פני יהושע על כתובות ס״א

1 בגמרא ופשיטנא ליה מהא עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קרא והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל כו' האי קרא אמר ה' לאבימלך. ולכאורה יש לתמוה מאי שייכא התם הך דרשא ונלע"ד דודאי התם שייכא דבלא"ה יש לדקדק במאי דקאמר הנך מת על האשה אשר לקחת דלפי האמת היה חייב מיתה אע"ג דקרא מסהיד עליה ואבימלך לא קרב אליה אע"כ דאפ"ה חייב מיתה מצד לקיחתה לבית בע"כ שלא בטובתה כדכתיב וישלח אבימלך ויקח את שרה דמשמע בע"כ והוא מענין גזל כדאיתא בסנהדרין כיוצא בו דגזל יפת תואר וה"נ אשכחן בפרעה שנתנגע על לקיחתה בע"כ וילפי' מינה בויקרא רבה פ' מצורע דעל גזל נגעים באין ע"ש ולפ"ז אפי' אם החליט אבימלך בדעתו שלא ליקרב אליה לשם אישות או זנות רק כדי ליהנות להסתכל ביופיה שהכל סכין ביופיה אפ"ה יש לו חיוב מיתה מצד גזל דידה שלא תהא גזילת גופה גרע מגזל ממון אלא דלכאורה לפי משמעות הפסוקים שלקיחתה להסתכל ביופיה היה ברשות אברהם כמו שאמר לה אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך ופירש"י שיתנו לו מתנות הרבה ובודאי חלילה חולין לחשוב כזאת על אברהם שהיה מקבל מתנות להפקירה לאיסורא ח"ו אלא לפי שהיה בטוח בזכותו וזכותה או ע"פ נבואה ששום אדם לא יקרב אליה לזנות או לאישות כמו שהיה באמת רק מה שאמר שיתנו לו מתנות היינו לפי שהיו סכין ביופיה כדאשכחן באבימלך גופא שנתן אלף כסף לאברהם ואמר הנה הוא לך כסות עינים ותרגם המתרגם על אשר שלטו בה עיניו של אבימלך וכן פירש"י בחומש נמצא דלפ"ז אף שאבימלך לא ידע שהיא אשת אברהם מ"מ לפי האמת שהיתה אשתו ונלקחה לרצונו שיתנו לו מתנות והוא ניחא ליה ולא היה כאן צד גזל אילו היה מהדין שהבעל רשאי לעשות כן באשתו לכופה על כך במאי דלא ניחא לה לדידה וזה שאמר אלקים לאבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת בע"כ ואף דלפי האמת ניחא ליה לבעל וזה שסיים הכתוב והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו וכדילפינן בשמעתין שאינו יכול לכופה לשום דבר דלאו אורחא דידה כנ"ל נכון בעזה"י אח"ז ראיתי שמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב ג"כ קרוב לזה ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול אלא שהוא כתב שלקחה אבימלך לשם שפחות ולכאורה אין רמז לזה אבל למאי דפרישית מבואר הכל בפסוקים ודו"ק וגם במה שמפרש מהרש"א ז"ל בדרשא דהיא היתה אם כל חי נ"ל דוחק ולענ"ד הך דרשא היא יותר פשוטה דהאיך אמר הכתוב ויקרא אדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי דנהי שהיא היתה אם כל אדם הנולדים מ"מ לא יצדק לומר אם כל חי דאאדם נמי קאי שהוא בכלל כל חי אבל לפי דרשת הגמרא א"ש דאפילו לגבי אדם גופא שהיה בעלה מקריא שפיר אם שהיא במעלה חשובה ממנו לכבדה יותר מגופו שהרי עולה עמו ואינה יורדת עמו והוא נכון מאד:

2 בתוספות בד"ה הכניסה לו כו' קצת תימה כו' א"כ מה מרוויח הבעל כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ולענ"ד דעיקר קושייתם אהא דמקשינן בשמעתין ותימא ליה עיילית לך איתתא בחריקאי וקשיא להו כיון דחייב לזון אשתו ושפחתה לא שייך למימר הכי ומיהו גם בזה יש ליישב כיון דאמרינן בעלמא דעבדא דנהום כריסא לא שוי כו' ומסתמא סתם שפחה כנענית עושית מלאכה הרבה יותר בכפליים מאשתו מש"ה שייך שפיר עיילית לך בחריקאי וק"ל:

3 ברש"י בד"ה אבל מוזגת לו כו' ומצעת לו המטה כו' ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהם כמו שני טעמים לחלק ולע"ד דתרוייהו צריכא ליה לרש"י ז"ל לפרש דבטעמא קמא לחוד לא סגי דנהי דלא הוי דבר של טורח אכתי הו"ל למיתני נמי במתניתין לכך הוצרך לפרש עוד דלא שייך למיתני כלל במתני' כיון שאינה מחויבת מצד הדין ולא כפינן לה אלא דעצה טובה היא לה ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי דאכתי היאך תני במתני' הכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא הא מצעת לו מיהו הלבדין מצד עצה טובה וא"כ לא שייך לשון דיושבת בקתדרא שפיר מש"ה הוצרך נמי לטעמא קמא דהצעת לבדין אינו דבר של טורח כלל אלא ענין חיבה וא"כ שייך ביה שפיר לשון יושבת בקתדרא כן נראה לי:

4 בד"ה מחלפא ליה בימי ליבונה עכ"ל. וכ"כ רבינו חננאל ז"ל אלא דלכאורה יש לתמוה דאף אם נאמר דהכי פשיטא להו לרש"י ולר"ח ז"ל מצד הסברא אכתי מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן בשמעתין כיון שאין הכרח לזה מלשון הש"ס ועוד דבעיקר הדין נמי יש לדקדק אמאי פשיטא להו הכי מסברא לפרש נגד משמעות לשון הגמרא דשמואל מחלפא לה בידא דשמאלא נראה לכאורה דאימי נדותה נמי קאי וכיון דעיקר איסורא דמזיגת הכוס אינו אלא לסייג וגדר בעלמא בפשיטות מצינן למימר דבשינוי כל דהו סגי כדאשכחן בכמה דוכתי ובנדה גופא לענין איסור אכילה עמה בשלחן אמרינן דבהיכר כל דהו שרי. והנלע"ד בזה דודאי מסוגייא דשמעתין גופא מוכרח כן כיון דאיסור מזיגת הכוס היינו משום שהוא ענין חיבה דמש"ה לעולם כל אשה טהורה מחויבת כן לבעלה דרך עצה טובה ומש"ה חששו במזיגת הכוס בנדה טפי מבשאר דברים ולא משום שמא יגע בה דא"כ מ"ש מזיגת הכוס משאר דברים דלרש"י אסור להושיט מידו לידה. אע"כ משום שהוא דבר של חיבה חששו שמא יבא לידי הרגל דבר וא"כ מאי מהני האי היכרא דמחלפא בשמאלא דמ"מ ענין המזיגה בעצמה בפניו הוא דרך חיבה ושייך בה האי חששא דהרגל דבר כמו ביד ימין ולא דמי לאיסור אכילה עמה דסגי בהכירא דהתם עיקר האיסור הוא שמא יגע בה שישכח שהיא נדה מש"ה בהיכר כל דהו סגי אבל למה שפרש"י דבימי ליבונה איירי א"ש וכפירוש התוספות שהיו רגילין לטבול לאחר ימי עיקר נדתה א"כ בהרגל דבר גופא ליכא אלא איסורא דרבנן מחומרא דר' זעירא דבנות ישראל החמירו על עצמן לישב ז' נקיים בכל ענין לפ"ז אפשר דלמידי דרבנן לא שייך להחמיר כ"כ לאסור מזיגת הכוס שמוטל על האשה לעשות לבעלה. אלא דאפ"ה אסרו חכמים שלא יקילו ג"כ בכך בימי עיקר נדותה ומש"ה בהיכירא בעלמא דמחלפא לה בידא דשמאלא סגי. ואף אם נאמר דרש"י ז"ל לא נחית לדברי התוספות שהיו רגילין לטבול ב' טבילות נמי איכא למימר דבימי ליבונה ליכא למיחש להרגל דבר כיון שקרבו ימיה לטבול כמו שהביא הב"י סברא זו בשם ראבי"ה ז"ל ונראה שהרא"ש ז"ל הבין כן בכוונת רש"י ז"ל מש"ה תמה עליו וכתב שאין דבריו נראין להקל בימי ליבונה ולמאי דפרישית אדרבה עיקר שיטת רש"י ור"ח ז"ל להחמיר דבימי נדותה לא מהני שום היכר דבכל ענין אסורה למזוג שמא יבואו לידי הרגל דבר ובאמת יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הביאו מיהא דברי ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה להחמיר מיהא בימי נדותה דלא מהני היכר ושינוי ואפשר משום דחומרא דאתי לידי קולא הוא לחלק ימי ליבונה מימי נידותה כן נ"ל ודו"ק:

5 בתוספות בד"ה הלכה כר"א והא דקי"ל בכ"מ ששנה רשב"ג כו' עכ"ל. נראה דפשיטא להו דרשב"ג פליג אדר"א ועיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בזה אמנם לולי שאיני כדאי היה נראה לי דרשב"ג לא פליג אדר"א דמדקאמר רשב"ג אף המדיר משמע דמודה בקמייתא כדדייקי' בכל דוכתי אלמא דלעולם הבעל יכול לכופה לעשות בצמר דוקא ולא סגי לה לטייל בגורייתא כו' אפי' לרשב"ג ולפ"ז נראה דכי היכי דסברת המקשה דקאמר היינו ת"ק ע"כ פשיטא דלענין דינא נמי לא פליגי כיון דהני תרי טעמי ליכא בינייהו מידי. א"כ לסברת התרצן נמי לא פליגי והכי קאמר דאיכא בינייהו בין הנך טעמי היכא דמטללא בגורייתא כו' ומש"ה הוצרך ר"א לומר דכופה לעשות בצמר דוקא דאע"ג דמטללא בגורייתא אפילו הכי מצי הבעל להקפיד שלא תבא לידי זימה ורשב"ג נמי מודה ליה בהא אלא שבא להוסיף דאע"ג דהבעל אינו חושדה בכך שתבא לידי זימה ואפילו התירה בפירוש שלא תעשה שום מלאכה. אפ"ה כופין אותו להוציא שהיא באה בטענה שתבא לידי שיעמום ואינה רוצה לטייל בגורייתא וכיוצא שהן ענייני ליצנות משא"כ אי לאו טעמא דשיעמום אין כופין אותו להוציא משום טעמא דזימה כיון שהוא אינו חושדה בכך והיא גם היא אין לה טענה זו שהרבה עניני הרחקות ופרישות תוכל להתרחק מחשש זימה אם תרצה להזהר או תשב בצד המתעסקים במלאכת הבית כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:

6 במשנה המדיר כו' העונה האמורה בתורה כו'. פירוש דכתיב ועונתה לא יגרע ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דלא דמי לשארה וכסותה דמסתמא היינו כדי צורכן ולפי כבודן דעולה עמו כו' משא"כ בעונה דאפיק לה רחמנא בלשון עונה שיש לדבר זמן קבוע ע"כ היינו שהדבר מסור לחכמים כדאשכחן בדוכתי טובא ועוד דהכא מסמיך להו אקרא כדאיתא בירושלמי דשמעתין דמייתי מקרא דעזים מאתיים ותיישים עשרים וכמו שפרש"י בחומש פ' וישלח ונראה דמש"ה לא קתני במתני' עונת ת"ח שהיא פעם א' בשבת או למיתני בהדיא משבת לשבת ולמאי דפרישית אתי שפיר דלא קתני אלא הנך דשייכין בפשטא דקרא. דסמכי' אקרא דעזים מאתיים דמסתמא היינו לפי טורח התעסקות במלאכה או הבטלות ממלאכה משא"כ לענין עונת ת"ח לא רמיזא כלל באורייתא שאין לה שום שייכות להאי דרשא דעזים מאתיים אלא שהת"ח נהגו סלסול בעצמן לפי שהוא זמן עונג ושביתה ולא דמי כלל לשאר עונות שהן משום לתא דנשותיהן שאינן מתרצות אלא בכך משא"כ עונת ת"ח אי לאו דשבת זמן עונג ושביתה הוא לא היו עוברין על עונתה לא יגרע אפי' בכמה שבתות דמסתמא הנשים מתרצות בכך שיעסקו בעליהן בתורה כדאשכחן שיוצאין שלא ברשות שלשים יום לתנא דמתניתין ולחכמים אפי' שנים ושלש שנים והיינו נמי מה"ט דניחא לנשותיהן בכך כנ"ל נכון והר"ן ז"ל כתב בע"א ע"ש: