פני יהושע על כתובות י״ט

1 בתוס' בד"ה חזקה וכו' הכא משמע דלא אמרינן מיגו במקום חזקה ולרבנן אמרי' וצ"ע דאיבעיא היא בפ"ק דב"ב עכ"ל. ולכאורה אליבא דר"מ לא מוכח מידי דלמסקנא דשמעתין טעמא דר"מ משום דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והשתא לא צריכין לטעמא דמיגו במקום חזקה. אלא דעיקר קושייתם לרבנן דע"כ הא דנאמנין היינו משום מיגו אע"ג דהוי במקום חזקה ולא משמע להו דאיבעיא דפ"ק דב"ב אליבא דר"מ ועוד דמדרבנן נשמע לר"מ דבהאי סברא לא אשכחן דפליגי אי אמרי' מיגו במקום חזקה כנ"ל בכוונת התוס'. אלא דאף לפ"ז לא שייך קושייתם לפי שיטת רש"י דריש פרקין דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף ממיגו דהא ר"י לית ליה מיגו היכא שהלה תובעו דמקרי שור שחוט לפניך ואפ"ה מודה דאמרינן הפה שאסר היכא שאין הלה תובעו. ולפ"ז מצינן למימר דנהי דלא אמרי' מיגו במקום חזקה אפ"ה קאמרי רבנן שפיר דהעדים נאמנין מטעם דהפה שאסר וכו' דלגבי העדים מיקרי אין שור שחוט לפניך והארכתי בזה בתשובה. אלא דהתוס' לשיטתייהו דריש פירקין משמע להו דאין לחלק אלא הפה שאסר נמי משום מיגו אתינן עלה כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לי דבלא"ה הא כתבו תוס' בשמעתין בד"ה הרי אלו דחזקה דהכא אלים טובא דהוי כמו עדים דאנן סהדי ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דמיגו במקום עדים לא אמרינן. אע"כ כמו שתירצו התוספות דשאני הכא כיון דהצריכו חכמים קיום תו לא מיקרי קיום. כיון דאינהו גופייהו סותרים עדותן תוך כדי דיבור הו"ל כאילו לא נתקיים. וא"כ אין מקום לקושייתם כאן דלא מצינן למפשט כלל ממילתא דרבנן דהכא טעמא רבה איכא וצ"ע ודו"ק:

2 קונטרס אחרון תוס' בד"ה חזקה הקשו דהכא משמע דלא אמרי' מיגו במקום חזקה ובפ"ק דב"ב הוי איבעיא דלא איפשטא וכתבתי ליישב דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף משאר מיגו ולכאורה יש ראיה לזה מההיא דפ"ק דב"ב במה שכתבו הפוסקים בפשיטות דנהי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אפ"ה אם אין עדים על קביעות הזמן נאמן לומר פרעתי תוך הזמן במיגו ומשמע דהיינו משום שהפה שאסר כו' ואף דבתשובה אחת כתבתי לחלק קצת אפ"ה לענ"ד בלא"ה דברים נכונים וברורים הם ולפ"ז צריך להתיישב בכל דיני כללי ופרטי המיגו אי שייכו נמי בהפה שאסר ועיין בפנים שכתבתי תי' אחר לקושיית התוספות:

3 בתוספות ד"ה טעמא דר"מ וכו' וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלוה גופא וכו' ועוד דבפרק מי שמת משמע וכו' עס"ה. וקשיא לי הא דמייתי מסוגיא דפרק מי שמת והתם משמע איפכא דנהי דמעיקרא קאמר הש"ס אי אלימי עדים לאורועי איהו כל כמיניה מ"מ לבתר הכי מקשה הש"ס אדרבי יוחנן מדר' ינאי רבי' ומסיק התם דהא דקא"ר יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו היינו כדקא"ר יוסף משמיה דשמואל. דר"מ ס"ל דצריך לקיימו וחכמים סברי א"צ לקיימו. וחכמים לגבי דר"מ דברי הכל היא. ומקשינן תו והא איפכא שמעינן להו אין נאמנין לפוסלו וחכ"א נאמנים ומשני הש"ס איפוך ומדמקשה והא איפכא שמעינן להו משמע דאין לחלק כלל בין הודאת עצמו להודאת עדים והדר ביה מהאי סברא דעדי' אלימי טפי. ואף אם נדחוק לפרש דמכח כ"ש מקשה ממילתא דר"מ דאפי' בעדים סבר דלא אלימי אלא דמלבד שזה דוחק דל' איפכא לא משמע הכי. עוד יש לתמוה האיך מסקינן דר"י מפיך ברייתא דהכא וסובר דחכמים סברי אין נאמנין לפוסלו וקרי להו דברי הכל והא במתני' דהכא קאמרי להדיא דנאמנין לפוסלו ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דר"י סבר דהלכה כסתם משנה ולדעתי היא קושיא עצומה לשיטת התוס' ויש ליישב בדוחק דרבי יוחנן סובר דרבי שסתם המשנה ס"ל כרבי מאיר בחדא דעדים אלימי למיפסל שטרא מש"ה סתים לן כוותיה למאי דמפיך ר' יוחנן. משא"כ לענין מודה בשטר סבר ר"י כחכמי' דא"צ לקיימו וקרי להו דברי הכל. אלא שכל זה דוחק. ומכ"ש שקשה טפי לפי פי' התוס' שם פרק גט פשוט שכתבו להדיא דלמסקנא הדר ביה לגמרי ולא אמרה ר"י מעולם. וממילא משמע דאין לחלק בין עדים ללוה גופא וכן לפי מ"ש המהרש"א ז"ל בדבריהם נמי קשה טובא דבריהם כאן ואין להאריך יותר. ומעתה נבוא ליישב שיטת רש"י ולתרץ קושיא ראשונה של תוספות דודאי לשיטת רש"י עיקר פלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו או לא היינו כשמודה הלוה גופא כדמוכח מפלוגתא דרב הונא ורב נחמן וכמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל וכ"ש למאי דפרישית דהכי מוכח סוגיא דפרק מי שמת. וטעמא דמילתא כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה מודה בשטר בשם רש"י דחכמים לא תקנו קיום שטרות אלא בלוה טוען מזוייף אבל כשמודה העמידו על ד"ת. אלא הא דפליגי ר"מ וחכמים בבריית' דהכא בעדים היינו לרבותא דחכמים דאע"ג שהלוה מודה שכתבו והעדים ג"כ אומרים שהוא כתב ידם ונתקיים השטר על פיהם אפ"ה סברי דאלימי למיפסל אע"ג דאיכא סברא רבתא לומר דכשהלוה מודה והעדים מודים תו לא אלימי כמו שאפרש בסמוך במימרא דרב נחמן קמ"ל דאפ"ה נאמנים ומה שהוצרך רש"י לפרש דאיירי כשהלוה מודה שכתבו היינו משום דפשיטא ליה לרש"י דהיכא שאין הלוה מודה אלא טוען שהוא מזוייף בהא מודה ר"מ דהעדים נאמנים לפוסלו דנאמנים במיגו דאי בעי שתקי ולא שייך הכא לומר העמידו על דין תורה. דהא עיקר תקנת חכמים בקיום שטרות היינו כשהלוה טוען מזוייף וא"כ לא נתקיימה תקנת חכמים דאע"ג שאומרים כתב ידינו הוא זה הרי סותרין דבריהם תוך כדי דיבור ואמרי אנוסין היינו ותו לא מיקרי קיום כמ"ש התוס' לעיל כנ"ל נכון בשיטת רש"י. נמצא לפ"ז א"ש סוגיא דפרק מי שמת דר"י מפיך לבריית' דהכא דרבנן קאמרי אין נאמנין לפוסלו והיינו דוקא בהאי גוונא דאיירי ברייתא כשהלוה מודה אבל סתם מתני' דהכא דקתני נאמנין מוקי לה ר"י כשאין הלוה מודה אלא טוען מזוייף דבכה"ג כ"ע מודו דהעדים נאמנין לפוסלו דלא נתקיימ' תקנת חכמים וכדפרישי' כנ"ל נכון בעזה"י ושיטת התוספות צ"ע ודו"ק היטב:

4 בד"ה מודה בשטר וכו' אבל אין לפרש וכו' דהא כי טעין נמי אמנה מסקינן בסמוך וכו' עכ"ל ואף דמל' רש"י משמע להדיא דלא מהימן לומר פרעתי כיון שהשטר ביד המלוה. וכן בסמוך באמנה כתב ג"כ דלא עביד דכתב ומסר בלא הלוואה א"כ משמע לכאורה כפי' שדחו התוס' אלא דנ"ל בכוונת רש"י דעיקר טעמא דרב הונא בין באמנה בין בפרוע משום דלא חשיב מיגו והו"ל כשטר מקוים דאין נאמן לומר פרעתי משום דשטרא בידיה מאי בעי. ולא מהימן לומר אמנה משום דלא עביד אינש דכתב שטר אמנה אבל למ"ד צריך לקיימו לא מהני הנך טעמי דאכתי נאמן במיגו. ובזה נתיישב מה שהקשה מהרש"א על דחיית התוס' ודו"ק היטב:

5 בגמרא א"ל רב נחמן וכו' א"ל ומר היכי ס"ל א"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וכו' והיינו משום דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכל שלא נתקיים נאמן במיגו לומר פרעתי או שטר אמנה. ויש לי מקום עיון בזה בכה"ג שהלוה מודה למ"ד צריך לקיימו אי בעינן קיום גמור כמו בטענת מזוייף או דסגי כשנתקיים חתימת ע"א ולכאורה נראה דסגי בקיום חתימת האחד דתו לא שייך לומר דהלוה נאמן במיגו דהא קי"ל מיגו במקום ע"א לא אמרינן. וה"נ אי הוי טעין מזוייף היה מכחיש את העד ואף לשיטת התוס' פ' שבועת העדות ובפ' חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא דכל היכא דלא שייך שבועה אם מכחיש את העד אמרינן מיגו אפילו במקום ע"א וכמו שהאריך בס' כנסת הגדולה בח"מ סי' פ"ב מיהו הכא אם היה מכחיש העד וטעין מזוייף נראה דחייב שבועה. לא מיבעיא לשיטת הסוברים דע"א בשטר זוקק לשבועה בח"מ סי' נ"א אלא אפי' לשיטת החולקים נראה דהיינו דוקא בשטר שאין חתום אלא ע"א דלא מיקרי שטר. משא"כ היכא ששנים חתומין ומצאו לקיים חתימת אחד ולא מצאו לקיים חתימת השני משמע להדיא בירושלמי דשמעתין דזקוק לשבועה. וא"כ משמע לפ"ז דמודה בשטר שכתבו וטוען פרוע או אמנה סגי בקיום ע"א אפי' לר"נ דהלכתא כוותיה והתמי' קיימת שהפוסקים לא כתבו מזה. אלא שהש"ך כתב לענין קיום כתב ידו בע"א וטוען פרעתי דהו"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ונראה שהדברים ק"ו לנדון דידן. ונהי דהיכא שע"א מעיד על חתימת שני העדים או א' על כל א' מעידי השטר ודאי לא מהני אף במודה בשטר כדמוכח לקמן סוף פרקין מל' התוס' ד"ה קיום שטרות מדרבנן לפי ר"י שם. דבכה"ג נמי בעינן שיהא גדול עמו ע"ש אבל היכא ששני עדים מקיימין חתימת ע"א מעידי השטר מספקא לי מטעמא דפרישית. אלא דלפ"ז קשה לי הא דמשמע בשמעתין דר"נ מוקי לחכמים דסברי נאמנין לפוסלו כוותיה מטעמא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וקשה קושיית התוס' היכא דאמרי קטנים היינו אמאי נאמנים האיכא חזקה דאין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול וצ"ל דאפ"ה נאמנין במיגו כמ"ש התוספות בד"ה חזקה דאמרינן מיגו במקום חזקה וקשה הא כתבו התוס' לעיל בד"ה אין נאמנים דלא אמרי' מיגו בשנים ונהי דמסיימי התוס' לעיל דמיגו דאי בעי שתקי אמרינן אפי' בשנים כבר כתבתי הטעם משום שאם ישתוק א' מהם נתבטל השטר מה שאין כן הכא שהלוה מודה שכתבו שכתבתי דסגי בקיום ע"א וא"כ הדרא הסברא לדוכתיה דלא אמרי' מיגו בשנים כמ"ש התוס' לקמן שאין א' יודע מה שבלב חבירו וה"נ כ"א מהעדים ירא שמא יקיימו חבירו וסגי בהכי כדפרישית. מיהו לשיטת התו' שכתבתי בסמוך לקמן דלדידהו איכא לאוקמי מתני' וברייתא דאמרו חכמים העדים נאמנין לפוסלו. איירי כשאין הלוה מודה אלא שטוען מזוייף ואפ"ה קאמר ר"מ דאין נאמנים ומשום דעדים נמי לא אלימי למיפסל שטרא. משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש להדיא דברייתא איירי במודה הלוה שכתבו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דסגי בקיום ע"א א"כ אמאי קאמרי רבנן דמהימני העדים הא לית להו מיגו שאין א' מהם יודע מה בלב חבירו ושמא יקיימנו חבירו ואפשר דרש"י לית ליה האי סברא כלל דמיגו בשנים לא אמרי' וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דרש"י ז"ל לשיטתיה דהפה שאסר עדיף ממיגו וא"כ אפי' במקום ע"א אמרי' מיגו דאי בעי שתיק דהו"ל הפה שאסר כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק היטב:

6 קונטרס אחרון גמרא א"ל רב נחמן כו' כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא. וכתבתי שיש לפקפק בכה"ג דמודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי במיגו דמזוייף אי סגי בקיום ע"א מהשנים החתומים דהיינו שני עדים מעידין על חתימת א' מהם דא"כ הו"ל מיגו במקום ע"א וכמו שהארכתי בפנים דלענ"ד נראה עיקר דסגי בהכי ולדינא צ"ע:

7 שם אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה. והקשה הר"ן ז"ל דה"נ הו"ל לאפלוגי בין כתב ידם יוצא ממקום אחר או לא כדדייק בסמוך גבי דקאמרי עדים ונדחק ליישב ונראה דהכא דקאמר לוה בכל ענין מקשה פשיטא דאפי' בשטר שאינו מקוים הא שמעינן לרב דקאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ותרתי ל"ל אבל בהא דקאמרי עדים אתי ליה שפיר דאיצטריך לאשמעינן דאפי' עדים לא אלימי ואפ"ה משני רבא דקאמר לוה ואפ"ה לא תקשי תרתי ל"ל דחדא מכלל חבירתה איתמר כמ"ש התוס' כנ"ל:

8 שם אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני. ול"ל דאתא לאשמעינן דלא מהימני במיגו דאי בעי אמרי שטר פרוע הוא ולאשמעינן היא גופא דלא אמרינן מיגו בשנים דהא נמי ממתני' שמעינן מדלא מהימני לומר אנוסים היינו בכתב ידם יוצא ממקום אחר מיהו לפמ"ש לעיל דמתני' איכא לאוקמי באומר לא לוויתי דתו לא מהני אף אם יאמרו העדים שהוא פרוע וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא הא גופא אתא רב לאשמעי' דאפי' לא טעין הלוה לא לוויתי אלא מזוייף או שהשטר יוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני העדים לומר אמנה במיגו דפרוע ונראה ליישב משום דבלא"ה משמע דהא דבעינן לאוקמי דקאמרי עדים לאו דקאמרי העדים לחוד איירי דל' האומר שטר אמנה לא משמע דקאי אעדים דא"כ הו"ל למימר העדים שאמרו אלא לעולם איירי דקאמר לוה אלא דממילא שמעינן דעיקר מימרא דרב דהלוה אינו נאמן אתי לאשמעינן דבכל ענין אינו נאמן אפילו עדי השטר אומרים כמוהו. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר כיון שהלוה אומר שטר אמנה הוא הרי אומר לא לוויתי ופשיטא דעדים לא מהימני בכתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לית להו מיגו דפרוע דהאומר לא לוויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי כנ"ל ועי' מה שכתבתי בסמוך במימרא דר"נ:

9 בתוספות בד"ה לעולם דקאמר לוה וכו' וא"ת ואמאי לא קאמר נמי וכו' וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי וכו' עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם משא"כ לשיטת רש"י דשמעתין לפי מה שהארכתי בשיטתו דלרב הונא אמר רב בכל ענין א"צ לקיימו במודה בשטר שכתבו ואפי' עדים לא אלימי לאורועי א"כ תקשי קושית התוס' דלמסקנא דמוקי רב אשי דקאמרי עדים אמאי איצטריך לאתויי הא דרב כהנא ות"ל דבלא"ה מיתוקמא שפיר כיון דלקושט' דמלתא סבר רב דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואפי' עדים לא אלימי. ולכאורה היה נראה ליישב לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דהא דעדים לא אלימי היינו במודה הלוה שכתבו משא"כ היכא שהלוה טוען מזוייף וצריך קיום אפילו ר"מ מודה שהעדים נאמנין לפסלו באין כתב ידם יוצא ממ"א. ולפ"ז הוצרך רב אשי לאתויי הא דרב כהנא כי היכי דתיתוקם מילתא דרב אפי' באין הלוה מודה שכתבו. אלא דלפמ"ש בסמוך דלעולם משמע מלישנא דרב דאיירי שהלוה אומר שטר אמנה הוא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ויש ליישב דמה שהכריחו לרב אשי לאתויי הא דר"כ. היינו דאי משום מודה בשטר שכתבו וכר"מ תיקשי נמי בהא מימרא דרב דאמר שטר אמנה גנובי גנבי ל"ל הול"ל הלכתא כר"מ ועוד דתרתי מימרא דרב ל"ל אע"כ דרב אתי לאשמעינן דאפי' לרבנן דסברי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אפ"ה בשטר אמנה מודו מטעמא דר"כ כנ"ל:

10 בד"ה וכגון שחב לאחרים וא"ת ולהימני' במיגו דאי בעי מחיל ליה עכ"ל. ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא דאף ע"ג דאית ליה למלוה מיגו אפ"ה לא מהימנינן ליה לומר שטר אמנה כיון שמשים עצמו רשע דעבר אלאו דאל תשכן באהליך עולה ודוחק לומר דמשמע להו דאביי לית ליה האי סברא מדלא מוקי כאוקימתא דרב אשי. דלכאור' משמע דליכא מאן דפליג בהא דאסור לשהות שטר פרוע. ואפשר דמשמע להו דאביי סובר דאפילו היכא דמשים עצמו רשע אפ"ה מהימן היכא דאיכא מיגו והיינו דלא מוקי כאוקימתא דרב אשי וכבר ראיתי בספר כנסת הגדולה שהביא כמה סברות חלוקות בזה בכללי המיגו בח"מ סימן פ"ב ע"ש ואין להאריך:

11 קונטרס אחרון תוספות בד"ה כגון שחב לאחרים שהקשו דאכתי להימניה במיגו. וכתבתי דיש לדקדק מדבריהם דאפילו היכא דמשים עצמו רשע בטענתו אפילו הכי מהימן היכא דאית ליה מיגו ובספר כנסת הגדולה הביא דיעות חלוקים בזה ע"ש:

12 בד"ה אר"נ וכו' ע"כ באין כתב ידן כו' פשיטא דהכי פריך לעיל עכ"ל. ולפי מה דפרישית לעיל דהא דפריך פשיטא ולא אמרינן דאשמעינן רב דלא מהימני לומר אמנה במיגו דשטר פרוע הוא היינו משום דרב איירי במודה לוה שכתבו ואומר שטר אמנה הוא וא"כ הרי אומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי דמי וא"כ היה באפשר לומר דהכא במימרא דר"נ איירי שפיר בכתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה איצטריך ר"נ לאשמעינן דאין נאמנין לומר אפילו היכא דאית להו מיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא כגון שאין הלוה טוען לא לויתי או ביוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני משום דמיגו בשנים לא אמרינן אלא משום דבלא"ה נ"ל דברי התוס' מוכרחים. דע"כ עיקר פלוגתא דר"נ ומר בר רב אשי איירי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה מר בר רב אשי דאין נאמנין לומר מודעא היו דברינו כמ"ש התוס' בפרק חזקת הבתים משום דקשיא לי הא דמקשה הש"ס פ' חזקת הבתים אדרבה בר בר חנא דחתים אמודעא ואאשקלתא מדרב נחמן דאמר מודעא היה דברינו אין נאמנין ומאי קושיא דהא קי"ל בכולה תלמודא הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך וחיורא אע"כ דאפ"ה פריך שפיר דע"כ לא פליג מר בר רב אשי אלא באין כתב ידן יוצא ממ"א אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה וא"כ קשה אדרבה בר בר חנא דמסתמא כתב ידו יוצא ממ"א כדאמרי' בעלמא דרבנן פקיעי בשמייהו. ועפ"ז יש לדקדק על הש"ך סי' מ"ו שהכריע כשיטת הסוברים דהלכה כר"נ מהסוגיא דפרק חזקת והוא בעצמו הביא שם שיטת הסוברים דמר בר רב אשי מודה בכתב ידו יוצא ממ"א ואם כן אין ראייתו כלום וצריך עיון ואין להאריך כאן:

13 קונטרס אחרון בד"ה אמר רבי יוחנן עדים שאמרו אמנה היו דברינו כו' ע"כ באין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכ"כ בפסקי תוס' דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימני אלא שהנקדן בפסקי תוס' כתב על זה וצ"ע כי זה דוקא לרב נחמן אבל למר בר רב אשי דקיי"ל כוותיה לא הוי הכי עכ"ל והשיג בש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ז על לשון הנקדן וכתב ע"ז דאשתמיטתיה להנקדן דאיכא פוסקים טובא שפסקו כרב נחמן כו' ע"ש. ולע"ד דברי הש"ך תמוהין בזה כמ"ש בפנים דהא הש"ך גופא כתב דהנך פוסקים שפסקו כרב נחמן היינו משום איבעיא דרבא בסמוך בתנאי היה דברינו ומהסוגיא דפרק חזקת הבתים וא"כ לפי שיטת התוספות דהכא דבכתב ידן יוצא ממקום אחר מר בר רב אשי גופיה מודה וכמ"ש הש"ך בעצמו א"כ אזלו להו הנך ראיות דאבעיא דבסמוך כמ"ש נמי אליבא דהלכתא ובכתב ידו יוצא ממ"א כמו שפירשו כת א' מהראשונים ומכללן רבינו האי גאון ז"ל גופא וכן מהסוגיא דפרק חזקת נמי ליכא ראיה לפ"ז דמסתמא איירי בכתב ידן יוצא ממקום אחר וכמו שכתבתי בפנים מיהו בלשון העיטור באות קו"ף דף ל"ד מצאתיו ראיתי שהביא לשון רבינו האי גאון שפסק כרב נחמן בלאו הנך ראיות דשמעתין ודפרק חזקת אלא משום דהלכה כרב נחמן בדיני ולפ"ז איכא למימר דאף באין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי הלכה כרב נחמן אלא דהש"ך גופא לא נחית להכי דהא לא הביא דעת החולקים אפסק הש"ע שם אלא בכתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא ובלא"ה נמי מיהו אין בזה השגה על הנקדן דסוף סוף יפה כתב על פסקי התוספות דצריך עיון דמלשון התוספות שלפנינו ודאי אין הכרע כלל לומר שפסקו כן להלכה דאף במקום דאיכא מיגו לא מהימנא אלא לפרש דברי רב נחמן כתבו כן ואדרבה לכאורה מוכח מפירושם איפכא וכמו שכתבתי בפנים לכן לשון הש"ך בזה צ"ע ודו"ק:

14 בא"ד ותירץ ר"י דהיינו טעמא וכו' ושוב לא אתא ע"פ ומרע לשטרא וכו'. נראה דהיינו דוקא בעידי השטר אבל עדים אחרים אפי' ע"פ נאמנין לאורועי שטרא דאל"כ לאשמעינן ר"נ בעדים אחרים וכ"כ הש"ך בח"מ סימן מ"ו ע"ש מלתא בטעמא:

15 בא"ד ואתי שפיר ר"נ כרבנן דרבי מאיר עכ"ל. הל' אינו מדוקדק דהא בלא"ה סובר ר"נ כרבנן דר"מ דהא אמר לעיל בשמעתין דאמרינן זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא והיינו כרבנן דר"מ דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלא כוונתם בזה דלר"נ מודו רבנן באמנה דאין נאמנין וק"ל:

16 בא"ד וההיא ברייתא דמי שמת וכו' רב נחמן מוקי לה לדברי הכל עכ"ל. אע"ג דהתם לא איירי בעדים שאמרו אמנה אלא שהמוכר טוען כן אפ"ה מדמה להו שפיר דכיון דסבר ר"נ דאפילו בעדים דאית להו מיגו דאי בעי שתקי אפ"ה לא אתי ע"פ ומרע לשטרא כ"ש שהבעל דבר לא מהימן לאורועי שטרא אפילו היכא דאית ליה מיגו כגון בשטר שאינו מקויים מיהו הא דלא מוקי הש"ס בפרק מי שמת ההיא דשטר אמנה אלא כר"מ היינו משום דקי"ל כמר בר רב אשי דהא דבמודעא נאמנין היינו משום דניתן ליכתב אלמא דלדידיה אתי ע"פ ומרע לשטריה היכא דאית ליה מיגו וא"כ בשטר אמנה נמי יש לנו לומר שהבע"ד נאמן היכא דאית ליה מיגו דלגבי הבע"ד לא שייך האי טעמא דלא ניתן ליכתב אלא גבי עדים מש"ה צריך לאוקמי כר"מ כנ"ל אף שמל' הרשב"ם ז"ל בפ' מי שמת לא משמע כן וצ"ע:

17 בגמ' עד אומר תנאי וכו' והלכתא כרב הונא ברי' דר"י וכתב הר"ן ז"ל שכתב א' מן הראשונים ומהם רבינו האי גאון ז"ל דאפילו בכתב ידו יוצא ממקום א' נאמן ע"א וכן הכריע הוא ז"ל וקשיא לי דא"כ להימן ע"א לומר אנוס הייתי או פסול מחמת קורבה או מודעא ואמנה. ואפילו שכתב ידו יוצא ממ"א אכתי ליהימן במיגו דאי בעי אמר תנאי היה דברי ואפילו התוספות לא כתבו אלא דמיגו בשנים לא אמרינן שאין א' יודע מה בלבו של חבירו משא"כ היכא דע"א נאמן לאורועי שטרא ודאי אית ליה מיגו. ואפשר שהר"ן ז"ל סובר דלעולם לא שייך מיגו אלא בבע"ד אבל בעדים לא שייך כלל מיגו אלא הפה שאסר דוקא דהיינו אי בעי שתיק וכן נראה קצת מלשונו בסוגיא דלקמן גבי קרא עליו ערער ע"ש ויש לי קצת ראיה לסברא זו מסוגיא דיבמות גבי ע"א במלחמה ואין כאן מקומו ועוד שהתוס' בשמעתין לא כתבו כן:

18 קונטרס אחרון בהא דאמרינן בגמרא ע"א אומר תנאי כו' נאמן וכתב הר"ן ז"ל דאף בכתב ידו יוצא ממ"א נאמן. וכתבתי דמוכח שהר"ן ז"ל סובר דלענין עדים לא שייך כלל מיגו ולא מהטעם שכתבו התוספות לעיל דמיגו בשנים לא אמרינן אלא דאפילו בע"א לא שייך מיגו דאל"כ להימן נמי ע"א שאומר פרוע במיגו דתנאי היה בדבר אע"כ כדפרישית דלענין עדות לא שייך מיגו וכן מצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל בסוגיא דבסמוך שסובר כן בפשיטות דלא שייך מיגו כלל לענין עדות דלא הימנוה רבנן בהכי וכ"כ הריטב"א ז"ל:

19 בתוס' בד"ה א"ר ששת הכחשה וכו' וא"ת תיקשי לר"ש ברייתא דמי שמת וכו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל דלק"מ דשפיר אשכחן שטר אמנה בענין דלא הוי הכחשת העדים כלל דמה שאין עדים רשאין לחתום על שטר אמנה היינו דוקא שאין העדים רשאין למסור למלוה או ללוקח דהו"ל עולה אבל ודאי אם כתבו השטר ומסרו למוכר או ללוה רשאין כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר וכו' וכ"כ התו' לעיל בשמעתין בד"ה אעולה לא חתמי וא"כ אפילו העדים עצמן נאמנים לומר שנודע להם אח"כ שהמוכר או הלוה מסר שטר אמנה שלא כדין ואיתרע שטריה דבכה"ג כ"ע מודו דנאמנין כיון דבשעה שחתמו עשו כדין ולא הוי רשיעי כמבואר בח"מ סימן מ"ו והוא מוסכם מהפוסקי' וא"כ א"ש הא דאמרינן פרק מי שמת הלך אחר עדים כגון אם יאמרו העדים שנמסר השטר מיד המוכר ליד הלוקח ונעשה שטר אמנה באותה שעה אבל העדים חתמו כדין ומסרו להמוכר ולפ"ז לא שייך כאן כלל לומר הכחשה תחילת הזמה שאין כאן הכחשת עדים כנ"ל נכון: