פני יהושע על כתובות כ״ט

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על כתובות כ״ח ×¢×´×‘ פני יהושע על כתובות ל׳ ×¢×´× »

1 תוספות על כתובות פתח ↗

ועל אשת אחיו - פר"ח דפריך בירושלמי אשת אחיו ולא יבמה היא לו וזקוקה לו ומה קנס וכרת שייך בה ומשני בשיש לו בנים מאשה אחרת ואיירי במת מן האירוסין והוא הדין דהוה מצי לאוקמה כשגירשה וקשה לר"י ב"ר אברהם לרב פפא דמוקי הך מתניתין במפותה בפרק בן סורר סנהדרין דף עד. ושם תקשי דהיכי מצי לאוקומי הכי הא נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה לקמן כתובות דף לח. וכיון דלעצמה מפותה אין לה קנס כדאמרינן בגמרא לקמן כתובות מ. ובריש נערה משום דמדעתה עבדה וכ"ת דקסבר תנא דמתניתין כר"ע דברייתא דקנסה לאביה הוי אם כן אכתי תיקשי ליה סיפא דקתני שם לו: הבא על בתו פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה תיפוק ליה דקנסה לאביה הוי דאי לעצמה תיקשי ליה דמחלה וממה נפשך תקשי סיפא ומיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עליה עד שלא מת ומת והוא הדין עד שלא בגרה ובגרה ולמאי דאמר בירושלמי דמפותה אינו פטור אלא מבושת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול אתי שפיר ומיהו בש"ס דידן משמע דאין לה אפי' קנס דמוקי הא דאלו הן הלוקין לקמן בגמ' כתובות דף לב. ביתומה ומפותה שאין לה קנס:

2 תוספות פתח ↗

מתני' אלו נערות. הבא על הנתינה - פי' בקונטרס דדוד גזר עליהם שלא לבא בקהל והיינו משום עבדות כדאמרינן בהערל יבמות עח: ושם ואין נראה לר"ת דהא משמע בגמרא ע"ב דנתינה הויא דאורייתא דקאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ"ד ראויה לקיימה כו' משמע דהויא דאורייתא דהא בקראי פליגי ובריש יש מותרות יבמות דף פה: ושם אמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ועוד דתנן מכות דף יג. אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל משמע דלקי עלה מדאורייתא דומיא דכל הנך דחשיב התם ומיהו איכא למימר דבכל הנהו נקט נתינה אגב ממזרת וכן צריך לומר ע"כ לרבא למאי דס"ד בהערל יבמות דף עו. ושם דבגירותן לית להו איסור חתנות ומ"מ אין נראה לר"ת פירושו דהא מסיק רבא בהערל ג"ז שם דבגירותן אית להו איסור חתנות וכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת איירי בגירות כמו הכא דבנכריותה לית לה קנס כדאמרינן לעיל בפ"ק כתובות דף יא. ושם יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בנכריותה וכן בקדושין בפרק האומר דף סו: תנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון ממזרת ונתינה כו' ועוד לפירוש הקונטרס כיון דעבדות ממש גזר עלייהו שמתוך כך נאסרו לבוא בקהל משום לא יהיה קדש א"כ אמאי יש לה קנס הא תנן בהדיא במתניתין דשפחה אין לה קנס ואי משום דנתינה מנטרא נפשה הא אמרינן בירושלמי דשפחה אפילו משומרת אין לה קנס ועוד דתנן בפרק עשרה יוחסין קידושין דף סט. דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ואמאי והא חרורי אסירי בשפחה כדתנן גיטין דף מא. לישא שפחה אינו יכול ומיהו הא י"ל דלאו ממש גזר עלייהו עבדות לאסור בלא יהיה קדש ונראה לר"ת דנתינה אסורה דאורייתא משום לא תתחתן כדמסיק רבא בהערל יבמות דף עו. ושם ודוד לא גזר עלייהו אלא שיעבוד ולאו לאוסרן בבנות ישראל דהא אסירי וקיימי מלאו דלא תתחתן אלא כדי שלא יטמעו בישראל והא דגזר בהו טפי מבשאר פסולי קהל משום דהוו אומה שלימה והא דקאמר התם כל מי שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי לידבק בהן לא לישא מהן אלא להיות בן חורין כמותן וכן הא דקאמר התם בימי רבי בקשו להתיר נתינים א"ר אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר לא שהיו רוצים להתירם לבא בקהל דהא מדאורייתא אסירי אלא בקשו לפטרן מעבדות להיות בני חורין ואמר להו רבי דאין יכולין להפקיע חלק מזבח ואע"ג דקיימא לן דהפקר ב"ד היה הפקר היינו לצורך אבל זה אינו צורך כל כך ומיהו בירושלמי משמע כפי' הקונט' בפ' עשרה יוחסין דקאמר התם נתינים יהושע ריחקם כלום ריחקם אלא משום פסול משפחה דא"ת משום פסול עבדות אלא מעתה הבא על הנתינה לא יהיה לה קנס משמע משום דיהושע גזר עליהם נפסלו מלבא בקהל וגזרת יהושע ודוד הכל גזירה אחת היא כדמוכח בהערל שם דף עט. ומיהו בירושלמי איכא למימר דסבר כמו שהיה ס"ד דרבא מעיקרא בהערל דבגירותן לית להו איסור חתנות ועוד י"ל דריחקן היינו שלא יטמעו בהן והא דאמרינן בהאומר בקדושין דף סח: ושם נכרית מנא לן דלא תפסי בה קדושין דכתיב לא תתחתן בם אומר ר"ת דאסיפיה דקרא סמיך ובתו לא תקח לבנך אבל רישיה דקרא מיירי בגירות וכענין זה מצינו בהערל יבמות דף עט. דפריך גבי בני שאול והכתיב לא יומתו אבות על בנים וע"כ לא פריך אלא מסיפא דקרא איש בחטאו יומתו דרישא דקרא מוקמינן ליה לפסול קרובים לעדות בפרק החובל ב"ק דף פח. ובפרק זה בורר סנהדרין דף כז::

2 תוספות על יבמות פתח ↗

ונתינים דוד גזר עליהן - בריש שמעתין פי' בקונטרס שגזר עליהן חתנות וכדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו' כלומר אין ראויין להדבק בישראל והשתא פריך דמשה גזר עליהן עבדות ואסור משום לא יהיה קדש ומשני דמשה לא גזר אלא לההוא דרא ויהושע בזמן שבהמ"ק קיים ומצינו למימר דלא נאסרו בשום פעם משום לא יהיה קדש כיון דלא גזר עליהן עבדות אף בזמן שאין בית המקדש קיים ודוד גזר עליהן חתנות ולא שעבדם לכולהו דרי ואתי שפיר הא דאין בנתינים תורת עבדים דתנן באלו נערות כתובות דף כט. ושם דהבא על הנתינה יש לה קנס ואילו בבא על השפחה תנן דאין לה קנס ואומר בירושלמי אפי' משומרת שלא נבעלה ועוד דאם יש בהם תורת עבדות ליתסרו חרורי בנתיני דמשוחרר אסור בשפחה כדאמר בחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אין יכול ובפרק עשרה יוחסין קידושין דף סט. קאמר דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ועוד יש לפרש דהכי פריך ולא עבדות ממש משה גזר עליהן ומסתמא גזר נמי שלא יתחתנו בהם דאין נכון שיתחתנו בהם כיון דנראין כעבדים ודוד נמי נוכל לומר דגזר עליהן עבדות כדי שלא יתחתנו בהם והשתא פריך שפיר דמשה גזר עליהן וניחא השתא הא דקאמר בימי ר' בקשו להתיר נתינים להפקיע שעבוד מהם ועל ידי כן יהיה מותר להתחתן בהם ומסיק דחלק מזבח מי יתיר וכיון דאישתייר בהן שעבוד של חלק מזבח אין הגון לידבק בהם ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ואם היו מפקיעין חלק עדה היו מותרים לגמרי ושוב לא יחול שום עבדות של חלק מזבח אפילו לכשיבנה ואין נראה לרבינו תם דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא לעיל יבמות דף עו. דבגירותן אית להו חתנות ותנן מכות דף יג. ואלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה ומיהו איכא למימר דנתינה אגב שיטפא דממזרת נקטה וכן צריך לומר למאי דהוה בעי רבא למימר דבגירותן לית להו חתנות דבכל דוכתא איירי בגירות גבי קנס ובעשרה יוחסין קידושין סט. במתניתין ונראה לרבינו תם דדוד גזר עליהם שעבוד והא דקאמר לעיל ראוי להדבק עם ישראל היינו להיות בני חורין כמותן אבל חתנות אסור מדאורייתא והא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים לא להתחתן בהם אלא להפקיע עבודתם ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקנו שלא ישתכח חלק מזבח ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ממילא בלא שום התרה ואם היה מופקע מהם שעבוד לגמרי שוב לא היה חל עוד עליהן וא"ת וכיון דנתיני אסירי מדאורייתא מלא תתחתן מאי שנא דמשוחרר מותר בהן ובשפחה אסור משום לא יהיה קדש וי"ל דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש לא שייך למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשאר פסולים ואם תאמר ומ"ש דממזר מותר בשפחה דתנן בהאומר בקידושין דף סט. ממזר נושא שפחה אפי' לכתחלה כדמוכח התם בגמרא ואמר ר"ת דלא שייך לא יהיה קדש בממזר דעיקרו בא מקדישות מאיסור דלא תפסי בו קידושין ואין להאריך:

3 סנהדרין פתח ↗

אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן. נִיסֵּת לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל, לְכוּתִי, לְחָלָל, לְמַמְזֵר וּלְנָתִין – מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן״, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כֹּהֶנֶת. ״הִיא״ בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין בּוֹעֲלָהּ בִּשְׂרֵיפָה. ״הִיא״ בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין זוֹמְמֶיהָ בִּשְׂרֵיפָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶת אָבִיהָ בִּשְׂרֵיפָה, וְאֶת חָמִיהָ בִּסְקִילָה. אָמַר מָר: יָכוֹל אֲפִילּוּ חִילְּלָה שַׁבָּת? חִילְּלָה שַׁבָּת – בַּת סְקִילָה הִיא! אֲמַר רָבָא: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאַחְמֵיר בְּהוּ רַחֲמָנָא בְּכָהֲנֵי, דְּרַבִּי בְּהוּ מִצְוֹת יְתֵירוֹת – תִּידּוֹן בִּשְׂרֵיפָה! קָא מַשְׁמַע לַן. מַאי שְׁנָא מִינֵּיהּ דִּידֵיהּ? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אִיהוּ, דְּאִישְׁתַּרְיָא לֵיהּ שַׁבָּת לְגַבֵּי עֲבוֹדָה; הִיא, כֵּיוָן דְּלָא אִשְׁתַּרְיָא שַׁבָּת לְגַבַּהּ, אֵימָא תִּידּוֹן בִּשְׂרֵיפָה. קָא מַשְׁמַע לַן. יָכוֹל אֲפִילּוּ פְּנוּיָה? הָא ״לִזְנוֹת״ כְּתִיב! כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִישׁוּת – עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״אָבִיהָ״ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת כׇּל אָדָם? אֶלָּא מַאי נִיהוּ – שֶׁזִּינְּתָה מֵאָבִיהָ? מַאי אִירְיָא בַּת כֹּהֵן? אֲפִילּוּ בַּת יִשְׂרָאֵל נָמֵי! דְּאָמַר רָבָא: אֲמַר לִי רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי, אָתְיָא ״הֵנָּה״ ״הֵנָּה״. אָתְיָא ״זִמָּה״ ״זִמָּה״. אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: קְרָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרָבָא, מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא בְּבַת כֹּהֵן וְלֹא בְּבַת יִשְׂרָאֵל. קָא מַשְׁמַע לַן. בַּת כֹּהֵן – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן. נִיסֵּת לְלֵוִי, לְיִשְׂרָאֵל, וּלְכוּתִי, וּלְחַלֵּל, לְנָתִין, וּלְמַמְזֵר מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּת אִישׁ כֹּהֵן״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כֹּהֶנֶת. מִשּׁוּם דְּאִינַּסְבָא לְהוּ לְהָנֵי, לָאו בַּת כֹּהֵן הִיא? וְתוּ, מִידֵּי ״כֹּהֶנֶת לְכֹהֵן״ כְּתִיב? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כִּי ״תֵחֵל לִזְנוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מַתְחֲלָא הַשְׁתָּא, אֲבָל הָא, כֵּיוָן דְּקָא מַתְחֲלָא וְקָיְימָא מֵעִיקָּרָא. דְּאָמַר מָר: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר״, כֵּיוָן שֶׁנִּבְעֲלָה לְפָסוּל לָהּ – פְּסָלָהּ. לְלֵוִי וְיִשְׂרָאֵל נָמֵי, ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ״, מִכְּלָל דְּכִי אִיתֵיהּ גַּבֵּיהּ לָא אָכְלָה, אֵימָא: לָא תִּידּוֹן בִּשְׂרֵיפָה. קָא מַשְׁמַע לַן. וּדְלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל וְאָכְלָה תְּרוּמָה – מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַחוֹמֶשׁ, וּמִיתָתָהּ בִּשְׂרֵיפָה. נִיסֵּת לְאֶחָד מִן הַפְּסוּלִין – מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, וּמִיתָתָהּ בְּחֶנֶק. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זוֹ וָזוֹ מְשַׁלְּמוֹת קֶרֶן וְלֹא חוֹמֶשׁ, וּמִיתָתָן בִּשְׂרֵיפָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶת אָבִיהָ – בִּשְׂרֵיפָה, וְאֶת חָמִיהָ – בִּסְקִילָה. מַאי אֶת אָבִיהָ וְאֶת חָמִיהָ? אִילֵּימָא: אֶת אָבִיהָ – מֵאָבִיהָ, וְאֶת חָמִיהָ – מֵחָמִיהָ, מַאי אִירְיָא בַּת כֹּהֵן? אֲפִילּוּ בַּת יִשְׂרָאֵל נָמֵי! בִּתּוֹ – בִּשְׂרֵיפָה, וְכַלָּתוֹ – בִּסְקִילָה. אֶלָּא, אֶת אָבִיהָ – בִּרְשׁוּת אָבִיהָ, וְאֶת חָמִיהָ – בִּרְשׁוּת חָמִיהָ. כְּמַאן? אִי כְּרַבָּנַן, הָאָמְרִי: נְשׂוּאָה יָצָאת לִשְׂרֵיפָה וְלֹא אֲרוּסָה. אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר: אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה בִּשְׂרֵיפָה. וְאִי כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָאָמַר: אֲרוּסָה יָצָאת לִשְׂרֵיפָה, וְלֹא נְשׂוּאָה. אֶת חָמִיהָ – חֶנֶק הוּא! שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּךְ הִיא הַצָּעָה שֶׁל מִשְׁנָה, לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר: כֹּל שֶׁהִוא לְמַטָּה מִמִּיתַת אָבִיהָ – וּמַאי נִיהוּ? נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל. דְּאִילּוּ נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל בְּחֶנֶק, הָכָא בְּמִיתַת אָבִיהָ בִּשְׂרֵיפָה. כֹּל שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמִּיתַת אָבִיהָ, וּמַאי נִיהוּ? אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל. דְּאִילּוּ אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא בִּסְקִילָה, הָכָא בְּמִיתַת חָמִיהָ בִּסְקִילָה. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: מִידֵּי ״לְמַעְלָה״ ״לְמַטָּה״ קָתָנֵי? אֶלָּא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְהָכִי קָאָמַר: אֶת אָבִיהָ – בִּרְשׁוּת אָבִיהָ, בִּשְׂרֵיפָה; וְאֶת חָמִיהָ – מֵחָמִיהָ, בִּסְקִילָה; וְכׇל אָדָם – בְּחֶנֶק. אָמַר רָבָא: מַאי שְׁנָא? אוֹ אִידֵּי וְאִידֵּי מַמָּשׁ, אוֹ אִידֵּי וְאִידֵּי רְשׁוּת. אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נְשׂוּאָה כַּאֲרוּסָה. מָה אֲרוּסָה חַד דַּרְגָּא מַסְּקִינַן לַהּ, מִסְּקִילָה לִשְׂרֵיפָה, אַף נְשׂוּאָה חַד דַּרְגָּא מַסְּקִינַן לַהּ, מֵחֶנֶק לִסְקִילָה. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי חֲנִינָא: הָא אִידֵּי וְאִידֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּשְׂרֵיפָה קָאָמַר? אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, וְאֵיפוֹךְ – אֶת אָבִיהָ בִּסְקִילָה, וְאֶת חָמִיהָ בִּשְׂרֵיפָה. וְהַאי דְּקָאָמַר ״אֶת אָבִיהָ״ – סִירְכָא בְּעָלְמָא נָקֵט. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִשְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, שְׁחִיטַת קֳדָשִׁים לָא לִיתְנֵי? הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא! אֶלָּא, דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. הָכָא נָמֵי, דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. הָכִי קָאָמְרִי: הִלְכְתָא לְמָה לִי? סוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא הֲלָכָה קָאָמַר. מַאי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דְּתַנְיָא: ״וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת״ – בְּנַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּנַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ נְשׂוּאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת״. הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל ״הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת״. הוֹצִיא הַכָּתוּב בַּת יִשְׂרָאֵל בִּסְקִילָה וּבַת כֹּהֵן בִּשְׂרֵיפָה. מָה כְּשֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל לִסְקִילָה – אֲרוּסָה וְלֹא נְשׂוּאָה, אַף כְּשֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב בַּת כֹּהֵן לִשְׂרֵיפָה – אֲרוּסָה וְלֹא נְשׂוּאָה. זוֹמְמֶיהָ וּבוֹעֲלָהּ בִּכְלַל ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם וְגוֹ׳״. בּוֹעֲלָהּ – מַאי ״כַּאֲשֶׁר זָמַם״ אִיכָּא? אֶלָּא: זוֹמְמֶיהָ בִּכְלַל מִיתַת בּוֹעֲלָהּ. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״, וְלֹא לַאֲחוֹתוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה יָצָאת לִשְׂרֵיפָה. יָכוֹל אֲפִילּוּ פְּנוּיָה? נֶאֱמַר כָּאן ״אָבִיהָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אָבִיהָ״. מָה לְהַלָּן זְנוּת עִם זִיקַת הַבַּעַל, אַף כָּאן זְנוּת עִם זִיקַת הַבַּעַל. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִי, מָה לְהַלָּן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה, אַף כָּאן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: יִשְׁמָעֵאל אָחִי, ״בַּת״ ״וּבַת״ אֲנִי דּוֹרֵשׁ. אָמַר לוֹ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה דּוֹרֵשׁ ״בַּת״ ״וּבַת״ נוֹצִיא זוֹ לִשְׂרֵיפָה? אִם מַשְׁמַע לְהָבִיא אֶת הַנְּשׂוּאָה, הָבֵיא אֶת הַפְּנוּיָה; וְאִם מַשְׁמַע לְהוֹצִיא אֶת הַפְּנוּיָה, הוֹצֵיא אֶת הַנְּשׂוּאָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא, אַהֲנִי גְּזֵירָה שָׁוָה לְמַעוֹטֵי פְּנוּיָה, וְאַהֲנִי ״בַּת״ ״וּבַת״ לְרַבּוֹת אֶת הַנְּשׂוּאָה. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: מִדְּקָאָמַר לֵיהּ ״בַּת״ ״וּבַת״, שְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ מִגְּזֵירָה שָׁוָה. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַאי ״בַּת״ ״וּבַת״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל בַּר אָבִין: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בִּזְכָרִים בֵּין תְּמִימִים לְבַעֲלֵי מוּמִין, יָכוֹל נַחְלוֹק בִּבְנוֹתֵיהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּת״ ״וּבַת״. וְרַבִּי עֲקִיבָא מִן ״הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ״ נָפְקָא. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי אִינְהוּ, אֲבָל בְּנוֹתֵיהֶן לָא. קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל,

4 יבמות פתח ↗

אָמַר רַב חָנָא בַּר אַדָּא: נְתִינִים — דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעוֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וְגוֹ׳״.

5 יבמות פתח ↗

הֲדַר אָמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא, בְּגוֹיוּתָן — לֵית לְהוּ חַתְנוּת, נִתְגַּיְּירוּ — אִית לְהוּ חַתְנוּת.

6 חולין פתח ↗

רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.

7 תוספות פתח ↗

8 תוספות על כתובות פתח ↗

אלא אונס בשלמא איהי כו' - תימה כיון דאונס ומפתה מיגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי ליגמרו מהדדי כדפריך בסמוך ומאי קאמר אלא אביה מנלן וי"ל דלהאי מילתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב ואונס שותה בעציצו וה"ה ה"נ אין אביה יכול לעכב וה"נ קאמר אביי בסמוך ורבא לא מסתבר ליה למימר הכי כיון דאיכא ק"ו וא"ת ואיהי גבי אונס אמאי איצטריך למיכתב נילף לאביי מסברא שלא יהא חוטא נשכר ולרבא מק"ו ויש לומר דלו תהיה לאשה אינו מיותר דאיצטריך לעשה ולדרשות דלעיל. מהר"ם. א"נ אביי ורבא לא הוו משנו הכי אלא בתר דגלי קרא בהדיא:

9 כתובות פתח ↗

וְרַב פָּפָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְאַבָּיֵי. דְּאָמַר אַבָּיֵי: בָּא עָלֶיהָ וּמֵתָה — פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״. לַאֲבִי נַעֲרָה, וְלֹא לַאֲבִי מֵתָה.

11 תוספות פתח ↗

וחד לאיתויי חייבי לאוין - הקשה ר"י בן רבינו מאיר אכתי נימא חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין ואכתי חייבי כריתות מנא לן ותירץ דלחייבי לאוין ועשה לא צריך אלא חד קרא דהא אי לאו דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע שיש בה הויה וראויה לקיימה לא הוה צריך קרא לרבויינהו הלכך מחד ריבויא מרבינן אין ראויה לקיימה דהיינו חייבי עשה וחייבי לאוין כיון דאית בהו הויה ואידך ריבויא לחייבי כריתות ולמאן דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוי חד ריבויא לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין וחייבי כריתות וא"ת ולשתוק מלו תהיה לאשה ולא יצטרך להנך ריבויי וי"ל דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה:

12 תוספות על כתובות פתח ↗

13 תוספות על כתובות פתח ↗

אייתרו להו תרי כו' - וחד ריבויא כתב באונס וחד במפתה וא"ת ומנא לן דחד לאתויי חייבי כריתות אימא דתרוייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד לאונס וחד למפתה וי"ל דלהא לא צריך דמגזרה שוה ילפינן אונס ומפתה מהדדי:

15 תוספות פתח ↗

חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים - משמע דהא בהא תליא דכיון דלא הוי ממזר קדושין תופסין וכן משמע בפרק החולץ יבמות דף מה: מה אשת אב דלא תפסי בה קדושין והוולד ממזר כו' ור"ע נמי משום דיליף בהחולץ דיש ממזר מחייבי לאוין קאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ותימה דלרבי יהושע אע"ג דאין ממזר מחייבי כריתות כדיליף בשילהי החולץ יבמות דף מט. מודה דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות כדפריך ס"פ ר"ג ביבמות דף נג. ושם איצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות ובפ' החולץ יבמות דף מד: ושם קאמר דלרבי יהושע פגום מיהא הוי מחייבי כריתות משום דעשאה זונה וזונה לא הויא אלא מהנהו דלא תפסי בה קדושין כדמוכח בתמורה דף כט: ושם וקאמרינן נמי בהחולץ יבמות דף מד: ושם הכל מודים בכותי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני דאע"ג דאמר אין ממזר מחייבי לאוין ה"מ חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין אבל כותי ועבד כו' ולא קאמר מאן הכל מודים ר' יהושע דאע"ג דאמר אין ממזר מחייבי כריתות ה"מ חייבי כריתות דתפסי בהו קדושין כו' אלמא דלר' יהושע אין קדושין תופסין בחייבי כריתות ואפ"ה לא הוי ממזר ולהכי לא מצי למימר דמודה בכותי ועבד ויש לומר דלר"ש התימני ולר"ע ודאי הא בהא תליא דליכא מידי דלא תפסי בה קדושין והוולד כשר רק שהוא דומה לאשת אב אבל לר' יהושע אע"ג דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות כדילפי' בסוף האומר קדושין סח. ושם לא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד כדיליף ר' יהושע בסוף החולץ יבמות מט. ושם אבל קשה דא"כ לר' יהושע אין קדושין תופסין באלמנה לכ"ג לרבא דאמר בפ"ק דתמורה דף ד: ושם כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דהתם פריך ליה והרי אלמנה לכ"ג דקאמר רחמנא לא יקח ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון אלמנה לכ"ג כו' ומשני אמר לך רבא שאני התם דא"ק לא יחלל חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים ולר' יהושע ליכא לשנויי הכי וא"ת בקדושין בסוף האומר דף סז: ושם כי משכח דלא תפסי קדושין באשת אב מאי פריך התם ואימא תרוייהו באשת אב הא לכתחלה הא דיעבד אמאי לא יליף מינה דכל היכא דהוי ממזר לא תפסי בה קדושין כיון דהא בהא תליא כדפירשנו וי"ל דאכתי לא שמעינן ממזרות בשאר חייבי כריתות כל כמה דלא מייתי התם היקישא דר' יונה דמלא יקח ולא יגלה דאיירי באשת אב ובשומרת יבם של אביו לא שמעינן מינה ממזרות באשת איש ובאחות אשה דיש היתר לאיסורן וכל דכוותייהו אבל לבסוף דמייתי היקישא דרבי יונה התם איכא למילף בעלמא כדפירשנו: וכן משמע בפרק ד' מיתות דליכא מאן דפליג דבחייבי כריתות לא תפסי קדושין וט"ו נשים דפוטרות צרותיהן מן החליצה ואי קדושין תופסין בחייבי כריתות א"כ היו עולין לחליצה כמו חייבי לאוין כדאמר התם בפ"ב מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין ולכך עולין לחליצה וההיא מתני' אתיא ככ"ע דהא קאמר עלה דבפלוגתא לא קא מיירי:

16 תמורה פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִישׁוּת עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. אִי רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי אִירְיָא אַלְמָנָה? נִיתְנֵי פְּנוּיָה! אַלְמָנָה אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבִנְיַן אָב הוּא — לָא נִיתַּסְרוּ, קָא מַשְׁמַע לַן. הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״הֵא לָךְ טָלֶה זֶה״ כּוּ׳. וְהָא שִׁפְחָה לְעֶבֶד מִישְׁרָא שַׁרְיָא! אָמַר רַב הוּנָא: אֶצְלוֹ קָאָמַר, וְהָא דְּקָתָנֵי ״עֶבֶד״ — לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא קָאָמַר. אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: לְעוֹלָם עַבְדִּי, וְכִי קָתָנֵי בְּעֶבֶד עִבְרִי. אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? שִׁפְחָה לְעֶבֶד עִבְרִי מִישְׁרָא שַׁרְיָא! הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּלֵית לֵיהּ אִשָּׁה וּבָנִים, דְּתַנְיָא: אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים — אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים — רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. מַתְנִי׳ וְאֵיזֶהוּ ״מְחִיר כֶּלֶב״? הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״הֵולָיךְ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב״. וְכֵן שְׁנֵי שׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל עֲשָׂרָה וְאֶחָד תִּשְׁעָה וָכֶלֶב, שֶׁכְּנֶגֶד הַכֶּלֶב אָסוּר, וְשֶׁעִם הַכֶּלֶב מוּתָּר. אֶתְנַן הַכֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁנַיִם״ וְלֹא אַרְבָּעָה. וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִין — ״הֵן״ וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״מְחִיר כֶּלֶב״ — זֶהוּ חֲלִיפֵי כֶלֶב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם״. אֵימָא אֶתְנַן זונה מַמָּשׁ, אִם כֵּן לא קרב הָווּ תְּלָתָא, ״גַּם שְׁנֵיהֶם״ — וְלֹא שְׁלֹשָׁה! מִי קָאָמְרִינַן אֲנַן אֶתְנַן וּמְחִיר? אֶתְנַן וְלֹא מְחִיר קָאָמְרִינַן. אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וָכֶלֶב״, מִדִּכְתִיב ״אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב״ — שְׁמַע מִינַּהּ. הַשּׁוּתָּפִין שֶׁחָלְקוּ, אֶחָד נָטַל כּוּ׳. אַמַּאי? נִיפּוֹק חַדא לַהֲדֵי כַּלְבָּא, וְהָנָךְ כּוּלְּהוּ לִישְׁתְּרוֹ! הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דִּטְפֵי דְּמֵי כֶלֶב מֵחַד מִינַּיְיהוּ, והאי וְהָהוּא טוּפְיָינָא דְּכֶלֶב שְׁדֵי בְּכוּלְּהוּ. אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה מוּתָּר כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזַקְיָא לְרַב אָשֵׁי: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן אֵין זְנוּת לִבְהֵמוֹת? אֲמַר לֵיהּ: לָא נִישְׁמוֹט לִישְׁתְּמִיט קְרָא לִכְתּוֹב ״אֶתְנַן זוֹנָה וָכֶלֶב״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִנַּיִן לְאֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה שֶׁמּוּתָּרִין? שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁנַיִם״ וְלֹא אַרְבָּעָה. וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״גַּם שְׁנֵיהֶם״ — ״הֵם״ וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן. אָמַר רָבָא: וְלַד הַנִּרְבַּעַת אֲסוּרָה, הִיא וּוְלָדָהּ נִרְבְּעוּ. נוֹגַחַת אֲסוּרָה, הִיא וּוְלָדָהּ נָגְחוּ. וְלַד מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד — מוּתָּר. מַאי טַעְמָא? לְאִימֵּיהּ אַקְצְיַהּ, לְאִימֵּיהּ פָּלְחִי לַהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: וְלַד מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד — אָסוּר. מַאי טַעְמָא? דְּנִיחָא לֵיהּ בְּנִיפְחֵיהּ. אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי, אָמַר רַב: הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ שׁוֹר הַנִּסְקָל, מְקוּדֶּשֶׁת. בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מַאי טַעְמָא? אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא. אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: נִיחָא לֵיהּ גַּבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה בְּנִיפְחֵיהּ, גַּבֵּי שׁוֹר הַנִּסְקָל — לָא נִיחָא לֵיהּ בְּנִיפְחֵיהּ. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, גַּבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב: ״וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמוֹהוּ״, כֹּל שֶׁאַתָּה מְהַיֶּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ. גַּבֵּי שׁוֹר הַנִּסְקָל כְּתִיב: ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ — בְּשָׂרוֹ אָסוּר, פִּרְשׁוֹ מוּתָּר. מַתְנִי׳ נָתַן לָהּ מָעוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְכׇל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ — אָסוּר. נָתַן לָהּ מוּקְדָּשִׁין — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. עוֹפוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין, שֶׁהָיָה בַּדִּין: מָה אִם הַמּוּקְדָּשִׁין, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן — אֵין אֶתְנַן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן; עוֹף, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנַן וּמְחִיר חָל עָלָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְכׇל נֶדֶר״ — לְהָבִיא אֶת הָעוֹף. כׇּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ — וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְלַד טְרֵפָה לֹא יִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: כְּשֵׁירָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה — פְּסוּלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ טְרֵפָה — אֵין פּוֹדִין אוֹתָן, שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נָתַן לָהּ חִיטִּין וַעֲשָׂאָתַן סוֹלֶת, זֵיתִים וַעֲשָׂאָתַן שֶׁמֶן, עֲנָבִים וַעֲשָׂאָתַן יַיִן. תָּנֵי חֲדָא: אֲסוּרִים, וְתַנְיָא אִידַּךְ: מוּתָּרִין. אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּנֵי גּוּרְיוֹן דְּמִן אַסְפּוֹרַק — בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית הִלֵּל סָבְרִי: ״הֵם״ — וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן, ״הֵם״ — וְלֹא שִׁינּוּיֵיהֶן. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: ״הֵם״ — וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶן, ״גַּם״ — לְרַבּוֹת שִׁינּוּיֵיהֶן, וּלְבֵית הִלֵּל, הָכְתִיב ״גַּם״! ״גַּם״ לְבֵית הִלֵּל קַשְׁיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — פְּרָט לְפָרָה, שֶׁאֵין בָּאָה לַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְרַבּוֹת אֶת הָרִיקּוּעִין. מַאן חֲכָמִים? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: נָתַן לָהּ זָהָב, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין עוֹשִׂין רִיקּוּעִין, אֲפִילּוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת. נָתַן לָהּ מוּקְדָּשִׁין — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין כּוּ׳. וְיִהְיוּ מוּקְדָּשִׁין אֶתְנַן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה עוֹפוֹת שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן — אֶתְנַן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן, מוּקְדָּשִׁים שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן — אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְנַן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְכׇל נֶדֶר״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנָּדוּר. טַעְמָא דְּמַעֲטִינְהוּ קְרָא, הָא לָא מַעֲטִינְהוּ קְרָא הֲוָה אֲמִינָא: כִּי יָהֵיב לַהּ מוּקְדָּשִׁין — חָל עֲלֵיהֶן אֶתְנַן וּמְחִיר? וְהָא לָאו מָמוֹנָא הוּא! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: בְּמַמְנֶה עַל פִּסְחוֹ, וְרַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה״. הַחֲיֵיהוּ מִשֶּׂה, מִכְּדֵי אֲכִילָה וְלֹא מִכְּדֵי מִקָּח. רַבִּי אוֹמֵר: אַף מִכְּדֵי מִקָּח, שֶׁאִם אֵין לוֹ מַמְנֶה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ, וּמְעוֹתָיו חוּלִּין, שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִקְדִּישׁוּ יִשְׂרָאֵל פִּסְחֵיהֶן. כָּל הָאֲסוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וְכוּ׳. אָמַר רַב: כָּל הָאֲסוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וַלְדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִים, וְתָנֵי עֲלַהּ: וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת שֶׁעִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר ״עוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא״, וְרַבָּנַן סָבְרִי ״לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא״, אֲבָל נִרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּרִין. רָבָא אָמַר: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם אָסוּר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר. אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִין. וְרָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: וְלַד נִרְבַּעַת אָסוּר, הִיא וּוְלָדָהּ נִרְבְּעוּ, וְלַד נוֹגַחַת אָסוּר, הִיא וּוְלָדָהּ נָגְחוּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן מוּקְדָּשִׁין, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר בִּיזּוּי מִילְּתָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא. אֲבָל נִרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן חוּלִּין, הוֹאִיל וְהִשְׁתַּנּוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּרִין. רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן חוּלִּין, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: בִּיזּוּי מִילְּתָא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: הוֹאִיל וְהִשְׁתַּנּוּ — מוּתָּרִין, אֲבָל נִרְבְּעוּ כְּשֶׁהֵן מוּקְדָּשִׁין — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִין.

1 משנה אלו נערות שיש להם קנס ופי' רש"י אם אנסן אדם. ולכאורה יש לדקדק דהו"ל למימר אם פיתה אותן או אנסן דהא מפותה כתיב ברישא דקרא ועוד דלרב פפא בסנהדרין דף ע"ג לא מיתוקמא סיפא דמתניתין דחייבי כריתות אלא דוקא במפותה כמ"ש התוספות כאן בד"ה ועל אשת אחיו ולכאורה היה נראה דהוכרח רש"י לפרש דאיירי באונס משום גיורת ומשוחררת דלא שייך בהו ונתן לאבי הנערה דע"כ דהא דיש להן קנס היינו לעצמן ואי במפותה הא מחלה ועי"ל כיון דעיקר רבותא דמתני' דאלו נערות פסולות שיש להן קנס אתי לאשמעינן כדמפרש הש"ס בסמוך לאפוקי מהני תנאי דדרשי ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכיון דקרא דולו תהיה לאשה כתיב באונס ומש"ה נקט רש"י נמי במילתיה אונס וממילא דה"ה למפותה כן נ"ל וק"ל:

2 בתוספות בד"ה אלו נערות הבא על הנתינה פי' בקונטרס דדוד גזר וכו' ואין נראה לר"ת דהא משמע בגמרא דנתינה דאוריית' כו' ומ"מ אין נראה לר"ת פירושו כו' ועוד לפי' הקונ' כיון דעבדות ממש גזר נאסרו משום לא יהיה קדש א"כ אמאי יש להם קנס עכ"ל. וקודם שנבא ליישב שיטת רש"י ז"ל אבאר תחילה פי' לשון התו' דלכאור' יש לתמוה טובא בלשונם דנראין דברי ר"ת כסותרין זא"ז דממאי דקשיא לי' מעיקר' משמע דפשיט' ליה דלפי' רש"י איסו' נתינה מדרבנן ומש"ה מפרש דבכל הנך נקט נתינה אגב ממזרת וע"ז כתבו מ"מ אין נראה לר"ת פירושו והקשו וע"ק כיון דעבדות ממש גזר נאסר לו משום לא יהיה קדש וא"כ משמע דלפרש"י נמי איסור נתינה מיהא מדאוריית' וכן משמע ג"כ מהא דמקשו על פי' רש"י מפ' האומר דלפירושו הוי מדאורייתא דאל"כ מאי קשיא להו מפ' האומר טפי מכל הנך שכתב דנקט נתינה אגב ממזרת אע"ג דקתני מילתא דליתא דהא אין לוקין על נתינה א"כ מכ"ש דאיכא למימר בפ' האומר נמי נקט נתינה אגב ממזרת דלקושטא דמילתא שייך מיהא עיקר הדין דקרי לה יש קדושין ויש עבירה מדרבנן אע"כ דמשמע להו השתא דלפירש"י אסורה מדאוריית' משום לא יהיה קדש כיון שגזרו עליהם עבדות ואהא קשיא להו שפיר מפרק האומר דקתני יש קדושין ויש עבירה דלפירש"י אין קדושין בנתינה דהוי כשפחה וא"כ הדברים סותרים זא"ז בכוונת ר"ת בפירש"י והיה נ"ל לכאורה דבאמת לשון התוספ' אינם מסודרים בזה הדיבור אלא כמו לשון מסורס הוא דמעיקרא הוי משמע ליה לר"ת דלשיטת רש"י נתינה אסורה מדאורייתא משום לא יהיה קדש והוי קשיא ליה כל הנך קושיות אמאי לא תפסי בה קדושין ואמאי יהבינן לה קנס ולבתר דמסיק ומיהו י"ל דלאו עבדות ממש גזר עלייהו אלא איסורא דרבנן בעלמא בתר הכי קשיא ליה לר"ת כל הנך קושיות דמקשי ליה מעיקרא דהא ודאי בכמה סוגיות משמע דהוי מדאוריית' כך היה נ"ל לכאורה וכדמשמע קצת מפי' התוספות בפרק הערל. אמנם לאחר העיון נלענ"ד דאין צורך לכל זה אלא דלעולם לא הוי משמע ליה לר"ת בכוונת רש"י שיהיה איסור נתינה של גזירת דוד מדאורייתא אלא פשטא דלישנא משמע דהוי דרבנן דמתוך שגזר עליהן עבדות נאסרו לבא בקהל והיינו דקשיא ליה מעיקרא כל הנך קושיות מכמה סוגיות דמשמע דהוה בנתינה איסורא דאורייתא ולבתר דשני כל הנך קושיות דאיכא למימר דאגב ממזרת נקט נתינה ולעולם דהוי מדרבנן אכתי אין נראה לר"ת פירוש זה דאכתי היא גופא קשיא דכיון דדוד גזר עלייהו ועשאם כעבדים גמורים לענין פסולי קהל א"כ מה"ט גופא ליפסלו מדאוריית' דאפי' בדיעבד לא ליתפסו קדושין דכיון דהפקר ב"ד הפקר הו"ל עבדים גמורים ולילקי נמי לילקו בשביל לא יהיה קדש כדמשמע מלשון רש"י בפרק הערל בד"ה משה גזר עליהן. והיינו דמסיק לבסוף דאפ"ה לאו עבדות ממש גזר עלייהו כן נראה לי בישוב לשון התוספות:

3 ומעתה נבא לבאר שיטת רש"י ותחילה אבאר מאי דקשיא לי לפי הבנת התו' בשיטת רש"י ז"ל דלא משמע לי' דשייך לאו דלא תתחתן בנתינה ואחר נשיקות עפרם תמיה לי טובא האיך אפשר לומר כן דהא רש"י ז"ל גופיה מפרש להדיא בסנהדרין בריש דף נ"א דכותים ונתינים שייך בהו לאו דלא תתחתן בם וכן מפרש ג"כ להדיא במסכת מכות בפירוש המשנה דאלו הן הלוקין בד"ה נתינה מן הגבעונים הוא ומלקות משום לא תתחתן בם וא"כ לפ"ז טפי הו"ל לאקשויי על פרש"י מדידיה אדידיה ויותר יש לתמוה על מורי זקיני ז"ל שהאריך בשמעתין ליישב שיטת רש"י ז"ל ולא הרגיש בזה:

4 נחזור לענינינו דלפי מ"ש ממילא נתיישב' שיטת רש"י ז"ל לנכון דודאי ס"ל לרש"י דשייך לאו דלא תתחתן אף בגירותן והיינו כמו שפירש להדיא במסכת סנהדרין ובמכות אלא משום דבפרק אין מעמידין מסיק הש"ס דאפילו בגיותן לא שייך לאו דלא תתחתן אלא כשבא עליה דרך אישות משא"כ כשבא עליה דרך זנות לא שייך לאו דלא תתחתן וא"כ משמע דכ"ש דבגירותן שייך לחלק בכך והשתא א"ש טובא דהנך דסנהדרין ודמכות איכא לאוקמי שפיר משום לאו דלא תתחתן כשבא עליה דרך אישות משא"כ מתני' דהכא דאלו נערות שיש להן קנס דע"כ איירי שבא עליה דרך זנות ומש"ה לא מצי רש"י לפרש משום לאו דלא תתחתן לכך הוצרך לפרש מטעמא אחרינא דדוד גזר עלייהו משום חשש איסור עבדות ממילא אין לחלק בין דרך אישות לדרך זנות דהא עיקר איסור לא יהיה קדש היינו דרך זנות ממילא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כך היה נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ האיך מפרש רש"י בכותים במשנתינו דטעמא משום דגירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן ולמאי דפרישית הא לא שייך לאו דלא תתחתן בביאה דרך זנות אע"כ דאפ"ה א"ש דנהי דלא שייך בהו מלקות בביאתם דרך זנות אפ"ה קתני לה במתניתא לרבותא דיש להן קנס אע"ג דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה דהא אסור לקיימן דרך אישות משום לאו דלא תתחתן וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דבנתינה נמי מצי לפרש כן. מיהו גם בזה יש ליישב דמשמע ליה לרש"י דהא דנקט בהאי בבא דרישא הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית וקשיא ליה אמאי נקט הנך תלת טפי משאר חייבי לאוין ואי פרטי קחשיב ליתני נמי אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כי היכי דקתני לה בכל דוכתי כדמקשו בתוספות או דלא ליתני אלא חד מינייהו ממזרת לחודיה אע"כ משמע ליה לרש"י דבכל חד מהנך תלת איכא רבותא באפי נפשיה ובממזרת איכא רבותא אע"ג דאיכא מלקות אף בביאת זנות ואסור נמי לקיימה אפ"ה יש לה קנס וממילא שמעינן דה"ה לכל חייבי לאוין אלא דאפ"ה איצטריך למיתני נמי נתינה דאע"ג דדוד גזר עליהן עבדות והיא בכלל שפחה וקס"ד דאין קנס לשפחה כמו שהקשו בתוספות קמ"ל דאפ"ה יש לה קנס דלא דמיא לשפחה גמורה ואיצטריך נמי למיתני כותית דאשמעינן הא מילתא גופיה דכותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן כן נ"ל נכון בעזה"י. ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' דבכל הני סוגיות שהביאו התוספות דמשמע דנתינה הוי דאורייתא איכא לאוקמי כולהו כשבא עליה דרך אישות דוק ותשכח זולת האי דמשנתינו דע"כ איירי בביאת זנות הוצרך רש"י לפרש משום חשש עבדות וכדפרישית ודוק היטב. עוד נראה לי ליישב שיטת רש"י בדרך אחר יותר נכון שהוא דרך האמת לענ"ד ולומר דמ"ש רש"י דוד גזר עלייהו לאו משום פסול עבדות דלא יהיה קדש איירי שלא מצאתי בשום לשון מפירושי רש"י בכל הסוגיות דמייתי קרא דלא יהיה קדש לענין פסול נתינים אלא מ"ש כאן דדוד גזר עליהם היינו דמתוך גזירת דוד שייכי בלאו דלא תתחתן משא"כ אי לאו גזירת דוד לא הוי שייך בהו לאו דלא תתחתן כ"א בדור הראשון שנתגיירו ממש ולא בדורותיהם וכמו שכתב מורי זקיני ז"ל בשמעתין בתחילת דבריו בשם הרמב"ן והרשב"א והרב המגיד ז"ל אלא שחזר בו מ"ז תכ"ד משום דלא משמע ליה סתימת לשון רש"י לפרש כן בכוונתו. אמנם כן לענ"ד הדברים מבוארים ומוכרחים מתוך פירש"י ז"ל ומתוך סוגית הש"ס דפ' הערל דע"כ הא דאמר רב התם נתינים דוד גזר עלייהו ומייתי לה מקרא דוהגבעונים לא מבני ישראל המה משמע פשטא דמילתא דלענין פסולי קהל איירי ואמתניתין דהתם קאי והיינו דאמר קרא לא מבני ישראל המה והיינו דאמרינן נמי התם דקאמר דוד שאין ראויה לדבק באומה זו ובכל הסוגיא דהתם מפרש רש"י להדיא דלענין פסולי קהל איירי וא"כ משמע להדיא דמשום לאו דלא תתחתן לא הוי מיתסרי אלא אותן שנתגיירו בעצמן ולא בדורותיהם אלא דדוד גזר לכולהו דרי וכן בהא דמקשה הש"ס משה גזר עלייהו דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך ופירש"י מדקרינן לחוטבי עצים באנפייהו ש"מ לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים נינהו וכוונתו מבואר דאס"ד דבכלל גרים הוי הא כבר כתיב וגרך אשר בשעריך וליכא למימר נמי דעכו"ם גמורים נינהו דא"כ למה נכנסו בברית דהא כתיב בתריה לעברך בברית ה' אלהיך אלמא דנתחייבו במצו' אע"כ דלפי סברת המקשה עבדים נינהו ונהי דתפסי בהו קידושין בדיעבד כדמוכח במשנה דהאומר היינו משום דלאו עבדים גמורים נינהו כיון דלא שייך בהו קנין הגוף ממש אלא שיעבוד בלבד וממילא דלא קרינן בהו עם הדומה לחמור ולא שייך בהו נמי קרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה אלא דאפ"ה ממילא דאסורין לבא בישראל מגזירת משה כיון דלאו בכלל גרים נינהו ולאו בכלל ישראל נינהו אלא שעשאן כעבדים לענין איסור קהל נמצא דכל זה לפי סברת המקשה דהוי משמע ליה דמשה לכוליה דרי גזר משא"כ לבתר דמסיק הש"ס דמשה לא גזר אלא אהאי דרא לחוד והיינו להא מילתא גופיה דלאו בכלל גרים נינהו ולאו בכלל ישראל נינהו משא"כ לשאר דרי הוי הוא שפיר בכלל גרים לענין לאו דלא תתחתן דשייך בהם לבד ולא בדורותיהם אלא דמ"מ אותן הדורות שנולדו מאותן שהיו בימי משה ע"כ היו צריכין להתגייר מחדש שהרי אביהם עדיין לא באו לכלל גרים גמורים ואף אם היו מתגיירין מחדש עדיין היו אסורים לבא בקהל הן עצמן דהא הלאו דלא תתחתן שייך נמי בגירותן אלא לענין זה היה מועיל להם מה שנתגיירו מחדש לענין שיהיו בניהם מותרין לבא בקהל דישראלים גמורים נינהו לפי השיטה שכתבתי. אלא דלאחר שגזר עליהן יהושע על כל הגבעונים שבאו בימיו שיהיו בהוייתן כ"ז שבית המקדש קיים באותו ענין ממש שהיו מגזיר' משה שלא יבואו לכלל גרים גמורים וכל שכן שלכלל ישראל לא יבואו. והיינו משום שבאו ברמאות ועוד כדי שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים כ"ז שב"ה קיים שאם היו רשאין להתגייר בגירו' גמור ויהיו בניהם כישראלים גמורים ממילא היו מופקעים משיעבוד עבודת עבד נמצא דלפ"ז משום גזירת יהושע היו דין הנתינים כל זמן שב"ה קיים שלא היו רשאין להתגייר מחדש כלל בגירות גמור וא"כ ממילא מילתא דפשיטא היא דקיימי בלאו דלא תתחתן דשייך אפילו בגירות גמור כ"ש הכא שלא הועיל להם הגירות אלא להוציאם מכלל עכו"ם גמורים אלא דאכתי אי לאו דגזר עלייהו דוד היו רשאין להתגייר מחדש לאחר שחרב הבית בגירות גמור ונהי דאינהו גופייהו אכתי באיסור דלאו דלא תתחתן הוו קיימי דהא שייך נמי בגירותן אלא דאפ"ה היה מועיל להם הגירות מחדש שיהיו בניהם מותרין לבא בקהל דהוו כישראלים גמורים אלא שדוד גזר עליהן שיהיו בהווייתן לעולם כמו בימי משה ויהושע. וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל דנתינים שבזמן הזה לא הוי שייכי בלאו דלא תתחתן שהיו יכולין להתגייר מחדש והיו בניהם מותרין לבא בקהל אלא דמשום גזירת דוד אסורין לעולם בלאו דלא תתחתן כיון שא"א להם לבא לכלל ישראלים גמורים לעולם. ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י ז"ל ביבמות פרק הערל בד"ה מחוטב עציך שכתב ש"מ לאו בכלל ישראל ולאו בכלל גרים נינהו ולכאורה הוא כמו כפל לשון אמנם למאי דפרישית א"ש דלא הוי בכלל גרים היינו הן בעצמן ומ"ש ולאו בכלל ישראל נינהו היינו לענין בניהם שנולדו להם ואין להאריך כאן יותר ומה שיש לדקדק עוד אבאר בפרק הערל אי"ה כן נראה לי נכון בעזה"י ודוק היטב:

5 בד"ה ועל הכותית פי' בקונטרס דקסבר כותים גירי אריות הן כו' וזהו לפי שיטתו כדס"ד מעיקרא בהערל עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא אירי' דרש"י ז"ל מפרש דהא דמסקינן בהערל דבגירותן לית להו חתנות היינו דלשון לא תתחתן לא שייך בגיותן ומש"ה הדר ביה רבא וקאמר דקרא דלא תתחתן איירי נמי בגירותן אבל דמילתא דפשיטא היא דאיירי נמי בגיותן כיון דאפי' לאחר שנתגיירו אסור כ"ש קודם שנתגיירו וכמ"ש בכמה דוכתי ליישב בזה כמה סוגיות בגמרא בפרק האומר בקדושין ובעכו"ם פרק אין מעמידין דף ל"ו ע"ב ואין להאריך כאן והמשכיל יבין מדעתו. ועיין בזה בלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפרק הערל שכתב ג"כ על הדרך שכתבתי ומה שיש לי לדקדק בדבריו אין כאן מקומו:

6 בא"ד ומה שפירש דקסבר כותים גירי אריות הן לא נהירא כו' עיין בס' מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל שהאריך בזה ומסיק דאף למ"ד גירי אריות הן לאו כודאי עכו"ם מחזקינן להו אלא בספק ע"ש ולענ"ד שדבריו מוכרחי' דאדרבה קשיא לי בשיטת התוספות דפשיטא להו דסתם מתניתין דהכא ע"כ סבר דכותים גירי אמת הן ובריש פ"ק דחולין מסקינן דרב אשי לא בעי לאוקמי מתני' דהכל שוחטין כאביי ורבא לאתויי כותי משום דס"ל לר"א כותים גירי אריות הן וא"כ מאי אולמי' סתם מתני' דהתם מסתם מתניתין דהכא אלא על כרחך דשיטת רש"י ז"ל דסתם מתניתין דהכא נמי ס"ל דגירי אריות הן דהכי הילכתא למסקנא דרב אשי והיינו כדברי מורי זקיני זצ"ל ועיין בל' התוספות בפ' כל הגט דף כ"ה בד"ה הלוקח יין מבית הכותים שכתבו ג"כ דאף למ"ד כותים גירי אריות הן אפ"ה כיון שפורשין מעבודה זרה יותר משאר עכו"ם לא הוי כעכו"ם גמורים ע"ש ודו"ק:

7 בתוספות בד"ה ועל אשת אחיו וכו' וקשה לריב"א לרב פפא דמוקי הך מתני' במפותה בפרק בן סורר וכו' וכ"ת דקסבר תנא דמתני' כר"ע דברייתא וכו' ומיהו בירושלמי וכו' עד סוף הדיבור. ובתוס' פ' בן סורר כתבו עוד דא"א לומר כן אליבא דר"פ דתנא דמתני' ס"ל כר"ע דברייתא דהא ר"פ אית ליה חידוש הוא שחדשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם ולקמן בפירקין דף ל"ח ע"ב משמע דמאן דאית ליה חידוש ע"כ סובר כר"ע דמתני' וכאן לא כתבו התוספות מזה כלום. ומורי זקיני הגאון בס' מגיני שלמה בשמעתין כתב דדברי תוס' דסנהדרין קשין להולמן דנהי דר"פ גופא אית ליה חידוש היינו משום דס"ל כר"מ משא"כ תנא דמתניתין ע"כ לית ליה חידוש דא"כ תיקשי בתו וכולהו חייבי מיתות דפטר תנא דמתני' בהדיא מתשלומין וא"כ שפיר מצינן למימר דתנא דמתני' ס"ל כר"ע דברייתא עכ"ל מורי זקיני זצ"ל וכתב שלא מצא מקום ליישב קושיא זו ואני בעניי ישבתי בכמה אופנים אלא שלא יישרו בעיני לסתימות ל' התוספות ועכ"ז מצאתי דרך ישר דעיקר קושית התוספות שם משום דהתם מקשה הש"ס ברייתא דקתני חטא אלו חייבי כריתות דניתן להצילו בנפשו אמתני' דהכא דמחייב קנס ומשנינן התם כמה שינויי לאוקמי מתני' דהכא כחד תנא כרבי יהודה או כר' יונתן בן שאול ע"ש אלא דר"פ לא ניחא ליה לאוקמי מתני' כיחידאי ומוקי לה במפותה וד"ה וא"כ מקשו התוספות שפיר דהאיך קאמר ר"פ דאתיא כד"ה דאדרבא לאוקימתא דר"פ קשיא אשת אחיו וע"כ צריך לאוקמי כר"ע דברייתא וכיון דר"פ ס"ל כר"ע דמתני' לא הויא ד"ה ואדרבא טפי הו"ל לאוקמי כאינך אוקימתא דלדידהו שפיר מיתוקמא כר"ע דמתני' ואמאי מוקי ר"פ דלא כהלכתא דנהי דבעיקר מימרא דידיה במאי דאית ליה חידוש ע"כ לית ליה כתנא דמתני' מ"מ השתא לאוקימתא דידיה פליג אמתני' בתרתי חדא לענין חידוש וחדא דתנא דמתני' סובר כר"ע דברייתא ואיהו ס"ל כר"ע דמתני' בשלמא אי מצי סבר נמי כר"ע דברייתא הוי א"ש הא דקאמר וד"ה משום דלא חייש כלל לר"ע דמתני' ומאי דהוי אליבא דהלכתא שפיר מיקרי ד"ה כדאשכחן בדוכתי טובא משא"כ אינך אמוראי דמוקי כיחידאי אפשר דכולהו לר"פ הוי דלא כהלכתא. משא"כ כיון דאיהו גופא ס"ל כר"ע דמתני' מקשו שפיר כן נלע"ד נכון בכוונתם שם. משא"כ הכא לא דייקו לשון ד"ה אלא אעיקר אוקימתא דר"פ קשיא להו דלא מיתוקמא כלל וזה שדקדקו כאן וכתבו וכ"ת דתנא דמתניתין סבר כר"ע אע"ג דר"פ לא ס"ל כוותיה ודו"ק:

8 בגמרא והני בני קנסא נינהו איקרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ויש לדקדק מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות הכי לפמ"ש התוספות דולו תהיה לאשה ע"כ לאו יתורא הוא דא"כ לא הוי משני מידי אע"כ דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה ומפשטא דקרא דמשמע אשה הראויה לו ודאי לא מצי לאקשויי דנהי דאינו רשאי לקיימה אם אינה ראויה לו אכתי מנ"ל דפטור נמי מקנס בשלמא אי מיתורא דקרא מקשה א"ש דלענין דאינו רשאי לקיימה לא איצטריך קרא יתירא כדאמרינן לקמן דלית לן למימר אתי עשה ודחי ל"ת כיון דבעינן מדעתה אבל לסברת התוספ' דליכא שום יתורא קשה. ודוחק לומר דמשמע לתלמודא בפשיטות דהיכא דלא קרינן ולו תהיה לאשה לא קרינן ונתן לאבי הנערה חמשים כסף דלאו מילתא פסיקא הוא והיכא דאיתמר איתמר וכל כה"ג לא הוי שתיק הש"ס לפרושי בהדיא. ועוד דלקמן בסמוך בפלוגתא דר"ש התימני ור"ש בן מנסיא משמע להדיא דמייתורא דקרא קא דרשי דאי מפשטא דקרא כדפרישית א"כ פשיטא דבעינן אשה הראויה לקיימה כדכתיב בהדיא לא יוכל לשלחה כל ימיו אע"כ דמלו תהיה דמיותר לדרשא פליגי במשמעות דורשין לכך נראה דודאי הנך תנאי דבסמוך מיתורא דקראי ילפי דלא איצטריכו להו למידרש ולו תהיה מדעתה דשפיר ידעינן מק"ו דמפותה כרבא לקמן דף ל"ט ע"ב או מסברא כאביי והיינו דמקשה הש"ס נמי הכי בפשיטות איקרי כאן ולו תהיה לאשה היינו מיתורא ומשני ר"ל ור"פ דשיתא קראי כתיבי וע"כ דחקינן למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא אלא דאכתי לפמ"ש התוס' לקמן דף ל"ט דולו תהיה לאשה לא מייתר כלל ודאי קשה וצ"ע:

9 שם ההוא מיבעי ליה לכדאביי. וכו' ומסקי' נמי חד לכדאביי ואע"ג דלקמן דל"ט אמרינן דלרבא מספקא ליה אי איתא לדאביי וללישנא קמא משמע דרבא לית ליה הא דאביי וכפרש"י שם מ"מ נראה דלרבא נמי איצטריך ליה חד קרא למידרש מיניה לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת כמ"ש שם התוספות בד"ה מאי בוגרת ולאביי לא איצטריך ליה קרא להכי כמו שאפרש שם ונקט הכא לכדאביי משום דהלכתא כוותיה דלא שבקינן פשיטותא דאביי משום ספיקא דרבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

10 קונטרס אחרון ע"ב ההיא מיבעיא ליה לכדאביי דאמר בא עליה ומתה פטור ונראה דמה"ט פסק הרמב"ם ז"ל כאביי אע"ג דמשמע לקמן דף ל"ט דללישנא קמא רבא פליג אדאביי אפ"ה מדקאמר סתמא דתלמודא ההיא מיבעיא ליה לכדאביי ומסיק נמי חד לכדאביי אלמא דהכי הלכתא:

11 בתוספות בד"ה וחד לאתויי חייבי לאווין הקשה ריב"ם וכו' ותירץ דלחייבי לאווין ועשה לא צריך אלא חד קרא וכו' עכ"ל. והיינו משום דלר"ל לא איצטריך לרבויי חייבי לאווין דלוקה ומשלם דהא ר"ל מוקי למתני' כר"מ דבכל דוכתי אית ליה דלוקה ומשלם ומוקי לקרא דכדי רשעתו למיתה ומלקות כדלקמן ולר"פ נמי ע"כ מוקי למתניתין כעולא דיליף מג"ש דתחת תחת דמשלם ואינו לוקה או דס"ל לרב פפא כר' יוחנן דמוקי למתני' בלא אתרו ביה דבכל דוכתא משלם וק"ל ועיין בסמוך:

12 גמרא ור"פ נמי מבעי ליה לג"ש. ויש לדקדק מאי פשיטות דר"פ איצטריך ליה קרא לג"ש דלמא יליף ג"ש מאשר לא אורסה כר"ע דברייתא לקמן דף ל"ח ול"ל דאכתי תקשי להנך תנאי דפליגי אר"ע דברייתא ולית להו ג"ש דאשר לא אורסה ואיצטריך קרא לג"ש דבתולה א"כ מנ"ל לרבויי חייבי כריתות הא ליתא דהא לקושטא דמלתא הא דחייבי כריתות יש להן קנס פלוגתא דתנאי היא בסמוך וא"כ דלמא מאן דפליג אר"ע דברייתא כר"ש ב"מ ושמעון התימני ס"ל. ותנא דמתני' מוקי כר"ע דברייתא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה ועל אשת אחיו דלר"פ ע"כ מוקי למתני' כר"ע דברייתא. ונלע"ד ליישב משום דלר"ע דברייתא לא איצטריך ליה לר"פ לרבויי חייבי לאווין וחייבי כריתות מקראי דבתולה הבתולה דהא לקמן דף ל"ח ע"ב מסקינן דלר"ע דברייתא ע"כ פשטא דקרא קרינן ביה אשר לא אורסה ולאשמעינן דבא על נערה המאורסה פטור מקנס דלא תימא חידוש הוא שחדשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם וא"כ ממילא שמעינן מדאיצטריך קרא למעוטי נערה המאורסה אע"ג שאינה ראויה לקיימה אע"כ דלא בעינן ראויה לקיימה ולא איצטריך ליה לר"פ לרבויי מקרא דבתולה הבתולה אלא להנך תנאי דפליגי אר"ע דברייתא ולאשמעינן דמודו בעיקר דינא דמתני' דשייך קנס בחייבי לאווין וחייבי כריתות וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאכתי להנך תנאי לא שמעינן חייבי כריתות דאיצטריך חד קרא לג"ש כנ"ל נכון ודוק היטב:

13 בתוספות בד"ה אייתרו ליה וכו' וא"ת ומנ"ל וכו' וי"ל דלהא לא צריך דמג"ש ילפינן אונס ומפתה מהדדי עכ"ל. ואע"ג דאליבא דר"פ קיימינן ואיהו מוקי למתני' דהכא בפ' בן סורר במפותה דוקא אבל באונס פטור מתשלומין בחייבי כריתות דקלב"מ כיון דניתן להצילו בנפשו ולא ילפינן בג"ש אונס ממפתה. היינו דבכה"ג לא שייך ג"ש. דאונס נמי הא דפטור היינו דא"א משום דקלב"מ אבל היכא דשייך האי ג"ש ילפינן שפיר. אבל אכתי קשה לי על תירוץ התוס' דא"כ מנ"ל לדרוש האי ג"ש דלמא לא מופנה כלל דהני תלתא בתולה דכתיבי במפותה אימא חד לגופא וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות וחד נערה דמייתר באונס אימא דלרבויי חייבי לאוין לחוד אתא ונהי דלא קשיא לן חייבי כריתות באונס מנ"ל משום דאליבא דר"פ קיימינן ואיהו אית ליה בפ' בן סורר דאין ה"נ דאונס בחייבי כריתות פטור משום דניתן להצילו בנפשו אלא דאכתי ג"ש מנ"ל וכ"ש דקשה לאינך אמוראי בפ' בן סורר דא"כ באונס נמי חייבין מנ"ל דלמא לא ילפינן ג"ש כלל דהא לא מייתר קרא ול"ל דאכתי בתולה דכתיב באונס מיותר ומופנה לג"ש הא ליתא דהא אי לא ילפינן ג"ש איצטריך בתולה באונס לגופה וכן מוכרח מפרש"י. והנלע"ד ליישב דודאי אי לא ילפינן ג"ש אונס ממפותה א"כ לא איצטריך לן שום קרא במפותה לא לחייבי לאווין ולא לחייבי כריתות דמהיכי תיתי נפטרו מתשלומין הא ולו תהיה לאשה לא כתיב אלא באונס לחוד וא"כ במפותה לא בעינן אשה הראויה לו וכדי רשעתו נמי לא שייך להנך אמוראי כדפרישית אע"כ משום דילפינן ג"ש וא"כ ולו תהיה לאשה דכתיב באונס שייך נמי במפותה ומש"ה איצטריך קרא יתירא במפותה לרבויי חייבי כריתות והשתא א"ש נמי דלא תיקשי השתא נמי דאית לן ג"ש אכתי חייבי כריתות מנ"ל דלמא במפותה נמי איצטריך קרא יתירא לחייבי לאווין אע"ג דאתיא בג"ש מ"מ אי לאו האי קרא יתירא במפותה לא הוי דרשינן כלל ג"ש אלא הו"א דלא אתי קרא אלא לחייבי לאוין גופא ולמאי דפרישית א"ש דלא איצטריך קרא כלל במפותה אלא לבתר דקים לן הילפותא דג"ש כנ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן גבי ג"ש דתחת תחת ודו"ק:

14 שם בגמרא ולאפוקי מהאי תנא דתניא ולו תהיה לאשה. והא דלא קאמר לאפוקי מהני תנאי נלע"ד ליישב דלא פסיקא ליה לתלמודא דאתא מתני' לאפוקי משמעון התימני דכיון דלא ממעט מהאי קרא אלא חייבי כריתות לחוד ומצינן לאוקמי מתני' כוותיה והא דמחייב במתני' בחייבי כריתות היינו במפותה דלא כתיב בה ולו תהיה לאשה ור"ש התימני דממעט ליה היינו באנוסה ואע"ג דילפינן ג"ש אונס ומפתה מהדדי מ"מ שאני הכא דאיכא קרא באונס ולו תהיה לאשה ובמפותה מרבינן מבתולה חייבי כריתות ומפיק מג"ש והשתא שפיר סבר שמעון התימני כולהו שיתא קראי כתנא דמתני' אבל לר"ש ב"מ דממעט נמי חייבי לאווין אלמא דלא דריש ה"א דהנערה באונס וממילא דלא דריש נמי ה"א דהבתולות ואפי' אי דרשה אכתי חייבי כריתות מנ"ל דלמא לא מפקינן מג"ש אלא חייבי לאווין אבל לענין חייבי כריתות ילפינן שפיר בג"ש מפתה מאונס לענין דרשא דולו תהיה לאשה כנ"ל:

15 בתוספות בד"ה חילולין הוא עושה וכו' משמע דהא בהא תליא כו' עד סוף הדיבור. כבר הארכתי בזה בתכלית הביאור בקדושין סוף פ' האומר ע"ש וכאן לא באתי אלא בשביל מה שנתחדש דבהחולץ דף מ"ה ע"ב דרשינן דומיא דאשת אב דלא תפסי בה קדושין וה"מ כו' וכבר פירשתי שיחתי בפרק האומר דהיינו דוקא לרבנן ולר"ע דדרשי סמוכים לענין ממזר בפרק החולץ מקרא דלא יגלה. וא"כ סמוכין דלא יקח את אשת אביו קשיא לו ליכתבו גבי עריות כדדייקינן בריש יבמות דמה"ט הוי סמוכין דמוכח. ועוד אמאי כתבי' רחמנא בל' לא יקח אע"כ דגלי סמיכות דלא יקח דהא דמרבינן ממזרות מסמוכין דלא יגלה. היינו דוקא הנך דדמיין נמי לאשת אב לענין לא יקח דהיינו תפיסת קדושין ולאפוקי נדה למעוטי ולרבויי דעכו"ם ועבד לכל חד כדאית ליה. משא"כ לרבי יהושע דלא דריש סמוכין דלא יגלה אלא מלא יקח עד לא יגלה כדאיתא ס"פ החולץ וא"כ לא משמע ליה בשום ענין דממזרות תליא בתפיסת קדושין. אלא דבעינן דומיא דאשת אב לענין חייבי מיתות גופא. ולפ"ז ממילא נתיישבה קושיית התוס'. אלא דלכאורה אדרבא מסוגיא דהכא יש סתירה לדברי דא"כ מהיכא יליף רבי סימאי דלר"ע קדושין תופסין באלמנה לכ"ג דנהי דלענין ממזרות ממעט ליה קרא מדיוקא דלא יחלל אכתי לענין תפיסת קדושין איכא למימר דאין תופסין כמו שאר חייבי לאוין. אמנם לאחר העיון נלע"ד דבלא"ה האי דרשא דחילולין עושה ואין עושה ממזרין לאו מייתורא דקרא דריש ר' סימאי דלא מייתר דאיצטרי' ללאו ואיצטריך נמי לכתוב שני למדין לשני חלולין אחד לו וא' לה כדאיתא בתמורה וע"ש בתוס' שנדחקו. ועוד דבלא"ה לא איצטריך קרא לרבי סימאי דלא הוי ממזר מאלמנה לכה"ג דמהיכי תיתי הא לא מרבינן מריבוי' דלא יגלה אלא חייבי לאוין השווין בכל כמו עשה לרבי ישבב. ועוד דבס"פ האומר מרבינן מקרא דכי תהיין דלר"ע תפסי קדושין באלמנה לכ"ג לר"ס אע"כ דהאי דרשא דלא יחלל דמייתי רבי סימאי היינו לדחות לגמרי מילתא דר' ישבב דבשום ענין א"א לומר דהוי ממזר מאלמנה לכ"ג מפשטא דקרא דכתיב לא יחלל משמע דגלי לן קרא דהוי חלל ואי ס"ד דהוי ממזר חלל מיבעיא. וסברת ר' ישבב מבואר בסמוך וא"כ מהאי מילתא גופיה מייתי סתמא דתלמודא בשמעתין דלר' סימאי אליבא דר"ע תפסי קדושין באלמנה לכ"ג מקרא דכי תהיין או מסברא דלא דמי לשאר חייבי לאוין דממעטינן מק"ו מיבמה לשוק משא"כ באלמנה איכא למיפרך דלאו שאין שוה בכל הוא ומוכח לכולה מילתא מפשטא דקרא דלא יחלל דאי ס"ד דאין קדושין תופסין כר' ישבב א"כ הוי דומיא דאשת אב לענין לא יקח וממילא דהוי ממזר ומקרא דלא יחלל משמע דלא הוי אלא חלל אע"כ דלא הוי דומיא דאשת אב לא לענין ת"ק ולא לענין ממזרות כנ"ל נכון וברור בעזה"י דקרא דלא יחלל לאחמורי עליה אתא ולא להקל וכמ"ש נ"ל מלשון הירוש' ס"פ החולץ ודו"ק היטב ועיין בסמוך. ומורי זקיני בספר מג"ש האריך מאד ע"ש:

16 בא"ד אבל קשה דא"כ לרבי יהושע וכו' לרבא דאמר בפ"ק דתמורה עכ"ל. ולכאורה נראה דאין זו קושיא כ"כ דבלא"ה פלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דתמורה לענין דאי עביד מהני פלוגתא דתנאי היא כדמסקינן התם וממקומו הוא מוכרע דאלת"ה מאי משני רבא התם שאני התם דכתיב לא יחלל דאכתי תיקשי לר' ישבב דלית ליה האי דרשא וס"ל דלרע"ק הוי ממזר מאלמנה לכה"ג א"כ לר' ישבב אליבא דרבנן מהיכא ילפי דתפסי קידושין באלמנה הא כתיב לא יקח ולרבא לא מהני אע"כ דתנאי היא מיהו אף לסברת התוס' דבעו לאוקמי האי שינויי' דתמורה לרבא אליבא דכ"ע נמי א"ש דבאמת לא מייתי הש"ס בתמור' האי דיוקא דאין עושין ממזרין אלא פשטא דקרא דלא יחלל ודרשינן התם שני חילולין אחד לו וא' לה ונ"ל דהיינו טעמא דרבי ישבב דלעולם דהולד ממזר אלא דעיקר קרא אלא יקח מהדר כדדרשינן בפרק עשרה יוחסין לרבא גופיה מ"ט לא יקח משום לא יחלל והיינו שעושין שני חילולין ומשום לתא דידה דחללה גרידא היא מפיק קרא לכולא מלתא בל' לא יחלל וא"כ מהא מילתא גופא מסיק רבא בתמורה דע"כ לכ"ע תפסי קדושין דאי ס"ד דלא תפסי א"כ הוי זונה כדאיתא בסוף תמורה דף ל' הובא בתוס' בכמה דוכתי בפשיטות דלכ"ע מהנך דלא תפסי קדושין הוי זונה וא"כ מהא מילתא גופא מסיק רבא בתמורה דע"כ לכ"ע תפסי קדושין דאי ס"ד דלא תפסי קדושין א"כ היא זונה א"כ לפ"ז משום לתא דידה נמי לא איצטריך ל' לא יחלל דאפילו זונה הוי אע"כ דתפסי קדושין ולא הוי זונה אלא חללה ולפ"ז יתיישב טפי שם משום מילתא דאביי דמסיק נמי דרשא דשני חלולין והמשכיל יבין מדעתו ואין להאריך כאן. ועוד נ"ל דהא דמשנינן בתמורה אליבא דרבא שאני התם דכתיב לא יחלל היינו משום דמעיקרא לא קשיא להו מאלמנה לכ"ג טפי משאר חייבי לאוין אלא מדכתיב בל' לא יקח דמשמע לשון קדושין וע"ז משני רבא דע"כ האי לא יקח לאו לשון קדושין גרידא הוא דהא כתיב בתריה לא יחלל ודרש רבא גופיה בפרק עשרה יוחסין מ"ט לא יקח משום לא יחלל ולא לקי משום לא יקח אלא כשבעל וא"כ האי לא יקח לאו איסור קדושין הוא אלא איסור ביאה שלא ישאנה שהוא המביא לידי חילול כנ"ל נכון:

2 רש"י על יבמות פתח ↗

משה גזר עליהן לההוא דרא - על חוטבי עצים שהיו בימיו:

4 עבודה זרה פתח ↗

וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, דְּאָמַר: ״כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי״ לְרַבּוֹת כׇּל הַמְּסִירוֹת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא דְּאוֹרָיְיתָא אִישׁוּת דֶּרֶךְ חַתְנוּת, וַאֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִילּוּ דֶּרֶךְ זְנוּת.

7 תוספות על סנהדרין פתח ↗

במפותה ודברי הכל - תימה היכי מוקמ' במפותה הא קתני סיפא אשת אחיו דיש לה קנס ועל כרחיך בנתארסה ונתגרשה דאי בעודה תחתיו חייבי מיתות פטורין כדתנן התם ונערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה כדקתני ר' עקיבא בסיפא ואי במפותה הרי מחלה כדמוכח בפ' אלו נערות כתובות ד' לב. דמוקי מתני' דאלו הן הלוקין ביתומה ומפותה וכ"ת דאתיא כרבי עקיבא דברייתא דאמר נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לאביה הא קתני סיפא הבא על בתו פטור משום דמתחייב בנפשו ובנתארסה ונתגרשה איירי ואי דאב תיפוק ליה דאפילו בא עליה אחר קנסה לאביה ואין לומר דאיצטריך היכא דלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה דמה עמידה בדין שייך בדבר שהוא שלו ונראה לפרש דלעולם לעצמה ואפילו במפותה מיחייב אי אמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס מיהו בירושלמי פריך לה ומשני כגון שלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב אבל יש להוכיח. דעל כרחיך מתניתין לא מתוקמא כר' עקיבא דברייתא דהא רב פפא אית ליה התם באלו נערות ד' לד: חידוש הוא שחידשה תורה בקנס כו' והש"ס קאמר התם ד' לח: דמאן דאית ליה חידוש כו' על כרחך סבר לה כרבי עקיבא דמתני' ובירושלמי בפרק אלו נערות אמתניתין דיתומה שנתארסה ונתגרשה איכא פלוגתא דאמוראי דאיכא למאן דאמר המפתה פטור בבשת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול ואיכא לאוקמי רב פפא דהכא כי ההוא ומאן דאמר התם פטור מן הכל סבר כאידך שינויא דהכא:

15 תוספות על כתובות פתח ↗

16 קידושין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: קִידֵּשׁ – לוֹקֶה, בָּעַל – לוֹקֶה. קִידֵּשׁ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יִקָּח״. בָּעַל לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל״. רָבָא אָמַר: בָּעַל – לוֹקֶה, לֹא בָּעַל – אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״לֹא יִקַּח... וְלֹא יְחַלֵּל״ מָה טַעַם ״לֹא יִקַּח״? מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל״.

« פני יהושע על כתובות כ״ח ×¢×´×‘ פני יהושע על כתובות ל׳ ×¢×´× »