מאירי על נזיר ד׳

1 ושאלו בה רבנן נמי הא מיבעי להו לאיסור יין מצוה כברשות ותירץ אם כן נימא קרא מיין מאי משכר שמעת מינה תרתי ר"ל איסור יין מצוה ודין כל נזירות למי שנזר באחד מדברים הנוהגים בנזיר ור' שמעון איצטריך ליה שכר לאקושי שכר שכר למקדש לאשמועינן דמה נזיר מותר בשאר המשכרים חוץ מן הדברים היוצאים מן הגפן אף למקדש כל שאכל משאר המשכרים מותר ליכנס למקדש ולעבוד ולענין פסק נזיר מותר בהם לכתחלה וכהנים לכתחלה אסורין בביאה ובעבודה ולוקין עליה אלא שעבודתם כשרה כמו שנבאר אלא שאין אנו משתדלין עכשו אלא בביאור הסוגיא והוא שחזרו ואמרו איבעית אימא וכו' ויש גירסא בקצת ספרים איבעית אימא אקידושא ואבדלתא והם מפרשים שהם חיוב תורה ודקשיא לך והרי מושבע ועומד וכו' הני מילי בשבועות אבל נזירות חל על דבר מצוה מידי דהוה אנדר ואף זו גירסא משובשת שהנזירות איסור עצמו על החפץ הוא ודינו בענין זה כשבועה שלא לחול בפרט ולחול בכולל אלא עיקר הגירסא איבעית אימא ר' שמעון לית ליה איסור כולל כלומר דרבי שמעון נמי מודי דלאשמועינן יין מצוה דיו במיין לחודיה ושכר שכר נמי לא סבירא ליה והא דלא דריש משכר דבחדא ליתסר בכולהו משום דאיצטריך ליה לאחרינא דאיהו לית ליה בכוליה תלמודא שיהא איסור חל על איסור אף בכולל וכדקאמר באוכל נבלה שנתנבלה מערב יום הכפורים ואכלה ביום הכפורים שאין איסור יום הכפורים חל עליה אע"פ שכלל באיסורו אכילת היתר והיה מן הדין לומר שאם נשבע על היין שלא לשתותו וחזר ואמר הריני נזיר שלא יהא הנזירות חל על אותו היין שכבר נאסר עליו בשבועה ואתא קרא לאשמועינן שיהא הנזירות חל על איסור שבועה לחייבו על אותו יין משום שבועה ומשום נזירות מדין כולל אע"פ שבשאר מקומות אינו סובר כן ויש מפרשים ואיבעית אימא לרבי שמעון דהא דאיצטריך קרא דמיין ושכר לאשמועינן דאין איסור חל על איסור ואם נדר בנזירות ושתה ביום הכפורים אינו חייב אלא מצד הנזירות וזהו מיין ושכר יזיר כלומר יהא חייב מצד הנזירות ולא מצד איסור הבא לו אחר כן ואע"ג דבפרק כל הבשר יליף לה הכי מקרא אחרינא מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שהיא מחוללת ועומדת ולא חיילא טומאת הגוף עלה אע"פ שהיא כוללת מכל מקום אורחא דתלמודא הכי הוא זהו עיקר ביאור הסוגיא ונסחאות שבה ונמצאו דברים שהקדמנו מתקיימין כהוגן ומעתה אנו חוזרים למה שראוי לברור ממנה דרך פסק:

2 כבר ביארנו בהרבה מקומות שכהנים שתויי יין אסור להם ליכנס למקדש ולעבוד ואם נכנס אחד ועבד עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמים בשתיית רביעית אבל אם השתכר בשאר המשכרים והמשבשים את הדעת כגון ששתה חלב או אכל תמרים או דבש או דבילה קעילית ונכנס למקדש ועבד לוקה ועבודתו כשרה שאין עבודה מתחללת אלא בשכרות הבא מחמת היין כמו שביארנו דברים אלו כהלכתן בשני של סנהדרין ובנזיר מכל מקום לא נאסרו דברים שאינן ממין הגפן כלל אע"פ שהם משכרים אלא מותר בהם לכתחלה:

3 בהרבה מקומות ביארנו שאין אדם חייב על חתיכה אחת מכח שני איסורין אלא אם כן באחד משלשה צדדין הראשון הוא שיהא שני האיסורין באים כאחד כגון שתלש אבר מן החי מן הבהמה או העוף ונעשית טרפה בתלישת אותו אבר שלוקה עליו משום טרפה ומשום אבר מן החי הואיל ושני האיסורין באו כאחד השני שיהא איסור שני בא אחר הראשון אלא שהשני מוסיף איסור באותה חתיכה כגון חלב קדשים שנעשה נותר שמאחר שהנותר הוסיף איסור על אותה חתיכה שהרי מתחילה היה אותו חלב ראוי לגבוה ועכשו נאסר אף לגבוה הרי האוכלו חייב משום חלב ומשום נותר וכן נבלה ביום הכפורים שהרי יום הכפורים מוסיף בה איסור כרת השלישי שהאיסור השני בא אחר הראשון גם כן ואינו מוסיף שום איסור בחתיכה אלא שאותו האיסור השני כולל על האוכל באיסור אכילה שאר דברים שהיו מותרים לו מתחלה כגון שאכל נבלה ביום הכפורים בדרך שאין בה כרת כגון שהתרו בו למלקות והרי הנבילה כבר היתה איסורה קודם יום הכפורים ואף יום הכפורים אינו מוסיף בה איסור הואיל והתרו בו למלקות מצד אכילת יום הכפורים שהרי חייבי כריתות שהתרו בהן למלקות ולקו נפטרו מידי כריתתן אלא שמכל מקום כלל שאר דברים עמה להיות כלם אסורים באכילה ומתוך שחל יום הכפורים לאיסור שאר דברים כולל את הנבלה להתחייב מלקות שני באכילתה מצד יום הכפורים אם התרו בו למלקות וכן כיוצא בזה הא כל שאיסור שני בא אחר הראשון ואינו כולל ואינו מוסיף אינו חייב על השני כלל כמו שביארנו במסכת חולין ובכמה מקומות:

4 כל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה לכזית ר"ל שאם אכל חצי זית זג וחצי זית חרצן לוקה שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין לומר שכולם מצטרפין לכזית ללקות עליהן אבל בפחות מכזית אינו לוקה כלל שאין הלכה כדברי האומר כל שהוא למכות אלא אף למכות שיעור איסור אכילה בכזית וכל שכן לענין קרבן באיסורין שחייבין על שגגת אכילתן חטאת כגון חלב ודם וכיוצא בהם מדברים שזדונן כרת שאין בהם חיוב קרבן אלא בכזית:

5 המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר הרי אני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם מכביד שערו ומקל בתער ומביא שלש בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה נזיר שמשון הכביד שערו אינו מקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טמאה אמר הר"ם הענין אמר נזיר שמשון אשר לא היה מוזהר מטומאה וזה הענין קבלה והוא אמרם גמרא גמירי לה ואשר התיר לו זה שהוא לא נדר בנזיר ואמנם המלאך אמר לאמו כי נזיר אלהים יהיה הנער ענינו פרוש ושעור זאת המשנה האומר הריני נזיר עולם ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם מכביד שערו מיקל בתער ר"ל שמותר לו הגלוח בתער אבל מי"ב חדשים לי"ב חדשים והביאו ראיה מאבשלום לפי שהוא היה נזיר עולם וזה מפורסם וידוע אצל המעתיקים ומצאנו פסוקי אמת בויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו ולא תחשוב זה חולק למאמרו ית' תער לא יעבור על ראשו לפי שזה הפסוק אינו בנזיר ואמנם בא לומר שנדר לזמן ידוע ואמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' ואמר בנזיר שמשון ואם נטמא אינו מביא קרבן אשם אשר יורה זה שאין מותר לו ליטמא לכתחלה אין הענין כן אבל מותר לו ליטמא לכתחלה כמו שמשון ואמנם בעבור שאמר בנזיר עולם אם נטמא אמר כן בנזיר שמשון אם נטמא:

6 אמר המאירי צריך שתדע דרך הקדמה שהנזירות חלוקה על ארבעה מינים שדיניהם חלוקים זה מזה האחד קרוי נזיר עולם והשני קרוי נזיר לעולם לנזירויות חלוקות והשלישי קרוי נזיר לזמן קצוב ויש בו דרכים שהוא נזיר לעולם והרביעי קרוי נזיר שמשון וביאור ענינם ודיניהם הוא שהראשון ר"ל נזיר עולם הוא שנדר ואמר הריני נזיר לעולם או כל ימי חיי ודינו שכל שהכביד שערו יותר מדאי רשאי להקל בתער עד כמה שירצה ובלבד שלא יגלח מכל וכל וכן דוקא משנים עשר חדש לשנים עשר חדש וכשעושה כן מביא שלש קרבנותיו ואסור ביין לעולם והשני שהוא נזיר לעולם לנזירויות חלוקות ר"ל שכל ימיו הוא נזיר יוצא מנזירות לנזירות כגון שאמר הריני נזיר כשער ראשי ונעשה נזיר לעולם משלשים יום לשלשים יום ומגלח משלשים לשלשים ומביא קרבנותיו ואסור ביין ובטומאה לעולם אף ביום הגלוח כמו שיתבאר במשנה השלישית השלישי ר"ל נזיר לזמן הוא שאמר סתם הריני נזיר שדינו שלשים יום או שפירט איזה זמן ואפי' פירט זמן אלף שנים שאי אפשר לו לחיות כל כך אינו בכלל נזיר עולם אלא בכלל נזיר לזמן והוא קרוי נזיר לעולם נזירות אחת ודינו שאי אפשר לגלח כלל עד סוף הזמן אלא א"כ על ידי טומאה ושאר דיני הנזירות שלשתם שוים בכלם ר"ל שאם ניטמאו מביאין קרבן טומאה ומגלחים תגלחת טומאה והרביעי ר"ל נזיר שמשון הוא שאמר הריני נזיר כשמשון ודינו שהוא נזיר לעולם ואסור בתגלחת לעולם ומכל מקום אינו נזיר גמור לכל הדברים מפני ששמשון לא יצאה נזירות מפיו אלא מאמר המלאך עשאו נזיר ואין לנו בו נזירות אלא למה שנמצא בו והוא איסור היין והתגלחת אבל מיטמא הוא למתים לכתחלה שהרי מצינו שטומאה למתים הותרה בו שהרי כתוב ויך מהם שלשים ויקח את חליפתם ולמדו מפי השמועה שהרגם ואחר כך נגע בהם והפשיט כתנותיהם וכבר ידעת שהגוים לא הופקעה טומאתם אלא מאהל וכן דינו שאי אפשר לו לישאל לעולם על נדרו כמו שיתבאר ובאו במשנה זו לבאר קצת דינין אלו והוא שאמר הריני כשמשון וכו' ויש מפרשים דוקא שיזכיר לשון נזירות ר"ל הריני נזיר כשמשון שאם לא אמר כן אלא הריני כשמשון מה בכך שמא מספר הוא על עצמו שהוא גבור כמוהו על דרך הריני כבן עזאי בשוקי טבריא ויש חוככים לומר אף בלא הזכרת נזירות כלשון המשנה ומכל מקום אף לדעת ראשון אם היה נזיר עובר לפניו אף בהריני כשמשון דיו:

7 ונסח המשנה הרי אני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שנקרו פלשתים את עיניו כמי שעקר דלתות עזה הרי זה נזיר שמשון ולפי מה שפרשו בתוספות שמשון ובן מנוח הם שמות העצם ובעל דלילה ועקר דלתות עזה ונקרו פלשתים את עיניו הם תארים שלו מצד המאורעות שארעו לו ופירוש הדברים לדעתם שאם אמר הריני כשמשון או הריני כבן מנוח אינו כלום שכמה שמשון וכמה בן מנוח יש בעולם ואפי' אמר כשמשון בן מנוח שאף שמשון בן מנוח יש הרבה בעולם אלא צריך שיצרף עם אחד משמות העצם אחד מתאריו והוא שיאמר כשמשון בן מנוח בעל דלילה או שיאמר כשמשון בן מנוח שעקר דלתות עזה וכן בנקרו פלשתים את עיניו ומאחר שהוא מזכיר שם העצם שלו שלם ר"ל שמשון ובן מנוח עם אחד מן המאורעות שאירעו לו אין חוששים לאחר אלא אם כן אמר הוא בפי' שלאחר שאינו נזיר כלל נתכוון ונראה לדעתם שאפי' אמר כשמשון בעל דלילה או כבן מנוח בעל דלילה אינו כלום עד שיזכיר שם העצם בשלמות ר"ל שמשון בן מנוח ושיזכיר אחד מתאריו עמו ר"ל בעל דלילה או אחד מחביריו ויראה לי שהביאם לכך מה ששאלו בגמרא למה לי למיתנא כל הני צריכי דאי אמר הריני כשמשון ולא גרסינן דאי תנא אלא דאי אמר כלומר שאלו אמר הנודר הריני כשמשון אמינא שמשון אחרינא איכא ומשום הכי אשמעינן כבן מנוח כלומר שצריך שיזכיר עמו בן מנוח ואי אמר נמי בן מנוח אמינא איכא דמיתקרי הכי ר"ל שמשון בן מנוח משום הכי אשמעינן כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו כלומר שיצרף אחד מתאריו עם שם העצם שלו ושל אביו ואף גדולי הרבנים נראים כנוטים לפירוש זה ואני תמה שאם כן היה לו לומר במשנתנו כשמשון בן מנוח בעל דלילה או כשמשון בן מנוח שעקר דלתות עזה או כשמשון בן מנוח שנקרו פלשתים את עיניו ומה ענין לומר כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה אלא עיקר הדברים לדעתי דמתני' או או קתני וכל שיאמר הריני כשמשון או הריני כבן מנוח או הריני כבעל דלילה או הריני כמי שעקר דלתות עזה או הריני כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון שסתם כל אחד מלשונות אלו עליו הוא נאמר ופירוש הגמרא כך הוא למה לי למיתנא כל הני דהא ודאי פשיטא הוא דמאחר שהוא מתכוון לנזירות ומזכיר אחד מלשונות אלו ודאי על שמשון שבכתוב הוא מתכון ותירץ צריכי דאי לאו מתני' הוה אמינא אי אמר כשמשון דאאיניש אחרינא קאמר קמ"ל ואין גורסין קמ"ל כבן מנוח אלא קמ"ל סתמא כלומר קמ"ל דאי אמר כשמשון לחודיה סגי ואכתי הוה אמינא דוקא כשמשון שהוא שם העצם שלו הא אם אמר כבן מנוח אאיניש אחרינא קאמר קמ"ל דאפי' כבן מנוח נמי הכי הוא ואכתי הוה אמינא דוקא כבן מנוח דהוה ליה מיהא שם העצם של אביו הא כל שאינו מזכיר שם העצם כלל אלא אחד ממאורעיו אינו כלום שאיפשר שכמה בני אדם אירע להם כן קמ"ל כבעל דלילה וכו' ולשון הגמרא דאי אמר כשמשון אמינא שמשון דעלמא קמ"ל ואי אמר נמי כבן מנוח הוה אמינא כבן מנוח דעלמא קמ"ל ואי אמר כבעל דלילה וכמי שעקר וכו' וכמי שנקרו וכו' הוה אמינא כאיניש דעלמא דאורעיה הכי קמ"ל ולמדת שכל אחד מלשונות אלו עושים אותו נזיר שמשון וכן עיקר וכן נראה דעת גדולי המחברים ובתלמוד המערב אמרו בענין שמואל הרמתי שהיה נזיר עולם שאם אמר הריני כשמואל הריני כבן חנה כבן אלקנה כמי ששסף את אגג הרי זה נזיר עולם ור"ל לדעתנו בכל אחד מלשונות אלו:

8 ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' פירשו בגמ' דחסורי מיחסרא והכי קתני האומר הריני כשמשון וכו' הרי הוא נזיר שמשון ואם אמר הריני נזיר עולם הרי הוא נזיר עולם ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הואיל ואין זמן לנזירותו אם הכביד שערו מיקל בתער שיש בו קצת שנוי אבל לא במספרים שהוא דרך גלוח ואף בתער פירשו בתוספות דוקא מיקל ר"ל גלוח במקצת אבל גלוח לגמרי לא דאי הכי מאי מיקל דקאמר ועוד שהרי היתר גלוח זה יצא לנו בגמרא מאבשלום שהקבלה בידינו שהיה נזיר עולם וכתיב ביה ובגלחו את ראשו מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך ולמדו מפי השמועה ימים ימים מבתי ערי חומה שנאמר בו ימים תהיה גאלתו ופירושו שנים עשר חדש כדכתיב גביה שנה תמימה ואבשלום ודאי שהיה מתגאה בשערו אין הדעת מקבלת שיגלח מכל וכל ומכל מקום גדולי המחברים פרשו בפירושי המשנה שמעביר תער לגמרי ואינו נראה כלל ואמר גם כן שבשעה שמגלח גלוח שהזכרנו מביא שלש קרבנות ר"ל אותם האמורים בנזיר טהור והם חטאת ועולה ושלמים ואם ניטמא מביא קרבן טומאה ר"ל שני תורים ואשם ונזיר שמשון אפי' הכביד כמה אינו מגלח לעולם ולא אפי' מיקל ונמצא נזיר שמשון חמור בזו מנזיר עולם ונזיר עולם חמור מצד אחר שהוא אסור בטומאה ונזיר שמשון מותר בטומאה לכתחלה וזה שאמרו במשנתנו אם נטמא אינו מביא קרבן טומאה דמשמע דלכתחלה מיהא אף נזיר שמשון אסור בטומאה פירשו בגמרא שלא בא בדקדוק אלא איידי דתנא בנזיר עולם אם נטמא מביא קרבן טומאה תנא נמי בנזיר שמשון אם נטמא אינו מביא וכו' ומכל מקום אף לכתחלה מותר ונזיר לזמן חמור משניהם שאסור לגלח עד סוף הזמן ואם נטמא מביא קרבן טומאה כמו שביארנו ומכל מקום נזיר שמשון חמור גם כן יותר משניהם ר"ל יותר מנזיר עולם ומנזיר לזמן ששני אלו בשאלה ונזיר שמשון אינו בשאלה כמו שיתבאר ואף במשנתנו היה יכול להזכירה בהבדל שבין נזיר עולם לנזיר שמשון אלא דחדא מינייהו נקט:

9 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

10 כבר ביארנו בראשון של נדרים שאין מתפיסין אלא בדבר הנדור אבל כל שהתפיס בדבר האסור מצד עצמו אינו כלום וכן ביארנו שם שהבכור הואיל וקדושתו מרחם אע"פ שמכל מקום מצוה להקדישו ר"ל שיפרישנו ויאמר הרי זה קדש וכדכתיב הזכר תקדיש הואיל ומכל מקום קדושתו מרחם ואע"פ שאין הוא מקדישו קדוש הוא מאליו ואינו קרוי דבר הנדור אלא דבר האסור מצד עצמו ואם התפיס בו ואמר הרי עלי חתיכה זו כבכור לא אמר כלום כמו שביארנו שם בארכה אבל המתפיס בחטאת ואשם אע"פ שאין באים בנדר ונדבה אלא על חטא מתפיסין בהן שדבר הנדור הן הואיל ועל כל פנים צריך הוא להפריש ולקדש ולומר זו חטאתי וזה אשמי והוא שאמרו כאן שהם נתפסין בנדר כמו שביארנו שם גם כן ולענין ביאור זה שאמרו כאן דכלי עלמא בעינן דבר הנידר פירושו על ר' יעקב ור' יוסי הנזכרים בשמועת הבכור ואמר שכלם מודים שלדבר הנדור אנו צריכים ואינו חוזר כלל על ר' יהודה ור' שמעון הנזכרים בשמועת נזיר שמשון לומר שלדעת ר' יהודה התפסתו התפסה והוא נזיר ולר' שמעון הואיל ושמשון לא היה נדור אלא שמאמר המלאך עשאו נזיר אין התפסה שבו כלום שאותה מחלוקת ודאי במקומה עומדת והלכה כר' יהודה ושמא תאמר ומאחר שאין שמשון נדור ואין התפסה אלא בדבר הנדור היאך התפסתו כלום ועוד דהא ר' יהודה גופיה בעי התפסה בדבר הנדור כדאיתא בשני של נדרים במשנת האומר תרומה בגליל נראין הדברים שמכל מקום הואיל ואין נזירות בלא נדר ואף של שמשון נזירותו מפי המלאך הוא לא יצא מכלל שאר נזירים לגמרי והוה ליה כדבר הנדור אי נמי דכלי עלמא דקאמר אכלהו קאי כלומר דכולי עלמא בענין דבר הנדור ושמשון נמי דבר הנדור הוא ובבכור הוא דפליגי ולא חש לאדכורי דנזיר שמשון נדר הוא משום דפשיטא היא ויש מחזקים פירוש זה לומר שהמלאך צוה למנוח שיצוה לבנו לקבל עליו נזירות או שידירהו הוא בנזיר וכדתנן מדיר אדם את בנו בנזיר ואין צרך בכך ולא עוד אלא שאין נראה כן שהרי זו היא שהקשו למטה ושמשון לאו נזיר הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער כלומר שיקבל עליו נזירות זו מצד עצמו או שידירהו אביו ותירץ מלאך הוא דקאמר ולעולם לא יצאה נזירות מפיו ולא מפי אביו עליו אלא שעיקר הדברים שהדרת המלאך עליו הדרה היא לר' יהודה שהלכה כמותו ומה שנתגלגל כאן בשמעון הצדיק שאמר מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד וכו' כבר ביארנו הענין כהלכתו בראשון של נדרים: