ביצה י״ב א:ו׳-ז׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

6 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

שמר שחכם זה, בית שמאי, סבורים סבר כי יש ערוב והוצאה לשבת וכמו כן יש ערוב והוצאה ליום טוב, אלא שביום טוב כמלאכות אחרות הותר לצורך אוכל נפש.

6 בני בנימין על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה כך כל יו"ט שנאמר לקדוש ד' מכובד. הרי לנו תלמוד ערוך בפי רבינו דגם ביו"ט איכא מצות עונג כמו בשבת והאחרונים האריכו בזה עי' פנ"י וצל"ח ספ"ד דביצה ובשעה"מ ה' מעשרות ומדוע לא הביאו דעת רבינו וכ"א הרה"ג מ' צבי יהודה תאומים ז"ל האבד"ק ראגאלי הביא ראיה מהימנא דליכא מצות עונג מהא דפסחים ס"ח ב' דאר"א הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכ' וקראת לשבת עונג מ' דביו"ט ליכא כלל מצות עונג ודפח"ח. אבל בתשובתי אליו כ' בס"ד דבר נכון לקיים דברי רבינו דבאמת צדקו דבריהם דאין יו"ט בכלל מצות עונג דכ' וקראת לשבת עונג ולא ליו"ט אבל באמת הוא שייך לפ' ב"ש וב"ה בביצה י"ב א' וע"ש ב' ב' דמבואר דלב"ה דס"ל איסור הכנה גם ביו"ט מיקרי שבת וא"כ שפיר הוה בכלל עונג ושם בפסחים דאמר הכל מודים קאי על ר"א דס"ל דשיו"ט רשות דמ"מ בשבת מודה ור"א הרי ס"ל בכ"מ כשיטת ב"ש כמ"ש בירושלמי פ"ה דתרומות וספ"ד דביצה ובשבת ק"ל ב' ע"ש בתוס' ובכ"מ א"כ ס"ל דיו"ט אינו בכלל שבת א"כ מה"ט שפיר לשיטתי' אין חיוב עונג ביו"ט כלל ובזה א"ש משנה דספ"ד דביצה וא"ש מה שגמגמו בה המפרשים ע"ד רבינו פ"ב ה"ט מה שנקט יו"ט ובמשנה קתני שבת דר"א לשיטתי' רק שבת קובע למעשר ולדידן אף יו"ט וכמוש"ל בפ"ה ממעשר ה"כ בס"ד אבל לדידן ודאי יו"ט בכלל אולם דברי רבינו עומדים לנגד זה דהא יליף מקרא דלקדוש ד' מכובד ולא מרישא דקרא מ' דלס"ל דיו"ט בכלל שבת אבל נ"ל האמת יורה דרכו דחסר כאן בדברי רבינו דהרי מתחיל ממצות כיבוד ועונג ומסיים רק מקרא דכיבוד א"ו דאה"נ דצ"ל שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ד' מכובד ומש"כ שכל יו"ט קרוי מ"ק הוא לראיה על שחייבין בכיבוד יו"ט כמו בשבת וכך הסברא נותנת ומחייבת לקרות קדוש ד' לשבת לבד וע"ז הוסיף דלכל יו"ט הוא קורא קדוש ד' כמו לשבת וא"ש הכל בס"ד. אך קשה לי ע"ד רבינו משבת קי"ט א' דא"ל ר"ג לר"ה מ"ד ולקדוש ד' מכובד וא"ל זה יוה"כ שא"ב אכילה ושתיה כבדהו בכסות נקיה וא"כ נדרש קרא ליוה"כ ולא ליו"ט כלל וצ"ל דאה"נ דקאי גם על יוה"כ אבל הוא מיתורא דקרא דהל"ל וקראת לשבת ולקדוש ד' עונג ומכובד א"ו דאיכא יום א' שאין בו עונג אלא כיבוד ולז"א שהוא יוה"כ ועדיין צ"ע וגם מה שהשמיט רבינו בה' יוה"כ הא דכבדהו בכ"נ. ועמש"כ בחבורי סדרי מועדות בס"ד ועי' שו"ת ח"ס חא"ח סקס"ח ועי' מה שנדפס בשמי בקובץ יג"ת באריכות בס"ד:

7 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומר וחכם זה, בית הלל סבר כי יש ערוב והוצאה לשבת ואין כלל ערוב ואיסור הוצאה ליום טוב, כדכתיב כפי שנאמר: "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" ירמיה יז, כב ונדייק מכאן: בשבת — אין כן, נאסרה הוצאה מרשות לרשות, אבל ביום טוב — לא נאסרה. ולפי הסבר זה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה אם מלאכה שהותרה לצורך מסויים בחג הותרה כולה, אף שלא לצורך מיוחד זה.

7 פני יהושע על פסחים פתח ↗

בתוס' בד"ה ש"מ הבערה לחלק יצאה מדקרי לה אב מלאכה כו' עכ"ל. ולכאורה זה לא יתכן אלא להאי לישנא דאמרינן בר"פ הזורק דהך דהוי במשכן וחשיבא קרי לה אב וכאותו גירסא דגרסינן במשכן וחשיבא דתרתי בעינן כמ"ש שם התוס' משא"כ לאידך לישנא דאמרינן התם אי נמי הך דכתיבא קרי אב א"כ אפילו אי הבערה ללאו יצאה שפיר קרי לה אב מלאכה דהא כתיבא בהדיא טפי משאר מלאכות לכך נראה עיקר כפירוש ריב"א דאי ללאו יצאה הוי שרי בי"ט אלא דגם בזה יש לדקדק דאכתי אפילו אי לחלק יצאה מצינן למימר דשרי בי"ט כיון דכתיב לא תבערו אש ביום השבת משמע בשבת אין בי"ט לא כדדרשינן כה"ג בפ"ק דביצה דף י"ב לענין הוצאה דכתיב ביום השבת בדברי קבלה כ"ש הכא דכתיב באורייתא. ולכאורה דממקומו הוא מוכרע דהא למאי דקאמר רבא דש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך יש להקשות אטו ר"ע דאמר כב"ש דהא בפ"ק דביצה שם מוקמינן פלוגתא דב"ש וב"ה בטלטול קטן וס"ת ולולב בהכי דב"ה סברי דאמרינן מתוך אע"כ דרבא ס"ל כרבה דאמר התם דב"ש וב"ה פליגי בהאי קרא דאין הוצאה לי"ט דב"ה סברי דאין הוצאה דכתיב ביום השבת בשבת אין בי"ט לא ואם כן כ"ש דיש לומר כן בהבערה ואם כן מאי קאמר ר"ע בשמעתין מצינו להבערה שהיא אב מלאכה אע"כ דלר"ע הבערה אסורה בי"ט דהא דרש בס"פ אלו קשרים עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי"ט אלמא דהבערה בי"ט אסור וכן מדדרשינן בנותר דקבע לו בקר שני לשריפתו אם כן לעולם אימא לך דללאו יצאה ואפ"ה אסור בי"ט מהאי טעמא גופא:

1 מָר סָבַר: עֵרוּב הוֹצָאָה לְשַׁבָּת, וְעֵרוּב הוֹצָאָה לְיוֹם טוֹב.

2 וּמַר סָבַר: עֵרוּב הוֹצָאָה לְשַׁבָּת, וְאֵין עֵרוּב הוֹצָאָה לְיוֹם טוֹב, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״. בְּשַׁבָּת — אִין, בְּיוֹם טוֹב — לָא.

6 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

והנה בש"ע סי' תקי"ח פסק דאסור להוציא לצורך כותי ביו"ט ובסי' תקי"ב פסק דשרי להוציא לצורך בהמה. אלא שהרמ"א הוא שהגיה דאסור להוציא מרה"י לרה"ר. אבל דעת המחבר דשרי. ולכאורה צ"ל הטעם ע"פ מש"כ הה"מ פ"א הי"ג דלדעת הרמב"ם דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך כלל. וכמו שהארכנו בס"ד בסי' נ' שם. מותר לצורך בהמה ע"פ דין. והא דאסור להוציא לצורך כותי היינו כמש"כ הב"י ריש סי' תקי"ח דמדרבנן מיהא אסור. ולבהמה לא גזרו. וא"כ ק' דעת הירו' שס"ל כשיטת הרמב"ם כמו שהביא הה"מ שם פ"ד לענין הבערה מהו להדליק נר של אבטלה חזקי' א' אסור מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביו"ט. ולא כתו' בביצה ד' כ"ג שהביאו הירו' מהו לאדלוקי נר של אבטלה ר' יוסי אוסר ורבנן שרי. ופירשו דתליא אי הבערה לחלק יצאת או ללאו. והוא ע"פ סוגי' דפסחים ד' ה' ב' לענין בעור חמץ. ולשיטתייהו אזלי דמשום מתוך לא שרי אלא לצורך קצת. וא"כ היאך יהא מותר בנר של אבטלה. וע"כ משום דס"ל ללאו יצאת. אבל אין זה קושיא דהא הירושלמי מפרש טעם המתירין משום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת. בשבת אין ביו"ט לא והביאו הרא"ש פרק ב' * מיהו הגאון בצל"ח בפסחים שם ביאר דזה גופא תליא בהך מחלוקת דהבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. דדוקא למ"ד הבערה ללאו יצאת מצינו למעט מביו' השבת דביו"ט מותר. אבל למ"ד הבערה לחלק יצאת א"כ הא דמיעט רחמנא מביום השבת היינו דביו"ט אין חילוק מלאכות אבל מ"מ אסור ביו"ט ע"ש. מיהו קשה היאך אפשר לומר דנר של בטלה תליא בהך מחלוקת. הא ר' יוחנן קאמר בירושלמי ביצה שם על נר של בטלה לא תאסור ולא תשרי הובא בתו' והרא"ש שם ע"ש אם כן לפ"ז צ"ל דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה אי הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. ובספר אחד מספרי האחרונים ז"ל ראיתי שהוכיח עוד מזה דר"י ע"כ פשיטא ליה דהבערה ללאו יצאת רק שהחמיר בזה ולא התיר דאי מספקא ליה הוי ליה לאסור מספיקא. ותמהני שהרי בירו' פ' במה מדליקין קאמר ר' יוחנן להדיא דהבערה לחלק יצאת ע"ש. וכן בירו' פ' כירה א"ר יוחנן קרוב הוא זה לבא לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה. מובא בהרא"ש שבת פ' כל כתבי הרי דר' יוחנן פשיטא ליה דחייב חטאת על הבערה וכמ"ד הבערה לחלק יצאת וצ"ע. מחתני ה"ר רפאל שי'. ולפי"ז בהוצאה נמי דכתיב ביום השביעי ובס' ירמיה כתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ה"נ דשרי הוצאה ביו"ט אפי' שלא לצורך כלל. וא"כ קשה הא בירו' שם בפ"ד הלכה י"א איתא ר' יודן בעי מהו להוציא תבן מרה"י לרה"ר ולא מתניתין היא המוליך את התבן לא יפשול את הקופה לאחוריו מתניתין כמ"ד לכל נפש אפי' נפש בהמה בכלל מה צריכא ליה כמ"ד אין נפשות בהמה בכלל ברם כמ"ד נפשות בהמה בכלל פשיטא ליה. מתני' במוציא להסיק. מה צריכא ליה במוציא להאכיל כצ"ל. ולא כקה"ע שכ' דלהסיק אסור דהא משנה שלימה שמנו דלהסיק שרי להוציא דתנן בביצה ד' ל"א מביאין עצים מן השדה כו' ואפי' בתוך תחום שבת. אלא ה"פ דמיישב עוד הקושיא דמתני' אתי ככ"ע אבל מיירי שמוליך תבן להסיק שהוא צרכי אדם. הרי מיהא דלבהמה ג"כ אסור למאן דלית ליה נפשות בהמה בכלל. ולא שרינן משום דרשה דביום השבת. כמו בהבערה. וע"כ נראה לי בזה דלא כהה"מ. ואפי' הרמב"ם מודה דנהי דלא בעינן צורך יו"ט כלל. איזה צורך אדם מיהא בעיא וכל דאימעוט מלכם לאו צורך אדם מיקרי ואסור בהוצאה והבערה והוא עיקר הנפקותא בין ס"ד דרבה ביצה ד' י"ב דאין איסור הוצאה כלל ביו"ט בין המסקנא דיש איסור הוצאה וטעמא דב"ה משום מתוך. ולשיטת הרי"ף והרמב"ם דמשום מתוך שרי לעולם. הרי קשה דהא היינו הך. אלא דלהס"ד דאין איסור הוצאה כלל ביו"ט לא אימעוט מלכם כלום. כיון דאין זה מלאכה כלל ביו"ט משא"כ להמסקנא מלאכות גמורות הן אפי' ביו"ט. אלא דשרי משום מתוך. אבל מה שאינו לכם בפי' אימעוט. ומכש"כ שלא לצורך כלל. והיינו דמקשה ר"י בביצה שם על הא דסבר רבה דאין עירוב והוצאה ביו"ט. אלא מעתה ליפלגו באבנים. ופירש"י דלישרי מוקצה. וזה דוחק. דהכי מבעי ליה אלא מעתה מ"ט דמוקצה אסור בי"ט. ותו דגי' ישנה הביאו התוס' אלא מעתה הוציא אבנים ביו"ט לב"ה ה"נ דלא מיחייב מלקות. ולמש"כ ניחא שפיר אבנים שאין בו שום צורך כלל לאדם ה"נ דלישתרי לב"ה. ובאמת מודה ב"ה דאסור ולוקין עלה אי יוכל להיות עדים שלא היה שום כוונה וצורך בהוצאתן. וע"פ מה שכתבתי מתיישב שפיר תמיהת התוס' כתובות דף ז' ד"ה הואיל. דבסוגיין מסיק הש"ס יש עירוב ביו"ט. והיינו ע"ח. ולהלן די"ז מערבין ע"ח ביו"ט משום דאי אתה אוסרו בדבר המותר לו. אלמא דליכא דין ע"ח כלל. ונדחקו ליישב דודאי יש ע"ח להוציא שלא לצורך יו"ט ולטעמייהו קיימי דלא אמרינן מתוך אלא לצורך יו"ט קצת. וסוגי' דד' י"ז מתיישב בדוחק. אבל הרי"ף ורמב"ם וש"ע סי' תקכ"ח פסקו דאין דין ע"ח כלל ביו"ט. וא"כ קשה סוגיא דביצה ד' י"ב דלהמסקנא יש עירוב ביו"ט. אבל כבר ביארתי ריש סי' מ"ט אות א' בס"ד בשם הסמ"ג לדעת בה"ג דבקרא דירמי' הזהיר על איסור הוצאה דאורייתא. ועל איסור ע"ח תקנת שלמה. ומש"ה הביא הש"ס בביצה ד' י"ב עירוב והוצאה ע"ש דברים נכונים. וא"כ בזמן שלמה וירמי' שלא היה אסור מוקצה כלל. והיו רשאים לטלטל אבנים וכלים שלא לצורך כלל. א"כ הוצרכו עירוב ליו"ט לטלטל מחצר לחצר. ומש"ה בביצה שם דקאי על קרא דירמי' אז ודאי היה נצרך לערב ע"ח בעיו"ט. אבל אחר גזירת נחמיה דמוקצה דאבנים אסור לטלטל ואפי' כלים שמשתמשין להיתר ג"כ אסור לטלטל בלי צורך כלל כמבואר ברמב"ם פ' כ"ה מה"ש ע"ש בהה"מ ה"ג ובש"ע סי' ש"ח ס"ד וא"כ ממ"נ אי לצורך שרי להוציא אף ברה"ר. אי שלא לצורך אסור אפי' לטלטל. ובטל דין עירוב ביו"ט לגמרי. ולא תימא אכתי בעינן עירוב משום אוכלים וספרים דשרי בלי שום צורך. דהא ליתא. דהתם משום דסתמייהו לצורך אדם נינהו. נחזור לענין. דאפילו להרמב"ם אסור מה"ת שלא לצורך ישראל כלל. והא דשרי להוציא תבן לבהמה לאו משום מתוך הוא דשרי. אלא משום הואיל דחזי לאדם להיסק ולשכב וכיב"ז. ולבהמה דמזונותן עליך דאיכא מצוה שרי מדרבנן. והשתא הירו' שנסתפק אי שרי להוציא לבהמה י"ל דלא ס"ל כרבה דאית ליה הואיל אבל לדידן דקיימא לן כרבה שרי אף לכתחילה משום מצוה דמאכל בהמה משא"כ לצורך כותי אסור משום הואיל לכתחילה. ומיושב פיסקי הש"ע וע' מש"כ במשכנות יעקב סי' קכ"ד ישוב בא"א דבהוצאה אמרינן לכם אף לבהמה ודייק מדתני' ר"ש מתיר בתבואה שעורים ליתן לפני בהמתו. וזה לא נראה. אלא הא דשרי ר"ש שעורים משום הואיל דחזי לאדם. ומשום הכי רשאי לבהמה כמש"כ:

6 הפלאה שבערכין על ספר הערוך פתח ↗

ערב א' ראש השנה דף י"ו: אמר רבי יצחק וכו' למה תוקעין בר"ה וכו' אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן. פירוש כמו שמצינו שיש מלאך מליץ פודה כך יש מלאך משטין ומכונין ישראל ואומרין בכל לבם שאם יעמוד משטין עליהם לדקדק במצות ומאחר שרואה המשטין שמחבבין המצות מיושב ומעומד כאילו מתעכב מלהסטין עכ"ל. וז"ל רש"י כדי לערבב שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו עכ"ל:שם באות הנ"ל פירוש אחר כתוב בירושלמי בלע מות לנצח וכתיב והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' וכי שמע שטן קל שופרא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד תניין לי' אמר ודאי ההוא שופר דיתקע בשופר הגדול מטא זימנא למיתבלע ומרתיע ומתבלבל ולית לי' פנאי למיעבד קטיגוריא עכ"ל. ז"ל תוס' ד"ה כדי לערבב פירש בערוך דכתיב בירושלמי בלע המות לנצח וכתיב והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא וכו':עוד שם באות הנ"ל ומכאן אנו למידין דבעינן ל בעמידה כמו ל' בישיבה והני דמחמרי ועבדי ל' כדיתבי ול' בלחש ול' על הסדר כנגד מאה פועיות דפעיא אימי' דסיסרא ואלו י' אינון כשגומרין כל התפלה קל תקועיא דיחידאי מתבעי למיהוי י' תשר"ת תש"ת תר"ת והן ק' עכ"ל. הביאו תוס' בר"ה דף ל"ג: בד"ה שיעור תרועה.עוד שם באות הנ"ל ביצה דף י"ב. מר סבר עירוב הוצאה לשבת עירוב הוצאה לי"ט. פירש י"ט לדברים שאינן צורך אוכל כשבת מה שבת אין מוציאין מרשות לרשות בלא עירוב כך ביום טוב עכ"ל. ע"ש פירש"י ותוס':

7 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

דאסיר להון לדב"י לעיולי ולאפוקי ביומא דשבתא מרשותא לרשותא שנאמר ולא תוציאו וגו'. לפי פשטו ש"ד קאי רבינו אדסמיך לי' שהביא רשויות שבת רה"ר ורה"י דאורייתא. וע"ז קאמר מרשותא לרשותא. וכוון לדברי בה"ג ריש ה' שבת שכ' בזה"ל ואסור לעיולי ולאפוקי ביומא דשבתא דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביה"ש. והא שלא הביאו רבותינו קרא דאורייתא דמשה דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אפשר לומר משום דס"ל תחומין מה"ת י"ב מיל עכ"פ. וא"כ פי' אל יצא כמשמעו וכדאי' ספ"א דעירובין וכפרש"י שם דרק לתחומין אתי ולא להוצאה. וע' בדרשה דחנוכה אות ד' מה שהעלינו בזה דברים מתוקים לדעת רבינו. מיהו דעת בה"ג א"א ליישב הכי שהרי במנין לאוין מנה לאו דלא תעשה מלאכה שאינו מאבות מלאכות שחייבים עליהם מיתה וכ' הרמב"ן בסה"מ שורש י"ד שכוון ללאו דמחמר וכדאי' ר"פ מי שהחשיך. ואמאי לא מנה ג"כ לאו דתחומין. אלא ע"כ ס"ל עיקר תחומין דרבנן. וע"כ קרא דאל יצא בהוצאה מיירי אלא צ"ל דעת בה"ג משום דהאי קרא נקיט הש"ס ביצה ד' י"ב והוא ז"ל ג"כ הביא בפ' הדר לענין עירובין בזה"ל ול"מ רה"ר דהוי אורח מלכא כו' אלא אפי' ממבוי למבוי בין ממבוי לחצר ובין מחצר לחצר כו' אסור לטלטולי ביה בד"א אלא א"כ עירבו שנאמ' ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת עכ"ל מש"ה הביא ג"כ לענין הוצאה רשויות דאורייתא האי קרא. וא"כ יש לפרש כמ"כ דברי רבינו דכוון במש"כ מרשותא לרשותא שני רשויות היחיד דבי' קאי בכל השאילתא וכמש"כ להלן לא עירבו כשני רשויות. או כייל תרווייהו איסורי בחדא. איברא לכאורה תמוה. מאי שאייטי' דקרא דירמי' לע"ח. הא תקנת שלמה הוא. וגם בביצה שם הביא הגמרא להוצאה דאורייתא אבל אנהרינהו לעיינין הסמ"ג ריש ה' עירובין שכ' לפרש דברי בה"ג בזה"ל נ"ל מתוך ריה"ג כי בימי ירמי' לא שמרו גזרת שלמה לערב בחצירות כו' ומתוך כך היו מביאין מן העיירות שסביבות ירו' כל מיני משא כו' ולכך כשהזהיר ירמי' על גוף איסור ש"ת הזהיר גם על גזירת שלמה כו'. וזהו לשון הנביא כה אמר ה' וגו' ואל תוציאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירו' זהו גוף האיסור ש"ת. ואח"כ אמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביה"ש זו גזירת שלמה המלך. כי לבני ירושלים היה מזהיר כו' עכ"ל. ר"ל והלא ידוע כי ירו' בישובה היתה מוקף מחיצות וליכא בה איסור דאורייתא ואמאי הזהיר להוציא מהבית אלא משום ע"ח. וע"פ פי' נפלא הלזה עמדנו על הא דקאמר עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט. ופרש"י ע"ח. ולכאורה תמוה למאי הביא הש"ס בכאן ענין ע"ח מדרבנן אלא משום דהאי קרא דירמי' שהביא הש"ס לענין הוצאה וע' מש"כ בדרשה דחנוכה אות ד' בס"ד מש"ה הביא ג"כ עירוב דביה מיירי קרא. והשתא נוח ליישב קו' תו' כתובות ד' ז' ד"ה מתוך. דמסוגי' זו דביצה משמע דלפי המסקנא יש עירוב ביו"ט. ובביצה ד' י"ז אי' ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו מבואר דלא שייך כלל ע"ח. והתו' העלו דשייך ע"ח שלא לצורך כלל וכ"כ בביצה שם ד"ה דילמא. אבל דעת רי"ף ורמב"ם וש"ע סי' תקכ"ח דליכא כלל ע"ח ביו"ט. והדק"ל. ולמש"כ ניחא. ויבואר יפה בסי' ק"ז אות ו':

7 סדר משנה על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה וכו' שלא יהא כיום חול וכו'. עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיגו וז"ל עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא. ועוד בימי נחמיה בן חכליה וכו' נמצא מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר הוצאה עכ"ל ההשגות. ועיין במגיד משנה שם מה שתירץ בזה. אלה שהדברים צריכים מיתוק דמנ"ל לרבינו ז"ל להוציא מדעתו הטעמים הללו דלמא הדברים כפשטן דמשום איסור הוצאה גזרו על איסור טלטול וכהשגתו של הראב"ד ז"ל האמורה. אמנם אני בעניי אעידה לו עדים נאמנים ע"פ שניים עדים לרבינו ז"ל. הא דידהו תלמוד ירושלמי והא דידן תלמוד בבלי דלאו משום איסור הוצאה לחוד גזרו אלא מטעם כעיקר שנתן רבינו ז"ל. והוא דבירושלמי ריש פרק כל כתבי אמרו וז"ל ר' אבוהו בשם ר' אלעזר בראשונה היו כל הכלים נטלין בשבת כיון שנחשדו להיות מחללי ימים טובים ושבתות אסרו להן הכל וכו' עכ"ל הירושלמי בקיצור. ואם נאמר כהראב"ד ז"ל דמשום איסור הוצאה לחוד הוא דאסרו אם כן צא ופרנס לי היאך היה במציאות שחיללו ג"כ ימים טובים. דהא אנן בדידן דקיימא לן דגבי יום טוב אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והרי מבואר בסוגיא דמסכ' ביצה דף י"ב ע"א דאין עירוב והוצאה ליו"ט יע"ש בגמרא. והנה לפי דעת רבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת י"ט פרק ראשון הלכה ד' אפי' להוציא אבנים וכדומה שאין בהן צורך כלל גם כן אינו אסור אלא מדרבנן יע"ש במגיד משנה בד"ה כל מלאכה שחייבין עליה בשבת וכו' וכן הוא דעת רש"י ז"ל ועיין בספר הארוך בית יוסף בריש סימן תקי"ח בד"ה ולענין הלכה כיון שה"ה סובר שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ורש"י וכו' עד שאני תמה על המגן אברהם שם ס"ק ג' דמפשט פשיטא ליה דלוקה. והרי רבינו ורש"י ז"ל וסייעתם ז"ל סבירא להו דאינו לוקה. וכיון שכן דליכא איסור הוצאה דאורייתא במציאות ביו"ט וגם איסור ההוצאה דרבנן מלבד שהוא גזירה לגזירה אף זו מציאות האיסור הזה הוא מלתא דלא שכיחא שיוציא דבר שאין בו צורך היום כלל וכלל. דלאיזה ענין ומה טעם יהי' לו שיוציא אותו חנם אין דבר תועלת כלל. א"כ מה חילול ימים טובים הרבה כל כך היו עד שבשבילו הוצרכו לגזור ולאסור הטלטול משום גזירת הוצאה אלא ודאי צריכין לומר כטעמו של רבינו ז"ל הנ"ל. וק"ל. ואעב"א הא דידן מתלמוד בבלי. והוא דהמהרש"א ז"ל במס' ביצה בריש פרק משילין פירות כתב דהא דשייך למימר יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה אסרוהו. שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי ביה התירוהו היינו דוקא בדברים שהם אסורים משום דבר מה דשייך איסורו בשבת וגם ביו"ט. אבל אם אותו דבר לא נאסר כי אם משום דבר שאיסורו שייך רק בשבת לחוד אבל ביו"ט אינו שייך כלל איסורו כגון טלטול שהוא משום איסור הוצאה והנה הוצאה גופה מותרת ביו"ט רק בשבת היא אסורה. זה אי אפשר לומר דבשבת יהיה מותר הואיל ושבת חמור לא אתיא לזלזולי ביה וביו"ט הואיל והוא קיל יהיה אסור דאתי לזלזולי ביה. דהא הדבר מחזי כאחוכא ואטלולי. דביו"ט דלא שייך ביה אותו הטעם שהיה ראוי ליאסר איסור בשבילו אעפ"כ אסרוהו וגזרו עליו החכמים. ובשבת דהיה שייך גביה הטעם שבשבילו היה ראוי לאסרו ולגזור עליו מכח החשש ההוא נהפוך הוא דאעפ"כ התירוהו. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. בשלמא אם אסרוהו בין בשבת ובין ביו"ט ואע"פ שביו"ט לא שייך הך טעמא שבשביל כך אסרוהו וגזרו עליו. מ"מ שוב לא מחזי הדבר כאחוכא ואטלולא. דהחכמים השוו מדותיהם וגזירותיהם ומדות חכמים כך היא לאסרו בין בשבת ובין ביו"ט. אבל לעשות איפכא דביו"ט יהיה אסור ובשבת יהיה מותר זהו דבר שאי אפשר. יע"ש במהרש"א שזהו כונתו. ואחרי כי כן אם נאמר דאיסור טלטול מוקצה הוא רק משום איסור הוצאה לחוד וכסברתו של הראב"ד ז"ל בהשגות. א"כ האיך אמר רב נחמן בריש מסכת ביצה ע"א וע"ב גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני וכו' גבי יו"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין עצים מן הקורות וכו' שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם לן כר' שמעון דמיקל יו"ט דקיל ואתו לזלזולי בי' סתים לן כר' יהודה דמחמיר וכו' וע"ש בגמרא. שמטעם הזה סבירא ליה לרב נחמן דבשבת מוקצה מותר ובי"ט מוקצה אסור. דתיפוק ליה דביו"ט ליכא במציאות כלל מדאורייתא איסור הוצאה וכאמור לעיל. ובשבת הא איכא איסור הוצאה. ומחזי הדבר כחוכא ואטלולי שיהיה ביו"ט מוקצה אסור בשביל גזירה של איסור הוצאה והוצאה גופה היא מותרת ביו"ט. ובשבת דאיכא איסור הוצאה מדאורייתא לא חשו חכמים לאיסור הוצאה ולא גזרו בשבילו לאסור איסור טלטול מוקצה ויהי' מוקצה מותר. וכסברתו של מהרש"א ז"ל הנ"ל. אלא ודאי צריכין לומר כדעת רבינו ז"ל דיש טעמים אחרים לאסור טלטול מוקצה וכאותן הטעמים שכתב רבינו ז"ל ויע"ש הטעמים כולם השייכים לאסור בשבילם אף ביו"ט ועיין לקמן סוף דיבור זה מה שאכתוב בס"ד בישוב קושית הרא"ש ז"ל על הרי"ף ורבינו ז"ל בסוף מסכת ביצה ובסוף פרק מי שהחשיך מסוגיא דשבת דף קנ"ו ע"ב. ודו"ק. ואפשר דכונת הראב"ד ז"ל בהשגתו היא. דהיה לו לרבינו ז"ל להביא גם הך טעם שגזרו על הטלטול משום איסור הוצאה. ואם כן לא קשיא ולא מידי מהך סוגיא דמס' ביצה שהקשתי לעיל דהא מיהא דאף דביו"ט לא שייך הטעם לאסור טלטול מוקצה משום איסור הוצאה אבל הא מיהא שייך לפחות גבי יו"ט לאסור הטלטול של מוקצה מצד הנך טעמים שכתב רבינו ז"ל ושוב לא מחזי כחוכא ואטלולי. אבל רבינו ז"ל פה דמיירי לענין שבת לזה השיגו הראב"ד ז"ל דבשבת היה יכול לומר עוד טעם לאסור טלטול מוקצה משום גזירה של איסור הוצאה וכנ"ל ואף כי לשון הראב"ד ז"ל בסוף השגתו אינו מורה שזה היה כונתו. אבל לשונו שבתחלת ההשגה קצת מורה כן כונתו. אבל אם זה היתה כונת השגתו אין בזה השגה כלל דבזה יפה דבר המגדל עוז שאפשר שהוא נכלל בכלל מה שכתב רבינו ז"ל וז"ל ועוד כשיבקר ויטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבוא לידי מלאכה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל והוא הדין שיבא לידי מלאכה זו של הוצאה. ומה שנקט רבינו ז"ל בלשונו כלי שמלאכתן לאיסור מפני שבזה שכיח יותר חשש לחוש שיבא לידי מלאכה דאורייתא מה שרגילין לעשות באותו כלי. ממילא בשאר כלים איכא למיחש להחשש מלאכה דאורייתא שיש בהו דהיינו איסור ההוצאה יע"ש במגדל עוז. אלא שלא ביאר דבריו כ"כ באר היטב אבל נלענ"ד בס"ד כי זהו היתה כונתו. והטיב אשר דבר בזה. ודו"ק. והיותר נראה עיקר בעיני דרבינו ז"ל סבירא ליה דהא דקאמר הגמרא בשבת דף קכ"ד ריש ע"ב ובמסכת ביצה דף ל"ז ע"א אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא וכו' לא קאמר הגמרא התם כן אלא אליבא דבית שמאי דהא התם קאי הגמרא אליבא דבית שמאי ובית שמאי לשיטתייהו שפיר גזרו על הטלטול משום איסור הוצאה. דהא אינהו סבירא להו דמדאורייתא אסור ביו"ט הוצאה שאינה לצורך גמור אף אם יש בה צורך קצת דלא אמרינן מתוך ושפיר שייך למגזר ביו"ט על הטלטול אטו איסור דאורייתא של הוצאה. משא"כ לדידן דקיימא לן כבית הלל דליכא שום איסור הוצאה דאורייתא במציאות ביו"ט. ממילא לא שייך למגזר ביו"ט על איסור של טלטול משום הוצאה והוצאה גופה אינה אסורה מדאורייתא. וגם הוא במציאות רחוק שיוציא אותו שלא לצורך כלל וכאמור לעיל בס"ד בהראיה שהבאתי מהירושלמי. ודו"ק. ואף גם זאת מה שכתב הרב המגיד ז"ל בישוב דברי רבינו ז"ל מהשגת הראב"ד ז"ל והוא דלא נאמרו דברים הללו דגזרו טלטול משום הוצאה אלא בימי נחמיה בן חכליה שהיו מזלזלים בהדור ההוא באיסור ההוצאה. לא כן בדורות שלאחריו שאינם מזלזלים באיסור הוצאה לא היו גוזרים על הטלטול יע"ש במגיד משנה. אפשר לענ"ד בס"ד למיתלי בה כיפא. והוא דבודאי למגזר על הטלטול משום חשש הוצאה שבעודו מטלטלו יצא לחוץ ויוציא עמו הדבר ההוא שבידו לזה ליכא למיחש דאית לי פתח וגיפופי המזכירים אותו שלא יוציאנו לחוץ וסברא זו כתבו להדיא התוס' במס' ביצה דף ח"י ריש ע"א בד"ה שמא יעבירנו ארבע אמות וכו' וכן כתבו עוד בכמה מקומות בש"ס. ואין זה דומה למה שכתב רבינו ז"ל לקמן בהלכה שלאחר זה גבי כלי שמלאכתו לאיסור דאיכא למיחש שבעודו מתעסק בו יעשה בו מלאכה מעט יע"ש שזה אין לו היכר ומזכיר שלא יעשה המלאכה ההיא מעט משא"כ במלאכת ההוצאה שיש לו היכר ומזכיר הפתח והגיפופי וכאמור. אבל בימי נחמיה בן חכליה שלא היו נזהרים באיסור הוצאה מה מהני לזה ההיכר של הפתח והגפופי הא איסור הוצאה לא היה נחשב בעיניהם ולפיכך הוצרכו לגדור גדר ולאסור גם הטלטול. ודו"ק. ועוד ואני מדבר בס"ד כי יש נפקא מיניה לדינא בין טעמיו של רבינו ז"ל לבין טעמו של הראב"ד ז"ל. והוא דבש"ע א"ח סי' ש"ח סעיף ג' פסק מרן הבית יוסף ז"ל ועיין במגן אברהם שם ס"ק ז' דאם יש בידו מוקצה מותר לטלטלו ולהניחו בכל מקום שירצה דכיון שכבר הוא בידו מותר לטלטלו ביותר. יע"ש בב"י ובמג"א. ודברים הללו נובעים מהתוס' דמסכת ביצה דף ג' ריש ע"ב בד"ה אבל כופה כו' מדברי הרב המגיד ז"ל לקמן בפרק שלאחר זה הלכה ד' יע"ש שכתב שיש לו ראיות תלמודיות לזה. ואולם דין זה לא שייך אלא לפי טעמיו של רבינו ז"ל באיסור טלטול מוקצה. אם מטעם שלא יתבטל מאמרו ית' למען ינוח שלא יתעסק כל היום לפנות כליו. וטעם זה לא שייך אלא לענין לאסרו לטלטלו מתחלה. אבל אם נזדמן לו המוקצה בידו דרך מקרה תו לא שייך גבי' שיתעסק כל היום השבת לפנות כליו וחפציו מזוית זו לזוית זו דמה התעסקות יהי' לו שהרי לא יהי' יכול לטלטל אלא אותו דבר אחד שכבר הוא בידו וכי יהיה מתעסק כל היום באותו הדבר. וגם מיד שיניחנו מידו באחת מן הזויות שוב לא יהיה רשאי עוד לטלטלו ולהתעסק בו. והוא הדבר גם כן לפי הטעם השני שכתב רבינו ז"ל שמא בעוד שיתעסק בו יעשה בו מלאכה. זה לא שייך ג"כ הכא דמה התעסקות רב יהיה לו באותו הכלי עד שישכח ויעשה בו. אדרבא הרי הוא זוכר תמיד כל זמן שהמוקצה ההיא הוא בידו שמיד שיסלקנו מידו לא יהיה רשאי עוד לטלטלו. וגם בודאי לא ישהה בידו זמן מרובה כי אפי' בידו האחרת אינו רשאי ליטלו אף כל זמן שהוא בידו האחת כשנטלו בשוגג או לצורך גופו ומקומו. והיאך ישכח ויעשה בו מלאכה. והטעם השלישי שכתב רבינו ז"ל ג"כ לא שייך הכא. והוא שכתב הטעם לאסור טלטול המוקצה מפני הטיילנים ויושבי הקרנות שהם בטלים ממלאכה כל ימיהם ושובתים ממלאכה אפי' בימי החול ואין בשביתתם בשבת ממלאכה שביתה הניכרת לשם שבת וכנ"ל. הנה גם מטעם זה אין ראוי לאסור טלטול המוקצה שבא לידו דרך מקרה. שהרי כבר יש להם זכרון וניכר שביתתם שהוא לשם שבת במה שאינו רשאי לטלטל שום דבר אחר שהוא מוקצה חוץ מאותו הדבר האחד שהוא כבר בא לידו דרך מקרה ואפס זולתו. וגם זה אינו מותר לגמרי אלא רק עד עת זו כי יניחנו מידו כי מיד שיניחנו מידו הנה מיד ישוב לאיסורו שלא יהיה רשאי שוב לטלטלו אם כן אין לך שביתה הניכרת שהוא שובת ממלאכה בלתי לה' לבדו כי הוא צוה לשבות ביום השבת יותר גדול מזה. איברא כל זה ניחא לפי טעמיו של רבינו ז"ל בטעם איסור טלטול המוקצה וכאמור לעיל. אבל לא כן לפי טעמו של הראב"ד ז"ל הנ"ל שהוא נותן טעם לאיסור טלטול המוקצה שמפני איסור הוצאה נגעו בה שאם תתירנו לטלטל מחדר לחדר יטלטלנו ג"כ מחדר זה לרשות הרבים. וכן מטין דברי רש"י ז"ל במס' שבת דף קכ"ד ריש ע"ב בד"ה טלטול לאו צורך הוצאה כו' ובמס' ביצה דף ל"ז ע"א בד"ה אטו טלטול לאו צורך הוצאה כו'. אם כן מה טעם יש לחלק בין לטלטלו לכתחלה ובין לטלטלו כשהוא כבר בידו. סוף סוף יש חשש הזה שאם תתירנו לטלטל דבר זה מחדר זה לחדר אחר אף הוא יטלטלנו ג"כ מחדר זה לרשות הרבים. ולדידיה לא שייך לומר הואיל והוא מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. דזה ניחא אם היו החכמים צריכים לגזור על זה גזירה חדשה אמרינן דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן אף דשייך ביה טעם לאסרו. אבל הכא הרי לא היו צריכים לגזור בזה שום גזירה חדשה אלא רק שלא להוציאו מן הגזירה. שהרי רש"י ז"ל כתב במס' ביצה שם בד"ה הנ"ל וז"ל, הא דלא גזרו חכמים ג"כ על טלטול כלי ההיתר וכלי האכילה מפני שהיא גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה לבטל שמחת יו"ט ועונג שבת יע"ש ברש"י. הרי דבכלל הגזירה היתה הכל רק שכלי היתר וכלי האכילה הם שהוציאו אותם מן כלל האיסור. והטעם היה שהוציאו אותם מן הכלל הוא מפני שאין הציבור יכולים בה בהגזירה ההיא וכאמור. ולולי שהיו יכולים לעמוד בה בהגזירה ההיא לא היו מוציאים מן כלל האיסור אפי' טלטול כלי היתר וכלי אכילה והיו מניחים אותם בכלל הגזירה שיהיה גם הם אסורים בטלטול. וממילא בדבר זה שאם המוקצה כבר הוא בידו שאעפ"כ יהיה אסור לטלטלו זהו דבר שאפשר ואפשר בנקל מאד שיהיו הציבור עומדים בו. וא"כ שפיר קשיא דלמה זה הוציאו אותו מן הכלל. דבשלמא לפי שיטתו של רבינו ז"ל בטעמי איסור טלטול המוקצה האמורים לעיל לא קשיא ולא מידי כלל קושית רש"י ז"ל הנ"ל ממה שהותר בטלטול כלי היתר וכלי אכילה רק דרש"י ז"ל אהני ליה שיטתיה דהוא סבירא ליה גם כן כהראב"ד ז"ל בטעם איסור טלטול המוקצה וכמו שכתבתי לעיל דבהו לא שייך שיבא לידי מלאכה כ"כ בקלות. וגם כבר יש שביתה הניכרת שהוא שובת לשם מצות שביתת שבת אפי' להטיילנים וכדומה והוא במה שאינו מטלטל שום דבר אחר מכל כליו וחפציו אשר אתו בבית חוץ מכלי ההיתר וכלים הצריך לאכילה. וגם במעט הכלים הללו לא יוכל להתעסק בהן ולפנותן כל היום. וגם היאך יפנה אותן והרי הוא צריך להם תמיד. מה שאין כן להראב"ד ז"ל שפיר קשיא קושיתנו האמורה למה זה הוציאו מן כלל האיסור להתיר טלטול מוקצה אם הוא כבר בידו. ולפי שיטתו של הראב"ד ז"ל הנ"ל אם נאמר דמודה לדינם של התוס' והרב המגיד והבית יוסף והמגן אברהם הנ"ל צריכים לדחוק טובא. ואפשר דבאמת הראב"ד ז"ל לא פליג על הך דינא הנ"ל. והנה רבינו ז"ל לא רצה לדחוק עצמו בכך וסבירא ליה להך דינא וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל בפרק שלאחר זה שיש להדין הזה ראיות יע"ש. ומזה הוכיח רבינו ז"ל להנך טעמים שכתב הוא ז"ל. ודו"ק היטב. ואמרינן מתוך דבר הלכה הנ"ל בס"ד הבא נבא גם כן ליישב קושית הרא"ש ז"ל בסוף מס' ביצה ובשבת בסוף פרק מי שהחשיך מה שהקשה לפי דעת הרי"ף ורבינו ז"ל לקמן בהלכות שביתת יו"ט פ' ראשון הלכה טו"ב הם אמרו והם אמרו לחלק יצא בדין איסור מוקצה בין שבת לבין יו"ט דבשבת לית להו איסור מוקצה וביו"ט אית להו איסור מוקצה והיינו דאינהו ז"ל פסקו כסברת רב נחמן בריש מסכת ביצה ע"ב דאמר שבת דחמירא ולא אתא לזלזולי למקל ביה סתים לן כר' שמעון ר"ל באיסור מוקצה יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כרבי יהודה ר"ל לענין איסור מוקצה וכו'. וכאמור לעיל. מה יענו ליום פקודה ביום כי יפקד הך סוגיא דשבת דף קנ"ו ע"ב דאמרינן התם וז"ל ואף לוי סבר כרבי יהודה ר"ל לענין איסור מוקצה כי האי דכי אתיא לקמיה דלוי טריפתא ביום טוב לא חזי ליה אלא אקילקליתא דאמר דלמא לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזיא וכו' עכ"ל הגמרא ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל ואפי' לכלבים לא חזיא. דנשחטה היום ולא יוכל לטלטל כר' יהודה ומאי ראיה מייתי מזה דלוי סובר כר' יהודה דהא ר' יהודה במתני' דהתם איירי בשבת יע"ש ולוי הא מיירי להדיא ביו"ט שהרי אמר טריפתא ביו"ט לא חזי ליה כו' וכדברי רש"י ז"ל בד"ה ואפי' לכלבים וכו' הנ"ל ע"כ תורף קושית הרא"ש ז"ל. ואולם לפי האמור בס"ד ניחא. דהא בלא"ה קשיא לענ"ד לפי דינם של התוס' והרב המגיד ומרן הבית יוסף והמגן אברהם זכר כולם לחיי עד שהבאתי לעיל שאמרו דאם המוקצה כבר בידו באיזה אופן שאירע שבא לידו שוב מותר להחזיקו ולטלטלו כל כמה שירצה כל עוד שלא הסירו מידו וכנ"ל. אם כן יאמרו נא. למה זה הוצרך לוי למחזי טריפתא אקלקילתא. דמה בכך דהא אף אם תטרוף הבהמה יהיה מותר לו לטלטלה להבהמה מחדרו על הקלקלתא שהרי הטריפה היא כבר בידו של לוי או ביד מי שבא לשאול עליה ושוב יהיה מותר לו לטלטלה לכל מקום להקלקלתא או לאיזה מקום שירצה. ואף אם היתה השאלה בהבהמה באופן שלא הוצרך להחזיקה בידו לא לוי ולא השואל אבל למה ליה ללוי לאטרוחי לילך להקלקלתא מיד. היה לו לצות להשואל שהוא יחזיק הבהמה בידו כל זמן שהוא יעיין בהשאלה כדת מה. ממילא יהיה השואל יכול להוליכה להקלקלתא אח"כ אם תטרוף הבהמה. ויציבא מילתא כי לא נעלם מעיני מה שכתב המגן אברהם בסי' רס"ו סעיף י"ב ס"ק י"ט וז"ל. וצ"ע בשבת דף ל"ה סוף ע"ב איתא שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר פי' הטעם שאסור לטלטל השופר בשבת וכמבואר שם בהסוגיא. ולמה זה הוצרכו לזה לפי הדין של הש"ע שם. דהא כיון שהשופר הוא כבר בידו של התוקע הרי מותר לטלטלו אפי' ביום השבת לכל מקום שירצה ויש לומר דעכ"פ עדיף שלא יבא לידי כך. עכ"ל המג"א. וא"כ לכאורה אזדא לה קושיתי האמורה מהך דלוי ממה דחזי אקלקלתא. אבל באמת אין מזה תשובה כלל. ושתי תשובות בדבר מה שיש לחלק בין הך דהתם גבי התוקע בערב שבת לבין הך עובדא דלוי. ושניהם נכונים הם בסברא. דבשלמא התם יהי' הדבר קבוע בכל שבת ושבת שיטלטל המוקצה בשבת דהיינו שיטלטל השופר דהא בכל ערב שבת היו צריכים לתקוע חוץ מיום הכפורים שחל להיות בערב שבת שזה הוא זרות שיקרה כן אפי' בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה עיין לעיל סוף פרק חמישי ועיין במגיד משנה שם והיאך שייך שזה יהיה דבר קבוע חק ולא יעבור שיצטרך בכל שבת ושבת להיות מוקצה בידו בתחלת כניסת שבת. הלא טוב מזה ומזה שיהיו מקדימים כמעט רגע עם התחלת התקיעות כדי שיהיה יכול להצניע השופר בעודו חול טרם שיהיה שבת. משא"כ הכא שלא היה הדבר קבוע שיבא בכל יו"ט ויו"ט שאלה לפניו. ואף אם תהי' שאלה עדיין אינו מוכרח שתהי' טריפה. וזאת שנית יש לחלק בין הך דינא של המג"א האמור לעיל לבין הך דינא ועובדא דלוי הנ"ל. והוא דבשלמא גבי הך עובדא דשופר הנה כשנוטלו בידו מתחלה לתקוע בו הנה נוטלו מתחלה לכך בידו כדי שיהיה בידו המוקצה שהוא השופר אף בשבת שהרי נפשו יודעת שמיד בגמר תקיעתו יהיה שבת ויהיה השופר הזה מוקצה. ואם כן נכון הדבר מעם אלקים ואדם שראוי להחמיר לכתחלה ושלא לסמוך עצמו על היתר זה מה שהמוקצה היא בידו שמותר לטלטלו כל כמה שירצה ולא יניחנו מידו בין כך. משא"כ הכא גבי עובדא דלוי ביו"ט הנ"ל שהרי אינו בודאי מוקצה כשהשואל הזה או הנשאל נטלה בידו להבהמה שהרי אז אינו יודע בודאי ובבירור אם תהיה הבהמה טריפה או לא בודאי בכי האי גונא אין חומרתו שהחמיר המג"א הנ"ל אלא רק חומרא יתירה, ושפיר קשיא קושיתינו הנ"ל על דינו של הש"ע הנ"ל. וצריכין לומר על כרחין דלוי היה סובר דטעם איסור טלטול המוקצה שהוא משום איסור הוצאה וכמו שסובר כן הראב"ד ז"ל. דהא לוי לשיטתיה דהוא סובר כר' יהודה דאמרינן דמוקצה אסורה אפי' בשבת ממילא ליתניהו להנך ראיות שהבאתי בס"ד לעיל לדעת רבינו ז"ל הא דידהו ירושלמי והא דידן דלאו מטעם איסור נגעו בה באיסור טלטול מוקצה אלא לוי לשיטתו סובר דכל עיקר איסור טלטול מוקצה אינו אסור אלא מטעם איסור הוצאה וכנ"ל בשם הראב"ד ז"ל וכיון שהדבר כן דאיסור טלטול מוקצה אינו אסור אלא מטעם איסור הוצאה ממילא נמי דאין חילוק בין ליטול המוקצה בידו מתחלה ובין לטלטל המוקצה ולהחזיקה בידו כשהמוקצה הוא כבר בידו וכדכתבינן בס"ד לעיל. וממילא כיון דמוכרח הדבר הזה דללוי טעם איסור טלטול מוקצה הוא משום איסור הוצאה שוב אי אפשר לומר כקושית הרא"ש ז"ל הנ"ל דהיינו דלוי מחלק ג"כ לענין איסור מוקצה בין שבת לבין יו"ט ומטעם דשבת הואיל וחמיר הוא לא אתו לזלזולי ביה לפיכך התירו בו מוקצה משא"כ יו"ט דקיל אתי לזלזולי ביה לפיכך החמירו ביה לאסור בו מוקצה. דתקשה כקושיתנו האמורה לעיל על הראב"ד ז"ל דהדבר מחזי כחוכא ואטלולא דבשבת דאיכא איסור הוצאה ומדאורייתא יהיה מוקצה מותר בו ולא נגזור אטו איסור הוצאה וביו"ט דליכא איסור ההוצאה יהיה מוקצה אסור בו דגזרינן משום איסור הוצאה וכמו שכתבנו לעיל כן בשם מהרש"א ז"ל שכתב כן בריש פרק משילין וכנ"ל. אלא דהראב"ד ז"ל אזיל לשיטתיה בזה וניחא לדידיה דלא קשיא כאמור. דהא הוא סובר להדיא לקמן בהלכות שביתת יו"ט פרק ראשון הלכה טו"ב בהשגות דלענין איסור מוקצה שבת ויו"ט שקולים הם מקרה אחד לשניהם יע"ש. ממילא ליתא להקושיא הנ"ל אף דביו"ט לא שייך איסור ההוצאה מ"מ שפיר שייך גבי יו"ט לאסור מוקצה כיון שגם בשבת הוא אסור וכאמור לעיל בס"ד בשם המהרש"א ז"ל אבל על לוי שפיר קשה קושיתנו האמורה אם נאמר כקושיתו של הרא"ש ז"ל דגם לוי מחלק בין יו"ט לבין שבת לענין מוקצה. אבל לא כן הנהו שני שרי צבאות ה' הרי"ף ורבינו ז"ל לשיטתייהו ג"כ שפיר מחלקים בין שבת לבין יו"ט לענין איסור טלטול דהא אינהו לא סבירא להו דאיסור טלטול מוקצה הוא מטעם איסור הוצאה אלא שהטעם הוא כמ"ש רבינו ז"ל פה. ועיין לקמן הלכות שביתת יו"ט פרק והלכה הנ"ל בד"ה ויש ביו"ט מה שאין בשבת וכו' אות יו"ד ישוב אחר לקושית הרא"ש ז"ל הנ"ל ודו"ק היטב.

« ביצה י״א ע״ב ביצה י״ב ע״ב »