פני יהושע על כתובות ק״ה

1 משנה תשבע בסוף פרש"י כשישמעו בו שמת כו' אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות מפרש דתשבע בסוף היינו שיבא בעלה ויכחישנה ודבר זה תלוי בסוגיא דלקמן דף ק"ו בפלוגתא דרב ושמואל ושם אבאר בעזה"י:

2 תוספות בד"ה קשיא תלתא כו' וא"ת אדרבא כו' כמו שפירש ר"ת עכ"ל. וא"כ לאידך פירושא דבסמוך בד"ה דחשיב ליה ע"כ דמתרץ לה בתירוץ הראשון דמסתמא לא היו נותנין לאדם א' שתי שררות אלא דלכאורה נראה דוחק דלמאי דס"ד דהתוספות דאיכא למימר דגזילות מלתא אחריתא היא וכפשטי' א"כ אין זה ענין שררה כלל אלא דיינין מומחין דהוו טובא כדמסקינן בסמוך אלא דאותן חשובין ביותר וא"כ פשיטא דגוזרי גזירות ע"כ לא סגי בלאו הכי שיהיה א' מהיותר מומחין ואין זה ענין לשתי שררות ולולי דבריהם היה נ"ל דאדרבה מהאי סברא גופא מקשה דלא שייך כאן כלל ענין שתי שררות כדפרישית שכל דבר הגדול יביאו אל אותן היותר מומחין וחשובין וא"כ מקשה שפיר כיון דודאי דייני גזילות טובא הוי אלא דלא קחשיב אלא אותן החשובין ביותר ומומחין ביותר א"כ מילתא דפשיטא היא שלא היו אותן השנים גוזרין גזירות בלבד בלתי השלישי דאין גוזרין גזירה אלא הגדולים בחכמה ובמנין וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דשני דייני היינו הן ובית דינן דאי בגזילות תלתא בעינן וכ"ש בגוזרי גזירות דתלוי במנין כדאיתא בכמה דוכתי וא"כ עכ"פ דחנן המצרי הוה מיהא יותר חשוב משאר הדיינים שהיו בבית דינן של אדמון וחנן וא"כ פשיטא שלא היו גוזרין בלעדו ולצרף דיינים אחרים שאין חשובין כמותו וכ"ש דא"ש טפי לגירסת הירושלמי שהבאתי דבמתניתין גרסינן גזילות ובברייתא גזירות ובודאי שגוזרי גזירות הן אותן החשובין ביותר שאין ב"ד יכולין לבטל דבריהם אלא שגדולים בחכמה ומכ"ש דמעיקרא אית לן לאהדורי על הגדולים בחכמה וכיון דחנן המצרי היה בכלל גוזרי גזירות דחשיב טובא אמאי לא חשיב ליה בהדי דייני גזירות דהא הוו טובא אע"כ דמומחין ביותר קחשיב והו"ל למיחשב נמי לחנן המצרי כן נ"ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן:

3 בד"ה דחשיב ליה דקתני כו' והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מר"ע וגם בשביל נשיאותו הכא נמי כו' עכ"ל. לכאורה דבמה שכתבו וגם בשביל נשיאותו א"כ אין ראיה לההיא דהכא דהא ודאי דבשביל נשיאות יש להקדימו כדאשכחן בגמרא טובא דנשיא שאני אלא דבהנך עובדי דמייתי התוספות ע"כ לאו משום משפט הנשיאים הקדימו לר"א בן עזריה דא"כ הו"ל למיקדם נמי לדר' יהושע אע"כ כיון שר' יהושע היה ראוי לנשיאות אלא דלא מינוהו משום כבודו של ר"ג דהו"ל בעל דבר כדאיתא בפ' תפלת השחר מש"ה אקדמי' לר"י וא"כ הו"ל לאקדומי נמי לר"ע דהא בעו לאוקמיה נשיא אלא משום דלא הו"ל זכות אבות אע"כ דלקושטא דמילתא בשביל דלא הו"ל זכות אבות אין להקדימו אע"פ שהיה גדול יותר בחכמה וא"כ ה"נ אית לן למימר בחנן המצרי שלא היה ממשפחה מיוחסת כמותן ומ"מ לשון וגם בשביל נשיאותו בכדי נקטו ושפת יתר הוא וצ"ע:

4 גמרא והיכי עביד הכי והתניא ושוחד לא תקח כו' אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דילמא שאני התם דשקיל מחד שהוא לשון שוחד אבל בדשקיל מתרווייהו מנ"ל דאסור נראה דע"כ הא דקאמר אם ללמד שלא לזכות את החייב לאו כפשטיה איירי שלוקח שוחד ע"מ כן דלהא לא איצטריך למילף מלא תטה דלמה לי קרא דהנך רשעים גמורים נינהו להפוך הקערה על פיה ולאו בני דינא נינהו כדאמרינן בסמוך אלא הא דקאמר שלא לזכות את החייב היינו דאתי לידי כך כיון שלוקח מאחד מהם א"א שלא יטה כדאיתא לקמן והיינו לשון לא תטה ואפילו שוחד דברים אסור ומדאיצטריך לא תקח שוחד ע"כ היינו שנוטל משניהם דלא אתי לידי הטיית משפט ואפ"ה אסריה רחמנא בשוחד ממון דסופו ליטול מא' מהם וא"כ מקשה שפיר כן נ"ל:

5 שם הרי כבר נאמר לא תטה משפט. קשיא לי הא איצטריך לא תקח ללאו דשוחד בפני עצמו ונהי דאין לוקין עליו אפ"ה איצטריך למיכתב שאם לקח צריך להחזירו דלכאורה מגזל וריבית ואונאה לא ילפינן לה כיון שנותן שכר טרחו ושכר פעולה ויש ליישב דתרי זימני כתיב לא תקח וחד מינייהו מיותר והא דלא קאמר בהדיא והרי כבר נאמר לא תקח שוחד היינו כדפרישית דמשום האי ייתורא לא הוי מוקמינן לה בדשקיל מתרווייהו אלא בדשקיל מחד וחד מהנך לא תקח היינו לזכות את החייב ממש ואיצטריך קרא שמחוייבין להחזיר ואידך קרא להיכא דשקיל מחד לזכות הזכאי ומש"ה איצטריך לאתויי האי קרא דכבר נאמר לא תטה דאיכא איסורא אפילו בכה"ג וממילא נמי דחייב להחזיר דלענין חזרה אין לחלק ביניהם אע"כ דאידך לא תקח היינו אף בדשקיל מתרווייהו והשתא א"ש נמי הא דקאמר והלא כבר נאמר לא תטה והיינו משום דלא תטה נמי כתיב תרי זימני ע"כ לאסור אף בכה"ג דאתי לידי הטייה ומאי דקאמר והלא כבר נאמר לאו אקרא דפ' שופטים קאי כמו שנרשם בגמרא שלנו אלא דקאי אלא תטה משפט אביונך דכתיב לעיל מהאי קרא גופא ושוחד לא תקח כן נ"ל ודו"ק:

6 תוספות בד"ה גוזרי גזירות כו' הא דלא פריך כו' והכתיב לא תקח שוחד כו' עד סוף הדיבור ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמאי ס"ד דשייך בגוזרי גזירה האי קרא דלא תקח שוחד דפשטא דקרא ודאי איירי מהדיינים ובשביל הדין לוקחין משא"כ הכא שהיו גוזרין גזירה שלא בשעת המשפט בגזירה הנוהגין לדורות וטפי הו"ל להקשות מהא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילין דילפינן לה בבכורות בר"פ עד כמה מקרא דכאשר ציוני מה אני בחנם אף אתם בחנם וא"כ משמע דלגמרי אסור ליטול שום שכר אף במאי דדמי לת"ת ועוד דלקושיא זו לא משני ר"ת מידי דמה אני בחנם משמע טפי דלענין ציבור נמי איירי והנלע"ד בתירוץ קושיא ראשונה דאין ה"נ דעיקר קושיית התוספות מההיא דהנוטל שכר לדון או מברייתא דמכוער הדיין אלא כיון דלא פסיקא דאיירי משל ציבור אי לאו דמייתי דמבעלי הדין בלא"ה אסור אף בדשקיל מתרווייהו מקרא דלא תקח שחד כדמוכח בשמעתין דמייתי לה אעובדא דקרנא אע"כ דמתניתין וברייתא איירי אף משל ציבור מש"ה מייתי התוס' נמי הך קושיא דמקשה בגמרא מקרא דלא תקח שחד ומתרץ ר"ת דאפ"ה משל ציבור שרי והטעם נ"ל דאע"ג דילפינן לה מקרא דמה אני בחנם אפ"ה לא מיתסר מהאי קרא אלא ליטול שכר אמידי דהוי מדאורייתא ממש או ממדרש הפסוקים דאקרא דראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים קאי משא"כ בגוזרי גזירה שגזרו גזירות חדשים למיגדר מילתא הוי מידי דרבנן ולא דמי לחוקים ומשפטים ושריא דומיא דשכר פיסוק טעמים דאמרינן בפ' אין בין המודר דף ל"ז דשרי וכתב שם הר"ן ז"ל משום דהוי דרבנן וא"כ ה"נ דכוותיה לפי תירוץ ר"ת אבל לתירוץ השני שכתבו התוס' בשם רבי משמע ליה לרבי דאפילו בכה"ג הוי בכלל חוקים ומשפטים דראה למדתי אתכם דמשה נמי תיקן כמה תקנות וגזר כמה גזירות כמבואר בכמה דוכתי וא"כ לא דמי לשכר פיסוק טעמים דלא הוי כלל בלשון חקים ומשפטים וכמו שהוא בלשון הר"ן ז"ל שם בנדרים בשם הירושלמי דדריש להדיא חוקים ומשפטים אתה מלמד בחנם ואי אתה מלמד בחנם מקרא ותרגום ע"ש כן נ"ל נכון בעיקר דברי התוספות אבל עדיין לא נתיישבה דעתי בזה בלשון התוספו' דלפ"ז עיקר התירוץ דר"ת חסר מהספר וכן הא דנקטי התוספות בלשון קושייתם קרא דושוחד לא תקח נמי לא נתיישב לי היטב ועדיין צ"ע אלא דהעולה מיהא מדברינו דלתירוצו של רבי משמע דאי לאו דגוזרי גזירה לא היה להם במה להתפרנס היו אסורין ליטול אף משל ציבור וכ"ש ללמד ליחיד אע"ג דגזירתם לא הוי אלא מילתא דרבנן ולא משמע שום סברא שיהא האיסור משום שוחד אלא מקרא דמה אני בחנם אסר לה וכמ"ש מל' הירושלמי וא"כ לפ"ז צ"ע על הגהת רמ"א בש"ע י"ד סי' רמ"ו דבמידי דרבנן שרי ליטול שכר בתקנה חדשה ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית מלשון רבי משמע דאסור ולדעתי הדבר צריך תלמוד ודו"ק:

7 תוספות בד"ה אפילו צדיק גמור כו' ורשב"ם פי' דהאי ק"ו כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דהא דמייתי מפ' המקבל אין הדמיון עולה יפה ויש ליישב בדוחק דלא משמע ליה להרשב"ם ז"ל לפרש הא דמסיק התם אם עשיר שכב ועבוטו אצלך שבא' לפרש הברייתא בענין זה דא"כ העיקר חסר מהספר לכך משמע ליה לפרש דבאמת אינו מל' הברייתא מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל לפרש הך דשמעתין בענין זה דודאי קשיא להו לברייתא גופא דקרא דכתיב כי השוחד יעור עיני חכמים שבא לומר ק"ו לטפשים דאל"כ לכתוב כי השחד יעור סתמא ובא הגמרא לפרש לשון הברייתא ומקשה דבאמת לכתוב כי השחד יעור סתמא כיון דרשעים וטפשים לאו בני דינא נינהו ממילא ידעינן דפשטא דקרא איירי בענין שאינו לוקח שוחד להטות משפט אלא לזכות את הזכאי דאפ"ה אי אפשר שלא יטה ואהא מסיק הש"ס דהכי קאמר לא מיבעיא דלזכות את הזכאי נמי אסור מה"ט דא"א שלא יטה אלא אפילו בחכם וצדיק גמור שנוטל בענין דא"א לבא לידי הטייה במשפט זה כגון היכא דשקיל מתרווייהו אפ"ה אסור שלא יבא להטות בפעם אחר דאין נפטר מן העולם בלא סמיות עין כן נ"ל:

8 בד"ה מאי דכתיב מלך במשפט כו' ואומר ר"ת דמהאי קרא איכא למידק שא"צ לא לממון ולא לד"ת עכ"ל. והא דשייך לענין ת"ת לישנא דדומה למלך עיין בפרש"י בפ"ק דסנהדרין ובחידושי אגדות למהרש"א ז"ל ולענ"ד יש לפרש בענין זה שאם הדיין בטוח בעצמו שהדין ברור כ"כ. בעיניו שאין צריך לישאל עליו לשום אדם שאפשר שיסתור דינו ובזה דומה למלך במשפט המלכות דדינא דמלכותא דינא וא"א לשום אדם להחזיר הדין כן נ"ל:

9 בד"ה וכי אלישע אוכל ביכורים היה א"צ לדחוק כפירוש הקונטרס כו' עד סוף הדיבור. אע"ג דפשטא דברייתא משמע להדיא כפרש"י מדקאמר וכי אלישע כו' ולא קאמר וכי שומרון מקום ביכורים היה ועוד דאיסור זרות חמיר טפי שהוא במיתה כדאיתא במשנה דביכורים משא"כ איסור חוץ לחומה אינו אלא איסור לאו אפ"ה משמע להו דוחק פרש"י דהאיכא למימר דהרבה תלמידים היה לו לאלישע שהיו כהנים ולהם היה מביא ביכורים כן נ"ל בפירוש התוספות: