פני יהושע על כתובות נ׳

1 בגמרא איני והא א"ל רב לר' שמואל בר שילת פחות מבר שית לא תקבל וכו' לפמ"ש התוס' דכל בר שית דשמעתין היינו בשש שלימות ויום א' א"כ קשה האיך אמר רב פחות מבר שית לא תקבל הא תנן במס' אבות בן חמש למקרא ונהי דהתוספות בפ' לא יחפור דכ"א כתבו דהתם בבריא גמור וכדאיתא נמי בסמוך בשמעתין במימרא דר' קטינא דאסקינן איבעית אימא הא בכחוש הא בבריא מ"מ התוספות דשמעתין לא נחתו להכי מדהוצרכו לפרש בד"ה וספו ליה דההיא דמסכת אבות היינו לגלגל ולא למיספי ליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך אמר פחות מבר שית לא תקבל דלגלגל נמי לא ויש ליישב בדוחק שדרכו של ר' שמואל בר שילת היה תמיד למיספי להו כי תורא. וכן נראה מסתימת לשון הפוסקים בטי"ד סי' רמ"ה שלא הביאו כלל הא דרב דפחות מבר שית לא תקבל עיין בב"י ובב"ח שם מיהו לפי סברת המקשה נ"ל שהיה סובר דההיא דפחות מבר שית לא תקבל היינו בן ה' ויום א' כדתנן במסכת אבות והשתא א"ש הא דלא סליק אדעתיה לחלק בין מקרא למשנה אף ע"ג דתנינן הכי להדיא במסכת אבות. ועוד דלפי תירוץ האיבעית אימא אמאי מייתי ההיא דאמר אביי אמרה לי אם ומאי אולמא מההיא דרב ור"ש בר שילת ולמאי דפרישית נתיישב הכל דמעיקרא ס"ד דהא דתקנת אושא היינו בין למקרא בין למשנה דאע"ג דתנינן באבות בן ה' למקרא בן עשר למשנה אפ"ה אין בידינו לכופו עד שיהא בן י"ב שהוא סמוך לפרק והגיע לחינוך גמור ועל זה מקשה שפיר מהא דאמרינן בר שית ספו ליה וקס"ד דהיינו שכופין אותו בע"כ א"כ חזינן דתיכף שיגיע זמן חיובו למקרא דהיינו בן ה' ויום א' כופין אותו כ"ש בבן עשר למשנה שיש לכופו תיכף וע"ז משני שפיר דספו ליה כתורא לאו כפי' גמורה היא ולעולם שאין בידינו לכופו כלל עד י"ב לא למקרא ולא למשנה ולשנויי בתרא דאיבעית אימא הא למקרא הא למשנה מסיק שפיר דהתם נמי דנהי דבן ה' למקרא אפ"ה אין כופין אותו עד בן שש שלימות ויום א' והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם דמיניה מוכח דאיירי בבן שש שלימות כמ"ש התוס' והיינו דמייתי נמי הא דבר תריסר לתעניתא נמצא דלמקרא אין כופין עד שנה לאחר התחלת חיובו וכיוצא בו למשנה דתחלת חיובו בן עשר ויום א' אין כופין אותו עד י"ב דהיינו בן י"א ויום א' דהיינו נמי שנה אחר התחלת חיובו כנ"ל נכון ובסמוך אבאר עוד בע"א ודו"ק:

2 בתוספות בד"ה שיהא אדם מגלגל וכו' והא דתנן במסכת אבות בן עשר למשנה היינו לגלגל עכ"ל. וכתב מהרש"א דלשינויא בתרא כתבו כן ע"ש ומסתימת ל' התוספות לא משמע הכי ונ"ל דאפשטא דמימרא דר' יצחק בתקנת אושא כתבו כן דלא קשיא ליה לתלמודא אלא מעובדא דרב ור"ש בר שילת אבל ממתני' דמסכת אבות לא קשיא ליה דאפילו למשנה בן עשר והיאך קאמר הכא עד י"ב ובין למקרא ובין למשנה קשה אלא דהתם היינו לגלגל ואפי' ללישנא קמא נמי מצינן למימר דלא שייך כלל הא מילתא דספי ליה כתורא אלא לענין קטן לגמרי למקרא דמקמי הכי לא ספינן ליה כדאמר רב להדיא פחות מבר שית לא תקבל וטעמא נמי איכא שעדיין לא הגיע לעונת הפעוטות או משום רכות שניו כדאמרינן בסמוך דחליש וגמיר משא"כ לענין בן עשר למשנה שכבר כלתה עונת הפעוטות וא"כ משהגיע זמנו מיד ספינן ליה כי תורא ומ"ש התוספות בסמוך בד"ה בר שית דשייך למיספי ליה נמי לענין משנה היינו דוקא לפי תירוץ האיבעית אימא דלמיספי ליה היינו שיורד עמו לחייו וכופין אותו והא ודאי שייך נמי לענין משנה כדפרישית ודו"ק:

3 בד"ה וספו ליה וכו' והא דתנן במסכת אבות בן ה' למקרא היינו לגלגל עכ"ל. ובפ' לא יחפור כתבו התוספות דבמסכת אבות איירי בבריא גמור ע"ש. והיינו כלישנא בתרא במימרא דר' קטינא דבסמוך משא"כ הכא בעו לפרושי אליבא דלישנא קמא במימרא דרב קטינא דאמרינן דתרוייהו איתנהו דחליש וגמיר בפחות מבן שש והיינו בן חמש אלמא דאפ"ה אורחא דמילתא ללמדו מקרא כדתנן בן ה' למקרא וע"ז כתבו כאן דהיינו לגלגל:

4 בד"ה בר שית וכו' והשתא לא הוי דומיא דבן עשר עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דזה בעצמו תירוץ האיבעית אימא דלא שייך הא מילתא דלמיספי אלא למקרא ולא למשנה והא דיורד עמו לחייו לא שייך נמי אלא למשנה כיון שהגיע לי"ב שהוא שעת חינוכו מדאורייתא וכדפרישית בסמוך והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא וע"כ היינו למיספי דיש לו זמן שנה אחר תחילת חיובו ואפ"ה קאמר בן עשר למשנה והיינו ע"כ משום דלא שייך לגביה שיעור אחר למיספי דמיד כיון שהוא בן דעת גמור ספינן ליה בבן עשר אבל עדיין אינו יורד לחייו כיון שעדיין לא הגיע שעת חינוכו מדאורייתא עד שנת י"ב שהוא בן חינוך גמור מדאורייתא מדקאמר בר תריסר לתעניתא שהוא עינוי גמור ומכ"ש דמהאי שעתא יכול לכופו לתלמוד תורה ולירד עמו לחייו כנ"ל נכון אלא שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:

5 בד"ה הבעל מוציא וכו' עיין במהרש"א באריכות ודבריו ברורין אבל הב"י דקדק כן מל' הטור ומה שיש לדקדק בזה יבואר בפ' הכותב בע"ה מיהו במה שכתב בהא דלא כתבו התוס' דליכא לאוקמי בדו"ד אין לי בנכסיך גרידא ונדחק בזה ולענ"ד אין צורך דכיון דבדאמר דו"ד אין לי בנכסייך אוכל פירות א"כ אכתי לר"י אמאי מוכרת אע"כ דכיון דע"כ אמר לה בפירוש נתן לה רשות למוכרה דליכא לאוקמי לשון דו"ד במילתא אחריתי א"כ אכתי מה הועילו בתקנת אושא בזה כיון שכתב בפירוש שיהא מכרה קיים אף בחייו וכ"ש לאחר מיתה כמ"ש התוס' באמר אין לי דין ודברים בנכסייך ובפירותיך דבהא לא מהני תקנת אושא והיינו כיון שכתב בפירוש כן נ"ל ברור ודו"ק אבל בפ' החובל משמע להו דמהני תקנת אושא בכה"ג לר' יוחנן:

6 בגמרא יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא כו' וקאמר כשם כו' כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע. וקשיא לי דהא לקמן שילהי שמעתין פליגי רבי ורשב"א בברייתא בהא מילתא וא"כ הו"ל לר' המנונא למימר בהדיא הלכה כרשב"א ודוחק לומר דלא שמיעא להו האי ברייתא. דרב יוסף סיני הוה. וליכא למימר דטעמא דרשב"א מפרשי. הא נמי ליתא דאדרבא מילתא דר' דקאמר מזונות ניגבית מהמטלטלין צריך טעמא דמסברא אית לן למימר דתנאי כתובה ככתובה דאין נגבית מהמטלטלין כדפרש"י לקמן בשמעתין בד"ה או דלמא מזוני ממש ומשמע מלשונו דטעמא דרבי דאמר גובה ממטלטלים היינו משום דבעליה תיקנו ורשב"א כיון דע"כ לית ליה תקנת עליה ממילא מוקמינן אדינא דתנאי כתובה ככתובה ואכתי טעמא דר' המנונא ורב יוסף למה לן. הנראה בזה דאיצטריכו להו האי טעמא דאל"כ הוי לן למיפסק כרבי לגבי דרשב"א דהלכה כרבי מחבירו כדאמר רבא לקמן בשמעתין אלא דאכתי פסיק כרשב"א וסמיך נמי אטעמא דהכא דמדרש כתובה דמתניתין דמייתי דרשא דר' אלעזר בן עזריה מסייע לרשב"א דכי היכי דדריש לענין דאין ניזונת מחיים דומיא דבנים ירשו ה"ה לענין מטלטלים נמי דרשינן הכי והשתא הו"ל ר' יחיד לגבי דר"א ב"ע ורשב"א וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכ"ש דר"א ב"ע רבו הוה וסתם מתניתין נמי מסייע להו. מיהו לפ"ז צריך לומר דקים להו לתלמודא דכולהו תקנת עליה מקמי ראב"ע דרי דרי הוי דאל"כ אכתי הוי למיפסק כר' ולפרש טעמא משום תקנת עליה כי היכי דלא ליפלוג רבי אדר"א ב"ע ואכולהו תנאי דדרשי מדרש כתובה אע"כ כדפרישית כנ"ל ועיין בסמוך:

7 ברש"י בד"ה ודלמא כתובת בנין דכרין כו' דתנן ר"ש אומר כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי ראיה מייתי מדר"ש הא רבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו ונהי דהרא"ש ז"ל בפסקיו לקמן פ' מי שהיה נשוי כתב דלא פליגי ר"ש ורבנן אלא לענין אם המותר מטלטלים. אבל בהא כ"ע מודו דאין כתובת בנין דכרין נגבין ממטלטלין מ"מ הא מסיק שם הרא"ש גופא דהיינו משום דקי"ל תנאי כתובה ככתובה. ולפי זה בשמעתין לא שייך הא מילתא דא"כ אמאי איצטריך למילף מזונות מכתובת בנין דכרין ות"ל דמזונות גופא תנאי כתובה היא. מיהו למאי דפרישית בסמוך יש ליישב שיטת הגמרא דשמעתין דעיקר הטעם הכא אינו אלא להוכיח ממדרש כתובה דמתניתין שסמכו לשני תקנות הללו גבי הדדי מוכח דליתא לתקנת עלייה דהוי מקמי הכי ואם כן מוכח לה שפיר דכי היכי דלענין כתובת בנין דכרין פשיטא לן דאינן נגבין ממטלטלים משום דתנאי כתובה ככתובה ע"כ דה"ה לענין מזונות נמי אוקמוהו אדינא ולא תקנו דבר אבל לפרש"י ז"ל דמייתי לה מדרבי שמעון ודאי קשה וצריך עיון ודו"ק:

8 בגמרא איבעיא להו פרנסה הויא כו' וכדשמואל. עיין מה שאכתוב בע"ה בל' התוס' לקמן בד"ה ממקרקעי:

9 רש"י בד"ה או דילמא מזוני ממש ואף ע"ג דתנאי כתובה ככתובה כו' עכ"ל. לכאורה לא הוצרך לזה אפי' אי תנאי כתובה לאו ככתובה אלא כחוב דעלמא אפ"ה היה ראוי לומר דאין לגבות ממטלטלי דיתמי כמו בכל בע"ח דעלמא מיהו יש לחלק דהא דאין גובין ממטלטלי דיתמי בבע"ח היינו משום שהחוב על אביהם מחיים והנכסים שלו אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא היינו משום דנכסי דבר אינש אינון ערבין ביה והיינו דוקא במקרקעי דדעתא דב"ח עלייהו ולא במטלטלי משא"כ הכא במזונות הבנות דעיקר תנאי ב"ד לא היה אלא לאחר מיתה וא"כ תחילת החיוב על היתומים והיה מהראוי שיגבה אפילו ממטלטלים דהו"ל כמו מיניה דאפילו מגלימא דעל כתפיה. ועוד דכתב לה בהדיא דליהוי מיתזנא מנכסי וקי"ל דמטלטלי נמי איקרי נכסי לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה היה מהראוי שלא לגבות ממטלטלים דתחילת תנאי ב"ד דוקא לענין מקרקעי איתקון דתנאי כתובה ככתובה אלא דבעלייה תקנו שיגבו כנ"ל:

10 קונטרס אחרון ע"ב גמ' איבעיא להו פרנסה הוי א"ד מזוני ממש. כתבתי דאע"ג דבכל דוכתי פשיטא לן דאין בע"ח גובה ממטלטלי דיתמי אפ"ה איכא למימר דשאני הכא במזונות האשה והבנות דעיקר תנאי ב"ד לא חל אלא לאחר מיתה וא"כ עיקר החיוב על היתומים איכא למימר דגובה נמי ממטלטלין:

11 בגמרא תא שמע בידיה דר' בנאה כו' הוי מטלטלין דיתמי כו' מאי לאו למזוני כו'. ויש לדקדק אכתי מאי פשיטא דלמא שאני התם שהיתומים לא היו מוחזקין במטלטלים שהרי ביד ר' בנאה הוי ותמן תנינן לקמן דף פ"ד מי שמת והיה לו מלוה או פקדון ביד אחר ר' טרפון אומר ינתן לכושל שבהם וקאמר ר' יוחנן דהיינו לכתובת אשה ואפי' לרבי עקיבא דפליג ואומר ינתנו ליורשים וקי"ל כוותיה איכא למימר דדוקא בכתובת אשה אבל למזונות מודה כדאשכחן נמי לרבינא לקמן דף צ"ו דמחלק בין כתובה למזונות לענין תפסה מטלטלים וכתבו התוספות שם דטעמא רבה איכא דמשום דכתובה גביא ממשעבדי לא גביא ממטלטלים משא"כ מזונות דלא גביא ממשעבדי אלמוה לתקנתא דמהני להו תפיסה לענין מטלטלים ובהל' גדולות פסק שם כרבינא וא"כ מה"ט גופא יש לחלק נמי לענין היכא שהמטלטלים מופקדין ביד אחר בין כתובה למזונות. ומזה יש לדקדק ג"כ על לשון רש"י שהבאתי בסמוך שכתב ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולמה שכתבתי אין זה מוכרח דלענין מטלטלים טעמא רבה איכא לחלק בין מזונות לכתובה כדמפליג רבינא אפילו היכא דלא שייך תקנת עלייה מיהו רש"י ז"ל הוצרך לפרש כן לפי שיטת הגמרא דקאמר דרב ע"כ מתקנות עלייה נגעו בה אי איירי במזונות אבל הכא קשה. וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דהני מטלטלים דהוו ביד ר' בנאה לאו דרך פקדון הוי אלא בתורת אפוטרופוס באו לידו וידו כיד היתומים כן נראה לי ודו"ק:

12 בתוספות בד"ה ומאי עלייה כו' מה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי בס"פ מציאת האשה כי שם מקומו:

13 בד"ה וא"ל זיל זון וא"ת מאי אולמא דשמואל יותר מדר"י בר יוסף כו' עכ"ל. ולא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו דהא לכאורה מילתא דפשיטא היא דהא דאמר ר' יצחק ב"י בעלייה התקינו לאו הלכה פסוקה היא דהא אשכחן לקמן שילהי שמעתין דר' ורשב"א פליגי בהדיא בברייתא אי מזונות הבנות נגבין ממטלטלים אלמא דר' ורשב"א פליגי בהכי אי איתא לתקנת עלייה או לא ולרשב"א ליתא לתקנת עלייה. והא דמייתי תלמודא הכא מימרא דרב יצחק ולא מייתי מילתא דרבי היינו כדי ליישב לשון חיטי דעלייה דקאמר רב. ורב גופא עיקרא דמילתא נקיט דטעמא דרבי גופא משום תקנת עלייה וכדמשמע נמי משיטת רש"י שהבאתי בסמוך דאי לאו תקנת עלייה רבי גופא לא הוי קאמר דגובין ממטלטלים דהא קי"ל בפשיטות תנאי כתובה ככתובה ובלא"ה נמי נראה דוחק לומר דתקנת עלייה בתר ר' ורשב"א הוה דר' בין תנאים הוה ורב גופא דאיירי הכא בתקנת עלייה היה בימי רבי. וא"כ שפיר איצטריך לאתויי מדשמואל דעביד עובדא כרבי והיינו כדמסקו התוס' דלאפוקי מסתם משנה איצטריך דבלא"ה פשיטא דהלכה כרבי מחבירו וכדפרישית לעיל ודו"ק: