פני יהושע על כתובות ל״ב

1 בתוספות בד"ה וקי"ל וכו' ואפי' בלא אתרו ביה מצינן למימר דס"ד דמקשה עכ"ל. אבל לא ניחא להו לפרש דהכא אליבא דר"ל מקשה כדאשכחן בדוכתי טובא דמקשה אליבא דחד אמורא דתקשי ליה מתני' אלא דהכא ר"ל גופא הא מוקי לקמן מתני' כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם ובהא נתיישב לי ג"כ אמאי דחיק עולא לאוקמי מתני' דמכות בבוגרת ומפותה הא אפי' בנערה מצי לאוקמי וכגון שמודה. דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מתשלומין ומש"ה חייב מלקות אלא משום דא"כ תקשי מיהא לאינך אמוראי דס"ל מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב וק"ל:

2 בד"ה וקי"ל דאין לוקה ומשלם תימא דבפ"ק דמכות משמע דבקנס לוקה ומשלם עכ"ל. ולכאורה לפי מה שפירש ר"י בדיבור הקודם דהמקשה סבר דחייבי מלקות שוגגין פטורים מתשלומין והיינו ע"כ דיליף ממכה מכה מחייבי מיתות או רשע רשע כדלקמן דף ל"ה וא"כ אין מקום לקושייתם כאן על המקשה דהכא דהא קי"ל אין ג"ש למחצה ולפ"ז איכא למימר דהמקשה סבר ג"ש דרשע רשע וכי היכי דבחייבי מיתות ע"כ לתנא דמתני' פטור אפי' מקנס דאל"כ תקשי בתו א"כ בחייבי מלקות נמי יש לפטור אפי' מקנס דהא רשע רשע אכולהו חייבי מלקות קאי. ועוד דעכ"פ יש להקשות להיפך אי ס"ד דילפינן חייבי מלקות ממוציא ש"ר לחייב בקנס ממון ומלקות א"כ קשיא בתו דנילף איפכא בג"ש דרשע רשע חייבי מיתות מחייבי מלקות דבקנס עבדינן שני רשעיות ועוד שהרי התוס' כתבו לקמן דמאן דאית ליה ג"ש דרשע רשע לית ליה דרשא דכדי רשעתו לממון ומלקות דלא איצטריך. וא"כ שפיר מצינן למימר דהמקשה דאית ליה ג"ש דרשע רשע אית ליה נמי דרשא דכדי רשעתו ואייתר ליה לפטור במחוייבי קנס דבכה"ג דרשינן לקמן דף ל"ח מדרשא דכל חרם לא יפדה לענין מיתה וקנס והיינו באם אין ענין. מיהא בהא מצינן למימר דלקמן גבי מיתה וקנס שייך שפיר דרשא דכל חרם לא יפדה כיון דאשכחן קנס בחייבי מיתות ב"ד כגון הבא על בתו משא"כ בדרשא דכדי רשעתו כיון דלסברת התוספות עכשיו בעדים זוממין איירי דממונא הוא תו לא מיתוקמא לענין קנס אבל קמייתא קשיא. ול"ל דמקשה נמי ארבי יוחנן דלית ליה רשע רשע ומכה מכה ואמאי איצטריך לאוקמי בלא אתרו ביה לוקמי באתרו ביה ולוקה ומשלם כיון דקנס הוא הא ליתא דהא ר' יוחנן איצטריך לאוקמי בלא אתרו ביה משום בושת ופגם. ויש ליישב ואין להאריך דבלא"ה משני התוספות שפיר ותירוצם מוכרח מדפשיטא לן בדוכתי טובא דבקנס נמי אין לוקה ומשלם. ועוד דא"ש טפי למה שאפרש בסמוך בשיטת רבינו תם דלא ס"ל ההיא דפירש ר"י בדבור הקודם ודו"ק:

3 בא"ד ועולא גופיה דדחיק הכא לשנויי וכו' הוא דמסיק התם הכי עכ"ל. ולכאורה אין הל' מדוקדק דודאי הא דמסיק התם עולא היינו למאי דמסקינן נמי הכא דעולא תחת תחת גמר ואם כן שפיר הוצרך לאוקמא מתניתין דמכות באחותו בוגרת דבנערה ילפינן תחת תחת מחובל דמשלם ואינו לוקה ואם נתכוונו לשקלא וטריא דשמעתין למאי דלא סליק אדעתיה גזירה שוה דתחת תחת ואם כן קשיא להו דעולא אדעולא אם כן עדיפא הו"ל לאקשויי האיך בעו למיגמר כלל מחובל ועדים זוממין אדרבא לילפו ממוציא שם רע קנס מקנס דלוקה ומשלם. ויש ליישב דלעולם אפילו למסקנא דעולא יליף תחת תחת אפ"ה קשיא להו אמאי איצטריך ליה לאוקמי בבוגרת שוטה ומפותה אפילו בנערה שוטה ומפותה מצי לאוקמי כיון דלית בה אלא קנס לוקה ומשלם וג"ש דתחת תחת דמשלם ואינו לוקה היינו בסתם נערות דאיירי ביה מיהו למה שאפרש בסמוך בל' הגמרא דלמסקנא לא צריכא לאוקמא לעולא בשוטה ומפותה הדרא קושיא לדוכתא ודו"ק:

4 בא"ד וי"ל כיון דלרבנן דר"מ וכו' דכל מלקות ילפינן מעדים זוממין וכו' דארבעים יכנו בעדים זוממין כתיב עכ"ל. לכאורה משמע מלשונם דוהיה אם בן הכות הרשע פשטא דקרא לא איירי אלא בעדים זוממין. וכן כדי רשעתו. אלא דילפינן כולהו לאוין בבנין אב מעדים זוממין. וקשיא לי טובא חדא דהא קי"ל אין עונשין מן הדין ועוד דהא בריש פרק אלו הן הלוקין ילפינן כולהו מלקיות מדכתיב אם לא תשמור לעשות והפלא וכו' אלא דגילוי מילתא בעלמא ילפינן דהפלאה היינו מלקות מדכתיב והפילו השופט. ועוד קשה דאי ס"ד דכדי רשעתו לא כתיב אלא בעדים זוממין א"כ היאך ילפינן מיניה כל חייבי מלקות דאין לוקין ומשלמין האיכא למיפרך מה לעדים זוממין שכן לא עשו מעשה כדמקשה הש"ס בסמוך אי ממונא לקולא וכו'. לכך היה נלע"ד דודאי פשטא דקרא דוהיה אם בן הכות הרשע אכולהו מלקות קאי שאם בן מלקות הוא כדכתיב אם לא תשמור לעשות והפלא גלי לן הכא דארבעים יכנו והיינו כדי רשעתו ולא שתי רשעיות וכן פרש"י בחומש וכן כתבו כל התרגומים וכן הוא להדיא בספרי והרשיעו את הרשע יכול כל המרשיעין לוקין ת"ל והיה אם בן הכות פעמים לוקין ופעמים אינן לוקין ואיזהו פרט לך הכתוב לא תחסום מה חסימה וכו' אלא מדכתב רחמנא בלשון והצדיקו את הצדיק יליף עולא בריש פ"ק דמכות דאתא לרמז על עדים זוממין ומדקאמר בל' רמז משמע דלעולם פשטא דקרא בכולהו איירי וא"כ לפ"ז אכולהו קאי כדי רשעתו. ואם לזה נתכוונו ג"כ התוס' טפי הו"ל לפרש דכיון דעדים זוממין ממונא הוא וא"כ מיתוקמא שפיר כדי רשעתו לענין ממון ומלקות בההיא מלקות דעדים זוממין דפרט טפי ולא מוקמינן ליה למיתה ומלקות לחוד וממילא ילפינן בכולהו מלקיות לענין ממון ומלקות אפי' בבא על אחותו דשייך בהו קנס דסוף סוף מלקות דאחותו כתיב נמי בההיא עניינא דוהיה אם בן הכות דמקרא מלא דיבר הכתוב כדי רשעתו לבר ממוציא שם רע דמלקות דידהו לא כתיב בההיא עניינא אלא בהדיא כתיב ביה ויסרו וכדי רשעתו נמי על כרחך לאו עלייהו קאי מה שאין כן הא דמסקו התוספות אפילו בשעה שהעידו טבחו ומכרו לא כתיב כלל בהאי עניינא והיא גופא מנא לן וצריך לדחוק כמו שאפרש בסמוך ודוק היטב:

5 בא"ד דמקרא מלא דיבר הכתוב וכו' כגון בשעה שהעידו טבחו ומכרו עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהיא גופא מנ"ל דהיינו קושיין. ודוחק לומר דכה"ג לא שייך למילף ממוציא ש"ר דהתם שניהם באיסור א' הא ליתא דאדרבא בכולהו סוגיין משמע דכששניהם באיסור א' שייך טפי לומר דלא עבדינן תרתי ועוד דאכתי בא על אחותו וממזרת נילף ממוציא ש"ר ועוד קשה לשיטת התוספות מאי האי דאמרינן בפ"ק דמכות ובכולה תלמודא דרבי מאיר לא מוקי כדי רשעתו בממון ומלקות משום דלא שייך בעדים זוממין דילפינן ממוציא שם רע דשניהם קנס דאכתי איכא לאוקמי בממון ומלקות בעדים זוממין גופא בהאי עניינא שהעידו שהוא בן גרושה ובאותה שעה תוך כדי דיבור נתחייבו ממון גמור מצד אחר כגון שקרע שיראין של חבירו. והנלע"ד בכוונת תוספות דלרבנן דעדים זוממין ממונא ודאי מוקמינן כדי רשעתו כפשטא דבשום ענין לא עבדינן תרתי רשעיות יהיה מה שיהיה ואפילו ממון ומלקות במשמע כיון דליכא למימר שאני ממון ומלקות דאיתרבו במוציא ש"ר דשאני התם שהוא קנס ולפ"ז אדרבא עיקר קרא לממון ומלקות דבמיתה ומלקות לא שייך ארבעים יכנו דאטו איתגורי איתגר ועוד דפשטא דקרא איירי בעדים שחייבין מלקות כדכתיב והיה אם בן הכות וכיון דכדי רשעתו איירי בעדים זוממין בממון ומלקות לית לן למימר דהיינו עדים זוממין דשייך בהו ממון כגון שנתחייבו ממון שהעידו שחייב לפלוני מאתים זוז דהא בכה"ג לא קרינן והיה אם בן הכות דהא בפירוש ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין ואע"ג דהכא אליבא דעולא קיימי' ולדידיה שפיר מצינן לחלק בין רשעה א' לשתי רשעיות בעדים זוממין גופא למימר דדוקא בבן גרושה מחייב מלקות משא"כ בחייב לחבירו מאתים זוז אפ"ה לא משמע להו לתוס' כלל לאוקמי שתי רשעיות בהעידו על מאתים זוז כדמוכח מלשונם דלקמן דף ל"ה גבי רשע רשע. אע"כ דפשטא דקרא איירי שהעידו בבן גרושה וא"כ לית ביה תרתי דהא לא שייך ממון אע"כ דאתא למעוטי ממון מצד אחר והא היכא רמיזא בקרא אע"כ דקרא מילתא דפסיקא קאמר דלעולם א"א לחייב מלקות וממון בשום ענין בעדים זוממין ולפ"ז ממילא ממעטי נמי קנס כיון דע"כ קרא מילתא דפסיקא קאמר ומיניה ילפינן לכולהו מלקיות לר' יוחנן כדאית ליה דמחייב מלקות ולא ממון ולעולא איפכא דבעדים זוממין בהעידו שהוא בן גרושה ונתחייבו באותה שעה ממון מצד אחר חייב בממון ופטור ממלקות אם נאמר דעולא בכולהו איירי כמו שנפרש לקמן. נמצא דכל זה היינו לרבנן דווקא משא"כ לר"מ דעדים זוממין קנסא תו לית לן למימר דכדי רשעתו איירי בממון ומלקות כיון דלדידיה מסתמא והיה אם בן הכות אהא נמי קאי שהעידו שחייב לחבירו מאתים זוז דמסתמא חייב נמי מלקות מהאי קרא כדאשכחן במוציא ש"ר וכיון דכתיב סמוך ליה כדי רשעתו לא בא הכתוב לחלק בעדים זוממין גופא. אע"כ דקרא לא איירי כלל בממון ומלקות אלא במיתה ומלקות כנ"ל בכוונתם. אבל לפמ"ש בסמוך א"ש טפי דמקרא מלא היינו לענין כל המלקיות ואפילו הבא על אחותו כיון דמלקות דידה נמי מהאי קרא אתא וכל מאי דממעטינן בעדים זוממין דפרט קרא. ממעטינן נמי בכל מלקיות דאתיין מכללא דהאי קרא. משא"כ לר"מ כי היכי דבעדים זוממין לא שייך למעט ממון ומלקות בהעידו שחייב מאתים זוז דשייך נמי בהאי קרא דוהיה אם בן מהיכי נמעט באינך דע"כ קרא לא אתא אלא למיתה ומלקות דשייך בכולהו כנ"ל ודוק היטב:

6 בא"ד ועוד תירץ ריצב"א דרבנן נמי מצי סברי וכו' דאע"ג דעדים זוממין נמי בדיבורייהו מחייבי עכ"ל. וקשיא לי דמאי הוצרך ריצב"א לזה דאדרבא מצי לפרש בפשיטות כפשטיה דסוגיא דמכות דדוקא ר"מ אית ליה דעדים זוממין קנסא מש"ה שפיר ילפינן ממוציא ש"ר דדמי לגמרי דתרווייהו קנס ותרווייהו אין בהן מעשה משא"כ לרבנן עדים זוממין ממון ולא דמי למוציא ש"ר. ושאר קנסות נמי לא ילפינן ממוציא ש"ר דחידוש הוא דלית ביה מעשה משא"כ שאר קנסות כגון בא על אחותו דהכא. ובהא מיתרצא שפיר קושית התוספות ויש ליישב:

7 גמרא אחותו בוגרת הא איכא בושת ופגם. לכאורה נראה דההיא שקלא וטריא היינו דוקא למאי דס"ד עכשיו דאכתי לא ידעינן דעולא תחת תחת גמיר. משא"כ למסקנא דטעמא דעולא מתחת תחת וכשיטת התוספות לקמן דדוקא בהני דגלי קרא אית ליה דמשלם ואינו לוקה משא"כ באינך לוקה ואינו משלם א"כ מאי מקשה אחותו בוגרת האיכא בושת ופגם דסוף סוף תחת תחת לא כתיב בבוגרת אלא בנערה ודוקא בנערה דאיכא נמי קנס גלי קרא דמשלם ואינו לוקה משא"כ בבוגרת שפיר מיתוקמא ההיא דאלו הן הלוקין ולא איצטריך לאוקמי בשוטה ומפותה כנ"ל:

8 שם השתא דאתית להכי אפילו תימא אחותו נערה ביתומה ומפותה. ועולא גופא דלא מוקי הכי. נ"ל דסובר קנס אינה יכולה למחול כמ"ש התוספות לעיל בריש פרקין בד"ה ועל אשת אחיו בשם הירושלמי. וכתבו שם ג"כ דמגופא דמתני' יש להוכיח כן אליבא דר"פ דפ' בן סורר דמוקי למתני' דריש פירקין במפותה דאין ניתן להצילה בנפשו ואשת אחיו נמי ע"כ במפותה ואע"ג דנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה אפ"ה קתני דיש לה קנס אלמא דקנס אינה יכולה למחול ומש"ה הוצרך עולא לאוקמי בבוגרת מפותה דאין לה קנס ולא צער ובשוטה דאין לה בושת ופגם מיהו למאי דפרישית בסמוך דלמסקנא לא איצטריך לעולא בבוגרת שוטה ומפותה אלא בבוגרת סתמא בלא"ה א"ש דניחא ליה לאוקמיה בבוגרת מלאוקמיה בנערה יתומה ומפותה כנ"ל ודו"ק:

9 רש"י בד"ה קסבר עולא דאוקי מתני' וכו' ולא אוקמה למתני' דהכא בשלא התרו ביה עכ"ל. נראה דלאו משום קושיית התוספות כתב כן אלא דלישנא דגמרא הכי משמע ליה דקאמר אלמא קסבר עולא מנ"ל לעולא הא משמע דעולא סברא דנפשיה קאמר ותיפוק ליה דמרומיא דמתניתין ע"כ הוצרך לומר כן לכך כתב רש"י דאי משום רומי' דמתני' איכא לאוקמי כר"י ומדלא מוקי הכי איך שיהיה סוף סוף ע"כ סברא דנפשיה אית ליה דממונא משלם ולא לקי כנ"ל:

10 תוספו' בד"ה אלמא קסבר עולא וכו' וא"ת מנ"ל לתלמודא וכו' דלמא דוק' הכא משלם ממונא דגלי קרא נערה הנערה עכ"ל. פי' אבל בעלמא לוקה ואינו משלם ולא ילפינן מהכא דכר"י ס"ל דסמיך ליה ארבעים יכנו. ולכאורה היה נראה ליישב קושייתם דאי ס"ד דבעלמא כר"י ס"ל א"כ כדי רשעתו דסמיך ליה ארבעים יכנו ע"כ איירי במקום שיש שתי רשעיות ולא אתא למעט מלקות כלל אלא למעט ממון וא"כ אכתי היכא דגלי קרא בהדיא דמשלם ממון טפי הוי לן למימר דמשלם ולוקה ממאי דנאמר דמשלם ואינו לוקה דהו"ל דבר והיפוכו מבשאר דוכתי דלוקה ואינו משלם. אלא דלקמן בעדים זוממין וחובל לא משמע כן אלא כדי רשעתו אתא למעט נמי מלקות היכא דגלי קרא תשלומין אפילו לרבי יוחנן ולקמן אפרש לנכון:

11 בא"ד וא"ל כמו שפי' ר"ת וכו' הו"ל לאוקמי וכו' ומתניתין כשלא התרו בו עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי לעיל בדברי המקשה דמקשה והא קי"ל דאין לוקה ומשלם מאי קושיא דלמא שאני הכא דכתיב הנערה ולענ"ד משום הא לא איריא דר"ת סבר דאפשר דהמקשה סבר דבעלמא בממון ומלקות משלם ולא לקי כדאשכחן בעדים זוממין וקתני נמי התם בהדיא כל המשלם אינו לוקה ודלא כפי' ר"י בד"ה דקי"ל וא"כ מקשה שפיר אמתניתין דמכות וכמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה ורמינהו ע"ש ועי"ל דלא פסיקא ליה ואפ"ה מקשה שם ממ"נ אמתני' דהכא דאת"ל דשאני הכא דכתיב הנערה א"כ אית לן למילף מהכא דבעלמא משלם ואינו לוקה ולא סליק אדעתיה ההיא דסמיך ליה ארבעים יכנו. או דקשיא ליה אדנילף מעדים זוממין נילף מההיא דהנערה לבוגרת דדמי טפי וא"כ קשיא מתני' דהתם דאיכא בושת ופגם. ולא קשיא ליה לר"ת אלא אההיא דקאמר אלמא קסבר עולא וכדפירשתי נמי בפרש"י. אלא אי קשיא הא קשיא לי דאהא דמקשה הש"ס אחותו בוגרת נמי איכא בושת ופגם הו"ל לתוספות להקשות דלמא ה"נ קאמר עולא כאן בנערה דרבי רחמנא הנערה כאן בבוגרת דליכא ריבוי ילפינן מעדים זוממין דסמיך ליה ארבעים יכנו כמ"ש התוס' דכל מלקות ילפינן טפי מעדים זוממין. וי"ל דאין הכי נמי. דר"ת אההיא קושיא מפרש לה הכי ומתרץ לה:

12 בא"ד דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא ס"ל כר"ל עכ"ל. ויש ליישב שיטת ר"ת דפשיטא ליה לתלמודא דעולא לא ס"ל כר"ל. דהא טעמא דר"ל מפרשי לקמן אביי ורבא דף ל"ה דיליף מכה מכה או רשע רשע וכתבו שם התוס' דמכה מכה פלוגתא דתנאי היא וכתבו ג"כ שם דמאן דיליף רשע רשע ע"כ לית ליה דרשא דכדי רשעתו ע"ש וא"כ הכא ליכא למימר דעולא ס"ל כר"ל מטעמא דמכה מכה דאכתי לוקמי כהאי תנא דלית ליה מכה מכה. ול"ל נמי דס"ל רשע רשע וא"כ לית ליה דרשא דכדי רשעתו ובפ"ק דמכות דף י"ד קאמר עולא גופא בפלוגתא דר"מ ורבנן דרבנן דרשי כדי רשעתו לענין ממון ומלקות ור"מ לית ליה משום דיליף בבנין אב ממוציא ש"ר ואי ס"ד דטעמא דרבנן נמי לאו מכדי רשעתו אלא מרשע רשע מאי קאמר עולא דר"מ לית ליה משום דיליף ממוציא ש"ר דהא ג"ש עדיפא מבנין אב כנ"ל נכון מיהו לקמן דף ל"ה אפרש דמ"ש התוס' דמאן דיליף רשע רשע לית ליה דרשא דכדי רשעתו אין זה מוכרח ע"ש ודו"ק:

13 בא"ד ונראה לר"י דע"כ ס"ל וכו' דאי בעלמא מילקי לקי דלמא חד לחייבי עשה עכ"ל. וקשיא לי דאי משום הא לא אירי' דאיכא למימר דעולא מוקי למתני' דהכא כר"ע דברייתא דף ל"א דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאבי' דבלא"ה כתבו התוספות בריש פירקין בד"ה ועל אשת אחיו דמתני' כר"ע דברייתא וא"כ ס"ל דאשר לא אורסה לג"ש ומייתר ליה בתולה הבתולה דלא איצטריך לג"ש והשתא דריש שפיר חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. מיהו למאי דפרישית בסמוך בל' הגמרא דמדלא אוקי עולא ביתומה ומפותה ע"כ ס"ל דמפותה אינה יכולה למחול קנסה ומוכח לה ממתני' דקתני ועל אשת אחיו דאיירי בנתארסה ונתגרשה ובמפותה כרב פפא דפרק בן סורר וא"כ מהכא גופא מוכח דלית ליה כר"ע דברייתא דא"כ לא מוכח מידי אע"כ כר"ע דמתני' ס"ל וא"כ א"ש. אלא דאכתי קשה לקמן דף ל"ה דמקשה ר"פ לאביי לרבה מתני' היכא מוקי לה ומהדר לאוקמי כיחידאי כר' נחוניא או כרבי יצחק ולא מיתוקמא ליה ומסיק דע"כ כר' יוחנן ס"ל ומאי קושיא הא איכא לאוקמי כר"ע דברייתא דאשר לא אורסה לג"ש ואייתר ליה תו קרא דבתולה הבתולות ודריש חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות כדפרישית. וכ"ש לפירוש ר"ת קשה טפי האי סוגיא דלקמן דף ל"ה דמאי מקשה ר"פ לאביי מתני' כמאן מוקי לה דאיכא לאוקמי כר"ע ושאני הכא דמנערה הנערה ילפינן ושם לא שייך תירוצא דר"ת ושם יבואר אי"ה. מיהו כל זה בשיטת תוס' אבל למאי דפרישית בריש סוגיין דכולה שקלא וטריא במתני' היינו אלישנא דמתני' דקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד ואכתי מצד מלקות ליפטר ואי משום ריבוי דנערה עיקר חסר מהספר א"כ א"ש נמי סוגיא דלקמן ודוק היטב:

14 גמרא מה לחובל בחבירו שכן חייב בה' דברים. פי' משא"כ בנערה ליכא אלא ד' באונס וג' במפותה כדאיתא במתני' דלקמן דף ל"ט. וקשיא לי דבחובל נמי זימנין דלא אשכחן כולהו בהדדי דהא איצטריך קרא ליתן צער במקום נזק אלמא דשלא במקום נזק כגון היכא דלא אפחתה מכספא ובבושת נמי אינו חייב אם נתכוון להזיק ולא נתכוון לבייש. ואפ"ה משלם ולא לקי וא"כ שפיר מצינן למילף מחובל מיהא לנערה. מיהו אם נפרש דפשיטא לתלמודא דעולא ס"ל ממונא משלם ולא לקי לאו אנערה לחוד קאי כיון דכולהו ממון ומלקות מכדי רשעתו ילפינן תו אין לחלק ביניהם אלא כולהו כהדדי נינהו או דמשלם ולא לקי או דלקי ולא משלם משום דסמיך ליה ארבעים יכנו אם לא היכא דכתיב בהדיא א"כ א"ש כנ"ל ודו"ק:

15 תוספות בד"ה ואי ממונא לקולא וא"ת איתגורי איתגר וכו' וי"ל דשאני הכא דחס רחמנא עליה דנחבל עכ"ל. ויש לתמוה דאכתי בעדי' זוממין מאי איכא למימר. וכה"ג קשה בכולה שקלא וטריא דשמעתין למאי דס"ל ממונא לחומרא ובעי למילף מנ"ל לעולא ולא אתיא ליה אלא מג"ש הו"ל למימר דעולא מסברא דנפשיה קאמר דהיכא דאיכא ממון ומלקות משלם ממון דחמיר לא מלקות דקיל דאטו איתגורי איתגר. והתם לא שייך תירוץ התוס' דאדרבא אית לן למימר נמי דחס רחמנא. ואי לא שייך בקנס דנערה הא דחס רחמנא א"כ בהאי צדדא דאי ממונא לקולא מאי ס"ד פשיטא דבנערה ליכא למימר דאטו איתגורי איתגר. והנלע"ד בזה דבלא"ה קשיא לי הא דפשיטא להתוס' האי סברא דאיתגורי איתגר לענין ממון ומלקות דהא אפילו בחייבי מיתות איצטריך קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח דלא נישקיל מיניה ממונא וניפטריה מקטלא כדאיתא לקמן דף ל"ז ע"ב ומייתי נמי התם ברייתא דדריש רבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה לפי שמצינו מומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפרין יכול אף בידי אדם כן אלמא במיתה וממון איצטריך קרא ולא סמכינן אהאי סברא דאיתגורי איתגר וא"כ כ"ש בממון ומלקות דאיכא למימר דבחייבי מלקות היכא דשייך תשלומין חס רחמנא עליה שיתן ממון ויתכפר ולא דמי לההיא דפרק בן סורר דעבד שתי עבירות מקשה שפיר פשיטא דאיתגורי איתגור כיון דבעבירה אחת לא חס רחמנא עליה לדונו בקלה אלא בחמורה וכי משום שחזר ואכל שום והוסיף חטא על פשע נדונו בקלה וזו אינה סברא כלל משא"כ בהנך דהכא. לכך נראה דלא קשיא להו להתוס' הכי אלא בההיא דחובל דדמי לגמרי לההיא דפרק בן סורר דהכא נמי דמכיון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה נתחייב במלקות ולאחר שהוסיף להכותו ויש בה ש"פ נאמר דחס רחמנא עליה וידון בקלה הא מהי תיתי. וע"ז מתרצי שפיר דחס רחמנא עליה דנחבל אבל בעדים זוממין לא קשיא להו שפיר מצינן למימר דהיכא דשייך תשלומין אקיל רחמנא לגביה שיתנו ממון ויתכפרו וכן בנערה דהכא דבכל אנוסות או אפילו מפותות שהממון לאביה אקיל רחמנא לגביה שיתן ממון ויתכפר ואפילו בבוגרת ובנשואות אנוסות שייך נמי בושת ופגם לבר מבוגרת ונשואות מפותות דהתם לא שייך שיתן מעות ויתכפר דאיהי נמי עבדה איסורא ועוד דכיון דלעצמה לא יהיב מפתה דמדעתה עבדה ואחולי אחלה גבה מש"ה לוקה כנ"ל נכון ומוכרח ליישב כל הסוגיא. אלא דאכתי קשה לפמ"ש התוס' בד"ה דאין לוקה ומשלם דמקרא מלא דיבר הכתוב בעדים זוממין דאפילו טבחו ומכרו באותו שעה לא עבדינן תרתי ואליבא דעולא משני הכא וא"כ משמע דלעולא בכה"ג נמי משלם ואינו לוקה וא"כ אי ממונא לקולא קשה איתגורי איתגר דלאחר שכבר העיד בבן גרושה נתחייב מלקות וכשהוסיף בטביחה ומכירה יפטור ודמיא נמי לההיא דבן סורר ויש ליישב ודוק היטב:

16 שם בגמרא ואי ממונא לקולא שכן לא עשו מעשה. ואע"ג דעיקר מילתא דלא עבדינן שתי רשעיות ילפינן מעדים זוממין ולא פרכינן הכי כבר כתבתי ליישב בל' התוספת בד"ה דאין לוקה כו' גבי מ"ש מקרא מלא דיבר הכתוב ע"ש. מיהו ק"ל לפמ"ש התוס' דמקרא מלא וכו' ואליבא דעולא כ"כ ולדידיה הא דממעטינן שתי רשעיות היינו מלקות וא"כ איירי נמי אפי' בהעידו שנתחייב מאתים זוז ונתחייבו באותו שעה מלקות ממקום אחר כמ"ש התוס' וכי היכי דמהני מקרא מלא לענין העידו בבן גרושה וטבחו ומכרו ה"נ שייך מקרא מלא איפכא שהעידו במאתים זוז ונתחייב מלקות דפטרינן ליה ממלקות ואפילו אם עבר באיסור מלקות שיש בה מעשה וא"כ מאי קאמר מה לעדים זוממין שכן לא עשו מעשה דהא פטרינן ליה נמי ממלקות שיש בהן מעשה כמ"ש התוס' לענין קנס. ויש ליישב בשיטת התו' דאפ"ה לא שייך לומר כן לענין מאתים זוז מקרא מלא דיבר דפשטא דקרא ודאי איירי בבן גרושה דהא כתיב והיה אם בן הכות וסמיך נמי ארבעים יכנו כדי רשעתו דהיינו דבהאי עניינא דבן גרושה קאמר רחמנא שיש לחייבו מלקות ברשעה א' אבל כשיש עם העדות זה עוד רשעה אחרת אין לחייבו מלקות ובכה"ג הוא דאמרינן דמקרא מלא דיבר משא"כ בהעיד מאתים זוז דלא איירי ביה האי קרא בהדיא דהא לאו בר מלקות הוא אלא לענין תשלומין קרא אחרינא כתיב יד ביד כדלקמן אלא דלענין דלא לקי ילפינן בגילוי מילתא מכדי רשעתו וא"כ אפשר דלא שייך בכה"ג מקרא מלא וי"ל דלא מיפטר אלא מאותו מלקות גופא דלא תענה שאין בו מעשה ולא ממלקות אחר והיינו כדפרישית כנ"ל נכון בשיטת התו' ודו"ק:

17 שם מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור ואי ממונא לקולא שכן יש בהן צד קל. והקשו בתוס' דא"כ בטלה כל הצד השוה שבתלמוד ותירצו בכמ' דרכים בדוחק ואף שאיני כדאי מ"מ תורה היא ולולי דבריהם היה נלע"ד ליישב בפשיטות דלא דמי דבלא"ה צריכין לעיין תחילה אמאי לא פרכינן באמת בכל דוכתי מצד חמור. אע"כ משום דאין לנו להמציא טעמים חלוקים דכיון דחומרא דאיתא בהא מילתא ליתא באידך א"כ א"א לומר שזו החומרא גורמת חומרא אחרת וה"נ איפכא ונוח לנו לומר שזו החומרא שמצאנו בשניהם הוא הגורם חומרא אחרת ומעתה כ"מ שמצאנו בשום דבר אותו חומרא שיש בשניהם יש לנו לומר שיש לאותו דבר ג"כ החומרא החדשה דכיון שהוא הגורם כגון הצד השוה שדרכן להזיק דהדר דינא שמה שדרכו להזיק הוא הגורם וכן הצד השוה שבכל מקום נותן הטעם שזה גורם וא"כ לא שייך להקשות מצד חמור כיון דבלא"ה יש לנו צד חמור השוה בכולן משא"כ בשמעתין דלא הדר דינא דהא עיקר הספק הוא מנ"ל לעולא דמשלם ולא לקי דלמא איפכא ולא אמרינן טעמא דעולא משום דנידון בחמורה וממונא לחומרא או בקלה וממונא לקולא. אע"כ דבהא ג"כ מספקא לן אם יש לנו לדון בחמורה מטעמא דאיתגור או איפכא דיש לנו לדונו בקלה מטעמא דפרישית דכיון שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפרין. וא"כ י"ל דה"נ אקיל רחמנא לגביה שיתן ממון ויפטר והא מילתא בעי למילף בבנין אב. ולפ"ז הא דמסיק הצד השוה שבהן דאיכא ממון ומלקות לא מקרי הדר דינא דאכתי לא יהיב טעמא בהכי מאיזה טעם גורם לנו חומרא זאת וכ"ש איפכא אי ממונא לקולא מאי קאמר הצד השוה שבהן שנידונין בקלה אין זה נתינת טעם אלא עיקר הדין ואכתי לא ידעינן טעמא למה נדונו בקלה הא אשכחן בדוכתא אחרינא שנותנין ממון ומתכפרין וכיון דלא אשכחן טעם שוה לומר שהוא הגורם ע"כ אית לן למימר טעם בכל א' בפני עצמו והיינו דפרכינן מה להנך שכן יש בהן צד חמור ואי ממונא לקולא שכן יש בהן צד קל וע"כ הן הגורמין ובמ"ש כאן יש ליישב יפה סוגיא דסוטה שהביאו התוספות דהתם פשיטא דלא הדר דינא כלל דהא מסיק הש"ס התם הצד השוה שבהן שכן מותרין בחולין ופסולין בתרומה והאי שמותרין ודאי אינו נתינת טעם דודאי אין זה גורם חומרא והיינו דמקשינן שכן יש בה צד חמור משום דע"כ הטעמים החלוקים גורמין כדפרישית הכא ובאמת דרש"י ז"ל מוחק בסוטה הגירסא משום האי קושיא גופא והאיך קאמר הצד השוה שמותרין וכו' ולפ"ז הקולא גורמת החומרא ולא מיקרי הצד השוה ולענ"ד משום הא לא איריא שיש לנו כיוצא בזה בההיא דפ"ק דמכות שהביאו התוס' כאן דקאמר הש"ס הצד השוה שבהן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו אף כל כו' הרי דהא דלאו שאין בו מעשה קולא היא אע"כ דהכי קאמר הצד השוה שבהן ואע"ג דאין בו מעשה לוקין עליו ולא קיהיב טעמא מה הגורם החומרא והיינו דמקשה הש"ס באמ' מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור דע"כ הני טעמי גרמי כיון דליכא טעם אחר והתם בסוטה נמי אין צורך למחוק דהכי נמי קאמר הצד השוה שבהן אע"פ שמותרין בחולין פסולין במעשר ולא קיהיב טעמא מש"ה איכא דפרכי צד חמור ושם ברש"י נדחק למצו' טעם ע"ש ואין להאריך כאן סוף דבר לפמ"ש עלו כהוגן סוגיא דהכא ודסוטה ודפ"ק דמכו' הכל בסיגנון א' בעזה"י וכמדומה לי שמקום הניחו לי משמים בזה ודו"ק:

18 קונטרס אחרון בתוספות בד"ה מה להצד השוה שבהן שיש בו צד חמור והקשו התוספות א"כ בטלת כל מה הצד שבתלמוד וכן הקשו מסוגיא דסוטה ומפ"ק דמכות. ותירצתי הכל בסיגנון א' דכל היכא דלא הדר דינא לומר שדבר אחד השוה בכולן גורם החומרא או הקולא שפיר שייך למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור ולענ"ד הוא ענין אמיתי בעזה"י וכן מצאתי בחידושי הגאון מהר"ם שי"ף זצ"ל:

19 בתוספות בד"ה אלא עולא תחת תחת גמר מצינן למימר וכו' דלא קאמר עולא וכו' אלא בהנהו תלת עכ"ל. והא דלא ילפינן בעלמא מהנהו תלת אפשר דאיכא נמי שום צד חמור בהנהו תלת או שום צד קל אי ממונא לקולא. ועי"ל דעולא נמי אית ליה בעלמא האי דרשא דרבי יוחנן דסמיך ליה ארבעים יכנו ומש"ה לא קאמר אלא בהנהו תלת דגלי קרא וכ"כ התוס' להדיא לקמן. ולענין מה שהקשה מהרש"ל והובא במהרש"א דהשתא דדרשינן תחת תחת לעולא אמאי איצטריך נערה הנערה חד לאתויי חייבי לאווין תיפוק ליה מהכא ותירצו בדרכים שונים ע"ש. ואף אנו נאמר דלשיטתינו נתיישב היטב לפי מה שהקשיתי בריש פירקין בסוגייא דנערה הנערה דדרשינן בתולה הבתולה לג"ש אונס ממפתה ומנ"ל למידרש ג"ש אדרבא דלמא איצטריכי לגופייהו חד לאונס לחייבי לאווין וחד לחייבי לאווין דמפתה ותירצתי שם דאי לאו דילפינן ג"ש לא איצטריך כלל לרבויי במפתה לא חייבי לאווין ולא חייבי כריתות לאפוקי מולו תהיה לאשה דולו תהיה לאשה לא כתיב במפתה אלא באונס ולפ"ז א"ש בשמעתין דאע"ג דכתיב תחת תחת אפ"ה איצטריך נערה הנערה דאל"כ לא הוי דרשינן בתולה הבתולות לג"ש אלא איפכא חד לח"ל דאונס וחד לח"ל דמפתה דח"ל דמפתה לא ידעינן מתחת תחת דלא כתיב תחת אלא באונס כנ"ל וע"ש לעיל באריכות. ובר מן דין נמי אין נ"ל שום קושיא דודאי לבתר דמרבינן ח"ל מהנערה לאפוקי מדרשא ולו תהיה לאשה שייך האי ג"ש דתחת דלא לקי. משא"כ אי לאו דרשא דהנערה לא הוי שייך לרבויי ח"ל לתשלומין מג"ש דתחת כיון דס"ד דלא שייך עניינא דקנס בח"ל כלל מדרשא לו תהיה לאשה. ובלא"ה אפשר דהאי ג"ש דתחת לעולא לאו להא מילתא לחוד איצטריך אלא לההיא דר"פ החובל דיליף רב אשי מהכא ממון בחובל וא"כ נהי דאין ג"ש למחצה אכתי ה"א דולו תהיה לאשה מפיק מהאי. להכי איצטריך הנערה וזה יותר נכון. ומה שהקשה מהרש"א עוד לעולא דמרבה ח"ל לתשלומין אמאי לא ריבה נמי חייבי מיתות דהא ע"כ לעולא ח"ל וחייבי מיתות איתקשו במכה מכה או רשע רשע מדלא משני מתני' כר' יוחנן. ולענ"ד כל דבריו תמוהין חדא דמצינן למימר דעולא נמי כר' יוחנן ס"ל בעלמא לחלק בין אתרו ביה ללא אתרו ביה אלא הא דלא משני הכי היינו משום דקושטא דמלתא משני דאפילו אתרו ביה משלם ולא לקי כיון דיליף תחת תחת ועוד דהאיך בעו לדמויי חייבי מיתות לחייבי מלקות דהכא משלם ולא לקי והתם ודאי לא שייך לומר דמשלם וליפטר מקטלא שזו אינה סברא כלל דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח וכתיב נמי כל חרם אשר יחרם לא יפדה וכו' וכ"כ התוס' להדיא לקמן בדוכתי טובא שאין לומר משלם וליפטר ואם כוונת מהרש"א לומר דהתם נמי נעביד ביה תרתי א"כ אין זה דומה לחייבי מלקות דה"נ לא עבדינן תרתי דכתיב כדי רשעתו ודוק היטב:

20 גמרא אלמא קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי וכו' מנ"ל לר"י הא. ויש לדקדק דלעיל מהדרינן אטעמא דעולא כנ"ל משמע דמסברא איכא למימר כר"י ומסקינן דטעמא דעולא מתחת תחת וכיון דמסקינן נמי בסמוך דרבי יוחנן לית ליה ג"ש דתחת דאיצטריך ליה לדרשא. וא"כ מאי איצטריך הכא לאהדורי אטעמא דר"י ולמידרש מדסמיך ליה ארבעים יכנו. אח"ז מצאתי ראיתי שבתוספת ישנים הקשו כן ותירצו בדוחק ולמאי דפרישית א"ש משום דמסברא איכא למימר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות נדון בחמורה ואיכא למימר נמי סברא איפכא דאקיל רחמנא לגביה לדונו בקלה א"כ לפ"ז אין כל החיובים שווין אלא היכא דאיכא שום צד חמור נדונו בחמורה והיכא דאיכא צד קל נדון בקלה וכ"ש בהני איסורין שמצינו שהותרו מכללן אית לן למימר דנידונין בממון אי הוי לקולא דומיא דחובל. אלא דאכתי היא גופא קשיא מנ"ל דר"י כללא כייל דלמא לא איירי רבי יוחנן אלא במשנתינו באיסורי ערוה דחמירי וס"ל דמלקות חמיר ולענ"ד דהא דמהדרינן אטעמא בין לעולא בין לר"י היינו משום דמסברא אית לן למימר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות אי בעי האי ניתיב וכו' תדע דהא בר"פ החובל איצטריכי תרי קראי להכי לענין חובל גופא לענין ראשי אברים ממש וה"נ דכוותיה כנ"ל:

21 שם אמר קרא כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו. ואע"ג דלכאורה פשטא דקרא דארבעים יכנו היינו ברשעה א' שהעידו עליו שהוא בן גרושה. היינו לעולא כדפרישית משא"כ ר"י דרש לה נמי לענין שתי רשעיות כגון שהעידו בבן גרושה ובאותו שעה נתחייבו ממון מצד אחר כמ"ש התוס' בד"ה דאין לוקין וקאמר קרא דאפ"ה אין לענשו אלא רשעה א' ואיזה זה ארבעים יכנו דסמיך ליה. ולפי לשון הספרי והתרגום ופרש"י שהבאתי לעיל י"ל דפשטא דקרא נמי בהכי איירי כדכתיב כי יהיה ריב בין שני אנשים דהיינו דיני ממונות וקאמר קרא שאם יש באותו דין נמי צד מלקות כגון ענין הזמה והיה אם בן הכות הרשע כדי רשעתו ברשעה א' וכ"ש דא"ש לפמ"ש דלאו דוקא בהזמה לחוד איירי קרא אלא בשאר ענייני מלקות דשייכי בדיני ממונות כגון לא תחסום ולמעוטי גזילה דניתק לעשה וכמ"ש להדיא בספרי ובפרש"י וק"ל נ"ל:

22 בתוספות בד"ה שלא השם וכו' ואין נראה לר"י דלא מיסתבר וכו' כיון שרצו לחייבו שניהם עכ"ל. וקשיא לי טובא מאי פשיטותא דהא בפ"ק דסנהדרין אמרינן חזר הבעל והביא עדים והזימם לעידי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה אלמא דאי לאו האי טעמא לא הוי עבדינן שתי רשעיות אע"ג דשניהם ע"י הזמה וכה"ג מוכח מאידך מימרא דרבא גבי פלוני בא על בתו של פלוני דמחייב תרתי ופרש"י שם כיון דהקנס לאביה ומיתה הוא מחמת העדים ומחמתה משמע דאי קנס שלה לא אמרי' דנהרגין ומשלמין כמו שפרש"י שם להדיא אע"ג שרצו לחייבה שניהם ודוחק לומר דמה שמפרש ר"י דלא מיסתבר היינו אליבא דר"מ דוקא דמאי שנא. ומיהו אין זה מספיק ליישב שיטת רש"י דאכתי אי ס"ד דר"מ מודה בכה"ג היכא דשניהם משום הזמה דלא עבדינן תרתי א"כ אמאי מוקמינן לקמן דף ל"ז לר"מ כדי רשעתו למיתה ומלקות אפי' בממון ומלקות מצי לאוקמי וכששניהם ע"י הזמה. ויותר קשה לפרש"י אמאי איצטריכי לר"מ ה"ט דלא השם דהא בהדיא אמרינן התם דטעמא דר"מ דלוקה ומשלם משום דיליף ממוציא ש"ר דלא שייך שתי רשעיות בממון ומלקות. ולמאי דמשני התוס' הכא א"ש דנהי דלית בה משום שתי רשעיות אכתי איצטריך להאי טעמא דלוקה ולא הוי ניתק לעשה לפר"י ולפי' הר"ר שלמה מדרוי"ש לענין דלא הוי לאו שניתן לאזהרת ממון אבל לפרש"י קשה ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

23 בד"ה מכדי כתיב כו' ול"ל דלמה לי יד ביד וכו'. פי' למה ליה להש"ס לאתויי מיד ביד ולא מייתי מכאשר זמם ע"ז מתרצי דהו"א דכאשר זמם לא אתא לחייבו ממון היכא דאיכא מלקות משום דסמיך ליה ארבעים יכנו או משום דמלקות חמיר ולא בא הכתוב דכאשר זמם להקל עליו אלא להחמיר וע"ז מקשו דאכתי מפשטיה דיד ביד מצי לאתויי דהיינו ממון מיהו למאי דפרישית בסמוך דעיקר שקלא וטריא דשמעתין היינו דלא נימא דאי בעי לקי אי בעי משלם והבאתי ראיה מריש פרק החובל א"כ א"ש דאיצטריך לאתויי מיתורא דיד ביד דלא שייך שום חיוב אחר אלא חיוב ממון לבד. ועי"ל דכיון דר"י דריש כדי רשעתו היינו מלקות דוקא דסמיך ליה ארבעים יכנו א"כ כשהוציא הכתוב עדים זוממין שהעידו בממון מהאי כללא לחייבו ממון אית לן למימר דלגמרי הוציאן הכתוב מכללא דכדי רשעתו דלילקי וישלם דהכי מסתבר טפי כמ"ש לעיל באריכות משום דהאי סברא דאיתגורי איתגר אבל הראשון נ"ל יותר נכון ועיין בסמוך:

24 בא"ד ועוד הא דקאמר גבי חובל וכו' אימא ה"מ היכא דלא אתרו ביה עכ"ל. ולכאורה לולי דברי התוס' יש ליישב כאן נמי על הדרך שכתבתי בסמוך דהא בריש פרק החובל מייתי מעיקרא ברייתא דיליף ממון מלא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים ומשמע התם להדיא דמפשטא דקרא ילפינן הכי ומייתי תו בהאי ברייתא ילפותא דמכה מכה לתשלומין ומסקינן התם דאצטריכי תרי קראי דאי מלא תקחו כופר הו"א אי בעי האי ניתיב וכו' ולבתר הכי מייתי הש"ס כמה תנאי וכמה אמוראי דמייתי כל חד מחד קרא וא"כ אכתי תיקשי אימא אי בעי האי ניתיב וכו' אע"כ דכולהו אית להו האי דרשא דלא תקחו כופר כיון דמפשטא דקרא ילפינן אלא דאיצטריכי התם נמי לאתויי מקרא אחריני דלא נימא אי בעי האי ניתיב למאי דלית להו מכה מכה וזה מוכרח שם לפי סוגיא דשמעתת' והשתא א"ש נמי בשמעתין למאי דפרישי' דהא דמקשה הכא לר"י מנ"ל היינו דנימא אי בעי לקי אי בעי משלם ומייתי מדסמיך ליה. וא"כ הא דמקשה בהחובל היכן ריבתה התורה אע"ג דידע שפיר דשייך תשלומין בחובל מדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח אלמא דכשלא הרגו יש לו כופר דאל"כ מאי איצטריך לנפש רוצח אפילו היכא דאתרו ביה. ולפ"ז א"ש דקשיא ליה נמי בחובל אכתי נימא אי בעי האי אי בעי האי. וע"ז משני מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו ואי ס"ד דאי בעי האי ניתיב כו' יד ביד למה אע"כ דקרא יד ביד אתא לאתויי שאין בו שום צד חיוב אחר אלא ממון כנ"ל נכון ודוק ועיין בסמוך ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית נמי לעיל דכיון שהוציא הכתוב עדים זוממין מכללא דכדי רשעתו דסמיך לארבעים יכנו אית לן למימר מסברא דלגמרי הוציאו הכתוב דלוקה ומשלם כמו שהארכתי בזה לענין איתגורי איתגר:

25 בד"ה ור"י מ"ט לא אמר כעולא והא ל"ל דלא שמיעא ליה ג"ש דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות וכו' עכ"ל. משמע מדבריהם דכיון דניתן לדרוש תחת תחת בחדא דוכתא ממילא ניתן לדרוש בג"ש הנך תיבות בכ"מ וכ"כ התו' בפ"ק דסוכה לענין לקיחה לקיחה ע"ש ולכאורה כל הקדמונים חולקין בזה כנראה מלשון הרמב"ן בספר השגות על מנין המצות להרמב"ם בשרש ב' ושם בספר מגילת אסתר להר"י דיליאו"ן ומדברי שניהם נלמד דלית להו האי כללא ע"ש והנלע"ד בזה לענין סוגיא דשמעתין יבואר בסמוך:

26 קונטרס אחרון בתוספות בד"ה ור' יוחנן מ"ט לא אמר כעולא וליכא למימר דלא שמיעא ליה ג"ש דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות כן' ונראה מדבריהם דכיון דניתן למדרש ג"ש באותן תיבות דתחת תחת בחד דוכתא ממילא אית לן למידרש בכל דוכתי דכתיבי הנך תיבות וכן כתבו התוספות בפרק קמא דסוכה לענין גזירה שוה דלקיחה לקיחה ולכאורה שכל הקדמונים חולקין על דבר זה כמו שכתבתי בפנים: