנסה דרב ושמואל ומתניתין איירי הכל בלא בעל ומטעמא דאחלי' אתיין עליה ולפ"ז לא מצי למיתני במתני' קידשה ע"ת וכנסה ע"ת דלא שייך ודאי טעמא דאחלי' ומש"ה ניחא להו לפרש רבותא דגט לענין נדרים ומומין גופא כן נראה לי ודו"ק:

8 בד"ה והא איפלגו כו' תימא והא תרווייהו צריכי כו' הו"א דהא דאמר רב צריכה גט היינו מספק עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דלא שייך ספק בכה"ג דכיון דליכא חזקה שאינו עושה בעילתו בעילת זנות א"כ הבעל מהימן וניחזי מאי קאמר אם בעל לשם קידושין או לאו ובשלמא אי איכא חזקה שאינו עושה בעילתו בזנות א"כ אפי' אם יאמר שבעל שלא לשם קידושין לא מהימן. משא"כ בדליכא חזקה נראה דמהימן. ונהי דלקמן בשמעתין בקידשה סתם וכנסה סתם אמרינן דבעיא גט מספיקא היינו משום דבשעה שבעל לא אסיק אדעתיה האי ספיקא דמומין ונדרים וא"כ כיון דמספקא לן בסתם בני אדם אם רוצים באשה נדרנית או לא מש"ה נמי לא תליא באמירת הבעל עכשיו כלום שדעת בני אדם משתנין לפי הזמן כדאיתא בכמה דוכתי משא"כ בקידשה ע"ת וכנסה סתם דודאי הוי דעתיה בשעת הביאה על התנאי שהתנה אלא דיש לספק אי מחל ובעל לשם קידושין או לא א"כ יש לומר דמהימן כן נ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן:

9 בד"ה ושמואל אמר כו' ומיהו קשה דתיקשי לשמואל מדרבנן דר"א כשהחזירה כו' עכ"ל. והא ליכא למימר דשמואל כר"א דאמר חולצת ולא מתייבמת דר"א ודאי לאו מטעמא דלא בעל לשם קידושין פליג כמו שפירש"י לקמן ריש דף הסמוך דאפילו כשהחזירה כשהיא גדולה נמי סבר הכי מיהו לפי מה שאפרש לקמן לקיים גירסת הספרים דשייך פלוגתא דר"א ורבנן בהכי א"כ ממילא נתיישב' קושיית התוספות ע"ש והתוספות דהכא קיימי בשיטת רש"י דלקמן לכך הוצרכו לתרץ בע"א דשמואל כרשב"י או כר' ישמעאל ס"ל וצ"ל לפ"ז דלא משמע לשמואל שום סברא כלל לחלק ולומר דדוקא בהאי דדעתיה אתנאה סברי רשב"י ורבי ישמעאל דלא בעיא גיטא משא"כ בקידושי קטנה וכמ"ש התוספות ג"כ להדיא דף ע"ז ע"ב דלשמואל איירי רבי ישמעאל נמי בקידושי קטנה ע"ש ובחידושינו ודו"ק:

10 בד"ה ותיובתא דשמואל ואע"ג דשמואל כר"י רביה ס"ל כו' עכ"ל. ואע"ג דמדר"י לא שמעינן אלא דלא בעיא גט מדאורייתא דדריש לה מקרא דוהיא לא נתפשה אבל מדרבנן איכא למימר דמודה וא"כ אכתי הוה מתני' תיובתא עליה דשמואל דמתני' אפשר דאיירי דבעיא גיטא מדרבנן אלא דמשמע להו להתוספות דר' ישמעאל אפילו מדרבנן נמי לא מצריך לה גיטא מדמסיים במילתיה ממאנת והולכת לה וכדמשמע נמי לקמן מלשון הגמ' גבי ולאפוקי מהאי תנא וע"ש בלשון הרא"ש ז"ל ובחידושינו:

11 רש"י בד"ה ליתני כנסה סתם ליכלליה וליתני הכי כו' עכ"ל. נ"ל בכוונתו דכיון דלמאי דמשנינן עכשיו דסיפא בבא בפני עצמה היא ולא קאי ארישא א"כ רישא דמתני' משנה שאינה צריכה היא לגמרי דכיון שקידשה ע"ת ולא נתקיים פשיטא דאינה מקודשת אע"כ דאתא לאשמעינן רבותא לענין כנסה אח"כ ואם כן הו"ל למיתני בהדיא דהא השתא לא שמעינן לה אפילו משום משנה יתירא דאדרבה איכא למימר טפי דנקט רישא משום רבותא דסיפא וע"ז משני שפיר דמגופא דמתני' שמעינן לה שפיר דלשון ונמצאו משמע דבכל ענין שנמצאו אפילו אחר כך נמי אינה מקודשת וק"ל:

12 בד"ה גט נמי לא תיבעי דהא שמואל לית ליה כו' עד סוף הדיבור. מה שהוצרך לפרש כן היינו משום דבלא"ה לא הוי מקשה מידי דנהי דלענין כתובה הו"ל כמאן דאתני בהדיא היינו משום דאפילו נדרה כשהיא תחתיו יכול להוציאה בלא כתובה אבל לענין גט איכא למימר דבעי דמסתמא היה בדעתו שאם ימצא נדרים לא יתבטלו הנישואין ויהיה בעילת זנות אלא שיגרשנה בלא כתובה כדאמר אביי לא תימא אליבא דרב על זה כתב רש"י שפיר דלשמואל ליכא למימר כלל האי סברא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן ליה בקטנה ונהי דאכתי הו"מ למימר דדוקא בקטנה קאמר שמואל הכי משום דלא הוי בעילת זנות דאיכא נישואין דרבנן וה"ה בקידשה ע"ת דדעתיה ודאי אתנאי קמא לגמרי משא"כ בקדשה סתם וכנסה סתם דליכא לא הא ולא הא לעולם דמודה שמואל דאין עושה בעילתו בעילת זנות אלא דהש"ס אינו רוצה לחלק בכך דלעיל נמי לצריכותא אמר כך כנ"ל והא דקשיא ליה מקדושי קטנה היינו למאי דלא מסיק אדעתא מגט דדבריהם או מספק ודו"ק:

13 גמרא אמר רבה צריכה גט מדבריהם נראה דדוקא בקידשה וכנסה סתם ס"ל לרבה דצריכה גט מדבריהם דלאו כ"ע ידעי ויאמרו א"א יוצאה בלא גט. משא"כ בקידשה ע"ת או קידושי קטנות דמידע ידעי אפילו מדבריהם אין צריכה גט וק"ל:

14 בד"ה ספוקי מספקא ליה על סתם כו' עכ"ל. כבר כתבתי בלשון התוס' במשנתינו דמלשון רש"י משמע לכאורה דאפי' בקידושין גרידא נמי מספקא לן בסתם בני אדם אם מקפיד באשה נדרנית והא דקתני מתני' כנסה היינו לרבותא דאפ"ה לית לה כתובה ואף דאפשר שכוונת רש"י שכתב דמספקא לן על סתם בני אדם דמקדשין וכונסין סתם דמספקא לן אי קפיד או לא משום ספיקא דבעילת זנות אבל בקידושין גרידא מסתמא כ"ע קפדי מ"מ נ"ל עיקר כשיטה הראשונה אי משום סתימת לשון רש"י ואי דמשום טעמא דספק אי בעל בעילת זנות לא היה צ"ל דמספקא ליה דהומ"ל דפשיטא לן דלענין כתובה קפיד ולענין גט פשיטא לן דאין אדם בועל בעילת זנות אלא בדעתו לגרשה אם ימצא מומין ונדרים אע"כ דהש"ס היה סובר בפשיטות דשמואל לית ליה כלל האי סברא דבעילת זנות כדפרישית בסמוך ומיהו יש לדקדק דהא לקמן פשיטא לן חזקה דאין אדם מתפייס במומין ואמרינן נמי בדוכתי טובא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והיאך קאמר הכא דמספקא לן בסתם בני אדם אי קפדי במומין ונדרים לכך נראה דדווקא בכנסה כתב רש"י דמספקא לן בסתם בני אדם שכונסין סתם אי אמרינן דקפדי משום חזקה דאין אדם מתפייס במומין או איפכא דחזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ומסתמא ראה ונתפייס ודוקא בכנסה שייך האי ספיקא אבל בקידשה לחוד מסתמא דעתו לבודקה והו"ל סימפון ולא בעיא גיטא כן נראה לי ועיין בסמוך ודו"ק:

15 גמרא אמר רבה מחלוקת בב' נשים וכו' ופירש"י דפלוגתא דרב ושמואל אי אמרינן דכיון דגלי בדעתיה דקפיד בקידושין הראשונים קפיד נמי בשניים או לא. וכיוצא בזה מפ' נמי בסמוך במסקנא דרבה איירי בטעות אשה א' כעין ב' נשים אלא דלפ"ז שייך נמי פלוגתייהו בקידש וקידש דשייכי נמי הנך טעמי וא"כ אמאי נקטו רב ושמואל במילתייהו קדשה ע"ת וכנסה סתם דהול"ל קידש וקידש ואפשר דלרבותא בעלמא נקיט אליבא דשמואל איברא דמלשון רש"י בסמוך בד"ה מחלוקת בטעות אשה א' כתב רש"י בההיא אמר רב צריכה גט דכי אשה אחרת דמי ולשם קידושין בעל א"כ משמע דבקידש ולא בעל מודה רב דלא בעיא גט אי משום דדעתיה אתנאי קמא או משום דסובר רש"י דלרבה סתם סימפון בקידושין גרידא נמי לא בעיא גט כסברא הראשונה של תוספות במשנתינו וא"כ דוקא בבעל קאמר רב דכאשה אחרת דמי ולשם קידושין בעל כן נראה מלשון רש"י אלא דטעמא דמילתא לא ידענא דכיון דבטעות אשה א' גרידא סובר רב דאפילו קידשה ע"ת וכנסה סתם לא בעיא גט ולא חייש להאי סברא דאין עושה בעילתו זנות אם כן מ"ט דחייש להאי סברא טפי בשתי נשים או באשה אחת כעין ב' נשים ואי משום דלא אתני כמו שהתנה בראשונה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא קידש וכנס אפילו בקידש וקידש נמי. ויש ליישב דודאי ס"ל לרש"י דקידש סתם דעתו לבודקה והו"ל סימפון גמור ולא בעיא גיטא אלא דוקא בכנסה סתם בעיא גיטא דמסתמא ראה ונתפייס אלא דסבירא ליה לרש"י נמי דלא מהני ראה ונתפייס שיחולו הקידושין למפרע אלא דוקא שבעל עכשיו לשם קידושין וכמ"ש בלשון רש"י בד"ה לא תימא עיין שם ודוק ועיין בסמוך:

16 רש"י בד"ה והא מתני' דטעות אשה א' כו' והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותביה ס"ד למימר הכי עכ"ל. לכאורה לא הוצרך לכל זה האריכות אלא בפשיטות הו"מ לאקשויי מהא דשני רבא גופא לעיל אהאי תיובתא דהא דמשמע מתני' דבעיא גיטא היינו מדבריהם אלא דאפשר דמהא לא פסיקא לן להקשות דאפשר דרבה לאו אהאי תיובתא ושקלא וטריא דשמעתין מפ' לה הכי אלא דבלאו הכי משמע ליה דסיפא דמתני' איירי בקידשה סתם וכנסה סתם וק"ל:

17 גמרא אלא אמר רבה מחלוקת באשה אחת כעין ב' נשים ופירש"י כגון שקידשה ע"ת וגרשה מן האירוסין והחזירה וכנסה סתם. והא דמקשינן עליה דשמואל ממתניתין היינו כמו שפירש"י דס"ד דמתניתין נמי בהכי איירי ולפ"ז צ"ל דהא דמשני ה"נ קאמר היינו משום דמתני' בכל ענין קאמר מילתא דפסיקא דכשקדשה מעיקרא ע"ת ונמצאו בה מומין לעולם אינה מקודשת אפילו לאחר כמה גירושין וקידושין וקתני סיפא נמי מילתא דפסיקא דכשקדשה וכנסה סתם אפילו בפעם הראשון כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא והיינו מדבריהם לרבה כן נראה לי בכוונת רש"י אבל באמת דלפ"ז הסוגיא תמוה לפי סתימת לשון הגמרא בגרשה ואהדרה וכל כי הא הו"ל לפרושי בהדיא ובאמת הרבה פירושים נאמרו בזו הסוגיא בדרכים שונים הביאם הרא"ה והר"ן ז"ל בחדושיהם בשם ר"י הלוי ובשם בעל המאור ע"ש ולכל הפירושים קשה סתימת לשון הגמרא דלא הו"ל לסתום אלא לפרש מהו כעין שתי נשים מלבד פי' הרי"ף ז"ל שמפרש בלשון קצרה דכעין ב' נשים היינו כמימרא דרב ושמואל גופייהו דקידשה ע"ת וכנסה סתם וטעות אשה א' גרידא היינו שקידש ובעל לאלתר וכ"כ הרא"ש ז"ל ולפ"ז צ"ל דהא דמקשינן בסמוך מקידשה בטעות דקתני אם בעלו קנו היינו משום דבעלו משמע לאלתר כמ"ש הרי"ף ז"ל להדיא ועיין מה שהקשה הר"ן ז"ל על זה ולדידי קשה יותר דע"כ הא דקתני ואם בעלו קנו לאו לאלתר משמע דהא קאי נמי אקטן שקידש וא"כ ע"כ דאם בעלו היינו לאחר שהגדילו וא"כ בקדושי טעות נמי איכא לאוקמי בהכי שבעל לאחר זמן ומאי מקשה עליה דרבה ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש הסוגיא בפשיטות על דרך שיטת הרי"ף ז"ל ואוסיף נופך משלי דהכי קאמר רבה מחלוקת באשה אחת כעין ב' נשים דהיינו עיקר מימרא דרב ושמואל דקאי אמתניתין והיינו שקידש ע"ת וכנס סתם וטעמא דרב דצריכה גט משום דדמי לב' נשים שהתנה עם הראשונה ולא עם השנייה דפשיטא לן דהשנייה צריכה גט מדאורייתא כיון דחזינן דקפיד להתנות בפירוש עם הראשונה ואפ"ה לא התנה עם השנייה אלמא דתו לא קפיד בהך. ה"ה הכא כיון שהתנה בפירוש עמה בשעת קדושין ואפ"ה לא חש לבודקה או להתנות עמה מחדש בשעת נישואין דהא קי"ל אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כ"ש בזה שהתנה בפירוש אע"כ שחזר בו מהתנאי ומחיל מש"ה ל"ש בעיל ל"ש לא בעיל כיון שכנסה אחולי אחיל וחיילו קדושין למפרע כמ"ש התוספות לעיל בד"ה אלא טעמא דרב אבל בטעות אשה אחת כגון שקידש ובעל לאלתר או קידש וכנס או שקידשה בביאה או שקידשה על תנאי וכנסה או בעל ע"ת כל הני מיקרו טעות אשה א' בכולהו מודה רב דא"צ גט דמסתמא בתנאיה קאי ולית ליה לרב כלל האי טעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמה"ט הו"ל לאצרוכי גט אפילו בבעל ע"ת כמ"ש התוספות לעיל אליבא דאביי ורבה פליג עליה דאביי וס"ל לגמרי כדבעי אביי למימר מעיקרא לא תימא וכמו שפירשתי שם בשיטת רש"י ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר מההיא דקידשה בטעות דס"ד דבטעות נדרים איירי וקתני עלה אם בעלו קנו וע"כ הטעם משום דאין אדם עושה בב"ז דליכא למימר דטעמא לאו משום הכי אלא משום דמחיל לתנאי א"כ מאי איריא ובעל הו"ל למיתני אם כנסו קנו כדנקטי רב ושמואל ומתני' דהכא ואע"כ מדקתני אם בעלו משמע דטעמא משום דאין אדם עושה בב"ז וא"כ בקידש ובעל לאלתר וכן בקידש ע"ת ובעל ע"ת נמי שייך האי טעמא וקשה לרבה וכן מכל הני דמקשה בסמוך היינו דאשכחן מיהא דאיכא שום תנא דס"ל אין אדם עושה בב"ז וא"כ אמאי פשיטא ליה לרבה דרב מודה בהאי כן נ"ל נכון ודוק היטב מיהו לרש"י דלא רצה לפרש כן היינו משום דלשיטתו אזיל דלא שייך טעמא דאחליה בקידושין אלא בבעל כדפרישית בשיטתו משא"כ לשיטת התוספות דלעיל דשייך קידושין למפרע ע"י מחילת התנאי א"כ בפשיטות מצינן לפרש כן כן נ"ל נכון בעזה"י ואל יבהל אדם להשיב דלמאי דפרישית בלשון הסוגיי' א"כ בקידשה סתם וכנסה סתם נמי מיקרי טעות אשה א' ואפ"ה קאמר רבה לעיל דצריכה גט מדבריהם אלא שאין זה בכלל דברי רבה דקידש סתם לאו קידושי טעות מיקרי אלא סימפון דהא איהו דאטעיה נפשיה וקידושי טעות היינו על ידי תנאי דוקא כדמשמע בשמעתין ועי"ל דרבה לא איירי מגט דדבריהם כלל אלא מדינא דאורייתא כעין פלוגתא דרב ושמואל ודו"ק:

18 קונטרס אחרון ע"ב גמרא אמר רבה מחלוקת באשה א' כעין ב' נשים כו' והרבה פירושים נאמרו בזו הסוגיא וכתבתי מה שיש להקשות בדבריהם ופירשתי פירוש מחודש מדעתי' דנפשאי פירוש מרווח בעז"ה ואפשר שהוא קרוב לודאי שהיא שיטת הרי"ף ז"ל:

19 בתוספות בד"ה אדם יודע כו' הך צריכותא הוי מצי למימר לעיל כו' עד כאן לשונם ועיין במהרש"א ולעניות דעתי ודאי היינו דקשיא להו דלעיל דקאמר בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה משמע דכל היכא דליכא תנאה כגון בקדשה סתם וכנס סתם נמי סבר רב דהו"ל קידושין גמורים כמו בקטנה שלא מיאנה והא ודאי ליתא כמו שכתבו התוספות במשנתינו דלכ"ע אין צריכה גט אלא מדבריהם או מספק. וא"כ טפי הו"ל למימר לעיל נמי כלישנא דהכא דאי אתמר בקטנה הו"א בהא קאמר רב משום דאדם יודע. משא"כ היכא דלא שייך האי טעמא סובר דלא הוי קידושין. מש"ה איצטריך לאשמעינן דאפילו בקדשה ע"ת וכנסה סתם אף על גב דלא שייך אדם יודע נמי צריכה גט לרב והשתא בקדשה סתם וכנסה נמי צריך כנ"ל:

20 בד"ה והא הכא. יישוב לקושייתם עיין בסמוך:

1 ר"ן על כתובות פתח ↗

קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה. מכרה שעבוד כתובתה לאחרים בעודה תחת בעלה:

2 תוספות על כתובות פתח ↗

6 פני יהושע על כתובות פתח ↗

אלא דאכתי קשיא לי בתירוצו של הרשב"א דלכאורה סותר תחלת דברי התוספות בזה הדיבור גופא שכתבו דעיקר רבותא דרבא לאשמעינן דמהני חזקת הגוף לגבי חזקת פנויה וע"ז הקשה ר"י דאכתי לא מייתי מידי מההיא דשער לבן כדפרישית וא"כ ע"ז לא תירץ הרשב"א כלום. שהרי אם נאמר דבלאו האי דשער לבן פשיטא ליה לרבא מסברא דנפשיה דחזקת פנויה לא מהני אפילו לר"י גבי חזקת הגוף תו לא איצטריך ליה לאתויי ההיא דספק שער לבן כיון דאכתי לא שמעת מינה מידי אם לא שנאמר דהשתא ס"ל לרשב"א דהא אתא רבא לאשמעינן דמהני לר"י חזקת הגוף אע"ג דאיכא חזקה אחרת כנגדה דאיכא למימר הרי מום לפניך דהיינו סברת כאן נמצא כאן היה אלא דלפמ"ש א"א לומר כן דהא רבא אאוקימתא דר"א קאי דקאמר תברא ואיהו לא אסיק אדעתיה סברא זו דכאן נמצא כאן היה ומכל שכן למאי דפרישית דגרסינן רבה והנלע"ד דודאי בין אי גרסינן רבה או רבא מ"מ אאוקימתא דר"א קאי דמהאי אוקימתא גופא מוכח דחזקת פנויה לא חשיבא למיהוי תרתי במקום חדא דאלת"ה אמאי איצטריך ר"א למימר תברא דשפיר מצ"ל מתניתין כחד תנא וברישא על האב להביא ראייה כיון שעודה ברשותו הו"ל תרתי במקום חדא משום חזקת פנויה משא"כ בסיפא שכבר כנסה תו לא שייך חזקת פנויה לא מיבעיא אם בעלה כדמשמע סתם לשון כנסה דהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה א"כ בבעל הא קאמר ר"א גופא לעיל בדף הקודם דבבעל כ"ע מודו דלשם קידושין בעל דאין עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט מדאורייתא כמ"ש שם התוספות ובחידושינו וא"כ תו ליכא חזקת פנויה כלל אלא דאפילו בכנס ולא בעל נמי סבר ר"א דלרב דקי"ל כוותיה צריכה גט מדאורייתא כפי' התוספות שם וא"כ מיתוקמא מתניתין שפיר כחד תנא ונהי דכר"ג ודאי לא מיתוקמא דהא במשארסתני נאנסתי נמי איכא הנך תרתי חזקי גופא דהא ר"א גופא ס"ל בפ"ק דף י"ג דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי ואפ"ה קאמר ר"ג דנאמנת ולא מיתוקמא רישא כר"ג אלא דאכתי כולה מתניתין כר' יהושע הוי מצי ר"א לאוקמי והא דקתני סיפא על הבעל להביא ראייה נמי אתיא כר"י דהא דקאמר ר"י לעיל במשארסתני נאנסתי דאינה נאמנת היינו משום דאיכא נמי חזקת פנויה דהתם לא שייך האי סברא דאחלי' לתנאי משום ב"ז משא"כ בסיפא דמתני' דאיכא חזקת פנויה שפיר קאמר דעל הבעל להביא ראייה אע"כ מדלא אוקמא ר"א כולה כר"י ע"כ משום דחזקת פנויה לא חשיב כלל מטעמא דפרישית וא"כ אין לחלק בין רישא לסיפא. ומה שהוצרך רבא לאתויי ההיא דשיער לבן היינו משום דבלא"ה לא היה שום מקום לומר לאוקמי סיפא כר' יהושע דס"ד דלית ליה לר"י חזקת הגוף כלל מש"ה מייתי מספק שיער לבן דאית ליה לר"י חזקת הגוף גרידא היכא דליכא חזקת ממון וא"כ לפ"ז אפילו בדאיכא חזקת ממון נמי הו"מ לאוקמי כר"י ואפ"ה לא מהני חזקת ממון לגבי חזקת הגוף אלא בדאיכא תרתי ואז מסייע נמי חזקת ממון ועוד דמאן יימר דטעמא דר"י במשארסתני נאנסתי משום חזקת ממון דלמא משום דאיכא תרתי אע"כ מדלא אוקמא ר"א הכי ע"כ שמעינן דחזקת פנויה לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף מטעמא דפרישית כן נראה לי נכון יותר ודוק היטב:

« פני יהושע על כתובות ע״ב ×¢×´×‘ פני יהושע על כתובות ע״ד ×¢×´× »