1הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל אבל לא במשא ואף טומאה שבו אינה על דרך אחת אלא בהרבה דרכים וכיצד הוא הדין כל שיש במקום הטומאה חלל טפח על טפח או יותר לפי ענין הטומאה אלא שהטומאה ממעטתו מטפח על טפח זה הוא קבר סתום ומטמא באהל מפני שהיא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה למאהיל עליו ובוקעת ויורדת למתאהל תחתיו וכן מטמא אף סביביו במגע כל שהוא מגוף הקבר כגון צידי הקבר ואם נשאר בו מגב הטומאה ולהלן טפח על טפח פנוי אינו מטמא באהל שהטומאה מתפשטת באותו חלל ואינה בוקעת ומ"מ מטמא הוא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפח על טפח אף עם מקום הטומאה הרי זו טומאה רצוצה ומטמאה באהל מצד בקיעתה ואינה מטמאה את הנוגע בצדדין כלל כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם אלא שגדולי המחברים וחכמי התוספות נראין מצטרפין לדעת אחרת:2וקבר שלפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה לא היה בו טומאה ואף לאחר הדבור אלא במגע אבל לא באהל וגוים מיהא אין להם טומאת קברות אף במגע ולא טומאת אהל אף בגופן עד שיגע בגוף הטומאה או ישאנה וענין חרב הרי הוא כחלל ושאר דברים שבמדרש מקרא זה ר"ל וכל אשר יגע וכו' הכל מבורר ממה שכתבנו למעלה ואבר הנחלל פירושו הנחתך:3צריך אתה לברר בסוגיא זו במה שכתבנו באבר מן המת שנחלקו עליו שלא נחלקו בו לענין גלוח נזיר לבד אלא אף לענין תרומה וקדשים שאם לא כן היה לו לרבי יוחנן להשיב כי רבייה רחמנא לתרומה וקדשים והענין הוא שהאבר אינו מטמא אף לתרומה וקדשים אלא כשהוא כבריתו בשר וגידין ועצמות וכל שחסר מן העצם טהור לגמרי אחר שלא נשאר בו כשעורה ואם חסר מן הבשר שיעורו כדי להעלות ארוכה עד שאף כל האבר אם אינו אבר בעל עצם כגון הכוליא והלשון דינו כשאר הבשר ליטהר בפחות מכזית ושאלו כאן האי אבר מן המת דפליגי עליה לענין גלוח והוא הדין לתרומה וקדשים היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה תיפוק לי' משום מגע עצם כשעורה דנזיר מגלח ומאי טעמיה דרבי יוחנן ואי דלית ביה מאי טעמא דבית שמאי הרי אם מדין עצם אין בו כשעורה ואם מדין אבר אין בו בשר כראוי ותירץ לעולם דאין בו כשעורה ורחמנא רבייה הואיל ועצם האבר שלם ושיש בו מקצת בשר אף ע"פ שאין בו כראוי ולרבי יוחנן כל שאין בו בשר כראוי נפק ליה מתורת אבר ואין אתה מטמאו אלא מתורת עצם ובכשעורה וכי רבייה רחמנא למשא הוא דרבייה ושאר הסוגיא פשוטה היא:4ארץ העמים עיקר טומאתה מחשש מגע עצמות שהרי טומאת אהל אין בה שלא היה דין גזרתה אלא כבית הפרס שמטמא במגע ובמשא ולא באהל ומתוך כך לא גזרו עליה מתחלה אלא בגושה למהלך בה או לנוגע או לנושא ומ"מ טומאת גושה שורפין עליה תרומה וקדשים והמטמא בה טמא טומאת שבעה והזאה שלישי ושביעי ואח"כ גזרו בה אף טומאת אויר כאהל ולא כחומר אהל דעלמא שבביאת מקצתו יטמא כלו אפילו בהכנסת אצבעו או חוטמו אלא דוקא בראשו ורובו מפני שלא היתה גזרה זו אלא שלא יכנס שם ואף בזו אין שורפין עליה אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין וכן אין בה טומאת שבעה ולהזאות שלישי ושביעי אלא טבילה והערב השמש לבד ולענין ביאור סוגיא שאלו בכאן אם עיקר הגזירה היתה בגושה או באוירה והביאוה מדתנינן בה ומזה וכו' וטומאת אוירה ודאי הואיל ואינה אלא מחשש הכניסה אין כאן הזאה ונדחית מצד שלא נאמר דין הזאה אלא על השאר ומדתני בה נמי כלים הנוגעין במת סתמא דמשמע אף כלי עץ וכלי עץ הואיל ואינן אלא אב הטומאה אין הנוגע בהם אלא ראשון ואין תורת הזאה אלא בנוגע במת או בכלי מתכות והנוגעין במת ומדין חרב כחלל ואם תאמר שמשנתנו בכלי מתכות ודאי הנזיר מגלח עליה אלא בכלי עץ אף על פי שאין הנוגע בהם בתורת הזאה ומה שאמר הני כלים בני הזאה נינהו וכו' פירושו הנוגע בהם זו היא שיטת התוספות ומ"מ אנו מפרשים משנתנו אף בכלי מתכות ואעפ"כ לענין נזיר מיהא אינו בר הזאה שאין הנזיר מגלח בטומאת חרב כחלל דכי ימות עליו מת כתיבי ואף בתוספות הביא ראיה לסברה זו ממשנת אהלות במשנת שנים טמאים במת שכל סדר אותם הטמאות על ידי חרב הרי הוא כחלל אמורות ושנו עליה בתוספתא דוקא לתרומה וקדשים אבל לענין נזיר אין הנזיר מגלח אלא על טומאת מת וכן יש חולקין לומר שדין חרב כחלל לא בכלי מתכות לבד נאמרה אלא אף בכל הכלים וממה שאמרו בספרי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא לפי שנאמר בחלל חרב לימד על חרב שהוא כחלל להיות הנוגע בו טמא טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין ר"ל אם חזרו כלים ונגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת מנין שטמאים טומאת שבעה שלעולם יהיו הכלים בטומאה מטמאה תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי אלמא אף בגדים בכלל זה להיות המטמא כמטמאו ומ"מ קצת רבנים העמידוהו בתכשיטין של מתכות וכדכתיב אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ בהדייהו וכלל הדברים לשיטה זו שכלי מתכות במת הן כלים במת עצמו הן כלים באדם שנגע בו הרי הן כמטמאן אבל אדם במת או אדם באדם שנגע במת או בכלים שנגעו במת או כלים בכלים שנגעו במת יורדים מדרגה אחת:
