מאירי על ביצה י״ב

1 יש בכלל היתר זה מחלוקת גדולה בין המפרשים לדעת בית הלל ומה שנראה לי בפסק זה לפי מה שאני רואה בביאור סוגיית הגמרא שענין הוצאה חלוק לשלשה דרכים מהם שמותר לכתחלה ומהם שאסור להוציאו לכתחלה אלא שאינו לוקה בהוצאתו ומהם שלוקה בהוצאתו וכיצד הן דינין אלו היה דבר צריך לו הן לאוכל נפש כגון תבלין וכיוצא בהן הן לצורך מצוה כגון קטן למולו הן לצורך תשמישו כגון מפתח לשמירת מה שבתוכה אע"פ שאין שם אוכלין או קטן להביאו לאמו או למיניקתו או הוצאת אבנים מקורזלות לצרכו וכן כל כיוצא בזה מותר להוציאו לכתחלה והוא שאמרו בתלמוד המערב לאו קטן דוקא אלא אף גדול ואע"פ שלא התירוה במסכתא זו בגדול אלא בצריכין לו ר"ל לדרוש ברבים טעם הדבר מצד שאין צורך הבאת גדול מצויה אלא בדרך זה והרי אמרו רב נחמן שרא לאפוקי לילתא איתתיה משום דבעיתא וכן בתלמוד המערב אמרו בענין קטן שמואל מטעין ליה מערס לערס ר"ל ממטה שבבית זה למטה שבבית אחר ובמשנה אחרונה אמרו לדברי הכל משלחין כלים בין תפורין לשאינם תפורין:

2 וכל שאינו צריך לו לאחד מן הדברים הנזכרים אלא שמ"מ הוא מכוין למצוה אע"פ שאינה מצוה עליו כגון בהמה להקריבה עולת נדבה ביו"ט והדבר ידוע שאין מקריבין עולת נדבה ביו"ט וכן המוציא לצורך אוכל נפש אע"פ שאין אותו אוכל מותר לו וכן כל שמוציא דברים שיש עליהן תורת כלי שמלאכתו להיתר אע"פ שאין צריך לו אלא שיש כאן דמיון קצת צורך כל אלו אסור בהוצאתם אלא שאין לוקה עליה וכן בדין זה כל מה שהוא צריך לו ואינו שוה לכל נפש שהרי אע"פ שהותרה הבערה שלא לצורך אסרו מוגמר ביו"ט מפני שאינו שוה לכל נפש כמו שהתבאר בראשון של כתובות:

3 וכל שאינו צריך לו לשום צורך ואין שם כונת מצוה ולא סרך מלאכת אוכל נפש ואין עליו תורת כלי שמלאכתו להיתר כגון הוצאת אבנים ודברים שאין ראויים לטלטול או שמלאכתם לאיסור לוקה בהוצאתם ואם לא הוציאם אלא שטלטלם יש כאן איסור אלא שאינו לוקה:

4 למדת שזה שאמרו בתלמוד המערב ולא את המפתח ובית הלל מתירין הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל של כלים לא והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתחא דפלטרין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה שנראה מכאן שאלו לא היו לו פלפלין בגווה היה אסור אין הלכה כן ואפי' מפתח של כלים הואיל והוא צריך לשמירתם מותר ושמא לא אמרוה אלא שהיה נודע להם באותו מקום שלא היה שום צורך למה שבתוכו לא לו ולא לשמירתו ובתוספתא יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים ואינו חושש:

5 שמא תאמר היאך לא נאסרה הוצאה זו מצד שהיה אפשר לו מבערב יראה לי מפני שאי אפשר להעלות על לב כל הדברים שאדם צריך בהוצאתם וגדולי המחברים כתבו הטעם כדי להרבות בשמחת יו"ט ולא יהא כמי שידיו אסורות:

6 לא הוצאה בלבד אמרו עליה שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אלא אף בכל הדברים שהם נעשות תמיד לצורך אכילה כגון כך ונמצאו בדין זה הבערה ושחיטה והבערה ובישול הוזכרו בסוגייא זו ואפייה בכלל בישול הוא וכל אחת מאלו שנעשית לאיזה צורך שוה לכל נפש כגון גחלת לחמם ושחיטה וצריך לדם או למצוה כגון הבערת חמץ בפסח וכן כלם כיוצא באלו מותר לכתחלה וכל שנעשית לצורך יום טוב עצמו אע"פ שאין הדבר מותר לו כגון מבשל את המוקצה או שכונתו בהם למצוה אע"פ שאינה מצוה כגון שוחט עולת נדבה אסור ואינו לוקה ואם עשאן שלא לצורך יו"ט ושלא לכונת מצוה ושלא לשום צורך שלו לוקה בעשייתן אלא אם כן אנו באין עליו מתורת הואיל ואי מקלעי ליה אורחים וכו' כמו שיתבאר במקומו הא במקום שאין לבא עליהם מטעם זה כגון ששוחט דברים האסורים לצורך מחר לוקה:

7 בתלמוד המערב אמרו מהו לאדלוקי נר של אבטלה ר"ל נר שעושין אותו שלא לצורך אלא שאינו רוצה לעמוד בלא נר אף בשעה שהוא ישן ואמרו עליה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ולשיטתנו מותר לכתחלה שהרי יש כאן צורך קצת ודבר השוה לכל נפש הוא אע"פ שאין רגילין בכך ואע"פ שאמרו שם בעי ר' נחום קומי ר' יוחנן ואמר לא תיסור ולא תישרי אנו אין מפקפקין בה ויש באין באיסורה מצד שאינו שוה לכל נפש ואינו נראה ומכאן אנו מתירין להדליק נר בבית הכנסת אפילו בימים ויש אוסרין בימים אלא שמודים הם להדליקם בלילה:

8 שאר מלאכות אין אומרים עליהם מתוך אע"פ שאמרו בביאה לכתחלה בשבת מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך הרי דבר זה בכלל שחיטה הוא שכך פירושו של דבר מתוך שהותרה חבורה בשחיטה לצורך וכו' וכן כל מקום שאתה מוצא מתוך בענינים הללו אתה יכול לכללן באחת מאלו שהזכרנו מעתה המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם יש כאן שלשה מלקיות ושני איסורין לוקה מאכילת גיד הנשה ומאכילת בשר בחלב ומשום בישול בשר בחלב ויש שם איסור בישול שלא לצורך ביו"ט ואיסור הבערה שלא לצורך ביו"ט ואין בהם מלקות הואיל ויש בהן סרך מלאכת אוכל נפש ואלו היה בהן דין מלקות לא היה בהם אלא מלקות אחת שאין חלוק מלאכות ביו"ט כמו שביארנו באחרון של מכות ומ"מ במקומו יתבאר שאין בגידין בנותן טעם:

9 מגדולי המחברים לא כללו בדין זה שחיטה ובישול ואפייה ומה שכתבתי נראה לי ברור ופירוש הסוגיא כלה מתישב על פסק זה יפה בתחלת העיון וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפירושנו אלא שאני מודיעך כאן עקרי הדברים בקצור:

10 והוא שאמרו השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה דשוחט שלא לצורך הוא שהרי אין מקריבין עולת נדבה ביו"ט ואמרו ליה דאמר לך מני בית שמאי דאלו בית הלל מתוך שהותרה וכו' ואע"פ שהם מודים שאינה קרבה כדאיתא בפרק שני מ"מ אינו לוקה אלא שאסור והקשה ודילמא בעירוב הוצאה קמיפלגי דלבית הלל אין שם הוצאה אסורה ביו"ט שאינה בכלל שאר מלאכות הואיל ואינה מלאכה הנעשית בידים שהרי נאמר ולא תוציאו משא וכו' ביום השבת הא ביו"ט שרי אבל כל שהוא מחמת מלאכה גמורה כגון שחיטה שהיא מלאכה אין אומרין בה מתוך וכו' ואף לבית הלל לוקה והשיבו אי בהא פליגי לישרו בית הלל אף באבנים דכחא דהיתרא עדיף ואם משום טלטול כל שאינו נאסר בהוצאה אינו נאסר בטלטול שעקר איסור טלטול משום הוצאה הוא אלא ודאי הוצאה מלאכה היא ומטעם מתוך הוא דשרו לה בית הלל כל שהיא לאיזה צורך הא בלא שום צורך אסירא ובאבנים וכיוצא בהם לוקה ובמה שהוא סבור לעשות מצוה אסור אלא שאינו לוקה והוא לשוחט עולת נדבה ואחר שלמדנו דין זה בהוצאה ושחיטה חזר ולימדנו בהבערה ובישול דניתני תנא המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש ושתים מהם הבערה ובישול שלא לצורך ואמרו ליה בית שמאי היא דלבית הלל אע"פ שאסור הואיל ואינו ראוי לאכילת יו"ט מ"מ אינו לוקה הואיל וסרך אוכל נפש הוא ונמצא שלא חלקו בית הלל בכל אלו אלא שאינו לוקה אבל באיסור מיהא מודים הם הואיל ואין שם צורך אלא שמאחר שיש בהם צד מצוה או צד אוכל נפש אינו לוקה ולמדת לבית הלל שיש דברים שמותרין לכתחלה ויש שהן אסורות אלא שאינו לוקה ויש שהוא לוקה בהן על הדרך שכתבנו:

11 מאחר שהתרנו הוצאה ביו"ט אין אנו צריכין בו לא לעירובי חצרות ולא לשתופי מבואות ורשאי להוציא בלא עירוב ואם מפני אותן הדברים שאין ראויין לטלטול הרי אין עירוב מועיל בהם שמא תאמר יועיל להתיר לכתחלה הוצאת כלי שמלאכתו להיתר ואין לו בו שום צורך אע"פ שמ"מ עירוב מועיל בכך הרי אין לו שום צורך בו ומה לו לחזר אחר העירוב בדבר שאם יצטרך לו יהא מותר לו בלא עירוב אלא שמקצת חכמים מצריכין בכך מצד שאין רבים נזהרים מלהוציא דברים שאין בהם לו צורך וחכמי צרפת כתבו שלא נאסרה הוצאה בדבר הראוי לטלטל אף שלא לצורך כלל אלא ברשות הרבים הא מחצר לחצר לא וגאוני הראשונים נוטים לדעת זה וגורסים עירוב והוצאה כלומר עירוב מבית לבית ומחצר לחצר והוצאה לרשות הרבים וכן דעת רוב מפרשים שכל שאין לו בו שום צורך ואין בו איסור טלטול צריך עירוב מחצר לחצר ומבית לבית ושמא תאמר והלא אמרו למטה מערבין עירובי חצרות מיו"ט לשבת שאין אתה אוסרו בדבר המותר לו אלמא אין עירובי חצרות ביו"ט כלל ומותר לו להוציא מזה לזה בלא עירוב לא נאמרה אלא בדברים שיש בהן קצת צורך ליום על הדרך שביארנו:

12 מ"מ אם רצה לצאת חוץ לאלפים אמה צריך הוא לעירובי תחומין כשבת ומדברי סופרים שאלפים אמה אף בשבת אינו אלא מדברי סופרים שאין תחומין מן התורה אלא בשלש פרסאות ואף בשלש פרסאות יש אומרים שאינם מן התורה אלא בשבת אבל ביו"ט אינן אלא מדרבנן וראיה להם ממה שאמרו באחרון של מסכתא זו ולא רוכבין על גבי בהמה ופי' בה בגמ' גזרה שמא יצא חוץ לתחום והקשו על זה שמעת מינה תחומין דאוריתא וחזרו ופירשוה גזירה שמא יחתוך זמורה ואם תחום שלש פרסאות מן התורה אפילו ביו"ט היה לו לומר שמא יצא חוץ לשלש פרסאות ומ"מ אומר אני שלא היה לו לחוש ליציאת חוץ לשלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבת עסקים ביו"ט ליכא ומ"מ אף לאלפים אמה צריך עירוב מיהא מדברי סופרים:

13 ויום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת ואע"פ שגדולי הרבנים כתבו במסכת יבמות פרק ארבעה אחין ל"ד א' שאין עירוב והוצאה ליום הכפורים והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת כריתות פרק אמרו לו י"ד א' זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים אינו כן שהרי דחויה היא במקומה כמו שאמרו שם עליה בריתא היא ואע"פ שיש לפרש בריתא היא כלומר שאין להביאה מכאן והוא אמר זאת אומרת הא מ"מ עקר הדבר מצד עצמו לא נדחה מ"מ נראין הדברים שנדחה מקצתו ונדחה כלו שהרי במסכת עירובין ל' ב' אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים אע"פ שחייב בתענית ואסור לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אלמא פשיטא ליה שיום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת וכן כתבו גדולי הפוסקים:

14 זה שכתבנו שתחום שלש פרסאות מן התורה יש חולקין בה משמועת ולא רוכבין וכו' וכבר תירצנוה לדעתנו והם חולקים עוד בה ממה שהזכירו ספק באו חוץ לתחום ונראה לי לתרץ בה שאין דרך הבאת פירות מחוץ לשלש פרסאות והיא התשובה ממה שהתירוה לאלתר לאחרים וכן שאין המוקצה בגוף הפירות מצד עצמו ולא עוד אלא שאף הם מודים ששביתת פירות מדרבנן ומ"מ הם מביאים ראייה ממה שאמרו בפרק כלל גדול ס"ט א' דידע לה לשבת במאי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וא"כ היה לו לומר בשלש פרסאות ודברי הכל ואף בזה אני מתרץ בשלש פרסאות שאין השגגה מצויה בהם ובתלמוד המערב אמרוה כשיטתנו והוא שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ובשלישי של עירובין יתרחבו בה הדברים בע"ה:

15 המשנה האחת עשרה בש"א אין מוליכי' חלה ומתנות לכהן ביום טוב בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום ובית הלל מתירים ואמרו בית שמאי גזירה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שאין מוליכין את התרומה כך לא יוליכו את המתנות אמרו להם בית הלל לא אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה תאמרו במתנות שהוא זכאי בהרמתן אמר הר"ם פי' מתנות הם הזרוע והלחיים והקיבה ועוד יתבאר לך כי מכלל הדברים האסורים ביום טוב אין מגביהין תרומה ומעשרות ואמרם בזו המשנה כי בית שמאי ובית הלל חולקים בהולכת חלה ומתנות ומודים שאין מוליכין תרומה אינו אמת אבל הם מודים שמוליכין חלה ומתנות וחולקים בתרומה ובית הלל אומרי' חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין התרומה וב"ש אומ' להם לא אם אמרתם במתנות שזכאי בהרמתם תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתה זה לשון מחלקתם:

16 אמר המאירי אין מוליכין חלה וכו' כונת המשנה לבאר שאע"פ שהותרה הוצאה שלא לצורך אכילה יש דברים שנאסרה בהם אף לצורך אכילה ואמרו בית שמאי על זה שאין מוליכין חלה ומתנות לכהן פי' חלת עסה ומתנות בהמה שהם זרוע לחיים וקיבה אע"פ שחיובם של אלו אפשר שיבא ביו"ט עצמו כגון שגלגל עיסה ביו"ט ושחט את הבהמה ביו"ט שהותרה הפרשתן שהרי אי אפשר לו לאכול עד שיפריש אעפ"כ לא הותרה הולכתן ולא סוף דבר שהורמו מאמש שהיתה הולכתן איפשר לו מבערב אלא אף אותן שהורמו ביו"ט עצמו ושחיוב הרמתן בא להם ביו"ט עצמו אסור מפני שהרואה אומר מאתמל הורמו ואע"פ שבמשניות שלמטה מזו התירו בית שמאי לשלוח לישראל חתיכות בשר הראויות להתבשל מיד כמו שיתבאר הדין נותן כן שאע"פ שהיה אפשר מבערב שמא לא היה בלבו ושלוח מנות אדם נמלך עליהן תמיד לשלחם או שלא לשלחם אבל בזו הואיל ושחט או גלגל מבערב כבר ידע בחובו ואם גלגל ושחט היום הרי מגזרת הרואה נגעו בה והוא שאמרו בגמרא קא סלקא דעתין הורמו מאמש ונשחטו מאמש וזו ודאי לא הוצרכה שההרמה אחר שחיטה היא ואם הורמו מאמש אין ספק שכבר נשחטו אלא דמשום סופא נקט לה הורמו מהיום ונשחטו מהיום כלומר שאף חיובן לא בא עד היום ואפי' הכי אסרי בית שמאי ובית הלל מתירין אפי' נשחטו מאמש והורמו מאמש שאין להוצאה לצורך אכילה שום איסור ואין לגזור שמא יכוין הולכתם ביו"ט שאין הדבר מצוי לשחוט ולגלגל מערב יו"ט ודבר שאינו מצוי אין בו גזרה אמרו להם בית שמאי גזירה שוה כלומר מדין גזרה שוה יש לכם לאסור ולא גזרה שוה דוקא אלא מדבר הדומה לגזרה שוה שהרי תרומה שאף היא מתנה לכהן אתם מודים בה שאי אפשר להוליכה ובית הלל משיבין שהתרומה דין הוא שתאסר בהולכה שאי אפשר לחיוב תרומה שיחול ביו"ט שאם נתמרח מבערב הרי חל חיובו מבערב ואם לא נתמרח מבערב הרי מירוח אסור ביו"ט ומאחר שכן ראוי לאסור אבל מתנות וכו':

17 זהו ביאור המשנה אין הלכה כמשנה זו אלא כבריתא הבאה עליה ולדעת ר' יוסי שאמר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על חלה ומתנות שמוליכין ובמה נחלקו על התרומה שבש"א אין מוליכין ובה"א מוליכין והלכה כבית הלל הילכך בין נשחטו או הורמו מאמש בין נשחטו או הורמו היום בין חלה בין מתנות וכן תרומה אע"פ שעל כל פנים מאמש הורמה מוליכין אותן לכהן ביו"ט אפי' בפני עצמן וכל שכן בחלה ומתנות בטפילה ר"ל על ידי צירוף אותם שהורמו היום וכן אין צריך לומר שמותר באפייתם ובבישולם שהרי ראויות להאכילם לכהן במקום שהם ושאר דברים שבאו עליה בגמרא אלו הן:

18 דברים אלו שהזכרנו ר"ל תרומה וחלה ומתנות חלוקים הם בענינם שהתרומה אי אפשר להגביהה ביו"ט שהרי אי אפשר לחיובה שיחול בו ביום כמו שביארנו ואין מקום להולכתה אלא כשהוגבהה מאמש והחלה יש צדדין שהוא רשאי להרימה היום כגון גלגלה מערב יו"ט על הצדדין שביארנו למעלה אבל המתנות אפי' נשחטו מבערב יכול להרימן היום ולשלחן והוא שאמרו בסוגייא זו מי קתני שהורמו היום ונשחטו היום שהורמו מהיום קתני ולעולם שחיטתן מאמש ושמא תאמר מה ראית להקל במתנות ולהחמיר בחלה חלה טובלת ומתנות אינן טובלות שאין הלכה כר' יוחנן שאמר חולין קל"ב ב' אסור לאכול מן הבהמה עד שיורמו מתנותיה ועוד שהרי נכרות הן במקומן ואין הפרשתן מחדשת כלום ועוד שהרי אף בשהופרשו מותרות לזרים והרי עקר איסורי חלה בעיסת חוצה לארץ נאמר למעלה מצד שאם מ"מ קרא לה שם אסורה לזרים:

19 יש בסוגיא זו דברים שאתה למד מהם שהתרומה נוהגת בחוצה לארץ וכמו שאמרו רב טובי בר מתנה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכן אמרו תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ובהרבה מקומות מצינו שאינה נוהגת כמו שאמרו במסכת חולין על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתירו כל בית שאן על ידו ובמסכת ע"ז בריש לקיש דאיקלע לבצרה וחזא דאכלי פירי בלא מעשר ואסר להו ואמר ליה ר' יוחנן אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה ותירוץ הדברים שבבבל הואיל ורוב ישראל היו יושבין בה נתחייבו בה מיסוד נביאים וחכמים הוסיפו בהם מצרים ועמון ומואב ושאר מקומות הקרובים לארץ אבל שאר המקומות הרחוקים פטורים לגמרי:

20 מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט ולשונות אלו ר"ל מלילה ופירוך המלילה נאמר על דבר שאינו מתיבש כל כך כגון חטים והפירוך נאמר על קטניות הדקים שהם מתיבשים לשעתם והתירו שניהם ביו"ט ובלבד על ידי שנוי כגון שימלול בגודלו על שאר אצבעותיו ולא סוף דבר בגודל על אחד או על שנים משאר אצבעותיו אלא אף בגודלו על כל שאר האצבעות ואחר שימלול מנפח מעט מעט ואוכל ואפי' בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה ולא בטבלא שבאלו יהא נראה כמתקן לצורך חול מה שאין כן בקנון ותמחוי וקנון הוא כלי העשוי כמין מרזב ראשו אחד רחב וראשו אחד צר ויש לו בראשו הרחב בית קבול מעט על פני רוחב הכלי ונותן הזרעים הנמללים באותו שטח ומנענע והזרעים מתוך עגולן מתגלגלין לראשו השני ויוצאים ונופלים לתוך כלי אחר או לתוך חיקו והפסולת נשאר בכלי ותמחוי הוא קערה גדולה שבית קבול שלה שפל אבל בשבת אין מוללין כלל ואם מלל מערב שבת למחר מנפח בידו אחת ובכל כחו אפי' בתוך הכף ואם רצה לשנות מיד ליד ולנפח בידו האחרת רשאי אבל לא שינפח בשעת הרקתו מיד ליד:

21 במסכת שבת התבאר שיש מיני קטניות פחותים שעקרן למאכל בהמה אלא שלפעמים אוכלין מהם בני אדם ונאמר עליהם שמולל בראשי אצבעותיו ואוכל וכן באמיתא והוא עשב הנקרא במקום אחר אוניא והוא שאמרו שם חבילי סאה אזוב וקורנית והם עצים שיש בשרביטיהם מיני קטנית פחותים כמו שביארנו הכניסן לעצים אינו מסתפק מהם בשבת הכניסן למאכל בהמה מסתפק מהם וקוטם ואוכל אבל לא יקטום בכלי ומולל בראשי אצבעותיו ומ"מ מיני קטניות המיוחדים למאכל אדם וכל שכן מיני התבואות מלילתן אסורה בשבת כמו שביארנו ואם על כל פנים אתה רוצה לדמות מינין אלו למיני התבואות אפשר שלא אמרוה במסכת שבת על מלילה גמורה לפרק אוכל מתוך קשין שלו אלא מלילה לרכך בעלמא ולמדת לפי שטה זו על מה שאמרו כאן כיצד מולל וכיצד מנפח לצדדין נאמר כלומר כיצד מולל ביו"ט וכיצד מנפח בשבת אם מלל מערב שבת זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי הרבנים אבל גדולי הפוסקים והמחברים פירשו שמלילת סאה ואזוב וקורנית כמלילת מיני התבואות וכן פרשוה במלילה גמורה ופסקו כאותה של מסכת שבת ולפי שטתם מלילה מותרת בשבת על ידי שנוי וכיצד מולל וכיצד מנפח הכל מפורש לדעתם בשבת אבל ביו"ט מותרת כל מלילה לדעתם אף בלא שנוי וכמו שהעלה רבא בסוגייא זו שמה שאסור למלול בשבת מותר ביו"ט ומאחר שבשבת מותר בשנוי ביו"ט מותר אף בלא שנוי אלא שימלול מידו לידו אלא שבנפוחו אינו רשאי בטבלא בנפה וכברה הא על יד על יד מותר ועקר הדברים כדעת ראשון:

22 החרדל הרי הוא בכלל שאר מיני קטניות להיתר מלילה אם ביו"ט אם בשבת כל אחד לפי שטתו וכמו שאמרו בסוגייא זו אושפיזכניה דרבא הוו ליה איסורייתא דחרדלא ואמר ליה מהו ליפרוכינהו למיכל מיניה ביומא טבא והשיבו ממה שאמרו מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט ולמדת מ"מ שכתישת החרדל מותרת שהרי החרדל אינו אוכלו בעין ומה הועיל בפירוכו אם אינו יכול לכתשו אלא ודאי מותר ובתלמוד המערב אמרו השום והשיחלים והחרדל נידוכין כדרכן אלמא שמפיג טעמו הוא אם נעשה מבערב ומ"מ גדולי הרבנים כתבו במסכת שבת פרק מילה במה שאמרו שם ממתקין אותו בגחלת של מתכת אבל לא בשל עץ ושאלו שם מאי שנא מבישרא אגומרי ותירצו התם אפשר הכא לא אפשר ופי' שם שהחרדל אפשר לשחקו מבערב אלא שאנו מפרשים שם אפשר למתקו בשל מתכת והפרכה מיהא אע"פ שאפשר לה מבערב הואיל ודשה כלאחר יד היא לא גזרו בה ומ"מ הואיל והיה אפשר לעשותה הצריכו בה שנוי ולדעת המתירים בלא שנוי הם סוברים שפירוכן ביומן חשובה יותר: