פני יהושע על כתובות ק״ח

1 תוספות בד"ה חנן אומר כו' כדמסיק בנדרים באין בין המודר וא"ת והא אמרינן בהשוכר כו' ולפי מה שפירש ר"ת כו' לא קשיא מידי עכ"ל. ונראה בהמשך לשונם משום דבלאו סוגיא דנדרים לא הוי קשיא להו סוגיא דפ' הכונס דמייתי התוס' בסמוך דאמרינן התם מבריח ארי מנכסי חבירו פטור אסוגיא דפ' השוכר ודפ' אלו מציאות משום דמצינן למימר דהא דאמרינן בפ' הכונס דמבריח ארי פטור היינו מבריח ארי ממש דפשיטא בכל דוכתי מעשים בכל יום דפטור ליתן כפי מה שנתן דהיינו כל דמי השדה אבל אין ה"נ דנוטל מיהא דמי שכר טרחא כההיא דפ' השוכר ודפ' אלו מציאות אבל מההיא דהכא דפורע חובו אינו נוטל דמי הפסידו וקרינן ליה בנדרים בפ' אין בין המודר מבריח ארי וע"כ היינו משום דמבריח ארי ממש אינו נוטל אפילו דמי הפסידו ושכר טורחו מש"ה מקשו שפיר מההיא דהשוכר ודפ' אלו מציאות ועל זה כתבו שפיר דלפירוש ר"ת דפורע חובו דפטור היינו דוקא במפרנס אשתו ולפ"ז הדרינן לסברא דמעיקרא דהא דאמרינן בהכונס דמבריח ארי ממש פטור היינו דאינו נותן מה שנהנה כמו בנפלה לגינה ונחבסה אבל דמי טורחו דהוי כמו פסידא לעולם דנוטל כן נ"ל ברור בכוונת התוספות והוצרכתי לכל זה לפי שראיתי בחידושי הר"י מטראני ז"ל שהקשה דלפירוש ר"ת נמי אכתי קשה מההיא דפ' הכונס דמקשה התם אנפלה לגינה ונחבסה ואימא ה"נ דפטור כמו מבריח ארי ולפיר"ת לא הוי מקשה מידי דהא דמבריח ארי פטור היינו במפרנס אשת חבירו דוקא משום שהיה אפשר לה לצמצם משא"כ בנפלה לגינה דלא שייך האי טעמא אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דהתם מקשה הש"ס שפיר ממבריח ארי ממש דמעשים בכל יום דפטור מיהא מליתן כפי מה שנהנה וזה ברור ודו"ק והא דקשיא להו להתוס' מההיא דפ' השוכר את הפועלים ומפ' אלו מציאות ולא ניחא לאוקמינהו כבני כהנים גדולים דמשמע בשמעתין ובפ' אין בין המודר דס"ל דמבריח ארי חייב ליתן כמו שנהנה כיון דאית ליה פסידא אלא דמ"מ הא לית הלכתא כבני כ"ג אלא כחנן ופשיטא להו להתוספות דהנך סוגיות דפ' השוכר ודפ' אלו מציאות הלכות פסוקות הן ומעשים בכל יום דיינינן הכי כן נ"ל ודו"ק:

2 בא"ד ואמר רבי כי מן הדין היה פטור כו' אלא תקנת חכמים היא כו' כדי שיעסוק להבריח את הארי כו' עכ"ל. והא דאמרינן בפ' אין בין המודר דפורע חובו של חבירו הו"ל כמבריח ארי דפטור הכי מפרשינן לה כיון דמבריח ארי פטור מדין תורה ולא מחייב אלא מתקנת חכמים ממילא פטור בפורע חובו כיון דלא שייך הך תקנה אבל אי הוה מבריח ארי חייב מדין תורה ליטול דמי הפסידו הוי חייב נמי פורע חובו של חבירו ובזה א"ש נמי לשון התוס' שכתבו כדמשמע הכא כן נ"ל ובעיקר דבריהם שכתבו דאינו נוטל אלא מתקנת חכמים היה נ"ל לכאורה דלא קאי אלא על מה שהוציא המבריח ארי לשכור פועלים לקדם ברועים ובמקלות כי ההיא דפ' השוכר וכן במה שנוטל שכר בטלה מרובה יותר משאר פועלים ע"י שהוא עוסק תמיד במלאכה שנוטל שכר מרובה כמו שפירש רש"י בההיא דפ' אלו מציאות דמזה היה עיקר קושיית התוספות משא"כ במה שנוטל המבריח ארי ומשיב אבידה שכר טורחו ממש כפחות שבפועלים נראה דלכ"ע יש לו אותו שכר מדאורייתא כדילפינן מקרא דאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם וכדאמרינן נמי לעיל דבכה"ג שרי למישקל אגרא בכל המצות ובזה נתיישבה כל הסוגיא לנכון אלא דלפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו בתוספות בסוף הדבור מההיא דשטף נהר חמורו דנוטל מיהא שכרו אע"ג דהוי בפניו ולא שייך תקנת חכמים ולמאי דפרישית לא קשה מידי דנהי דבפניו לא שייך תקנת חכמים היינו ליטול דמי הפסידו שהפסיד החמור שלו ומה"ט גופא נמי אין נוטל שכר בטלה מרובה כפי אותה המלאכה דבטל מינה דכיון דבפניו הוי הו"ל לאתנויי אבל הא דקתני אינו נוטל אלא שכרו שפיר מצינן לפרש דאינו נוטל אלא שכר טירחו ממש דבזה לא שני לן בין בפניו או שלא בפניו כיון דנוטל מן התורה ואין צורך להתנות והא דאמרינן נמי בהכונס לשינויא קמא דמדעתו אע"ג דאית ליה פסידא אינו נוטל היינו נמי מה שמפסיד לשכור פועלים לקדם ברועים ובמקלות וכן במה שמפסיד שבטל ממלאכתו שיש לו שכר מרובה אבל שכר מועט כשאר פועלים ודאי נוטל מדין תורה ויש ליישב בדוחק דעיקר קושייתם לקמן דמשמע להו דמדעתו אע"ג דאיכא פסידא דמי לגמרי להיכא דליכא פסידא וא"כ אפילו שכר טורחו מפסיד לגמרי ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל לקמן לפרש קושייתם לפירוש ר"ת דלר"ת ודאי לא קשה כדפרישית לעיל אלא עיקר קושייתם לקמן לפירוש רבי אלא דלענ"ד לרבי נמי לא קשה כדפרישית דמדעתו לא מיפטר אלא במאי דשייך להתנות משא"כ שכר טורחו גרידא דלא בעי תנאי ודאי חייב ודוק היטב:

3 בא"ד אבל פורע חובו ועמד א' ופרנס את אשתו למה לנו לעשות תקנה על זה עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דודאי במפרנס אשת חבירו יש להם לעשות תקנה דע"כ לשיטת התוספות איירי שכבר פסקו לה הב"ד מזונות כמ"ש התוספות בד"ה הא מני חנן היא וא"כ הרי כתב רבי גופא בדף הקודם בד"ה ואם בא ואמר פסקתי דחכמים עשו תקנה שתשבע וישלם הבעל דאל"כ לא תמצא מי שילוה לה וא"כ למה כתב רבי כאן דאין לחכמים לעשות תקנה ואי משום דבלא"ה יש תקנה שיפרנס ויתן לה בפירוש דרך הלואה ע"מ שיפרע ממנה כמ"ש רש"י במשנתינו א"כ התם נמי במבריח ארי ובמשיב אבידה למה הוצרכו לתקנה דהא בלא"ה יש תקנה אף מדאורייתא אם מתנה בפני ב"ד כדאיתא במתני' דפ' אלו מציאות וילפינן מקרא דוהתעלמת שאם מלאכה שלו מרובה משל חבירו אינו מחוייב להתעסק וא"כ יכול להתנות כמו שירצה ליטול מיהא כל דמי הפסידו ויש ליישב דמ"מ עשו תקנה שלא יצטרך לבית דין דזימנין דלא שכיח משא"כ במפרנס לעולם יכול ליתן לה בהלוואה בשטר או בעדים כן נ"ל. אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא א"כ למה הוצרכו לפרש דמתקנת חכמים הוא דמה"ט גופא מצינן למימר שכן הדין נמי מן התורה דהיכא דמצי להתנות ולא התנה מסתמא לאו אדעתא דהכי נחית אלא דרך מתנה יהיב אבל היכא דלא שייך האי טעמא נוטל דמי הפסידו מדאורייתא וכ"ש דנוטל כל שכר בטלה ממלאכה דבטיל מינה כדמשמע לכאורה להדיא לעיל בפירקין מעובדא דקרנא דבטלה דמוכח דבטיל מינה שרי מדאורייתא בכל המצות וה"ה למשיב אבידה דמאי שנא וכדאמרינן נמי בפ' אלו מציאות דטעינה בשכר ילפינן מקרא והא דפריקה בחנם היינו משום צער בעלי חיים כמו שהארכתי במקומו בפרק אלו מציאות ועיין בחידושינו בפרק הכונס ואין להאריך יותר ודו"ק:

4 בד"ה ועל העתיד לגבות פירש בקונטרס כו' וקשה לרבי כו' ואי משום מצוה אפילו משנתרמה נמי עכ"ל. וקושייתם בזה אין מובן לי דכיון שכתבו להדיא דמשנתרמה אחריות אהקדש א"כ משמע דאפילו מצוה ליכא ואפי' בהפריש שקלו ואבד פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי דלר"ל פטור דכל היכא דאיתא ברשותא דרחמנא איתא ולר' יוחנן חייב והיינו קודם שנתרמה הלשכה דוקא כדמוכח בירושלמי משא"כ לאחר שנתרמה הלשכה רבי יוחנן נמי מודה דלא מחוייב באחריותן כלל דכבר יצא ידי נדרו והשתא כל היכא דאיתא ברשותא דרחמנא איתא כן נ"ל ברור ועיין בחידושי מהר"י מטראני ז"ל שהאריך בזה והניח ג"כ דברי התוספות בקושיא והחזיק פירוש רש"י ז"ל ע"ש:

5 בד"ה הא מני חנן היא כו' ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע"ג דלא מצי תבע מיניה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל אמאי פשיטא להו דלא מצי תבע מיניה ומאי שנא מיורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות שכתבו לעיל דחייב כו' עכ"ל ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא מסקו התוספות לעיל דלא מחייב אלא משום דהשבח בעין משא"כ הכא דסתמא קתני דאסור לו לעשות מלאכה משמע דאיירי אפילו במלאכה שאין השבח בעין דלא מצי תבע ליה אפ"ה אסור כן נ"ל:

6 בא"ד ור"ת מפרש כו' והכי פירושו ה"מ חנן היא כלומר האי פורע חובו מיירי באותו חוב כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמרינן נמי בפרק אין בין המודר בל' המקשה ופורע חובו אלמא מבריח ארי בעלמא הוא ושרי היינו נמי דמיתוקמא ליה שפיר בהכי במזונות אשתו וזה דוחק דהא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דחנן ויש ליישב בדוחק:

7 בא"ד ועוד דע"כ סוגיא דירושלמי לא אתיא כסוגיא דהכא כו' דשוקל שקלו כו' עכ"ל. ונ"ל בכוונת ר"ת דכולה חדא מילתא היא דמשום דירושלמי קשיא ליה נמי משוקל שקלו דלא ניחא ליה לאוקמי בגבוי ואבוד מש"ה איצטריך נמי לאסוקי דאתיא כחנן דאיירי נמי בשאר חוב ואפילו בב"ח דוחק משא"כ בגמרא דידן דלא קשיא ליה משוקל שקלו אלא מפורע חובו תו לא צריכין למימר דחנן איירי נמי בשאר חוב שאין שום סברא לומר כן וטפי ניחא לאוקמי מתניתין דפורע חובו במפרנס אשת חבירו כן נ"ל ודו"ק:

8 משנה אדמון אומר שבעה מי שמת כו' ובנכסים מועטין הבנות יזונו ופרש"י דנכסים מועטין היינו שאין בהן פרנסת יב"ח לזכרים ונקבות עכ"ל. ואין זה לפי המסקנא בפ' מי שמת דרב הוא דאמר הכי אבל שמואל ור' יוחנן מסקו התם דמרובים היינו כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו ובציר מהכי הוי מועטין אלא דדרכו של רש"י ז"ל לפרש המשנה אף דלא כהילכתא אלא לפי פשט לשון המשנה ופשטא דלישנא ודאי כרב דייקא ובהא שייך שפיר דבנכסים מועטין ודאי הבנים ישאלו על הפתחים דכיון שאין כאן כדי פרנסת הבנים והבנות לי"ב חדש ודאי שקלו בנות לכולהו מהשתא וא"כ הבנים ישאלו על הפתחים מילתא דפסיקא הוא משא"כ לשמואל ור' יוחנן דקי"ל כוותייהו דמועטין היינו בציר מכדי מזונות לאלו ולאלו עד שיבגרו הבנות וא"כ הוי דינא דמוציאין מהם מזון הבנות עד שיבגרו והשאר לבנים וא"כ לא הוי מילתא דפסיקא הא דקתני והבנים ישאלו על הפתחים אלא לאחר שכלה ג"כ המותר מהבנים כמו שמפרש שם הרשב"ם ז"ל בפ' מי שמת ע"ש. ועוד נ"ל דכיון דאמרינן התם בפ' מי שמת דאמר שמואל זו דברי ר"ג בריבי אבל חכמים אומרים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו ולפ"ז אם נאמר דרבן גמליאל דהתם היינו ר"ג גופא דמשנתינו שאמר רואה אני את דברי אדמון כמו שכתב מהר"י מטראני ז"ל כאן בחידושיו ור"ג ודאי הוי קים ליה טפי מילתא דאדמון דלדידיה לא הוי נכסים מועטין אלא בכה"ג כמו שמפרש רש"י כאן וא"כ עיקר פלוגתא דאדמון וחכמים הוי דוקא בכה"ג והא דמסקינן התם אבל חכמים אומרים מילתא אחריתא היא ולא קאי אפלוגתא דאדמון בר"פ כן נ"ל לפי שיטת מהר"י מטראני ז"ל אלא שאין זה מוכרח דאפשר דר"ג בריבי דהתם היינו ר"ג בר רבי ממש בנו של ר"י הנשיא ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

9 רש"י בד"ה הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים תקנת חכמים היא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דהא רישא דמתניתין דקתני הבנים ירשו והבנות יזונו נמי אינו אלא מתקנת חכמים ותנאי ב"ד מה שהבנות ניזונות לאחר מיתה טפי מבחיי אביהם כמבואר לעיל פ' נערה בפשיטות ואפשר דרש"י אכולה מתניתין כתב הכי אלא דיותר נראה דתנאי ב"ד לחוד ותקנת חכמים לחוד משום דקשיא ליה לרש"י ז"ל בסיפא דמתניתין מ"ט דרבנן דנהי דתנאי ב"ד לדידהו הוי דוקא אבנן נוקבן לחוד כי היכא דלא ליתזלן לחזור על הפתחים דזילא בהן טפי מבנים מ"מ מעיקר הדין אינו אלא שיזונו מידי יום ביומו או שבת בשבתו דהנכסים מיהא בחזקת הבנים קאי ומזון הבנות אינו אלא חוב ודי שיפרעו בזמנו כדאשכחן במזון האלמנה שאין מוציאין מהן כלל המזונות שלהן לאחר מיתת הבעל אף בנכסים מועטין אלא שניזונות עם הבנים כמ"ש התוס' להדיא בר"פ מי שמת בד"ה מי אמרינן ע"ש לכך הוצרך רש"י לפרש דהא מילתא דמוציאין מזון הבנות לאלתר ודוחין הבנים לגמרי אף קודם זמן המזונות דמכאן ולהבא היינו מתקנת חכמים דמתנאי ב"ד גופא אכתי אין זה עיקר הדין ואפשר דאהא מילתא גופא מתמה אדמון במה שהבנים ישאלו על הפתחים קודם הזמן דכל יומא ויומא הוא דמטא זמן הבנות והיינו כדמסקינן וכי בשביל שאני יורש בנכסין מרובין הפסדתי בנכסים מועטין והיינו לענין דאכתי הנכסים ברשותייהו קיימו ומזון הבנות אינו אלא חוב להפרע דבר יום ביומו ומש"ה אין מוציאין מהם הנכסים לאלתר כן נראה לי נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

10 תוספות בד"ה אדמון אומר כו' אע"ג דאמר לקמן כו' מ"מ אומר ר"ת דלית הילכתא כוותיה כו' ועוד דלעיל פ' הנושא אמרינן יתומים שקדמו ומכרו כו' עכ"ל. לכאורה מהך דפ' הנושא אין ראיה כ"כ דשפיר מצינן לאוקמי אף לאדמון שהבנים ניזונין עם הבנות ואפ"ה אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ואין להבנות כלום ולא מיבעיא בנכסים מרובין דיש להבנות לזון ממקום אחר אלא אף בנכסים מועטין דהבנות יצטרכו להחזיר על הפתחים אפ"ה מה שמכרו מכרו אלא דעיקר ראיית ר"ת מההיא דפ' נערה דאיירי בה ר' אסי משמיה דר"י וע"ז כתב שפיר דההיא דהנושא דאמר נמי ר' יוסי משמיה דר' יוחנן נמי בחדא מילתא שייכי כן נ"ל בכוונת התוס' אבל הרשב"ם ז"ל בר"פ מי שמת כתב להדיא דהלכה כאדמון וכתב שם המרדכי שכן פסקו הראב"ן והראבי"ה ז"ל ונ"ל דטעמייהו דר' יוחנן לטעמיה דבלא"ה לית ליה האי כללא דכייל חזקיה לקמן דהלכה כאדמון כדמשמע לכאורה מסוגיא דבסמוך בתבעו כדי שמן והודה בקנקנים כמו שאבאר וא"כ כ"ש בהאי דר"פ מי שמת דלר"י אין הלכה כאדמון דהא ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם בחדא מסכתא וא"כ הא תנינן התם באידך מתניתין הניח בנים ובנות וטומטום הבנות דוחין אותו אצל הזכרים והיינו דלא כאדמון אבל הרשב"ם ז"ל וסייעתו פסקו כחזקיה דלקמן דהלכה כאדמון דחזקיה רבו דר' יוחנן הוי ועוד דמהאי פיסקא פריך תלמודא לקמן כן נ"ל ליישב שיטת הרשב"ם ז"ל וסייעתו ודו"ק:

11 קונטרס אחרון ע"ב תוספות בד"ה אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי כו' ואע"ג דאמר לקמן כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו מ"מ אומר ר"ת דלית הלכתא כוותיה והביא ראיות על זה ע"ש והרשב"ם חולק ופסק בס"פ מי שמת כאדמון וכתב המרדכי ז"ל שהראב"ן והראבי"ה פסקו נמי כאדמון וכתבתי ליישב הסוגיא לשיטתם דלא תקשי להו מהראיות דר"ת ז"ל עיין בפנים:

12 בא"ד ואומר ר"ת דה"ט דאדמון לאו לאיפלוגי כו' ור"ג נמי כו' אלא משום שיש ודאי לתמוה עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין בזה דכיון שיש בודאי לתמוה אמאי לא פליג ובתחילה היה נ"ל לפרש דאדמון ור"ג לא קאמרי אלא דאם לדין ודאי יש תשובה אע"כ דתקנת חכמים היא כדפרישית בל' רש"י ולפ"ז איכא למימר דהא דקי"ל יתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ואמרי' נמי בפ' מי שמת דמועטין ונתרבו זכו בהן היורשין היינו דוקא לבתר דקאמר אדמון ור"ג דמדינא ודאי אף מעיקר התקנה הבן והבת שוין משום דוכי בשביל שאני זכר הפסדתי וכדפרישית דבנכסים מועטין נמי יורשין נינהו ונכסים בחזקת היורשין קיימי אלא דמתקנת חכמים שהבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים א"כ הבו דלא לוסיף עלה שאם קדמו ומכרו מכרו וכן לענין מועטין ונתרבו דלעולם לא יצאו הנכסים מחזקת היורשים ואם מכרו הו"ל נכסים משועבדים ואין גובין למזון הבנות ממשועבדים וכיוצא בזה כתב מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו אלא דאכתי לשון התוספות לא משמע כן לכך צריך לפרש בדבריהם דאע"ג דמדינא ס"ל לאדמון ולר"ג לאפלוגי אעיקר התקנה מ"מ כיון דתקנה קדומה היא ותנאי ב"ד אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין ועוד דמאחר שנתפשטה התקנה כל הנושא אשה על תנאי זה סומך וכל מעב"ד כמאן דכתיבי דמי וכאילו התנה בפירוש וכל תנאי שבממון קיים ואדמון ור"ג גופא נמי מודו דמעתה כן הוא עיקר הדין כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

13 משנה הטוען את חבירו כו' אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון. ואע"ג דלמאי דמסקינן דטעמא דאדמון משום דיש בלשון הזה לשון קנקנים א"כ לא שייך הא מילתא אליבא דר"ג דלדידיה אפי' אין בלשון הזה לשון קנקנים אפ"ה חייב שבועה דהא ס"ל טענו חטין והודה לו בשעורין נמי חייב כדמייתו התוספות בסמוך אלא דאפ"ה קאמר שפיר דרואה אני את דברי אדמון נמי בהא דיש בלשון הזה לשון קנקנים דנ"מ למילתא אחרינא לענין מקח וממכר וכן במי שהודה לחבירו בעשרה כדי שמן שמחוייב ליתן לו ג"כ הקנקנים וכן נראה מלשון התוס' בפ' שבועת הדיינים ע"ש וכן כתב בהגה"ת אשר"י דשמעתין:

14 תוספות בד"ה ש"מ מדרבנן כו' תימא מאי פריך לר' נחמן כו' אדרבא אית לן למימר כאדמון דהלכתא כוותיה כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא מסקינן לקמן דהלכה כאדמון היינו משום דאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון וא"כ ע"כ ר"נ לא ס"ל כאדמון וכר"ג דאמר רואה אני דהא לר"ג נמי חייב בטענו חטין והודה בשעורין ור"נ ס"ל דפטור ועוד דסתמא קאמר ר"ג דאדמון גופא נמי הכי ס"ל דלמאי דלא ס"ד השתא פלוגתא דיש בלשון הזה לשון קנקנים וא"כ ע"כ הא דקאמר רואה אני היינו לענין עיקר הדין דחטין ושעורין וס"ל דאין לחלק כלל בין היכא דתבע תרוייהו או חד מינייהו והא דקתני בכה"ג היינו להודיעך כח דרבנן דאף בדתבע תרוייהו פטרי ובלא"ה נמי אשכחן בכמה דוכתי דנראה להש"ס דוחק לומר דג' מחלוקות בדבר כ"ש הכא דאמר ר"ג רואה אני דמשמע דלגמרי ס"ל כמותו ועוד דלכאורה לא שייך הכא לומר כלל דר"נ ס"ל כר"ג בחדא ופליג עליה בחדא דהא בפ"ק דמציעא דף ה' מסיק הש"ס בפלוגתא דר"ג וחכמים דבדרשא דקרא פליגי דחכמים דרשי כי הוא זה דבעינן שיודה ממין הטענה ור"ג דריש כי הוא זה לדרשא אחרינא למעוטי העדאת עדים כאבוה דרב אפוטריקי ע"ש וא"כ כיון דחכמים דמתניתין דהכא משמע להו דתבעו חטין ושעורין והודה באחד מהן נמי שייך למעוטי דכי הוא זה א"כ מקשה שפיר דר"נ כמאן ס"ל אי ס"ל כחכמים אמאי חייב ואי ס"ל כאדמון ור"ג דלא דרשי כי הוא זה למין הטענה אלא לדרשה אחריתא א"כ בטענו חטין והודה בשעורים נמי ליפטר ולכאורה היה נ"ל ליישב דהתוס' דהכא משמע להו דמאן דמחייב שבועה בטענו שניהם ופוטר בטענו חיטין והודה בשעורים לאו מקרא דכי הוא זה פטר ליה משבועה אלא מסברא דהא קי"ל בטענו חיטין והודה בשעורין כרבה בר נתן דאמר ס"פ המניח דפטור אף מדמי שעורין וא"כ תו לא מיקרי מודה במקצת אלא דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ לפי האמת נמי תיקשי הלכתא אהלכתא דהא קי"ל בפ"ק דמציעא כר' חייא קמייתא דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דלא כאבוה דר' אפוטריקי וקי"ל נמי כרב נחמן בדיני דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב ובטענו חיטין והודה בשעורין פטור בין מממון ובין משבועה וא"כ האי קרא דכי הוא זה במאי מוקמינן לה אי ס"ד דטענו חיטין והודה בשעורין לא צריכא קרא לפטור משבועה אלא מסברא אע"כ דמסברא לא ידעינן לה אלא מקרא דכי הוא זה וכמ"ש התוס' להדיא שם בפ"ק דמציעא וכמ"ש שם בחידושינו וא"כ לא מקשי התוס' הכא מידי וצ"ע ליישב ע"ש:

15 מיהו לר' יוחנן בפ' שבועת הדיינין ע"כ ס"ל דג' מחלוקות בדבר וס"ל דמאן דמחייב בטענו שניהן לית ליה דרשא דכי הוא זה ואפ"ה פוטר בטענו חיטין והודה בשעורין מסברא כיון דפטור אף מדמי שעורין וכי הוא זה מוקי לה כדאבוה דר' אפוטריקי ובע"כ מוקי לה רבי יוחנן הכי מברייתא דשור ושה דמוקי לה כאדמון וס"ל דאין הלכה כאדמון בהא כמו שאבאר בסמוך לכל א' מהפירושים ועיין בס"פ המניח בל' התוס' ובחידושינו ודוק היטב:

16 גמרא לימא תהוי תיובתא דר' חייא בר אבא כו' ומסקינן דלרחב"א אמר רבי יוחנן נמי פליגי ביש בלהזל"ק וע"י גלגול. והקשו בתוס' פ' שבועת הדיינים דהתם מסיק רחב"א גופא דתלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן דאדמון ורבנן פליגי בטענו חיטין ושעורין והודה בא' מהם ור' יוחנן כרבנן והאריכו שם בתוספות לתרץ דלר' יוחנן אדמון וחכמים ע"כ בתרתי פליגי ע"ש והר"ן ז"ל כתב בשמעתין דסוגיא דהכא וסוגיא דשבועת הדיינין הן מסוגיות ההפוכות דאשכחן בגמרא וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל אמנם גם בזה לא ידענא למה הוצרכו לכך דהא אשכחן כה"ג טובא בתלמוד דלא ניחא לאוקמי מימרא דאמורא במה שמפורש במשנה או בברייתא דפליגי בה תנאי אפילו היכא דקאמר לימא מסייע ליה משום דא"כ הו"ל למימר בהדיא הלכה כהאי תנא ודחי הש"ס דמשום הא לא איריא וא"כ אע"ג דמסקינן התם דתלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן דפלוגתא דאדמון ורבנן בחיטין ושעורין והודה בא' מהם אכתי אי לא אשכחן לפרש פלוגתייהו אלא בענין זה הו"ל לר' יוחנן למימר הלכה כחכמים ומש"ה דחי הש"ס דלא פסיקא ליה למימר הלכה כחכמים דאיכא למימר דלא פליגי אלא ביש בלהזל"ק אלא לבתר דאותביה ר' אבא בר ממל לרחב"א בפ' שבועת הדיינים מברייתא דטענו בשור ושה אלמא דאיכא שום תנא דמחייב בטענו שניהם ופוטר בטענו חיטין והודה שעורים מש"ה גופא ניחא ליה לר' יוחנן לאוקמי פלוגתא דאדמון וחכמים בהכי ועי"ל דהא דקאמר הכא לימא תיהוי תיובתא היינו דאדר' אבא בר ממל גופא קשיא להו אדאותביה לרחב"א בפ' שבועת הדיינין מברייתא אמאי לא אותביה ממתני' דהכא ואי משמע ליה דמתני' דהכא דאדמון ורבנן בהא פליגי א"כ מברייתא נמי לא קשה מידי דאיכא לאוקמי כאדמון ודחי הש"ס הכא דממתניתין לא פסיקא ליה לר"א בר ממל לאקשויי דאיכא לאוקמי במילתא אחריתי אבל לקושטא דמילתא תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן דאדמון וחכמים בפלוגתא דחיטין ושעורין פליגי מיהו התוס' בפ' שבועת הדיינין שלא רצו לפרש כן היינו משום דבלא"ה לא ניחא להו לומר דסוגיא דפ' שבועת הדיינין סובר דר"י ס"ל כאדמון דפשיטא להו להתוס' דלכ"ע אית להו האי כללא דלקמן דכל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כמ"ש התוספות במשנה הקודמת בשמעתין בד"ה אדמון אומר ועוד דקשיא להו לישנא דר"ג גופא דקאמר רואה אני את דברי אדמון ותיפוק ליה דלר"ג אפילו בטענו חיטין והודה בשעורין חייב לכך הוצרכו לפרש בפרק שבועת הדיינין דאדמון וחכמים לר' יוחנן בתרתי פליגי וכי קאמר ר"ג רואה אני את ד"א אחדא קאי דיש בלהזל"ק ובהא מסקינן לקמן דהלכה כאדמון אף לר' יוחנן משא"כ להר"ן והריטב"א ז"ל דסוגיא דשבועות באמת ס"ל לר' יוחנן דפליגי בחדא וס"ל לר' יוחנן הלכה כחכמים ולית ליה האי כללא דלקמן וכדפרישית נמי לעיל בשיטת הרשב"ם ז"ל בנכסים מועטין אליבא דר' יוחנן וא"כ נמי דלהר"ן והריטב"א ז"ל ע"כ דסוגיא דשבועות מפרשו להא דקאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון היינו כאדמון ועדיפי מאדמון דאפילו בטענו חיטין והודה בשעורין חייב א"כ לפ"ז לא הוו צריכי הר"ן והריטב"א לידחק דסוגיות הפוכות הן דשפיר איכא לפרש כדפרישית ודוק היטב:

17 משנה הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' ופירש רש"י ב' לשונות בלשון פשט לו את הרגל. ונראה לכאורה דהנך תרי לישני לדינא נמי פליגי דללשון ראשון של רש"י אפילו אם יש לו לאב ליתן ואינו רוצה אפילו הכי סבר אדמון אומרין לו כנוס או פטור משא"כ ללשון שני של רש"י דוקא היכא דאין לו לאב סבר אדמון דאומרים לו כנוס או פטור אבל היכא דאית ליה לאב עד שאנו כופין החתן לכנוס או לפטור נכוף לאב ליתן ועיין מה שכתבתי בזה בפרק מציאת האשה במשנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו דמלשון רש"י שם נראה כלשון השני שפירש כאן ועוד אבאר בזה בשמעתין בסמוך אלא דמלשון הר"ן ז"ל בשמעתין משמע להיפוך דהיכא דיש לו לאב פשוט יותר דאמרינן או כנוס או פטור אף לרבנן כיון שיש לו מקום לגבות וכ"כ הבית שמואל בסי' נ"ג בפשיטות ולענ"ד מל' התוספות נמי משמע כן ויבואר בסמוך: