פני יהושע על כתובות כ״ד

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על כתובות כ״ג ×¢×´×‘ פני יהושע על כתובות כ״ה ×¢×´× »

1 תוספות פתח ↗

וכן שני אנשים למה לי משום דבעי למיתני פלוגתא דרבי יהודה ורבנן - אבל בשתי נשים משמע דלא פליג רבי יהודה משום דבשבויה הקילו וקשה דלקמן כתובות דף כו. אשכחן איפכא דמסיח לפי תומו נאמן בתרומה אפי' על פי עצמו כדאמר גבי יוחנן אוכל חלות דהעלהו רבי לכהונה על פיו וגבי שבויה תני לקמן כתובות דף כז: הכל נאמנים להעידה חוץ מבעלה ומוקי לה במסיח לפי תומו ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין ניחא דטעמא דמחמיר רבי יהודה טפי בתרומה מבשבויה משום דמעלין מתרומה ליוחסין אבל רבי דמיקל טפי בתרומה במסיח לפי תומו היינו משום דקסבר דאין מעלין מתרומה ליוחסין כדאמר לקמן אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה וי"ל דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר במסיח לפי תומו כדמשמע בהגוזל בתרא ב"ק קיד: אבל בתרומה דאורייתא לא:

4 תוספות פתח ↗

אבל אינו נאמן להשיאו אשה - פי' בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות וקשה דלהכי ליכא למיחש כדאמרינן בהחולץ יבמות מה. ושם גבי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דאמרינן ליה זיל גלי או נסיב בת מינך משמע דאם ילך למקום שאין מכירים אותו ישיאוהו בת ישראל אע"פ שאין מכירים ולא יסתפקו בו בנתין וממזר וכן גבי ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה וא"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך משמע שהוא ובניו היו בחזקת כשרים אע"פ שלא היו מכירים בהם ונראה לר"ת דלהשיאו אשה דקאמר היינו להשיאו בדוקה מד' אמהות כדתנן בעשרה יוחסין קדושין דף עו. ושם הנושא אשה צריך שיבדוק אחריה ד' אמהות ואין נאמן אם ישא אשה בדוקה להכשיר בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו וה"ה דמצי למימר ואינו נאמן להכשירו לעבודה ואותה בדיקה היא משום חללות דאין מכירין ישראל חללים שביניהם ולא משום ספק ממזרות ונתינות דלהא לא חיישינן כדפי' וכן משמע התם דקאמר דהיא אינה בודקת בדידיה דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים ואי משום ממזרות ונתינות הא ודאי הוזהרו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואם תאמר אי משום חללות בודקין לא יבדקו אלא יחוס אביה לבד דאפילו היתה אמה חללה כשרה היא ע"י אביה דלכ"ע בני ישראל מקוה טהרה לחללות ויש לומר מאחר שהצריכו לבדוק את יחוס האב משום חללות אגב חללות הוצרכו לבדוק כל פסול שבה גם של ממזרות ונתינות וכולה הך שמעתין דמצרכי בדיקה להשיא בתו לכהן אתיא כרבי מאיר דרבנן פליגי עליה התם ולא מצרכי בדיקה ואמרי כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות וא"צ אפילו עד אחד כדי להכשיר בתו לכהונה ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך דלאו בחזקת כהונה עומד אי נמי אפילו כרבנן וביצא עליו ערער כדקאמר התם במילתייהו דרבנן בד"א שלא יצא עליו ערער כו':

4 תוספות על כתובות פתח ↗

נאמן להאכילו בתרומה - פירוש אע"ג דליכא אלא הוא שהוא קרוב דקסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין ואין נאמן להשיאו אשה פירוש להצטרף עם אחר להשיאו אשה כיון שהוא קרוב והשתא אתי שפיר הא דאמר ר' חייא אם אתה מאמינו יחידי להאכילו בתרומה אע"פ שהוא קרוב האמינהו עם אחר להשיאו אשה אבל אין לפרש דאין נאמן יחידי להשיאו אשה דפשיטא דאינו נאמן ובהא לא הוה אמר רבי חייא האמינהו לישא דלא מישתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין ובהא נמי אין לפרש דנאמן עם אחר להאכילו בתרומה דאי הוה צריך שני עדים בתרומה א"כ הוה סבר דמעלין מתרומה ליוחסין ואם כן היכי מכשיר קרוב כיון דאינו נאמן להשיאו אשה וא"ת כיון דסבירא ליה דאין מעלין מתרומה ליוחסין אם כן היכי מוקמינן בהגוזל בתרא ב"ק קיד: ההיא דרבי דלקמן במסיח לפי תומו ונאמן בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא מהימן והא לרבי כיון דס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין אם כן ס"ל דמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא כדמשמע לעיל דכל היכא דאכיל בתרומה דרבנן אכיל נמי בתרומה דאורייתא וי"ל דהאי דמצרכינן למימר לעיל דמעלין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא או איפכא היינו משום דלא תקשי למ"ד אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין אבל רב אשי בהגוזל אפשר דסבירא ליה כמ"ד מעלין ועוד נראה דלכולי עלמא בין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין בין למאן דאמר אין מעלין מעלין מתרומת דגן תירוש ויצהר של א"י ואפי' היא דרבנן לחלה דאורייתא כיון שבזמן המקדש הויא דאורייתא אבל תרומת פירות או תרומת חו"ל אין מעלין לכ"ע אפי' לתרומת דגן תירוש ויצהר של א"י דרבנן דדוקא בתרומת א"י או חלה דאורייתא בסוריא אמר מעלין מדרבנן לדאורייתא אבל לא בבבל וההיא דהגוזל בתרא איירי בתרומת פירות או חוצה לארץ וכן מתני' דלקמן דנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ומוקי לה בתרומה דרבנן היינו בתרומת פירות או חוצה לארץ ולמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אפי' מתרומת דגן תירוש ויצהר דא"י אפילו היא דרבנן מעלין דהא ר' יוסי ס"ל בפ' יוצא דופן נדה מו: תרומה בזמן הזה דרבנן ודוקא משום דקסבר חולקין תרומה לעבד בלא רבו הוא דאית ליה דאין מעלין הא אי הוה סבר דאין חולקין הוה מודה דמעלין והא דאמר לעיל מעיקרא אכול בתרומה דרבנן ולבסוף אכול בתרומה דאורייתא לא מכח שהיו אוכלין בגולה קדשי הגבול אוכלין בתרומה דאורייתא אלא משום שהיו נושאים כפים בגולה שמעלין מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא אע"ג דהרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלין בגולה כו' משמע שמכח אכילה היה מתירו אין לחוש בכך ולההוא לישנא דקאמר בתרומה דרבנן אכול בדאורייתא לא אכול מה שלא העלם מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא היינו משום דריע חזקייהו:

5 כתובות פתח ↗

לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לְגוֹמְלִין, וְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁי לְגוֹמְלִין? וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דִּתְנַן: הַחַמָּרִין שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, וְאָמַר אֶחָד מֵהֶן: שֶׁלִּי חָדָשׁ, וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן: שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתוּקָּן, וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתוּקָּן — אֵינוֹ נֶאֱמָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָן.

6 תוספות פתח ↗

שלי חדש ושל חבירי ישן - בפרק אע"פ פי' בקונטרס די"מ משום עומר ולאו מילתא היא דאם כן מאי מתרץ בדמאי הקילו התינח דמאי חדש ישן מאי איכא למימר ועוד דלא מצינו בשום מקום שנחשדו עמי הארץ על החדש ורשב"א פירש דקאי אשביעית וקאמר שלי חדש וגדל בשביעית ואסור להשהותו אחר הביעור ושל חבירי ישן וגדל בשנה שעברה ואשכחן דקרי לשביעית חדש דתנן במסכת שביעית פ"ז מ"ז ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וכי משני בדמאי הקילו בשביעית לא חש לתרץ דפשיטא ליה להש"ס דרבי יהודה מיקל בשביעית משום דבאתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית כדאמר בהניזקין גיטין נד. ואין נראה לר"ת דסתם עמי הארץ לא נחשדו אשביעית דתנן בפרק עד כמה בכורות ל. ושם החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר אלמא דסתמא אינן חשודין בשביעית ומעשר דקתני היינו מעשר שני דאמעשר ראשון חשודין הם והא דתנן במסכת דמאי פ"ג מ"ד ומייתי לה בהניזקין גיטין סא: המוליך חיטין לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית דמשמע דחשודים על השביעית איכא למימר דמשום כותי נקט שביעית אי נמי בודאי חשוד איירי וכן ההיא דמייתי בפרק קמא דחולין דף ו. ושם הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית ועוד קשה לר"ת דאי באיסור חדש או שביעית מיירי הוה ליה למימר של חברי אינו חדש כדקאמר אינו מתוקן ועוד הקשה ר"ת דלעיל דההיא משנה דחמרין תנן במס' דמאי פ"ג הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הלך ולקח הימנו אמר ליה מי כאן מוכר ישן אמר ליה מי ששלחך אצלי אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנים ואי ישן היינו דלית ביה איסור חדש או שביעית היאך קונה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל שמה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן ופי' הקונטרס נראה לר"ת עיקר דלהשביח קאמר ולרבותא דרבי יהודה נקטיה דאע"פ שמגרע את שלו ומשביח את של חבירו ומיחזי טפי כגומלין אפילו הכי נאמנין ואם תאמר א"כ מאי קשה ליה דרבנן אדרבנן דלמא הכא הוא דחיישינן לגומלין דדומה שהן גומלין כדפי' ויש לומר דאי לאו דחיישינן לגומלים בעלמא משום הכי לא הוו חיישינן טפי:

7 תוספתא כפשוטה על דמאי פתח ↗

22-23. אמ' לו אחד אני, אין נאמן. וכ"ה בכי"ע: ואמ' לו אחד אני, אינו נאמן, וכן בר"ש פ"ד סמ"ו בד"ר: ואמ' לו אחד אינו נאמן, וצ"ל: אני, אינו נאמן. וכ"ה במשנה פ"ד מ"ו בהוצ' שלפנינו, בהוצ' לו, קויפמן ועוד. וכן גרס שם בס' המקח והממכר לרב האי סוף שער נ"ה. וכן גרס הר"מ בפי"ב מה' מעשר ה"ז עיי"ש. וכן גרס בברייתא שלפנינו בירושלמי ספ ד בכי"ל ונמחקה המלה "אינו" ע"י אחר. ולפי גירסא זו מתחילה אח"כ חלוקה אחרת.ברם בפי' הרא"ש למשנתנו הנ"ל גורס בתוספתא: ואמר לו אחד אני איני נאמן, איש פלוני מעשר הוא וכו'. ולפי זה יש לנו כאן המשך אחד עם הבא להלן. וכן במשנה שבירושלמי: אמר לו אחד אני איני נאמן, איש פלוני נאמן הרי זה נאמן. וכע"ז גרס גם הראב"ד בהשגות פי"א מה' עדות ה"ח ובתוספ' כתובות כ"ד א' ד"ה שלי,19ובס' הישר לר"ת סי' ס', י' ע"ב גרס: ואמר לו אני אינו נאמן וכו'. וצ"ל: אני איני וכו', כפי שמוכח מתוך דבריו להלן שם, ובתוספ' כתובות שהבאנו בפנים. ובבדק הבית להרא"ה בית ד' ש"ב, ק"כ ע"א, ועוד. ולפ"ז הכל המשך אחד הוא, ופירושו שאעפ"י שאמר על עצמו בפירוש שאינו נאמן, מ"מ נאמן על אחרים.20ועיין במהרי"ק פי"ב מה' מעשר סה"ז, בכ"מ ובלח"מ פי"א מה' עדות, ובפני יהושע כתובות כ"ד א'.ובד כאן גורס: אמר לו אחד אני נאמן, מעשר הוא וכו'. וצריך לפרש לפי גירסא זו שאם אמר אחד אני נאמן, והעיד עליו אחר שהוא מעשר, הרי זה נאמן. וכן בירושלמי בהוצאות שלפנינו וכ"ה גם בכי"ר: אמר לו אחד אני נאמן, אם אמרו לו שהוא נאמן הרי זה נאמן. ומסתבר שבד נשמטה המלה "אינו" ע"י הדומות, וצ"ל: אני, אינו נאמן, כגי' רוב הנוסחאות.

8 יבמות פתח ↗

מִי דָּמֵי? הָתָם לָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא, הָכָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם!

8 משנה תורה, הלכות מעשרות פתח ↗

הַלוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן וְנִכְנְסָה שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעַשֵּׂר הֲרֵי זֶה שׁוֹאֲלוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ מְעֻשָּׂרִין הֵן אוֹכֵל עַל פִּיו בְּשַׁבָּת. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן מְעֻשָּׂרִין הֵן אוֹכֵל עַל פִּיו בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת מְתֻקָּנִין מֵאוֹתוֹ הַמִּין מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת שַׁבָּת עַל עַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵינוֹ עוֹבֵר בָּהּ עֲבֵרָה: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל עַל פִּיו בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל מֵאוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר דְּמַאי עַל הַכּל עַל שֶׁאָכַל בְּשַׁבָּת וְעַל הַנִּשְׁאָר שֶׁלֹּא הֵקֵלּוּ וְהֶאֱמִינוּהוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ אוֹתָהּ שַׁבָּת. הָיְתָה שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב סָמוּךְ לָהּ וּשְׁאָלוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן אוֹכֵל אַף בַּשֵּׁנִי. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְעַשֵּׂר בֵּינְתַיִם. וְכֵן בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת: הַנִּשְׁבָּע עַל חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ בְּשַׁבָּת וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת שׁוֹאֵל וְאוֹכֵל עַל פִּיו בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. אֲבָל בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָאָה אִם לֹא יֹאכַל אֶצְלוֹ לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר דְּמַאי: מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁרְאִינוּהוּ שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִפֵּרוֹתָיו שֶׁהֵן דְּמַאי וּרְאִינוּהוּ שֶׁחָזְרָה וְנָפְלָה בְּפָנֵינוּ בֵּין לְמָקוֹם אַחֵר בֵּין לִמְקוֹמָהּ וְחָזַר וְאָמַר הִפְרַשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ בְּחל וְאוֹכֵל עַל פִּיו. כְּשֵׁם שֶׁאֵימַת שַׁבָּת עַל עַמֵּי הָאָרֶץ כָּךְ אֵימַת דִּמּוּעַ עֲלֵיהֶם וְאֵינָן חֲשׁוּדִין לְהַאֲכִיל אֶת הַמְדֻמָּע: מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁרְאִינוּהוּ שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מִפֵּרוֹת אֵלּוּ וְאָמַר שֶׁהִפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱמָן. הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּפָנֵינוּ וְאָמַר שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהַשֵּׁנִי שֶׁלּוֹ. וְהַנֶּאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן. וְהַנֶּאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן נֶאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי. לְפִיכָךְ מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהוֹצִיא פֵּרוֹת מִבֵּיתוֹ וְאָמַר אֵלּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נֶאֱמָן. וְאֵין מַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וְאִם אָמַר אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן וַהֲרֵי הֵן דְּמַאי וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת כֻּלָּם: הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר וְהָלַךְ וְלָקַח וְהֵבִיא לוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם אָמַר לוֹ קַח לִי מֵאִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לוֹמַר מִמֶּנּוּ לָקַחְתִּי שֶׁהֲרֵי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יִשְׁאָלֶנּוּ. הָלַךְ לִקַּח לוֹ מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לוֹ מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לְךָ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן אֵינוֹ נֶאֱמָן: הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם וְאָמַר מִי כָּאן נֶאֱמָן מִי כָּאן מְעַשֵּׂר וְאָמַר לוֹ אֶחָד אֲנִי. אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. וְלוֹקֵחַ מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ וְהוֹלֵךְ וְאוֹכֵל עַל פִּיו. הָלַךְ וְלָקַח מִמֶּנּוּ וְשָׁאַל לוֹ מִי כָּאן מוֹכֵר יַיִן יָשָׁן אָמַר לוֹ זֶה שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם. אֲבָל אִם מַכִּיר אָדָם שָׁם לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. וְאִם שָׁהָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה: וְלֹא הִתִּירוּ דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אֲבָל לְעִנְיַן פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ לְעִנְיַן טָהֳרוֹת לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה: הַחַמָּרִין שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר וְאָמַר אֶחָד מֵהֶן פֵּרוֹת אֵלּוּ אֵינָם מְתֻקָּנִים וּפֵרוֹת חֲבֵרִי מְתֻקָּנִין אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עָשׂוּ בֵּינֵיהֶן: הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא וְאָמַר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵם חַיָּב הַלּוֹקֵחַ לְעַשֵּׂר. מְעֻשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מִשֶּׁלִּי הֵן חַיָּב לְעַשֵּׂר. מְעֻשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא וְהָיָה רֹב מִמְכָּרוֹ מִשָּׂדֵהוּ חַיָּב הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לְעַשֵּׂר. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁמִּשָּׂדֵהוּ הֱבִיאָם: עֲנִיִּים שֶׁאָמְרוּ פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין כָּל זְמַן הַגֳּרָנוֹת שֶׁהַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה מְצוּיִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב מִן הַגֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא וְיָבוֹא בּוֹ בַּיּוֹם. וְאִם אָמְרוּ שֶׁל מַעֲשַׂר עָנִי הֵם הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִתְּנוֹ: כֵּיצַד. חִטִּים אֵלּוּ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הֵם הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. קֶמַח זֶה שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הוּא אֵינָם נֶאֱמָנִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַפַּת לוֹמַר מִמַּתְּנוֹת עֲנִיִּים הוּא אֶלָּא מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי: נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעֲשַׂר עָנִי הוּא וְאֵין נֶאֱמָנִין לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הֵם. נֶאֱמָנִין עַל הַיָּרָק חַי וְלֹא מְבֻשָּׁל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דָּבָר מֻעָט. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי בָּתִּים לִתֵּן מְעַט יָרָק מְבֻשָּׁל מִקְּדֵרָתוֹ לְעָנִי. וּמִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר הַבַּעַל הַבַּיִת נְתָנוֹ לִי יָכוֹל לוֹמַר אֲנִי בִּשַּׁלְתִּיו מִמַּתְּנוֹתַי: וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ הֵם הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לְעוֹלָם עַל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶאֱמָן עַל תְּרוּמָה גְּדוֹלָה. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו לְפָטְרוֹ מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי: אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִין אֶלָּא בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ לֹא חָשׁוּד וְלֹא נֶאֱמָן. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חָשׁוּד לִמְכֹּר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ כְּלָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר אֲפִלּוּ קִרְבֵי דָּגִים מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶם שֶׁמֶן. וְאֵין אָסוּר אֶלָּא כָּל שֶׁלְּפָנָיו. אֲבָל אֲצָרוֹ מֻתָּר לִקַּח מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא לְעָרֵב תְּרוּמָה בְּאוֹצָרוֹ שֶׁמָּא יִוָּדַע הַדָּבָר וְיַפְסִיד הַכּל. וְכֵן הֶחָשׁוּד לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְמָכְרָן לְשֵׁם חֻלִּין אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו זִקַּת מַעֲשֵׂר. וְכָל זֶה קְנָס מִדִּבְרֵיהֶם: חָשׁוּד שֶׁהֵעִיד עַל שֶׁל אֲחֵרִים נֶאֱמָן. חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַם הָאָרֶץ. לְפִיכָךְ עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר זֶה טֶבֶל וְזֶה תְּרוּמָה זֶה וַדַּאי וְזֶה דְּמַאי אֲפִלּוּ בְּשֶׁלּוֹ נֶאֱמָן. אָמַר אֵלּוּ פֵּרוֹת מְתֻקָּנִין בְּשֶׁל אֲחֵרִים נֶאֱמָן וְהוּא שֶׁלֹּא יֵרָאוּ כְּעוֹשֶׂה קְנוּנְיָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ אָמַר לַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ טְבָלִים הֵן. הַבָּשָׂר בְּשַׂר בְּכוֹר הָיָה. הַיַּיִן יֵין נֶסֶךְ. שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר חָבֵר וְהַזָּרִיז מַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ. וְאִם הֶאֱמִינוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר עַם הָאָרֶץ:

10 תוספות פתח ↗

אביי אמר לעולם לא תיפוך בדמאי כו' - והא דאמר אביי בפרק במה מדליקין שבת דף כג. ספק דבריהם לא בעי ברכה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן וכן בפרק אע"פ לקמן כתובות נו: משני אביי ודאי דבריהם עשו חיזוק ספק דבריהם לא עשו חיזוק רבא אמר בדמאי הקילו לא משום דלית ליה לאביי דרבא דהא הכא אית ליה ועוד דבשילהי המביא ביצה לה: דייק ממתני' דרוב עמי הארץ מעשרין הן אלא דאית ליה לאביי דכל ספק דבריהם אע"ג דליכא רוב לא בעי ברכה וגם לא עשו חיזוק ומיהו בפרק קמא דשבת דף יג. ושם אההיא דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ מפרש אביי שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים ולא סמיך ארוב עמי הארץ מעשרין כדקאמר רבא התם סבירא ליה דלההיא מלתא מחמירין ולא סמכינן ארובא וכן רבא בסוף הניזקין גיטין סא. ושם גבי משאלת אשה נפה כו' ולא בעי למיסמך ארוב עמי הארצות דמעשרין לענין לסייע ידי עוברי עבירה דנראה לו לענין זה להחמיר:

11 תוספות על כתובות פתח ↗

ואי בעית אימא באשת ישראל דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים - וא"ת אכתי איכא ספק ספיקא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו שם סא: וי"ל דשם אונס חד הוא וא"ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה וי"ל דאונסא קלא אית לה כדאמרינן בירושלמי אונסא יש לו קול והשתא דליכא קלא הוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף וא"ת א"כ בספק ספיקא נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא חד ספק ספק תחתיו ובהא לא שייך לאוקמה בחזקת היתר כדפי' ואומר ר"י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן והלכך במקום ספק ספיקא שרי ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא ואשכחן כי האי גוונא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה קדושין דף פ. דלא הוי רובא אלא מדרבנן ולהכי קאמר ר' יוחנן התם דאין שורפין עליו את התרומה וא"ת אכתי באשת כהן ובקיבל אביה קדושין פחותה מבת שלש לישראל איכא ספק ספיקא דספק מוכת עץ ספק דרוסת איש באשת כהן אית לן למימר את"ל דאינה מוכת עץ מ"מ ספק תחתיו ספק אין תחתיו אשת ישראל את"ל דאינה מוכת עץ ספק באונס ספק ברצון ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות לקמן כתובות לו: גבי סומא שאין לה טענת בתולין מפני שנחבטה על גבי קרקע ופריך כולהו נמי חבוטי מיחבטן א"כ שכיח ולפירוש ר"ח דמוכת עץ פתחה סתום אתי שפיר וי"ל דאם איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך:

12 תוספות פתח ↗

ואיבעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי - ולא אתא לשנויי אלא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ בשכלי אומנותו בידו הקשה הר' שמואל מווארדין ומעיקרא היכי בעי למימר דטעמא דר"י משום גומלין והא בלא גומלים ע"כ סבר רבי יהודה בשילהי פרקין לקמן כתובות דף כח: דמעלין מתרומה ליוחסין ותירץ ר"י דמעיקרא ס"ד דאי לאו טעמא משום גומלים לא היינו מפסידים את הכהן מן התרומה כדי לומר מעלין כיון דמן הדין ראוי לחלוק ע"פ חבירו ואדרבה קודם היינו אומרים אין מעלין אע"ג דגבי עבד אמר לקמן לרבי יהודה דאין חולקין לו תרומה משום דמעלין התם אין כל כך חששא בהפסד של עבד זה אם אין חולקין לו תרומה בלא רבו וא"ת ובאיזו סברא פליגי לימרו תרוייהו דמעלין ונצטרך שני עדים בתרומה או לימרו תרוייהו דלא מעלין ולא יצטרך אלא עד אחד בתרומה וי"ל דבהא פליגי דמר סבר חיישינן שמא יעלו מתרומה ליוחסין לפיכך הצריכו שני עדים ומר סבר דלא חיישינן:

13 סוטה פתח ↗

וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ — בַּשֵּׁם הַמְפוֹרָשׁ. אַתָּה אוֹמֵר בַּשֵּׁם הַמְפוֹרָשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּכִינּוּי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי״ — שְׁמִי הַמְיוּחָד לִי.

13 כתובות פתח ↗

תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר מַעֲלִין: הָנֵי מִילֵּי תְּרוּמָה, דַּעֲוֹן מִיתָה הִיא. אֲבָל נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, דְּאִיסּוּר עֲשֵׂה — לָא. אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא.

14 קידושין פתח ↗

וְאֶלָּא מַאי גְּדוֹלָה חֲזָקָה? דְּמֵעִיקָּרָא אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְרַבָּנַן, וּלְבַסּוֹף אֲכוּל בִּתְרוּמָה דְאוֹרָיְיתָא.

15 תוספות פתח ↗

שאני הכא דריע חזקייהו - פי' בקונטרס שהכל רואים שאר כהנים אוכלין שאר קדשי מזבח ואלו אין אוכלין וק"ק דמ"מ תיקשי למ"ד מעלין אמאי לא אסקינהו לקדשי מזבח וליוחסין ונראה לר"ת דריע חזקייהו היינו שהיו מיחסים אותם אחר בני ברזילי שהיה ישראל ועוד שלא מצאו כתבם והיכא דאיתרע חזקה אין מעלין לכ"ע אבל קשה דפריך מעיקרא אתי לאסוקינהו הוה ליה למיפרך אמאי נגאלו כלל מן הכהונה ויש לומר דשפיר הוה ידע דריע חזקייהו ומשום הכי לא אסקינהו אלא דהוה ס"ד דאע"ג דריע חזקייהו איכא למיחש דלמא אתי לאסוקינהו לבסוף שלא ידעו שלא מצאו כתבם:

1 בתוס' בד"ה וכן שני אנשים וכו' משמע דלא פליג ר"י משום דבשבויה הקילו וקשה דלקמן משמע איפכא עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש באמת דר"י פליג לענין תרומה כ"ש דפליג נמי בשבויה דחמיר טפי ואפ"ה איצטריך שפיר מתני' דוכן שני אנשים לאשמעינן רבותא אליבא דר"י אלא דנראה דמדקאמר ר' יהודה אין מעלין לכהונה ע"פ ע"א וקס"ד דהיינו משום חששא דגומלין משמע דדוקא לכהונה חייש להכי אבל בשבויה מודה ועדיין צ"ע:

2 בא"ד ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין עכ"ל. ויש לדקדק דלהאי אוקימתא נמי קשה מיהא מדר"א דקאמר במתני' דבמקו' שאין עוררין מעלין ופרש"י במתני' דהיינו דוקא היכא דליכא גומלין משמע דלענין תרומה חייש לגומלין ואפ"ה לא פליג ר' אליעזר בשבויה משום דבשבויה הקילו. ולקמן משמע איפכא. אלא דמדר"א לא קשיא להו דאיכא למימר דאה"נ דר"א פליג נמי בשבויה מכ"ש ודווקא מדר' יהודה קשיא להו מדקאמר אין מעלין לכהונה כדפרישית בסמוך משא"כ בדר"א דלא שמעינן דחייש לגומלין אלא מדיוקא א"כ לא קשה מידי וק"ל:

3 בא"ד וי"ל דבתרומה דרבנן הוא דמתכשר במסל"ת וכו' אבל בתרומה דאורייתא לא עכ"ל. כוונתם מבואר דדוקא לענין תרומה דרבנן מקילינן טפי מבשבויה משא"כ במתני' דאיירי בתרומה דאורייתא מחמרינן טפי מבשבויה ולפ"ז יש לתמוה דלקמן ד' כ"ו ע"ב גבי חיישינן לזילותא דבי דינא כתבו התוס' להדיא דמתני' דהכא איירי בתרומה דדבנן. מיהו לתירוץ השני שכתבו התוספו' שם דלענין משיח לפי תומו איירי דוקא בתרומת ח"ל או בתרומת פירות שאין להם עיקר מן התורה כלל. א"כ איכא למימר דמתני' דהכא איירי בתרומ' דגן ותירוש בא"י דלגבי תרומת פירות או ח"ל קרי ליה תרומה דאורייתא כמ"ש כאן. ומ"ש שם דמתני' איירי בתרומה דרבנן היינו משום דאפילו תרומת דגן ותירוש בא"י דיש להו עיקר מן התורה אפ"ה קרי להו דרבנן דתרומה בזמן הזה מדרבנן משא"כ לתירוצם הראשון שם לקמן לא נחתו לחלק בהכי א"כ קשה. ועוד דאכתי קשה מתני' גופא דלענין גומלין מחמרינן בתרומה טפי משבויה ובסיפא דמתני' לענין עוררין דתרי ותרי לשיטת התוספות לקמן מקילינן טפי בתרומה דמוקמינן ליה בחזקת כשרות ובשבויה בחזקת איסור כדמוכח מעובדא דינאי מלכא דאיירי בשבוי' ויש ליישב דמ"ש כאן דמתני' איירי בתרומה דאורייתא והחמירו טפי מבשבויה היינו למאי דס"ד עכשיו דפלוגתא דר"י ורבנן משום גומלין כי היכי דלא תיקשי אמאי מחמיר ר' יהודה טפי מבשבויה. משא"כ לקמן בזילותא דבי דינא מיתוקמא לפי מאי דמסקינן ואיבעית אימא דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין מצינן למימר שפיר דמתני' איירי בתרומה דרבנן והקילו טפי מבשבויה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דס"ל לר"א דמתניתין דבתרומה חיישינן לגומלין ע"כ בשבויה נמי פליג וכדפרישית בסמוך ודו"ק:

4 בד"ה אבל אינו נאמן ונו' פירש בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות וקשה דלהכי ליכא למיחש עכ"ל. לפי גירסת רש"י שלפנינו משמע להדיא דרש"י נמי מפרש דלהשיאו אשה היינו מיוחסת ומשום מעלה דיוחסין. אלא דלקמן דף כ"ה ע"ב מפרש רש"י להדיא דאינו נאמן להשיאו אשה היינו משום חשש ממזרות ונתינות. ולפ"ז נראה יותר תימא פרש"י דקשה מדידיה אדידיה. והנלע"ד דהיא גופא קשיא לרש"י דהכא בשמעתין משמע דלכ"ע ליוחסין בעינן שני עדים ולקמן דף כ"ה בפלוגתא דר' ור' חייא משמע דלר' חייא ע"א נאמן להשיאו אשה ואפילו קרוב ולא ניחא ליה לרש"י לפרש כפי' התוספות שם דלר' חייא נמי ע"י צירוף עוד ע"א קאמר וכמו שאפרש שם. לכך ניחא ליה לרש"י לפרש דהכא דוקא להשיאו אשה מיוחסת בעינן שני עדים ומהטעם שנתבתי במשנתינו דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו. משא"כ לקמן לא איירי להשיאו מיוחסת אלא משום חשש ממזרות ונתינות ומש"ה לר"ח סגי בחד. דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דרובא דעלמא לאו פסולי קהל נינהו כנ"ל בשיטת רש"י. ומה שהקשו בתוס' מההיא דהחולץ י"ל דהתם אתיא כמ"ד כל המשפחות בחזקת כשרות כמ"ש התוס' כאן בס"ה וכן תירצו להדיא בהחולץ והא דלא סגי להו להתוס' בהאי שינויא היינו משום אידן קושיא דהחולץ דקשיא דר"י אדר"י דבשמעתין משמע דר"י מצריך בדיקה ליוחסין. משא"כ לרש"י לק"מ דהכא איירי לענין להשיאו מיוחסת כדפרישית. ודוקא בההיא דר"ת לקמן מפרש משום חשש ממזרות ונתינות משום דלית להו כל המשפחות בחיקת כשרות עומדות כנ"ל ודוק היטב:

5 גמרא למימרא דר"י חייש לגומלין וכו' הא דלא מקשה אמתני' משום דאיכא למימר דמתני' לענין יוחסין איירי ומש"ה חייש ר' יהודא משום מעלה דיוחסין. כדאשכחן דליוחסין עבדו כמה מעלות ורבנן סברי איפכא כיון דליכא אלא מעלה בעלמא דאפילו איסורא דרבנן ליכא דלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין מש"ה לא חיישינן לגומלין. ומשבוי' נמי לא תקשי אחמרין משום דבשבוי' הקילו טפי משא"כ מברייתא דאיירי לענין תרומה מקשה שפיר אחמרי' ועיין בסמוך:

6 תוספות בד"ה שלי חדש וכו' בפרק אע"פ פירש בקונטרס די"מ משום עומר ולאו מילתא היא דא"כ מאי משני וכו' תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר עכ"ל. קושייתם בזה אינו מובן לי דהא מצינן למימר דמעיקרא לא קשיא ליה מחדש וישן אלא מדמאי דהא בפ' אע"פ משמע דר"י סובר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ומייתי עלה האי דחמרין גופא. ואפשר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה וכן שני אנשים דמתני' נמי איירי בתרומה דאורייתא אבל לפמ"ש לעיל בכוונת' לחד פירושא דהא דקרי לה תרומה דאורייתא היינו בתרומה בא"י דאית לה עיקר מן התורה אבל לעולם בתרומה דרבנן איירי א"כ לק"מ מחדש וישן ודו"ק:

7 בא"ד ועוד הקשה ר"ת וכו' ואמר לו אחד אין אני נאמן וכו' והאיך קנה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אמר שאינו נאמן עכ"ל. קושיית ר"ת לפי גרסתו דאמר לו אחד אין אני נאמן אבל במשניות שבידינו גרסינן אמר לו אחד אני אינו נאמן א"כ יש לפרש בענין אחר דכשאמר לו אחד שהוא בעצמו נאמן אין אנו מאמינין לו בוה ואינו נאמן ואם אמר פלוני הוא הנאמן ואח"כ שלחו הלה אצל זה ואמר שהוא מוכר ישן נאמן וא"כ לא קשה מידי ודו"ק:

8 גמרא אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. וקשיא לי מאי קושיא דרבנן אדרבנן דהתם אפילו בלא טעמא דגומלין אין להאמינו בזה כיון שהוא חשוד על המעשרות וקי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. אלא דלרבותא קתני דאע"ג שאומר שלי אינו מתוקן וקס"ד דמוכחא מילתא דקושטא קאמר קמ"ל דאפ"ה אינו נאמן דאיערומי קא מערים משום גומלין אי נמי דלרבותא דר"י אשמעינן דאפ"ה נאמן משום דר"י לית ליה האי דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו או משום דס"ל כדאיתא בירושלמי דבחמרין הקילו משום אכסניא וחיי נפש אבל אכתי לא קשיא שפיר דרבנן אדרבנן ואף לשיטת הסוברים דהא דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לאו הלכתא היא כדאיתא בבכורות מ"מ לענין דמאי ודאי הלכתא היא כדאיתא התם ברפ"ג דדמאי בלוקח פירות בשבת ומצאו אדם אחר ואמר לו פירות הללו מעושרין הם אוכל בשבת על פיו ובמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' מעשר. והנלע"ד דהא דחשוד אינו נאמן אף בשל אחרים היינו דוקא בפירות שהם משל ודאי חשוד ובהא איירי מתני' דריש פ"ג דדמאי כדקתני ממי שאינו נאמן על המעשרות והטעם נ"ל בזה דאע"ג דלא קי"ל כמ"ד החשוד על הדבר לא מעידו אלא דמעיד בשל אחרים משום דאין אדם חוטא ולא לו אפ"ה מעיקר הדין כיון שהפירות של זה ודאי חשוד א"כ איתחזק איסור טבל והיכא דאיתחזק איסורא אמרינן בר"פ האשה רבה דבטבל אפילו ע"א כשר אינו נאמן. אלא משום דבידו להפריש משלו וכתב הרא"ש בפ' הנזקין גבי י"ד כללים בע"א באיסורין דאע"ג דלאו בשופטני עסקינן להפריש משלו על של אחרים אפ"ה כיון דבידו הכל קרוי בעלים עליו וא"כ כיון דחשוד אינו נאמן על שלו בדין הוא דבאיתחזק איסור טבל אינו נאמן אף בשל אחרים שהם חשודין דהא אם נחשבהו כבעלים גופא משום דבידו אפ"ה אינו נאמן דבשל עצמו אינו נאמן משא"כ הכא בחמרין לא איירי מודאי חשודין אלא שהם עמי הארץ וא"כ שפיר יכולים להעיד בשל אחרים ולא שייך לומר איתחזק איסורא דהא רוב ע"ה מעשרין הם ורוב עדיף מחזקה וא"כ ע"כ הא דאינן נאמנין לרבנן היינו משום חששא דגומלין ומקשה שפיר. ומתוך מ"ש יש ליישב לשון הרמב"ם דבריש פי"ב מהל' מעשרות פסק בלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ומצאו אדם אחר שאינו נאמן וא"ל פירות אלו מעושרין הם בשבת אוכל על פיו ובמ"ש צריך לעשר אלמא דחשוד אינו נאמן אף בשל אחרים ובסוף הפרק כתב להדיא דחשוד נאמן לומר פירות אלו מתוקנין הם ולמאי דפרישית א"ש דבתחלת הפרק איירי שהפירות הם של ודאי חשוד מש"ה אפילו אדם אחר שהוא חשוד אינו נאמן אלא בשבת דוקא ומ"ש בסוף הפרק דחשוד נאמן על של אחר היינו שאותו אחר אינו ודאי חשוד אלא ע"ה ומש"ה נאמן כדפרישית ודו"ק:

9 קונטרס אחרון אמר רבא דרב יהודה אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. והקשיתי מאי קשיא דרבנן אדרבנן דהא אף אי לא חיישי רבנן לגומלין אפ"ה אין נאמנין דקי"ל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו וכדאיתא בהדיא במשנה דדמאי בלוקח פירות בשבת ומצאו אדם אחד וא"ל דמעושרין הן במוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ותירצתי לחלק בין ודאי חשוד לסתם ע"ה דספק חשוד ובכך נתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל שהשמיט אוקימתא דבשכלי אומנתו בידו הכל כמבואר בפנים:

10 בתוספות בד"ה אביי וכו' ומיהו בפ"ק דשבת וכו' עיין מ"ש בזה בגיטין דף ס"א ותמצא נחת:

11 בתוספות בד"ה ואי בעית אימא וכו' אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לאוקמי בשכלי אומנתו בידו עכ"ל. אבל הרמב"ם השמיט האי אוקימתא דבשכלי אומנתו בידו וכבר תמה עליו בכ"מ ותירץ דאפשר דלהאי אוקימתא דבמעלין מתרומה ליוחסין פליגי תו לא צריכין לאוקימתא דכשכלי אומנתו בידו ולא כתב למה וכבר העיר עליו בעל תוי"ט ומה שתירץ נראה דוחק. דא"כ מעיקרא מאי מקשה דרבנן אדרבנן. אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב דדוקא למאי דמשני אביי בדמאי הקילו משום דרוב ע"ה מעשרין הם מש"ה מקשינן דרבנן אדרבנן משא"כ למאי דמסקינן דטעמא דר"י משום מעלין מתרומה ליוחסין מוקמינן להא דחמרין בודאי חשודין תו לא קשיא דרבנן אדרבנן דאפי' בלא חששא דגומלין אין להאמינו כדפרישית באריכות. אלא שנראה דוחק לאוקמי האי דחמרין בודאי חשודין דוקא ועכ"ז יש ליישב דאפילו בפירות ע"ה דאמרינן דאחרים נאמנין עליה' היינו משום חזקה דאין אדם תוטא ולא לו וכיון דאיכא חששא דגומלין תו לא שייך האי חזקה ומש"ה אין ע"ה נאמן להעיד אף בשל אחרים. משא"כ במתני' וברייתא דשני כהנים שהם בחזקת כשרות תו לא פסלינן להו משום חששא דגומלין ולא קשיא דרבנן אדרבנן אלא הא דמקשינן מעיקרא היינו לאוקימתא דאביי דשני דר' יהודה אדר"י משום דבדמאי הקילו אלמא דבדמאי לא שייך חששא דגומלין אע"ג דחייש בשני כהנים א"כ מקשה שפיר דרבנן אדרבנן דלא מסתבר לומר דר' יהודה ורבנן פליגי בסברות הפוכות משא"כ למסקנא דטעמא דר"י משום מעלין מתרומה ליוחסין א"ש דרבנן חיישי טפי לגומלין בדמאי מטעמא דפרישית ור"י לא חייש כלל כנ"ל נכון ודו"ק:

12 בא"ד הקשה הר"ר שמואל מורדו"ן ומעיקרא היכי בעי למימר וכו' והא בלא גומלין ע"כ סבר ר"י בשילהי פירקין דמעלין מתרומה ליוחסין עכ"ל. וקשיא לי טובא דאכתי מאי קושיא דנהי דהוי ידע שפיר דר"י סובר מעלין מתרומה ליוחסין אכתי הוי סבר מעיקרא דבלא חששא דגומלין לר"י נמי מעלין לתרומה עפ"י ע"א והיינו ליתן לו תרומה אבל בלא ע"א אין ליתן לו ואע"ג דתרומה עון מיתה דשמא לא יאכל אלא ימכור לכהן דליכא אלא גזל כהנים בעלמא ובהא אפשר דחשיד. והא דמעלין מתרומה ליוחסין היינו מאכילת תרומה וטעמא דאמרינן בסמוך בשמעתין כיון דתרומה עון מיתה ולכאורה סוגיא דשמעתין מוכחא הכי דאלת"ה מאי איצטריך למימר ה"מ תרומה דעון מיתה ותיפוק ליה דמאן שמעת ליה דאמר מעלין ר"י ואיהו סובר דמה"ט בעינן שנים וכיון דאיכא שני עדים פשיטא דמעלין ממנה ליוחסין אע"כ דהא דאמרי' בסמוך ה"מ תרומה דעון מיתה היינו לשינוי' קמא דטעמיה דר"י משום גומלין הא בעלמא סגי בע"א. וא"כ הא דמעלין ממנה ליוחסין היינו משום דעון מיתה. משא"כ למאי דמשני ואי בעית אימא במעלין מתרומה ליוחסין פליגי לא צריכין לטעמא דעון מיתה אלא דבעינן שנים משום דמעלין ליוחסין. ושיטת הר"ר שמואל מורדו"ן אפשר ליישב עפמ"ש ה"ה בפ"כ מהלכות איסורי ביאה בשיטת הרמב"ם דהא דאמרינן ה"מ תרומה דעון מיתה פירושו כיון דעון מיתה בעינן שנים ומש"ה מעלין ליוחסין אלא דסוגיא דשמעתין ושיטת התוספות לא משמע הכי והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

13 בגמרא אבל נשיאות כפים דאיסור עשה ופרש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. מכאן מקשין קושיא עצומה על הא דאיתא פ' כל כתבי א"ר יוסי מימי לא עברתי וכו' אם אמרו לי עלה לדוכן הייתי עולה וכתבו שם התוספות לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן ותמהו עליו רבים היאך אישתמיטתא לר"י בעל התוספות סוגיא ערוכה דהכא ונדחקו ליישב. ונלע"ד דלק"מ דע"כ הא דדרשינן כה תברכו ולא לזרים היינו בבית הבחירה דוקא כדאיתא בסוטה דעיקר קרא בבית הבחירה איירי והתם ודאי אסור משום שמברכין בשם המפורש אבל בגבולין דלית לן קרא שפיר הקשה ר"י מה איסור יש בזר דלא יהא אלא קורא בתורה ואי משום ברכה לבטלה מסתמא ר"י לא בירך ברכה שאינה צריכה ואיהו לא קאמר אלא הייתי עולה והא דאמרינן הכא דאיסור עשה אע"ג דאיירי בגבולין כדאמרינן לקמן נשיאת כפים בבבל ראיה מ"מ הכא קאמר לרבותא דאיכא למימר דאין מעלין אפי' מנשיאת כפים דבית הבחירה ליוחסין כיון דליכא אלא איסור עשה אבל מאן דאית ליה מעלין היינו משום דבפרהסיא לא הוי מחציף נפשיה וזה שייך אפילו בגבולין. כן נ"ל ודו"ק:

14 קונטרס אחרון גמרא נשיאות כפים דאיסור עשה ופרש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים. ומכאן מקשין קושיא עצומה על פירוש ר"י בפרק כל כתבי שכתב דלא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן ונ"ל ליישב דדוקא בבית הבחירה קאמר הכא דאיסור עשה להזכיר בשם המפורש ובהכי איירי קרא דכה תברכו בשם המפורש משא"כ בגבולין דאין מברכין בשם המפורש שפיר קאמר ר"י דלא ידע מה איסור יש והא דקאמר הכא דאיסור עשה אע"ג דאיירי בגבולין אפ"ה נקיט לרבותא דאפשר דאף מנשיאות כפים דבית הבחירה אין מעלין כדמוכח בסוגיין גופא דמייתי' עלה מגדולה חזקה דאיירי בנשיאות כפים דבית הבחירה ואע"ג דלפ"ז הא דמקשה ואלא מאי גדולה חזקה הו"מ לשנויי דמעיקרא היו נושאין כפיהם בגבולין בלא שם המפורש והשתא בבית הבחירה בשם המפורש אפ"ה ניחא ליה לשנויי דגדולה חזקה לענין אכילת תרומה גופא דאיירי ביה פשטא דקרא ובעיקר מילתא דגדולה חזקה עיין מה שכתבתי בחידושי פרק עשרה יוחסין:

15 בתוספות בד"ה שאני הכא דריע חזקתייהו וכו' אבל קשה דפריך מעיקר' עכ"ל. זה נמשך דוקא לפירוש ר"ת דלפרש"י ודאי המקשה הוי ידע דמטעמא דריע חזקתייהו שלא מצאו כתבם המתייחסים אין להעלותם ליוחסין. וא"כ מקשה שפיר למה הניחם לישא כפיהם הא איכא למיחש שמא יעלום ליוחסין וע"ז משני שאני התם דריע חזקתייהו כיון שלא אכלו בקדשי המקדש ליכא למיחש אבל לפירוש ר"ת קשה וק"ל ועיין במהרש"א:

1 תוספות על כתובות פתח ↗

4 פני יהושע על כתובות פתח ↗

אבל הר"ן ז"ל כתב לפרש הסוגיא בע"א דהא דמייתי לדרב כהנא היינו לענין דלא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאיה בטל מייתי מדרב כהנא דתנאיה קיים ואכתי לא תימא דרב כהנא סבר דירושת הבעל דאורייתא ומש"ה תנאיה קיים אבל בדרבנן אפשר דעשו חיזוק יותר לומר דתנאיה בטל מש"ה מייתי מדרבא. ולכאורה דבריו תמוהין דאמאי מייתי בהא מדרב כהנא ורבא טפי מכולהו תנאי ואמוראי דפליגי בהכי ושביק לעיקר מתניתין דידן דפלוגתא דרשב"ג ורבנן היא ולקמן שקיל וטרי בה טובא אי עשו חיזוק לדבריהם או לא ועוד מאי קשיא ליה טפי בהא דמתנה ע"מ שכתוב בתורה או דרבנן לאוקימתא דכותב ועודה ארוסה ממאי דהוי אתי ליה שפיר מעיקרא אי הוי איירי כשהיא נשואה. ואף אם נדחק לומר דכשהיא נשואה לא שייך מתנה דתו לא שייך תנאי אלא דהו"ל כאילו כתב התקבלתי כמ"ש לעיל פרק אעפ"י דף נ"ו ע"ש אלא דאכתי לא א"ש הא דקאמר א"ה נשואה נמי והר"ן ז"ל הרגיש בזה וכתב א"ה דמשום תקנתא דידיה הוא ויכול למחול ולכאורה מעיקרא נמי הוי ידע דתקנתא דידיה הוא ומעיקרא אמאי ניחא ליה ולבסוף מאי קשיא ליה ולהאי דפרישית נתיישב הכל על נכון בעזה"י:

6 תוספות על כתובות פתח ↗

8 כתובות פתח ↗

אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא? אֶלָּא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא, כִּדְשַׁנֵּינַן. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא, כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא, בְּשֶׁכְּלֵי אוּמָּנוּתוֹ בְּיָדוֹ,

8 בכורות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ, וְקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הֶחָשׁוּד לְדָבָר אֶחָד חָשׁוּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, כֹּהֲנִים הָכִי נָמֵי דְּלָא דָּיְינִי דִּינָא? וְהָכְתִיב ״וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע״!

13 שבת פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי. יוֹדֵעַ אֲנִי בְּעַצְמִי שֶׁאֵינִי כֹּהֵן, אִם אוֹמְרִים לִי חֲבֵירַי: עֲלֵה לַדּוּכָן — אֲנִי עוֹלֶה. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי.

« פני יהושע על כתובות כ״ג ×¢×´×‘ פני יהושע על כתובות כ״ה ×¢×´× »