פני יהושע על כתובות נ״ז

1 גמרא א"ל אביי והאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו ופי' רש"י בדבר שהוא מחמיר כו' ע"י גזירת דבריהם עכ"ל. ובאמת כתבו רוב הקדמונים דלא שייך לומר הלכה כר"מ בגזירותיו אלא היכא דגזר הא אטו הא ולפ"ז יש לפרש ההיא דשמעתין בענין זה דעיקר טעמא דבעילת זנות ודאסור להשהותה היינו היכא דלית לה וכדפרישית במתניתין אלא הכא בכתובה דאירכס דאית לה ולא סמכא דעתה הוי טעמא דר"מ משום גזירה דגזר היכא דאית לה אטו היכא דלית לה אלא דאכתי אין דעתי נוחה לפרש כן. ועוד דא"כ לא שייך לומר הלכה כר"מ בגזירותיו כיון דחכמים דפליגי עליה פליגי אפילו היכא דלית לה א"כ תו לא שייכא האי גזירה לכך נ"ל דטעמא דר"מ בכולה מילתא משום גזירה דבעילת זנות שלא יתן אדם עיניו באשה לשם זנות ויפתה אותה בתחילה לשם אישות ע"י כתובה ובדעתו למצוא עילה שתמחול לו הכתובה ויתן עיניו לגרשה והו"ל למפרע בעילת זנות לכך תיקן ר"מ משום האי גזירה דבשום ענין לא מצי להפסידה שום דבר מכתובתה וגזר נמי מקצת כתובה אטו כולה ובזה נתיישב ג"כ הא דקאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות ומפרשינן טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדאיתא בהחובל ואמאי תהא קלה יותר מאלמנה שתחילת כתובתה מנה ולמאי דפרישית א"ש דכולה טעמא משום גזירה היא כן נ"ל נכון:

2 שם כי אתא רב דימי כו' מחלוקת בתחילה ופרש"י דאפלוגתא דר' יהודא ור' יוסי קאי דלא פליגי אלא בתחילה אי תנאו קיים או תנאו בטל אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת שכבר זכתה. וקשיא לי אם כן מ"ט דרבי יוחנן דקאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת ומנ"ל לאפושי פלוגתא כיון דתרי טעמי נינהו דבתחלה פליגי במתנה על מ"ש בתורה או אי עשו חיזוק לדבריהם ולבסוף לא שייך פלוגתייהו בהא אלא אי מהני מחילה בדבור לאחר שכבר זכתה. מיהו בהא מצינן למימר דלר' יוחנן לא משמע ליה האי טעמא כלל דלא מהני מחילה בע"פ בדבר שכבר זכתה אלא טעמא דרבי יהודא בין בתחילה בין בסוף היינו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם שלא תוכל למחול כלל אלא שזה דוחק דא"כ בכתב התקבלתי נמי וכמ"ש לעיל בשם הירושלמי דלענין זה לא שייך לחלק בין כותב לאומר תו קשיא לי מאי ס"ד דבתנאה פליגי א"כ אמאי קאמרינן בסמוך דתחילה דריב"ל היינו תחילת חופה וסוף היינו סוף ביאה דהו"ל למימר דתחילה היינו תחילת קידושין דהא מתחילת קידושין עד סוף ביאה שייך האי פלוגתא אי מהני תנאה תו קשיא לי א"כ היאך קאמר רבין משמיה דריב"ל מחלוקת בסוף אבל בתחלה ד"ה מוחלת ותיפוק ליה דלרבי יהודא לא מהני תנאה כדאיתא לעיל וקושיא זו מצאתי ג"כ בחידושי הרא"ה ז"ל אלא דבאמת אין זו קושיא כ"כ דמצינן למימר דאין ה"נ דלרבין אליבא דריב"ל לא שייך כלל האי שקלא וטריא דלעיל אלא דרבי יהודא סובר דאפילו בכתובה לא עשו חיזוק או שסובר כתובה דאורייתא וכבר כתבתי בזה בסמוך מיהא קמייתא קשיא ולולי פירש"י ז"ל היה נ"ל דסוגייא דהכא לא איירי מענין תנאי דעיקר תנאי בכה"ג לא שייך אלא בשעת קידושין או בין קידושין לחופה אבל משכנסה אפילו בתחילת חופה תו לא שייך האי מילתא דתנאי כלל אלא כולה סוגיא דהכא לענין מחילה איירי אי מהני בע"פ או בעינן שיכתוב התקבלתי בשטר כן נ"ל לולי דמלשון רש"י לא משמע כן:

3 שם מאי בתחלה דקאמר ריב"ל תחילת חופה כו' לכאורה נ"ל מכאן ראייה ברורה דשייך חופה אפי' באלמנה דהא ר' יהודא קתני בהדיא ולאלמנה מנה מכלל דרבי יוסי פליג אפילו אאלמנה וא"כ ע"כ שייך בה חופה והיינו חופה דייחוד כדמשמע הכא דסוף חופה היינו תחלת ביאה ומ"ש הפוסקים בשם הירושלמי דאין חופה לאלמנה היינו חופת הינומא וכמו שכתבתי בזה בפ"ק דקידושין גבי חופה קונה ע"ש:

4 קונטרס אחרון גמרא אמר רבי אבהו כו' מאי בתחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי תחלת חופה. וכתבתי דמכאן משמע דשייך נמי חופה באלמנה דהא אאלמנה נמי קאי ולפ"ז מה שכתבו הפוסקים בשם הירושלמי דאין חופה לאלמנה היינו חופת הינומא אבל חופה שעל ידי יחוד שייך בה שפיר ובפ"ק דקידושין כתבתי לפרש לשון הירושלמי:

5 משנה נותנין לבתולה י"ב חדש כו' וכשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש כו'. נ"ל מדקדוק לשון המשנה דקתני נותנים לבתולה אלמא דקביע זמן לתקנתא דידה וע"כ היינו לענין דאין כותבין עליה אגרת מרד תוך אותו זמן משא"כ בהגיע הזמן והיא מעכבת כותבין עליה אגרת מרד לפחות מכתובתה כדאיתא לקמן דף ס"ג וכן ההיא דכך נותנים לאיש יתכן ג"כ לפרש בין לענין דפטור ממזונות אפילו אם היא נתרצית תוך אותו זמן וקאמרה דלא ניחא לה בתקנתא דרבנן אפ"ה פטור ממזונות כיון דלתקנתא דידיה נמי איתקן וכן לענין דלא מיקרי מורד תוך אותו הזמן משא"כ בהגיע זמן אע"ג דמשמע דלמסקנא דלקמן דף ס"ד אין כותבין אגרת מרד לארוסה היכא דתבעה היא והוא מעכב לענין להוסיף על כתובתה מ"מ כתבו התוספות שם דכייפינן ליה וכמו שיבואר שם בעז"ה כן נ"ל והא דקתני במתניתין נותנין לבתולה ולא קתני נותנין לנערה דהא בקטנה אמרינן בשמעתין דבין היא ובין אביה יכולים לעכב מ"מ נראה דאם היא ואביה רוצין להשיאה בקטנות הבעל אינו יכול לעכב וחייב במזונות וכ"כ הר"ן ז"ל והיינו דוקא כשתבע הבעל מעיקרא אינו יכול לחזור בו כשהגיע הזמן כן נ"ל ודו"ק:

6 גמרא מנה"מ אמר רב חסדא דאמר קרא כו' תשב הנערה אתנו כו'. ואע"ג דלכאורה לא נתקדשה רבקה עדיין באותה שעה דאין העבד נעשה שליח לדעת האומרים דעדיין לא נשתחרר אליעזר ועוד דלשיטת התוספות ביבמות דף ס"א דרבקה בת י"ד שנה היתה וא"כ בוגרת הויא וכבר עברו י"ב חדש בבגרות ומסקינן בסמוך דאין נותנין לה אלא שלשים יום מ"מ מייתי שפיר דודאי קודם מ"ת לא שייך לגבי לבן ובתואל כל הני חילוקי דינים אלא דעיקר הראייה דאורחא דמילתא דתכשיטי כלה לפרנס עצמה צריכה י"ב חדש ומהא ילפינן שפיר לחלק בכל חילוקי דינים דשמעתין דלאחר שניתנה תורה ונתחדשה הלכה בדיני קידושין וענייני נערות ובגרו' ממילא נשתנה בכ"א לפי מה שצריך מיהו בתוספות פ"ק דף ז' ע"ב בד"ה ויקח בועז משמע דגבי רבקה קדושין גמורים היו אלא שאין צורך לדקדק בכך למאי דפרישית:

7 תוספות בד"ה אי איהי ניחא לה כו' משמע כיון דלא נפקא ליה מידי הוי מרידה כו' ותימא דאטו משום כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח דנהי דמשמע להו דהא דקתני בברייתא דקטנה היא ואביה יכולין לעכב אדינא דמתני' דקביעא י"ב חדש קאי וכדאיתא להדיא בתוס' דפרקין. מ"מ איכא למימר דלענין מזונות קאי וא"כ מקשה הש"ס שפיר כיון דאיהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה ולמה תפסיד מזונות בהגיע זמנה אלא דמשמע להו דהא דהיא יכולה לעכב ע"כ לא איירי אלא לענין מרידה מסתמא אביה יכול לעכב נמי לא איירי אלא בכה"ג שהבעל רוצה וק"ל:

8 בד"ה בגרה יום א' ונתקדשה וא"ת ומתניתין כו' ואין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי איכא לאוקמי מתני' בנתקדשה כשהיא קטנה ופסקו להשיאה כשהיא גדולה עכ"ל ע"ש. ולע"ד נראה דמשמע להו להתוספות דמאי דקתני במתניתין משתבעה הבעל היינו משתבעה הבעל לנשואין כמ"ש הרמב"ם ז"ל ודלא כפירוש רש"י:

9 בא"ד וי"ל דדוקא כו' אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה י"ב חדש משעת תביעה עכ"ל. לכאורה אפי' אם נאמר דנתקדשה קודם בגרות יש לה יב"ח משעת הבגר כשיטת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שהיא ג"כ שיטת התוספות בדבור הסמוך. נתיישבה נמי קושיית התוספות דהא איכא לאוקמי מתני' בהכי והא דקתני במתני' משעת התביעה היינו אם התביעה היתה קודם בגרות אלא דהשתא משמע להו לתוספות בפשיטות כיון דרב הונא מודה בנתקדשה קודם בגרות משום דמסתמא אינה מקפדת א"כ יש להשוותה לגמרי לנערה וקטנה דנותנין י"ב חדש משעת התביעה והיינו כתירוץ הראשון בדבור הסמוך ועיין בסמוך ודו"ק:

10 בד"ה מאי לאו כתבועה דבתולה כו' עד סוף הדבור. וכתב מהרש"א ז"ל דמדברי התוספות משמע דלא כפירש"י דמפרש כתבועה דבתולה היינו משעת אירוסין ולהתוספות משעת הבגר כשיטת הרמב"ם ז"ל. ולענ"ד אין זה מוכרח לומר דהתוספות לא מפרשי כפרש"י כיון שלא השיגו על פירושו. ועוד דפשטא דלישנא הכי משמע דבגרה הוי כתבועה דבתולה א"כ כי היכי דלא מהני בבתולה תביעה דקודם קידושין ה"נ לא מהני בגרות דקודם קידושין ורש"י ז"ל גופא לא כתב כן אלא בסברת המקשה והיינו כמסקנא דליתא לדרב הונא ולא אמרינן דסתם בוגרת מכינה עצמה קודם קידושין אלא דוקא לאחר שנתקדשה מהני בה בגרות להא מילתא לחוד דלא בעינן תביעה. כיון דבשעת קידושין עומדת לינשא והרי היא כתבועה משא"כ התוספות דבעי למימר דאיתא לדרב הונא אלא דמודה רב הונא בנתקדשה ואח"כ בגרה ע"ז כתבו שפיר בתירוצם הראשון דהא דלא מוקי ברייתא בהכי היינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דבהא מודה רב הונא לגמרי דבגר אינה כתבועה אלא נותנין לה י"ב חדש משעת תביעה כנערה והיינו כמ"ש בדבריהם בדבור הקודם. ור"ת סובר דאליבא דרב הונא בנתקדשה ואח"כ בגרה הוי בוגרת כתבועה ומונין י"ב חדש מיום הבגר ובהא אפשר דרש"י נמי מודה אליבא דרב הונא ומ"ש רש"י ז"ל כתבועה דבתולה היינו משעת אירוסין היינו לסברת המקשה דליתא לדרב הונא כדפרישית ואם כן איירי ברייתא בבגרה ואחר כך נתקדשה על זה פירש"י שפיר דהיינו משעת אירוסין וזה דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא מהרש"ל אלא דמהרש"ל ז"ל לא נחית לדקדק בשיטת רש"י משא"כ דברי מהרש"א ז"ל צריכין עיון, ואפשר דלישנא דתוספות גופא הכריחו למהרש"א ז"ל לפרש כן מדכתבו דאז לא הוי בגר כתבועה ולא כתבו דלא הוי בוגרת כתבועה אלמא דלשון בגר לעולם משמע להו דאיום הבגר קאי וכמו כן כתב הב"י דהרמב"ם ז"ל דקדק דבריו מלשון בגרה הרי היא כתבועה אלא דאכתי אין זה מספיק ליישב שיטת מהרש"א ז"ל ועדיין צ"ע ודוק היטיב:

11 בגמרא ת"ש בוגרת ששהתה י"ב חדש ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר. ויש לדקדק מאי ס"ד דבוגרת ששהתה קאמר א"כ מאי איריא בוגרת אפילו נערה נמי ודוחק לומר דמשום רבותא דחכמים דפליגי נקיט בוגרת ואפשר משום דבנערה לא פסיקא ליה כיון דבעינן תביעה משא"כ בבוגרת. ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מוקי מתניתין דהכא בנתקדשה ואח"כ בגרה דא"כ ע"כ צריך תביעה וכתירוץ הראשון של תוספות והדרא קושיא לדוכתא מאי איריא בוגרת אפילו נערה נמי וראיתי בהגהת אשר"י דשמעתין בנתקדשה ואח"כ בגרה אין הבעל מיפר ולכאורה לישנא דגמרא דנדרים דף ס"ח ע"ב הכי דייק אילימא דמקדשה והדר בגרה אלא דהתם בלא שהתה איירי ובלא"ה לשון הגהת אשר"י תמוה דהא אנן כחכמים קי"ל ולדידהו לא שייכי כל הני דיני לענין נדרים. ויותר נ"ל דלמאי דס"ד דבוגרת ששהתה קתני הוי דוקא והיינו לסברא דרבה בנדרים שם דטעמא דר"א כמשנה ראשונה דהכא וכפי' הר"ן שם משום דמשעה שנתחייב במזונותיה קרינן בה בית אישה והיינו ע"כ משום דס"ל מזונות דאורייתא אפילו בהגיע זמנה כמ"ש אלא דאפ"ה בנערה ששהתה לא סגי בהאי טעמא שיפר לבדו דנהי דקרינא בה בית אישה אפ"ה אכתי לא יצאה מרשות האב לשום דבר בהגיע זמנה ואם כן דקרינן בה נמי בית אביה אין הבעל יכול להפר לבדו משא"כ בבוגרת ששהתה ס"ל לר"א דמיפר לבדו דקרינן בה בית אשה כל זה לסברת המקשה דהכא משא"כ התרצן דהכא דקאמר בוגרת וששהתה ס"ל כאביי התם דטעמא דר"א משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת אם כן לא שני לן בין בוגרת לנערה כן נראה לי נכון ודו"ק:

12 קונטרס אחרון גמרא ובתוס' בענין בוגרת ששהת' י"ב חדש כו'. וכתבתי שיש לתמוה בתמיה קיימת על לשון הגה"ת אשר"י שכתב דלרש"י ור"י לענין הפרת נדרים משעה שהבעל חייב במזונות מיפר לבדו בלא אב ולרבינו תם אם נתקדשה ברשות האב אע"ג דבגרה והזקינה אפ"ה אין הבעל מיפר אלא לאחר נישואין ויש לתמוה בתרתי חדא דכל השקלא וטריא בנדרים בענין בוגרת ששהת' יב"ח היינו אליבא דרבי אליעזר מיהו הלכה פסוקה היא דלא קי"ל כר"א אלא כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאע"ג דלכאורה סתם משנה דנדרים דף ע' דבעל מיפר בבגר ואפ"ה בדף ע"ב שנינו פלוגתא דר"א וחכמים והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם וא"כ היאך אפשר לומר דלרש"י ור"י הבעל מיפר לבדו משהגיע זמן חיוב במזונות. ועוד קשה דאפילו את"ל דהגה"א סובר דהל' כר"א אפ"ה מאי ענין מחלוקת רש"י ור"י ור"ת לכאן דהא בנדרים ד' ע' ע"ב מקשה הגמ' בפשיטות אהא דאמרי' הבעל מיפר בבגר ה"ד אילימא כשקדשה כשהיא נערה ובגרה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב ובגרות מוציאה מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל אף בגרות לא נתרוקנ' רשות לבעל וא"כ היאך אפשר לומר דרש"י ור"י פליגי אמאי דפשיטא לי' לגמ' טובא אע"כ היה מההכרח לומר דהא דמקשה בפשיטות אילימא דקדשה ואח"כ בגרה מכדי בגרות מוציאה היינו למאי דמשמע ליה לישנא דמתני' מעיקרא דבעל מיפר בבגר איירי מסתמא אף בלא שהתה מקמי דאסיק אדעתא ברייתא דבוגרת ששהתה דמייתי בתר הכי אז אף דאסיק אדעתא אפ"ה קס"ד דבקידשה ואח"כ בגרה עדיף טפי דמשקידשה היה מיפר בשותפות עם האב ולכשהגיע זמנו למזונות נתרוקן לו רשות האב כיון שע"י קידושי האב זכה בהפרת נדרים ואחר כך מקשה שפיר מכדי מיתה מוציאה ובגרות מוציאה מרשות האב ואפ"ה בתרוייהו לא נתרוקן רשות האב לבעל ובתר הכי קאמר ואלא דקידשה בבגרות ומקשה תנינא דבלא הגעת זמן אפילו ר"א מודה דאינו מיפר ואי בהגיע זמן פלוגתא דר"א וחכמים היא נמצא דלפ"ז נראה בעליל דכל הסוגיא דנדרים ע"כ הוי למאי דס"ד מעיקרא דמתני' דבעל מיפר בבגר דינא אתי לאשמעינן במה שיש חילוק בין בגרות לנערות לענין הפרת נדרים וכיוצא בזה והיינו אליבא דרב הונא דשמעתין משא"כ למאי דאיתותב רב הונא דנערה ובוגרת לענין שהתה י"ב חודש שוין וא"כ ע"כ בטעמא דרבה ואביי בנדרים דף ע"ג ע"ב דלרבה הטעם דר"א כמשנה ראשונה ס"ל ולאביי משום דנודרת על דעת בעלה נודרת וכיון דאפילו בנערה הדין כן תו ליכא לחלק כלל בין נתקדשה בבגרות או שקידשה ואח"כ בגרה דבשהתה י"ב חדש הבעל מיפר לבדו לר"א הא לא שייך להקשות כלל מיתה מוציאה ובגרות מוציאה דהא אין הטעם כלל משום בגרות אלא משום דהגיע זמנה הו"ל כנשואה לענין הפרת נדרים ולא דמי כלל למיתה דמיתה נהי דמוציאה מרשות האב אפ"ה אין מכניסה לרשות הבעל טפי ממעיקרא ולא קרינן בה בית אישה משא"כ בהגיע זמן קרינן בה בית אישה לרבה כדאית ליה ולאביי כדאית ליה וא"כ לא ידעתי ליישב סברת רבינו תם שהביא הגה"ת אשר"י דבנתקדשה ואחר כך בגרה ושהתה אפילו הכי אין הבעל מיפר וע"כ דאליבא דרבי אליעזר איירי והיאך אפשר לומר כן כיון דאפילו בנערה ששהתה הדין כן למאי דאיתותב רב הונא ותו לא שייך כלל שקלא וטריא דמכדי מיתה מוציאה ובגרות מוציאה. העולה מכל מה שכתבתי דלשון הגה"ת אשר"י נשאר אצלי בתימה גדולה וחזרתי על כמה צדדים לומר דאפשר דהגה"ת אשר"י סובר כיון דמסקינן נמי בנדרים דבוגרת וששהתה קתני וא"כ איכא למימר דלא פליגי ר"א ורבנן אלא בהנך דוקא מה שא"כ בבוגרת ששהתה י"ב חדש נמי מודו ועלה בלבי לפרש דפלוגתת רש"י ור"י ור"ת היינו בענין פירושא דשמעתין אלא דעם כל זה לא עלה לי כהוגן. ועיין בלשון הרא"ש ור"ן ז"ל בנדרים ותראה ג"כ דמשמע להו דהא דקאמר מעיקרא אילימא בנתקדשה ואח"כ בגרה היינו בלא שהתה דלא מפרשי שהתה אלא לבתר דמוקי לה בנתקדשה כשהיא בוגרת. ומתוך כך יבא הכל על נכון בכל מה שכתבתי בפנים ויש ליישב ג"כ קושיית התוס' בד"ה תיובתא בענין אחר כמ"ש בפנים אלא שקצרתי קצת במובן והעיקר חסר דלמסקנא דשמעתין דאיתותב רב הונא מפרשינן המשנה דבעל מיפר בבגר כפשטיה והיינו כמסקנא דהתם דלא אתי לאשמעינן שום רבותא לענין הפרת נדרים דבעל בבגרות אלא איידי דנסיב רישא בזה קתני נמי סיפא בזה יפה כח הבעל ואפי' לענין בגרות דנשואה ממש הוי אתי שפיר דקתני מיהא דיפה כח הבעל ואליבא דכ"ע וכמדומה לי שכן הוא לפי פירוש הרמב"ם ז"ל במשניות אלא דשפיר מיתוקמא נמי בבוגרת ששהתה י"ב חודש אע"ג דבנערה נמי הכי הוא אפ"ה נקט בוגרת דיפה כח הבעל מכח האב שאין האב מיפר בבגרות לעולם ובאידך מתניתין דפליגי ר"א וחכמים אף אם נאמר דלמסקנא דנדרים קתני בוגרת ששהתה כגירסת הרא"ש ז"ל בנדרים ע"ש אפ"ה אתי שפיר דאע"ג דשייך פלוגתא דר"א ורבנן נמי בנערה ששהתה אפ"ה קתני בוגרת כי היכי דלא ליהוי רישא דמתני' בבוגרת סתם משנה נקיט לה בהאי לישנא דליהוי סתם ואח"כ מחלוקת ועוד להודיעך כחן דרבנן כנ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

13 בתוספות בד"ה תיובתא דרב הונא ותימא דהכא קאי בתיובתא כו' עד סוף הדבור וכ"כ הר"ן ז"ל בנדרים. מיהו לולי דבריהם יש ליישב בע"א לפי מאי דפרישית בסמוך דהתם בנדרים אמאי דבעי לאוקמי מתניתין דיפה כח הבעל מכח האב שמיפר בבגר והיינו בקידשה כשהיא בוגרת מקשה שפיר תנינא בוגרת ששהתה יב"ח בוגרת בל' יום סגי פירוש דע"כ כרב הונא מיבעי לך לאוקמי דאל"כ מאי יפה כח הבעל בבגר תיפוק ליה דאפי' בנערה שהגיע זמנה נמי מיפר וא"כ אין זה יפוי כח בבגר אלא בהגעת הזמן תליא מילתא משום דנודרת על דעתו כאביי דהכי קושטא דמילתא אע"כ דיפוי כח דבגר היינו בלא שהתה מטעם דרב הונא א"כ מקשה שפיר תנינא כיון דע"כ בוגרת ששהתה קתני משא"כ הכא מסיק שפיר בתיובתא והא דקס"ד הכא דקתני בוגרת ששהתה ולא קתני נערה היינו משום דכרבה ס"ל כדפרישית ודוק היטיב שנתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל:

14 בגמרא הגיע זמן ולא נישאו אמר עולא דבר תורה ארוסה אוכלת כו' והאי נמי קנין כספו הוא. לכאורה משמע דעולא אמתני' קאי וטעמא דמשנה ראשונה מפרש אלא דלפ"ז ע"כ דעולא ס"ל כאוקימתא דרבינא בפ"ק דקידושין דבן בג בג ור"י בן בתירה מדרבנן פליגי דאי לאוקימתא דר"נ בר יצחק דמדאורייתא פליגי דלבן בג בג לא אכלה ולר"י ב"ב אכלה מק"ו דשפחה כנענית וא"כ עולא דיליף לה מגופא דקרא מדקאמר האי נמי קנין כספו הוא הוי דלא כמאן לשיטת רש"י ותוספות שם דק"ו גמור קאמר ר"י ב"ב אע"כ כדפרישית ובלא"ה משמע הכי לקמן בשמעתין למאן דמתני משמיה דעולא טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון. ואי לאוקימתא דר"נ ב"י בקידושין הו"מ לפרש טעמא דמשנה אחרונה דמדאורייתא אינה אוכלת וכמ"ש בחידושי לקידושין ע"ש אלא דאכתי איכא למידק אי עולא כרבינא ס"ל א"כ היאך אפשר לומר דעולא מפרש טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון הא לאוקימתא דרבינא משמע התם להדיא טעמא דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא ולא חיישינן לסימפון. ובשלמא לפירוש התוספות שם איכא למימר דריב"ב אליבא דמשנה ראשונה איירי אלא לפירש"י שם קשה. ובלא"ה סוגיא דשמעתין לא אתי שפיר לפירוש התוספות שם דלפירושם פליגי עולא ורבי שמואל בר יצחק ממש בפלוגתא דבן בג בג ור"י ב"ב דפליגי נמי בטעמא דמשנה ראשונה מיהו לשיטת רש"י יש ליישב דבלא"ה שפיר קאמר עולא דטעמא דמתני' דידן דמדאורייתא אכלה היינו מפשטא דקרא והיינו דרש"י לשיטתו במשנתינו דיבם שאינו מאכיל כלל אפילו לאחר יב"ח מדאורייתא וע"כ היינו משום דדרשא דקנין כספו ולא קנין אחיו דרשא גמורה היא וא"כ ממילא שמעינן דאשה מקרי קנין כספו וכמו שאפרש עוד בזה לקמן ודו"ק ועיין בחידושי לקידושין שכתבתי דביבמות דף ס"ח כתבו התוספות דאיכא תנא דיליף ארוסה מפשטא דקרא דקנין כספו:

15 בגמרא רבי יהודא בן בתירה אומר נותנין לה שתי ידות. משמע דלריב"ב איכא ארוסה דאוכלת בתרומה דהא אמר אביי לעיל מחלוקת בארוסה ולפ"ז משמע דהא דקאמר ריב"ב גופא בפ"ק דקידושין דף יו"ד ע"ב אבל אמרו חכמים אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה היינו כפירוש התוספות שם דה"ה בהגיע זמנה נמי אכלה או כמו שכתבתי שם דבאותו הדור גופא נתקנה התקנה ואפשר ג"כ דריב"ב נחלק על בני דורו כמו שדקדקתי שם ועי"ל דתרי ריב"ב הוי א' בימי ר"ע ור"ט כדמשמע הכא וא' בדורות הקדמונים שהיה נשיא בימי הלל כדאיתא בפ"ק דתענית: