פני יהושע על כתובות נ״ט

1 רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומ"כ תחת מותר כו' לכאורה משמע מהאי לישנא דלרב ושמואל לא קאי מותר דמתניתין אלא אמותר מה' סלעים כפירש"י ותוספות מיהו למאי דפרישית דבירושלמי משמע דרבי יוחנן דקאי בשיטת רב ושמואל דאיירי לאחר מיתה לא מפרש למותר דמתניתין במותר מה' סלעים אלא דכל מה שנשאר לאחר מיתה מקרי מותר. א"כ יש לפרש סוגייא דשמעתין נמי בהכי לרב ושמואל אלא דאכתי הוה קשה רב ושמואל מ"ט לא אמרו כרב אדא ולפרש מותר דמתניתין אפילו מחיים ובמותר מה' סלעים ואהא מסיק דלא מיתוקמא לדידהו כלל מחיים בשום ענין:

2 רש"י בד"ה מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי כו' עכ"ל. אע"ג דאפילו למ"ד מחיים קדוש נמי ע"כ טעמיה דר"י הסנדלר משום דמעשה ידיה גופא הוי דשלב"ל אפ"ה הוצרך רש"י לפרש דעיקר שקלא וטריא דהכא היינו משום דמיתה וגירושין מיקרי דבר שלב"ל ולא משום דעיקר מעשה ידיה הוי דשלב"ל וא"כ לא הוו משני מידי כי קאמר שמואל הלכה כריב"ן להעדפה וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה כי אמר שמואל דאכתי מצי לאקשויי דמעשה ידיה גופא הוי דבר שלא בא לעולם וק"ל:

3 בא"ד ואין לו רשות במותר כיון שאין מעלה לה מ"כ עכ"ל. והיינו כדפרישית שאין לו ליתן מ"כ או שאינו רוצה וא"כ לא חל הקדש מחיים כלל וא"כ לאחר מיתה נמי לא חל כלל דהו"ל דשלב"ל כלל דלא עביד דאתי כמ"ש התוספות לעיל ודוק היטב ועיין בסמוך:

4 תוספות בד"ה אינו צריך להפר כו' דליתני מקדיש ידי עצמו עכ"ל. כוונתם דנהי דבלשון קונם לא מצי למיתני במעשה ידי עצמו דהא אדם יכול לאסור על עצמו אפילו בדשלב"ל כדאמרינן בסמוך מתוך שאדם יכול לאסור פירות חבירו עליו. אבל בלשון הקדש שהוא על כל העולם שייך שפיר פלוגתא דדשלב"ל. אלא דאכתי אין דבריהם מוכרחים דהא איצטריך לאשמעינן דאפילו בקונם סבר ת"ק דאין יכול' לאסור דשלב"ל על בעלה לאפוקי מסברת רב יוסף בסמוך. ויש ליישב מיהא עיקר דבריהם בזה הדיבור שהוצרכו לכך ליישב הא דמסקינן לקמן ר"פ מציאת האשה דהעדפה שע"י הדחק פלוגתא דר"ע ורבנן אלמא דטעמא דרבנן ע"כ לאו משום דשלב"ל הוא. ובשמעתין נמי הוכרחו לכך לפי גירסת ר"ת בסמוך דגריס נימא הלכה כת"ק אלמא דפשיטא לתלמודא דטעמא דת"ק משום דהעדפה ע"י הדחק נמי לבעל דאי משום דשלב"ל לא הוי מקשה מידי וק"ל מיהא מה שדקדק מהרש"א ז"ל בדברי התוספות דאי ס"ד דבאין מעלה מזונות ומעה כסף איירי ליתני אין יכול להפר לא ידענא מאי קשיא ליה דאפילו באין מעלה נמי יכול להפר משום דברים שבינו לבינה כמ"ש התוספות עצמן בסמוך בד"ה ר"ע דאין יכול ליזהר ליקח משלה או משום דהפירות שלו. וכ"ש הכא ודבריו צריכין עיון. ועוד לדבריו לא הוו מקשו התוס' מידי בסמוך בד"ה שמא יגרשנה לרב ת"ל שמא תאמר איני ניזונית כו' הא מאי קושיא שהרי אם תאמר כך לא מהני הפרת הבעל מידי אלא ע"כ כדפרישית ודו"ק:

5 בד"ה שמא יגרשנה וא"ת ולרב דאמר כו' ל"ל למינקט כו' לימא שמא תאמר איני ניזונית כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שכתב דממילתא דת"ק לא קשיא להו דכי היכי דלא חייש לשמא יגרשנה ה"נ לא חייש לשמא תאמר ע"ש ובאמת אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דלא חייש ת"ק לשמא יגרשנה היינו משום דסובר דכיון דלא חייל נדרא מהשתא בשעת נדרא תו לא חייל נמי בשעת גירושין כדמקשינן בסמוך מי איכא מידי וכו' ואפילו למאי דמסקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא והיינו בעודה תחתיו משא"כ לאחר שנתגרשה. דתו לא שייך מי איכא מידי. היינו אליבא דר"י בן נורי דוקא. משא"כ לת"ק שפיר מצי סבר דכיון דאלמוה רבנן כ"ש דשייך מי איכא מידי. ועוד איכא למימר דטעמא דת"ק משום דלא מהני הפרת הבעל לאחר גירושין כיון דלא הוי נדרי עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה וכן מצאתי להדיא שכתב הר"ן ז"ל במשנה דנדרים דף פ"ה דטעמא דת"ק בא' משני הטעמים שכתבתי ות"ל ית' שכוונתי לדעת הגדול אלא דאפ"ה יפה כתב מהרש"א ז"ל דלא פסיקא להו להתוספות להקשות אמילתא דת"ק דאיכא למימר דלא חייש לשמא. ועוד דלענין חששא דשמא תאמר. נמי שייך למימר האי טעמא גופא דכיון דלא חייל נדרה מעיקרא תו לא חייל נמי בתר הכי אע"ג דאמרה איני ניזונית וכמ"ש לעיל בסברת התוספות בכולה שמעתין דהכל הולך אחר שעת הנדר וההקדש ודוקא אליבא דריב"ן קשיא להו שפיר כיון דסובר דחל נדרה לאחר הגירושין כ"ש דחל כשאמרה איני ניזונית כן נ"ל בכוונת התוספות אמנם לולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושייתם דלפי המסקנא דמסקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא בעודה תחתיו דשויוה לבעל כלוקח גמור ולא כמלוה כפירש"י א"כ ודאי לא חייל נדרה כלל אפילו אם אמרה לבסוף איני ניזונית דהו"ל כאילו חזרה ולקחה ממנו א"נ הו"ל כאומר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדיש כדאיתא בסמוך. מה שאין כן לשמא יגרשנה שפיר חייש ריב"ן כיון דלא עשאוהו כלוקח אלא בעודה תחתיו ועל כרחך דהכי תקנו מעיקרא שאם יגרשנה לבסוף לא ליהוי כלוקח אפילו למפרע כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

6 קונטרס אחרון תוספות בד"ה שמא יגרשנה וא"ת ולרב דאמר יכולה שתאמר איני ניזונית כו' לימא שמא תאמר איני ניזונית כו' וכתבתי דלולי דבריהם היה נ"ל ליישב דלמסקנא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל איכא למימר דשויוה רבנן לבעל כלוקח גמור בעוד שלא אמרה איני ניזונית ולכי אמרה איני ניזונית הו"ל כאילו חזרה ולקחה ממנו כמ"ש בפנים ומתוך כך נ"ל ליישב ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל במ"ש פ"ו מהל' ערכין דבאמר יקדשו ידיך לעושיהן חל ההקדש וכתב הר"ן ז"ל שאין דבריו נראין לי דאכתי לא חל ההקדש כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כו' ע"ש באריכות וכתב כן לפי שיטתו דבהכי איירי שקלא וטריא דשמעתין משא"כ לפי מ"ש בפנים בשיטת התוספות דבשעת ההקדש הדבר תלוי א"כ אתי שפיר והא דאיצטריך ריש לקיש למימר מתוך דיכול לכופה היינו משום דהו"ל למוקמי למתני' באינה ניזונית כמ"ש באריכות בפנים ולפ"ז אין מקום לקושיית הר"ן ז"ל אלא דאף לפי שיטת הר"ן ז"ל גופא נמי אתי שפיר דלמסקנא דגמרא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לשוויה כלוקח ולא כמלוה כמו שפירש"י אף לאפקועי מכח הקדש כל כמה שלא אמרה איני ניזונית א"כ כ"ש דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לשוויה כלוקח להכניסו לרשות הקדש כל כמה דלא אמרה בשעת הקדש איני ניזונית כן נ"ל נכון בעזה"י:

7 בד"ה כי אמר שמואל להעדפה פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו כו' עכ"ל. לא ידעתי היכן פירש בעצמו שפירושו מגומגם והא ודאי לפי גירסת רש"י ונימא אין הלכה כת"ק א"נ הלכה כר"ע פירושו מוכרח ואי משום דכתב רש"י ז"ל והשתא נמי הו"מ לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה כו' באמת אין זו קושיא כ"כ כמ"ש בלשון רש"י בד"ה מי אמר שמואל דעיקר שקלא וטריא דשמעתין הכא דמיתה ודאי הוי דשלב"ל דלא עביד דאתי משא"כ עיקר מעשה ידיה כיון שבידה לעשות לא מיקרי דשלב"ל כ"כ כדמשמע בקדושין דף ס"ג. ועוד מצינן למימר דלא פסק שמואל כר"י הסנדלר אלא במידי דלא עביד דאתי כגון מיתה דכיון דמחיים לא קדוש כיון דלא יהיב לה מעה כסף שאין לו או שאינו רוצה ליתן א"כ לא תקנו לו כלל המותר וכיון דלא חייל מהשתא לא חייל נמי לאחר מיתה דהוי דבר שלא בא לעולם. ולכאורה אדרבה סברא זו מוכרחת דביבמות דף צ"ג מוכח דלמאי דסבר שמואל דקידושין תופסים ביבמה ע"כ מוקי למתניתין דלאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת כר"ע וא"כ ע"כ סבר ר"ע דאין אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל כדאיתא התם להדיא וא"כ מדסבר ר"ע הכא דיפר ע"כ היינו משום דבכה"ג לא מקרי דשלב"ל אליבא דשמואל למאי דלא ס"ד דאמר יקדשו ידיך לעושיהן דבהכי מוקי לה נמי ביבמות אלא מ"ש רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאקשויי מעיקר מעשה ידיה היינו משום דלפי האמת לשינויא דרב הונא בריה דר"י בסמוך מוכח דהא נמי מקרי דשלב"ל ונמצא שאין פירש"י מגומגם. אלא אי קשיא לי על פירש"י הא קשיא לי מעיקרא מאי ס"ד דהא דקאמר שמואל הלכה כריב"ן היינו דיפר מטעמא דהעדפה דא"כ הן דברי ר"ע ממש ולימא הלכה כר"ע. ונ"ל ליישב דכיון דבעיקר הדין ס"ל לשמואל דצריך להפר משום העדפה ניחא ליה למימר הלכה כריב"ן דשמעינן נמי ממילא דמהני הפרת הבעל אף לאחר גירושין אע"ג דלא הוי נדרי עינוי נפש וכמ"ש בסמוך בשם הר"ן ז"ל דמה"ט לא חייש ת"ק לשמא יגרשנה ועי"ל דאיצטריך נמי לאשמעינן אגב אורחא דאסורה לחזור לו אע"ג שיכולה להתנות בשעת קידושין שלא יזכה במעשה ידיה אפ"ה דרך נדר אסור כמ"ש רש"י ז"ל דא"א לו ליזהר שלא תטחון אלא דהמקשה לא ניחא ליה בהכי אלא טפי אית ליה לשמואל לקבוע הלכה בעיקר הדין והטעם כי היכי דלא ניטעי דסבר אדם מקדיש דשלב"ל כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי גירסתו ודו"ק:

8 בד"ה הכא אין בידה לגרש עצמה תימא דהא בידה לומר איני ניזונית כו' וי"ל דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל עכ"ל. ואע"ג דכל השקלא וטריא דהכא ליתא אלא אליבא דשמואל דפסיק הלכה כר"י הסנדלר ולעיל משמע דשמואל לא ס"ל כר"ל אלא כרב לפמ"ש התוס' לעיל דלר"ל ודאי מחיים קדוש אפ"ה אפשר דר"ל נמי סבר הלכה דאין אדם מקדיש דשלב"ל ולכך רוצה ליישב המשנה אליבא דר"ל דהא כולהו תנאי דהכא משמע דסברי דאדם מקדיש כמ"ש התוספות בד"ה אינו צריך להפר לכך איצטריך לאוקמי בהאי אוקימתא דהכא כריב"ן ובדאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן לכי מיגרשא. מיהו הר"ן ז"ל תירץ בע"א דאפילו לרב נמי לא מצי לאפקועי עצמה לגמרי מבעלה דאע"ג דאמרה איני ניזונית אפ"ה חייבת בשאר מלאכת הבית כגון טוחנת ואופה אבל התוספות לא ס"ל הכי כמ"ש לקמן דף ס"ג בד"ה רב הונא ע"ש:

9 בד"ה שדה זו כו' משמע דבשדה ממושכנת אינו יכול להקדיש כו' ותימא דאמרינן בסוף איזהו נשך כו' עכ"ל. והא דמספקא להו אי חל המכר או ההקדש בעודה ממושכנת ולחד תירוצא פשיטא להו דחל אע"ג דבפ' כל שעה דף ל' איתא בגמרא להדיא דאפילו בלא משכונא אלא בשיעבוד בעלמא לכ"ע היכא דאקדיש לוה וזבין לוה אתא בע"ח וטריף. אלא דהתם מיירי כשאין לבע"ח לגבות ממקום אחר משא"כ הכא לא איירי מזה אלא אפילו כשיש כאן בני חורין אפילו הכי משמע להו משמעתין דבמשכונא אין חל ההקדש דומיא דלכשאפדנו אלמא דיש לו בני חורין לפדות ואפילו הכי אינו יכול להקדיש כלל כיון שאינו ברשותו אלא ביד בעל המשכון אלא דאכתי יש לי לדקדק מאי מקשה מההיא דר' מרי בר רחל דילמא התם בישראל מעובד כוכבים איירי דקי"ל דלא קנה משכון ואע"ג דהתם לענין מטלטלים מחלק הש"ס אפ"ה משמע בפ' כל שעה דה"ה למקרקעי ואין להאריך כאן:

10 קונטרס אחרון תוספות בד"ה שדה דמשמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש ותימא דאמר בסוף איזהו נשך כו'. וכתבתי דלולי דבריהם היה נ"ל לחלק מטעם אחר דישראל מעובד כוכבים לא קנה ואע"ג דרש"י ותוספות כתבו בפרק איזהו נשך גבי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת' דלא שייך הא מילתא דב"ח קונה משכון אלא במטלטלין ולא במקרקעי כו' נ"ל דהיינו לענין ישראל מישראל נקנית גוף המשכון שלא יכול לסלקו ממשכון למשכון אחר כמ"ש שם בפירוש הריטב"א ז"ל משא"כ לענין דעובד כוכבים מישראל לא קנה נראה דאין לחלק בין מטלטלין למקרקעי לענין הקדש דדוקא בישראל מישראל איכא למימר דלא חל ההקדש בעודה ממושכנת כיון דמלוה קנאו לשיעבודיה הו"ל לגבי לוה כמו דבר שאינו ברשותו דאינו יכול להקדיש משא"כ בישראל מעובד כוכבים לא קניא לשיעבודיה למפרע אלא לבטחון בעלמא לכשיגיע זמנו דלעולם ישראל מעובד כוכבים לא קנה אלא היכא דשייך קנין גמור מהשתא כמו שהארכתי במקום אחר ובפרק כל שעה אבאר יותר בעזה"י:

11 גמרא אלא אמר רב אשי קונמות קאמרת כו' מפשט לשון הש"ס משמע דהשתא נמי לא הדר ביה מהאי אוקימתא דמוקי לעיל באמרה יקדשו ידי לעושיהן אלא דמלשון התוספות בקידושין דף ס"ג משמע להדיא דהשתא לא צריך לאוקמי בהכי אלא כיון דקונמות קדושת הגוף נינהו חל אפילו בדשלב"ל ובזה היה נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפ' י"ב מהלכות נדרים דבאסרה על בעלה מעשה ידיה חל הקונם אע"ג דלא אמרה יקדשו ידי וכבר הרגיש הר"ן ז"ל בזה בשמעתין ולמאי דפרישית א"ש כשיטת התוס' דקידושין אלא שעדיין צריך ביאור ותיקון ואבאר בחידושי קידושין אי"ה:

12 שם אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל כו' אע"ג דמציא למימר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה כל כמה דלא אמרה אלמוה לשיעבודיה דאל"כ לא הועילו בתקנתן דכל אשה תאסור על בעלה בקונם אע"ג דיכול להפר מ"מ זימנין דליכא שהות להפר או דטריד. אבל לשמא תאמר לא חששו כיון דלא שכיח כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

13 בתוספות בד"ה קונמות וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מב"ח ע"י קונם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דודאי כשאין לו במה לפרוע נראה דלא מצי אסר בקונם דב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין ופורעים להלה את חובו דבכה"ג לא מטי ליה הנאה מנכסי המדיר אלא דידיה קא שקיל דומיא דמחזיר לו אבידתו משא"כ בההיא דהכא לענין מעשה ידיה דלאו בני פרעון נינהו שייך שפיר הפקעת שיעבוד וכן בההיא איצטלא דפרסו אמיתנא וכן במה שהביאו בתירוצם מההיא דר"פ המדיר יבואר שם בע"ה דאדרבא מהתם משמע כדפרישית וצ"ע ובעיקר מילתא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע כתבתי קצת בפ' השולח דף מ' ע"ש ומסוגיא דהכא קשיא לי על שיטת התוספות שם שכתבו בטעמא דמילתא משום שב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או משום דמצי לסלוקי בזוזי וכל זה לא שייך הכא ודעתי לפרש אי"ה במס' פסחים פ' כל שעה:

14 קונטרס אחרון בד"ה קונמות כתבתי דמסוגיא דהכא קשיא לי על שיטת התוס' בפרק השולח דף מ"ח שכתבו הטעם דהקדש מפקיע מידי שעבוד היינו משום דמכאן ולהבא גובה והאי טעמא לא שייך בשמעתין וצ"ע:

15 במשנה ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' כבר כתבתי בשיטה הקודמת מחלוקת הפוסקים באומרת איני ניזונת ואיני עושה אי חייבת בהנך מלאכות הבית ולכאורה נראה קצת ראיה דחייבת אפילו מדאורייתא כדאיתא ביבמות פ' הבא על יבמתו אהא דכתיב אעשה לו עזר כנגדו דאדם מביא חטים מן השוק חטים כוסס כו' אלמא דאורחא דמילתא הכי הוא שהאשה עושה מלאכת צורכי הבית וק"ל:

16 קונטרס אחרון במשנה ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. כתבתי קצת ראייה דחיוב הזה הוא מדאורייתא ונ"מ לדינא כמ"ש:

17 בגמרא טוחנת ס"ד עיין פירש"י ותוספות. ולולי פירושם היה נ"ל דאעיקר דינא נמי פריך דלישנא דטוחנת משמע שכל ענייני גוף הטחינה מוטל עליה אפילו במקום שדרך בני אדם להנהיג הגלגל בידים וברגלים והא ודאי ליתא דמ"ש ממלאכת קצירה ודישה שאינו מוטל עליה מלאכות עבדות ממש אלא מלאכות הקלות ואפשר דאפילו להוליך השקין של תבואה למקום הטחינה וליתן לתוך האפרכסת נמי מתמה הש"ס כה"ג ומשני שפיר תני מטחנת וכפירש"י שמכינה צורכי הטחינה והטחינה נעשית ע"י פועלין אומנים א"נ ברחייא דידא שאין בזה טורח כ"כ שאין דרך לטחון בזה אלא קבא קבא וכן נ"ל מלשון הב"י בשם הרמב"ם ז"ל:

18 תוספות בד"ה כגון שנדרה היא וקיים לה כו' אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל עכ"ל. ובחידושי הרא"ה ז"ל כתב בע"א כגון שאסרה הנאת פירות עליה אם תניק את בנה דבכה"ג שפיר חייל נדרה ולענ"ד בלא"ה לא ידענא למה הוצרכו לכך דלמאי דמסקינן לעיל דקונם מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל היינו כדפרישית לעיל דאל"כ מה הועילו בתקנתן דאע"ג דמצי להפר זמנין דמיטריד משא"כ בקיים לה הוא שפיר מצינן למימר דאלמוה כיון דסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה כן נ"ל ודו"ק: