פני יהושע על כתובות ל׳ ב:ב׳-ג׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על כתובות ל׳ ×¢×´× פני יהושע על כתובות ל״א ×¢×´× »

2 רש"י על פסחים פתח ↗

מתני' בשוגג - ששגג בתרומה ואפילו הזיד בחמץ משלם קרן וחומש ואף על גב דלא הוה שויא מידי דחמץ בפסח אסור בהנאה מיהו שוגג דתרומה דכתיב ביה וחמישיתו יוסף עליו ונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש שאינו יכול לשלם לו המעות אלא הפירות והתשלומין נעשין תרומה כדלקמן לאו לפי דמים משלם אלא לפי מדה משלם הלכך לאו בתר דמים אזלינן:

3 פסחים פתח ↗

חָזַר רַבִּי יְהוּדָה וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: נוֹתָר יֶשְׁנוֹ בְּ״בַל תּוֹתִירוּ״, וְחָמֵץ בְּ״בַל תּוֹתִירוּ״. מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה — אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה. אָמְרוּ לוֹ: אָשָׁם תָּלוּי וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּא עַל הַסָּפֵק לִדְבָרֶיךָ יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן בְּ״בַל תּוֹתִירוּ״. שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בִּשְׂרֵיפָה, וְאַתָּה אוֹמֵר בִּקְבוּרָה! שָׁתַק רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כַּפָּא דַּחֲטָא נַגָּרָא — בְּגַוַּוהּ נִשְׂרוֹף חַרְדְּלָא. אָמַר אַבָּיֵי: סַדָּנָא בְּסַדָּנֵי יְתֵיב — מִדְּוִיל יְדֵיהּ מִשְׁתַּלֵּים. רָבָא אָמַר: גִּירָאָה בְּגִירֵיהּ מִקְּטִיל — מִדְּוִיל יְדֵיהּ מִשְׁתַּלֵּים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְפָרֵר וְזוֹרֶה וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ, הֵיכִי קָאָמַר: מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ, וּמְפָרֵר וּמֵטִיל לַיָּם. אוֹ דִילְמָא: מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אֲבָל מֵטִיל לַיָּם בְּעֵינֵיהּ. תְּנַן נָמֵי גַּבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה כִּי הַאי גַוְונָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אוֹ מֵטִיל לַיָּם. וְאִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר? שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ, וְשׁוֹחֵק וּמֵטִיל לַיָּם. אוֹ דִילְמָא שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אֲבָל מֵטִיל לַיָּם בְּעֵינֵיהּ. אָמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא עֲבוֹדָה זָרָה דִּלְיָם הַמֶּלַח קָא אָזְלָא — לָא בָּעֵי שְׁחִיקָה. חָמֵץ דְּלִשְׁאָר נְהָרוֹת קָאָזֵיל — בָּעֵי פֵּירוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא: עֲבוֹדָה זָרָה דְּלָא מִמִּיסָּה — בָּעֵי שְׁחִיקָה. חָמֵץ דְּמִמִּיס — לָא בָּעֵי פֵּירוּר. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר — מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה — מְפָרֵר וּמֵטִיל לַיָּם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר — שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה — שׁוֹחֵק וּמֵטִיל לַיָּם. שְׁחִיקָה קַשְׁיָא לְרַבָּה, פֵּירוּר קַשְׁיָא לְרַב יוֹסֵף. שְׁחִיקָה לְרַבָּה לָא קַשְׁיָא: הָא — לְיָם הַמֶּלַח, הָא — לִשְׁאָר נְהָרוֹת. פֵּירוּר לְרַב יוֹסֵף לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּחִיטֵּי, הָא — בְּנַהֲמָא. מַתְנִי׳ חָמֵץ שֶׁל גּוֹי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח — מוּתָּר בַּהֲנָאָה, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל — אָסוּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאוֹר״. גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְלָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: חָמֵץ, בֵּין לִפְנֵי זְמַנּוֹ בֵּין לְאַחַר זְמַנּוֹ — עוֹבֵר עָלָיו בְּלָאו. תּוֹךְ זְמַנּוֹ — עוֹבֵר עָלָיו בְּלָאו וְכָרֵת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָמֵץ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וּלְאַחַר זְמַנּוֹ — אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא כְּלוּם. תּוֹךְ זְמַנּוֹ — עוֹבֵר עָלָיו בְּכָרֵת וּבְלָאו. וּמִשָּׁעָה שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה אָסוּר בַּהֲנָאָה, אֲתָאן לְתַנָּא קַמָּא. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: תְּמַהּ עַל עַצְמְךָ, הֵיאַךְ חָמֵץ אָסוּר בַּהֲנָאָה כׇּל שִׁבְעָה! וּמִנַּיִן לָאוֹכֵל חָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת״! אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ״? בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה — יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ, וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה — אֵינוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״, ״וְכׇל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ״, ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ״. חַד לִפְנֵי זְמַנּוֹ, וְחַד לְאַחַר זְמַנּוֹ, וְחַד לְתוֹךְ זְמַנּוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: חַד לְתוֹךְ זְמַנּוֹ. ״וְכׇל מַחְמֶצֶת״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְחַמֵּץ מֵאֵלָיו. מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ״. ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן לְפֶסַח מִצְרַיִם שֶׁאֵין חִימּוּצוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים״. וְרַבִּי יְהוּדָה, מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר מְנָא לֵיהּ? מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן מַחְמֶצֶת. דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מְנָא לֵיהּ? אִי בָּעֵית אֵימָא: מִדִּסְמִיךְ לֵיהּ ״הַיּוֹם״. אִי בָּעֵית אֵימָא: סְמוּכִין לָא דָּרֵישׁ. אָמַר מָר: וּמִנַּיִן לְאוֹכֵל חָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת״. וְרַבִּי יְהוּדָה, שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן? וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: הָהוּא — לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה אֲפִילּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה הוּא דַּאֲתָא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ״. וְרַבִּי יְהוּדָה, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְטָמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבְפֶסַח לֹא יֹאכַל — מַצָּה וּמָרוֹר נָמֵי לָא נֵיכוֹל. קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, טָמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא, דְּלָא גָּרַע מֵעָרֵל וּבֶן נֵכָר. דִּכְתִיב: ״וְכׇל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״ — בּוֹ הוּא אֵינוֹ אוֹכֵל, אֲבָל אוֹכֵל הוּא בְּמַצָּה וּבְמָרוֹר. וְרַבִּי יְהוּדָה: כְּתִיב בְּהַאי וּכְתִיב בְּהַאי. מַנִּי מַתְנִיתִין? אִי רַבִּי יְהוּדָה — חָמֵץ סְתָמָא קָאָמַר, אֲפִילּוּ דְּגוֹי. וְאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן —

2 בתוספות בד"ה זר שאכל תרומה וכו' ואוכל תרומה בשוגג וכו'. מכל דברי תוספות בזה הדיבור מבואר דפשיטא להתוספות דלרבי נחוניא פטור מתשלומין אפי' בשגגת כרת ושגגת מיתה בידי שמים דלגמרי משוה יוה"כ לשבת ובשבת פשיטא לן לכ"ע דל"ש בין שוגג למזיד מדתנא דבי חזקיה וכ"כ בעל המאור אבל כבר כתבתי לעיל בשמעתין שאין זה שיטת רש"י דלהדיא כתב בפסחים דף כ"ח דר' נחוניא מודה בחייבי כריתות שוגגין דחייבים בתשלומין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ויותר מבואר בל' רש"י בפסחים דף ל"א דמוכח להאי סברא ממתני' גופא דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב בתשלומין ומדלא קתני בחמץ גרידא ע"כ דמשום סיפא נקט דבמזיד פטור אפילו שגג בחמץ ולאשמעינן דמיתה בידי שמים נמי פטור לרבי נחוניא והיינו אליבא דאביי דהתם נמי אביי נקיט לה כמ"ש הרא"ה ז"ל ואם כן ודאי ממילא שמעינן דמשום שגגת חמץ לא מיפטר משום דר' נחוניא דלא איירי אלא במזיד. ובאמת שיטת הרמב"ן צ"ע דאיהו נמי קאי בשיטת רש"י דמפרש לההיא דפסחים דף ל"א אליבא דרבא דמיתה בידי שמים חייב בתשלומין התם משום מזיד דחמץ איירי וא"כ קשה ליתני חמץ בעלמא ולשיטת התוס' דהכא דר' נחוניא פוטר אפילו בשוגג א"ש טפי דקתני התם בתרומת חמץ ולא בחמץ גרידא דאתא לאשמעי' דאע"ג דבעלמא שוגג פטור לר' נחוניא אפ"ה מודה בחמץ של תרומה דכיון דגלי גלי ולמסקנת התוספות בסוף הדיבור משום דשגגת תרומה משום כפרה ודוק ובעיקר הטעם לשיטת רש"י וסייעתו דמודה רבי נחוניא בשוגג דחייבי כריתות לא ראיתי לשום מפורש טעם מספיק אמאי הא ילפינן אסון אסון ונלע"ד דההיא דאסון אסון לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא כדפרישית דל' אסון משמע אפי' מיתה בידי שמים וכן משמע להדיא מל' רש"י בפסחים דף כ"ח והשתא א"ש דהא בהאי קרא דאם יהיה אסון לא איירי אלא במזיד משא"כ שוגג דאפי' בחייבי מיתות ב"ד לאו מקרא דאסון ילפינן אלא מדתנא דבי חזקיה דיליף מכה אדם ומכה בהמה וכו' והתם ודאי לא איירי אלא ממיתת ב"ד וא"כ כרת ומיתה בידי שמים מנ"ל לפטור בשוגג כנ"ל נכון. אלא תינח לאביי אבל לרבא דיליף טעמא דרבי נחוניא מכרת שלי כמיתה שלכם משמע דלגמרי איתקש אפי' בשוגג ואם נאמר דרש"י לא פירש כן אלא אליבא דאביי דאליביה מוקמינן הסוגיא דפסחים דף כ"ח ודף ל"א אם כן תיקשי מאי אמרינן הכא מאי בינייהו. הא איכא שגגת חייבי כריתות דלאביי חייב ולרבא פטור. וכן אם נאמר דשיטת רש"י וסייעתו דלר' נחוניא בשגגת כרת ומיתה בידי שמים חייב דילפינן כולהו משגגת תרומה בבנין אב דהא נמי קשה הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר וכדפרישית והנראה מזה דלרבא נמי כיון דכתיב ואם העלם יעלימו וכו' והכרתי אותו אלמא דלא איירי האי קרא אלא במזיד וההיא איתקש למיתה בידי אדם משא"כ שוגג לא איתקש כן נ"ל נכון:

3 בא"ד וא"ת לאביי וכו' אי ר' נחוניא ס"ל כר' וכו' עכ"ל. ולכאורה משמע דלאביי ר' נחוניא לא ס"ל כרבי דאלת"ה אדדחיק בשמעתין לאשכוחי מאי בינייהו דלא משכח לה בזר שאכל תרומה דמשום דמעידנא דאגבהיה קני ואמאי לא קאמר דאיכא הזיד במעילה והיינו ממש האי ברייתא דפסחים דף כ"ח ובהזיד במעילה שפיר אשכחן דחיוב מיתה ותשלומין באין כא' דמעידנא דקניה נתחייב במעילה כמבואר במסכת מעילה אלא דעיקר קושית התוספות דלקושטא דמילתא הא מוקמינן לענין הקדש בפסחים דף כ"ח אליביה דר' והיינו כאביי וכן מתני' דפסחים דף ל"א ע"כ מיתוקמא כר' לסברת התוספות עכשיו כדפרישית דמדנקט תרומת חמץ ולא נקט חמץ גרידא ע"כ דאתא לאשמעינן דכיון דגלי קרא בשגגת תרומה דחייב גלי נמי דבכל ענין אפי' בדאיכא בהדה שגגת חמץ וכיוצא בו. ולפ"ז ממילא מוכח דאתיא כאביי. וא"כ מקשו שפיר. ונראה לי ברור שלזה נתכוין מהרש"ל שכתב דבפשיטות מצי לאקשויי מתניתין דתרומת חמץ אברייתא דחמץ הקדש וכתב ע"ז מהרש"א ז"ל שדבריו אינן מובנים ולמאי דפרישית א"ש דעיקר כוונתו על מ"ש התוספות כאן לאביי אי ס"ל כרבה ע"ז כתב מהרש"ל דבפשיטות מצי לאקשויי אוקימתא דמתני' אאוקימתא דברייתא דהתם מוכח להדיא דר' נחוניא בן הקנה ס"ל כרבי וכאביי כן נ"ל ודוק היטב:

2 תוספות על כתובות פתח ↗

זר שאכל תרומה לאביי פטור - ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה פסחים דף לג. דחייב גזירת הכתוב הוא וא"ת לאביי דפטר חייבי מיתות בידי שמים אי ר' נחוניא ס"ל כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי תניא בפרק כל שעה פסחים דף כט. ושם האוכל חמץ של הקדש במועד יש אומרים לא מעל ואמרינן מאן י"א רבי נחוניא בן הקנה והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קים ליה דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש א"כ בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב ולא הוה לן למימר דקים ליה בדרבה מיניה וכ"ת במיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא א"כ הא דתנן התם שם דף לא: האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמ' במזיד פטור דקים ליה בדרבה מיניה כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי ליפטר משום כרת דפסח דאפי' בשוגג אמרי' דקים ליה בדרבה מיניה כדאמרינן לקמן בפירקין כתובות דף לה. אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וה"ה כי איכא כרת ולא אמרינן דוקא במיתה דגלי גלי אבל כי איכא כרת לא וי"ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא כדאמרינן במסכת תרומות פ"ו מ"א דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מכפרה אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש ותדע דבתרומה חייב משום דכפרה הוא ולא משום כיון דגלי גלי דהא לרבא דלא פטר במיתה מטעם דקים ליה בדרבה מיניה מאי טעמא לא מיפטר אוכל תרומת חמץ בפסח אלא ודאי משום כפרה הוא וא"ת והא דתנן בפרק נושאין יבמות דף צט: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ושחררו זה את זה וכן ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון דאמרינן אם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק וי"ל דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן ולפי זה צריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו:

« פני יהושע על כתובות ל׳ ×¢×´× פני יהושע על כתובות ל״א ×¢×´× »