מאירי על ביצה כ״ב

1 אע"פ שהותרה הבערה או הדלקה ביום טוב הכבוי אסור ולא סוף דבר כבוי עצמו אלא אף כל מה שגורם לכבוי כיצד היה הנר של חרס עומד מוטה לצד הפתילה הדולקת כדי שיהא השמן הולך אחר הפתילה אסור להטותו לצד אחוריו כדי להרחיק השמן מן הפתילה ולקרב את כבויו ועל זה אמרו קם שמעא וזקף שרגא ולא בזקיפת מנורה האמורה במשנה אלא נר של חרס היה והטהו לצד אחוריו עד שהקשו עליו והתנצל שלא הרגיש בדבר:

2 וכן אסור להסתפק מן השמן ואם עשה כן חייב משום מכבה ואם בא לרבות בפתילות אם לצורך אורה מותר בלא ספק שאין זה אלא צורך וכמרבה עצים במדורה ואם לקרב את כבויו נראה שהוא אסור:

3 גדולי הדור כתבו שמאחר שהמסתפק אסור כשם שאסור בשבת ליתן שפופרת נקובה על הנר שתהא מנטפת מטעם שמא יסתפק ממנה כך ביום טוב ובשלישי של שבת התבאר שאין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב הואיל והוא יכול להשתמש בנר שמא יבא להשתמש במחובר ובשבת מיהא שאין לחוש לכך מותר כמו שיתבאר שם:

4 אבוקה שהיא עשויה בחתיכות עצים קטנים והוצת האור באחת מהן רשאי להסיר את חברתה מצדה שלא נאחז בה האור ואין זה גורם לכבוי הואיל ולא נאחז בה האור עדין וזהו הנקרא בכאן קינסא ומ"מ יש גורסין קינבא ומפרשין בו מחיטת הפתילות והענין שאע"פ שמצוי להיות הנר בא לידי כבוי על יד המחיטה הואיל וכונתו להדליק לבד מותר אלא שמוחין בפירוש זה שהרי הוזכר דין זה במסכתא זו מוחטין את הפתילות לעדויי חשיכא אלא שפירשו בערוך שאחר שכבה את הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף ועל זו אמר שמותר ואין בזה משום תקון כלי ובקצת חבורים לחכמי בדירש ראיתי שהתירו גם כן לחתוך מנר של שעוה אע"פ שהוא דולק שהשעוה גם כן מחלקים דקים היא מחוברת ואינה כשמן שאינו אלא גוף אחד ודברים מתמיהין הן ומ"מ נראה שמותר להוציא הבקעת שאינה דולקת מן הכירה אע"פ שהיא נוגעת בדולקות היה הנר דולק ורצה להרבות בפתילות בתוך הנר אע"פ שממהר את כבויו הואיל ואינו עושה כן לכונת הכבוי אלא לתוספת אורה מותר ויש חולקים בזו ואל תחוש לדבריהם:

5 מי שהיתה לו נר דולקת בחצרו ורצה להעלים את אורה מתוך קדשתו רשאי הוא לכפות עליה את הכלי או לפרוס מחיצה בינו ובין הנר ואין במחיצה משום תורת בנין הואיל ולצניעות בעלמא הוא שעושה כן ומ"מ כל שהוא מכוין למחיצה אסור כמו שיתבאר במסכת עירובין פ"ו ב' באותן ששכחו ולא הביאו ספר תורה לבית הכנסת ופרסו סדינין למחיצות והקשו לכתחלה היכי פרסי ותירץ נמצאו סדינים פרוסים אלמא כל שמכוין למחיצה אסור אבל זו אני אומר הואיל ולצניעות בעלמא היה אינה קרויה מחיצה ויש שמתרצין אותה שבעירובין כשמבטלה לשם ואוסר אף בזו שבכאן מחשש בטול אא"כ בטלית הצריך לו שאין בו חשש שיבטלנו לשם ואין הדברים נראין למדת מ"מ שלא הותר אלא במחיצה אבל הכבוי אסור לו על כל פנים אפילו אין לו דרך אחרת אלא יבטל הוא ויעמוד הנר במקומו:

6 וכן אין מכבין הבקעת אפילו שלא לעשן את הקדרה ר"ל את התבשיל או שלא לעשן את הבית אע"פ שצריך לו לאוכל נפש כגון שאם לא יכבה יצטרך לצאת מן הבית מתוך העשן וכל שכן אם היה בא לכבות מצד שהוא חס עליה שלא תכלה וכן אסור לכבות את הדליקה ביו"ט כל זמן שאין שם סכנת נפשות ואפילו לצרך אכל נפש כגון להציל מאכלו שלא תאמר הואיל ומלאכת אוכל נפש מותרת יהא הכבוי מותר שאין הכבוי מותר לעולם אפילו למכשירי אוכל נפש והוא שאסרנוה אפילו היה עושהו שלא להתעשן הקדירה כמו שביארנו הא אם יש שם סכנת נפשות אף בשבת מותר וקצה רבני צרפת התירו לכבות דליקה כל שהיא לקצת צורך אוכל כגון שהוא בית דירתו או שיפסד מאכלו ואין נראה כן ומ"מ אם כבה את הנר מפני דבר אחר או את הבקעת שלא לעשן את הבית או כבה את הדליקה בדיעבד פטור שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שמא תאמר היאך לא נתירהו למכשירי אוכל כגון שלא לעשן את הקדירה וכו' והלא אמרו בפרק הבא כ"ח ב' לכם לכל צרכיכם לרבות את המכשירין ולדעת ר' יהודה שהלכה כמותו ואם מפני שאמרו הלכה ואין מורין כן הרי דרשה רבה בשם רב חסדא והלכה למעשה אמרו סכין שעמדה מותר לחדדה יש לפרש שלא נאמר כן אלא במכשירין שיש בהן צורך אוכל נפש קצת לתיקון האוכל אבל מכשירין שאינו צריך לאוכל כלל אלא שהוא צריך לו שלא לקלקלו אינו מותר ואע"פ שהותר הכבוי בבשרא אגומרי אין זה כלום דבבשרא אגומרי לגחלים לוחשות אנו צריכין והכבוי על כרחנו הוא בא אבל כבוי בידים לעולם לא הותר הואיל ואין גוף הכבוי מכשיר האוכל לעולם אלא שמונעו מלהתקלקל וכן אמרו שאין ממתקין את החרדל בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה שהרי אין תקון האוכל ומתוקו בא מחמת הכבוי אלא בשביל לחישת הגחלים והוזק חמימותה והכבוי בא מאליו ומתוך כך לא הותר הכבוי אף למכשירי אוכל נפש זו היא שיטתנו וי"מ שלא יתעשן הבית שהוא חס על שחרות הכותלים וכן שלא תתעשן הקדירה שהקדרה של מתכת מוצהב וחס על עשונה ואין נראה כן שאין אלו מכשירי אוכל נפש כלל וגדולי הדור ראיתי שמפרשים כפירושנו אלא שלענין פסק מחלקין בין עשון הבית לעשון קדרה שעשון הבית הוא מכשירין ואסור ועישון קדרה אוכל נפש ממש ומותר וכשהקשינו עליהם בעשון הבית אחר שהם קורין אותו מכשירי אוכל מפני מה לא התירו וכר' יהודה הם משיבין שיש מכשירין שפוסקין בהם כר' יהודה אף בפרהסיא והם הצריכים לגוף האוכל כגון גריפת התנור וכדי שלא לעשן את התבשיל ויש שאנו פוסקין בהם כמותו אלא שאין מורין כן כגון מכשירין שאינן באים לגוף האוכל כגון השחזת סכין והשפוד שאפשר בהם מתוך הדוחק או בשאלה ומתוך כך לא התירו אלא בשנוי ובצנעה ויש שאין הלכה כמותו בהם כלל כגון כבוי להסרת עשן מקום האכילה או לדבר אחר או להצלת ממון:

7 ולמדת מדבריהם שכל שהוא מכבה שלא לעשן את התבשיל מותר לכתחלה מ"מ הם כתבו עליה דוקא שאין לו מקום לפנותה אבל אם יש לו מקום זורקה שם ואינו מכבה וכן היא בתלמוד המערב אמר ר' חנניה בשאין שם אויר אבל אם יש שם אויר משליכה שם ומ"מ קשה לדבריהם שהרי בענין השחזת הסכין הוא שדרשה רבא בשם רב חסדא ובמקומה יתבאר בע"ה:

8 מי שחש בעיניו אם יש שם סכנה או חשש סכנה כגון בתחלת החולי מותר לכחול אפילו בשבת אבל אם אין שם סכנה אלא שרוצה לכחול להגביר אורו או למהר צחצוחו בסוף הרפואה אסור אף ביו"ט ועל ידי גוי מותר אע"פ שאין שם סכנה ואפילו בשבת ואע"פ שהחולה צריך לעזור לרופא לפתוח עיניו לסגרם מסייע אין בו ממש הואיל ואפשר בלא סיוע שלו ואע"פ שבענין פיאה אמרו שאף המוקף בלאו כל שהוא מסייע כמו שכתבנו באחרון של מכות כ' ב' ההיא אי אפשר בלא סיועו או שמא כל שבמקום צער כזו שבכאן אין בו ממש וביו"ט שני מותר אף על ידי ישראל אא"כ בשני ימים טובים של ראש השנה ויש מתירין אף בשני של ראש השנה ואין הסוגיא מוכחת כן וכן יש מתירין בשני של גליות גם כן כבוי דליקה מפני הצדדין שהזכרנו וכבוי הנר מפני דבר אחר שכל אלו בחדא מחתא נינהו ולא יראה כן שלא התירו אלא במיכחל עינא שיש בו צער הגוף ואין בו מלאכה והוא צורך נפש השוה לכל נפש וכן שיש בו צד חולי אבל שאר דברים לא הותרו לא על ידי גוי בראשון ולא על ידי ישראל בשני וכן כתבו חכמי התוספות שכל שהותר בראשון על ידי גוי הותר בשני על ידי ישראל הא שאר מלאכות לא הותרו על ידי גוי בראשון ואחר שכן לא נתירם על ידי ישראל בשני וכן עקר אלא שגדולי הדור ראיתי מצטרפים לדעת ראשון ואין נראה לי:

9 זה שכתבנו שאין מלאכה נעשית על ידי גוי ביו"ט שבות בעלמא הוא שהרי אף בשבת אין אמירה לגוי אלא שבות ואע"פ שביום טוב נאמר לא יעשה בהם ודרשו במכילתא אפילו על ידי אחרים ר"ל גוים אסמכתא בעלמא הוא ואין כאן אלא שבות ואף זו על ידי אמירתו ויש מדקדקים ממה שנשתנה בלשון מלא תעשו או לא תעשה ללא יעשה מבנין נפעל שמשמע שהתורה כוונה לאיסור עשייה אפילו על ידי אחרים ואם תפרשה בעבד ערל שגופו קנוי וגר תושב וכמו שאסר בשבת ואמר וינפש בן אמתך והגר ופירשוהו בבריתא במסכת יבמות מ"ח ב' בן אמתך עבד ערל ר"ל שגופו קנוי והגר זה גר תושב ר"ל שקבל עליו שבע מצות שאסור לנו לעשות מלאכה על ידו הרי אף בשבת מכל מקום אין אלו אלא בעשה והיאך יהיו ביו"ט בלאו ופירשוה גדולי הדור בעבד שמל וטבל ובגר צדק שנאמר בהם בשבת לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך והגר אשר בשעריך שהוא אמור בעבד שמל וטבל ובגר צדק והזהיר עליהם ביום טוב גם כן ונמצא יום טוב ושבת שוין שאין מלאכה נעשית על ידי עבדו שמל וטבל ועל ידי גר צדק בלאו ולא על ידי עבד ערל שגופו קנוי ועל ידי גר תושב בעשה ולא על ידי גוי גמור בשבות ובאמירת ישראל וגדולי המחברים כתבו על עבד ערל וגר תושב שמותרין לעשות מלאכה בפרהסיא לעצמן א"כ לא נאסר להם אלא לעשות לרבן והוא הדין לישראל אחר אלא שלרבו דבר תורה ולאחר משום שבות ואפילו היה עבד וגר תושב בגוף אחד וכן היא שנויה בכריתות אלא שהם פירשוה בגר תושב שהוא שכירו ולקיטו של ישראל אבל גר תושב לחוד דינו כגוי ואינו נראה אלא אף גר תושב לבד אסור מתורת עשה ומ"מ יראה לי שכל לענין חולה שאין בו סכנה כל עבד ערל ואף גר תושב הואיל ומותר לעשות מלאכה לעצמו מותר במקום חולי אע"פ שאין בו סכנה וכן בענין דליקה לענין שבת כמו שכתבנוה במקומה:

10 אע"פ שהתרנו במשנה לדעת בית הלל לאפות פתין וגריסין דוקא ביום טוב דעלמא אבל בפסח אין אופין פת עבה וכמה פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים שהוא טפח ואע"פ שלחם הפנים עביו טפה והוא בא מצה מ"מ אם אמרו בלחם הפנים שהוא נעשה על ידי זריזים ופת עמילה ועצים יבשים ותנור של מתכת ושהיה מתחמם בכל יום אין אומרין בשאין זריזין וכו' אבל אופין בפסח פת מרובה ר"ל שלשין ואופין ממנו הרבה בבת אחת אף ביתר ממה שצריך על דרך ממלאה אשה וכו' ובלבד שיהיו לשין אותה על ידי הרבה נשים כל אחת ואחת מעט מעט כשיעור הקצוב לו במקומו ואין צריך לומר ביו"ט אחר שמותר וגדולי הפוסקים פירשוה דוקא ביו"ט דעלמא ופירשו לדעת בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו"ט בלישה ומצינו אפייה בענין לישה כמה שאמרו למיפא קפיזא קפיזא ובית הלל התירו ביום טוב דעלמא אבל בפסח לא ואינו נראה כן:

11 המשנה הששית אף הוא אומר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות ומניחין את המוגמר ביום טוב ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין אמר הר"ם מכבדין ידוע ואע"פ שהיתה ארצם עפרית ומוגמר הוא הקטורת להריח אבל לגמר הכלים לדברי הכל אסור וגדי מקולס כלומר מכובד שיהיה ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו כבש הפסח שהיה נאכל בירושלם והלכה כחכמים:

12 אמר המאירי המשנה הששית והכונה לבאר בה שיש קצת מלאכות שהם לאיזה צד צורך של משמשי אוכל נפש ואעפ"כ נאסרו הואיל ואינן לצורך אוכל נפש עצמו וכן נאסרו קצת דברים אף באוכל נפש גמור ואמר על זה אף הוא ר"ל רבן גמליאל על הדרך שהיה חולק שלא כהלכה באותן הדברים הנזכרים למעלה ולהחמיר כך היה חולק באלו להקל מכבדין בין המטות פי' כבוד הבית אסור בשבת וביו"ט מטעם השואת גומות שנאסרה משום בונה ואע"פ שהוא דבר שאינו מתכוין הרי הוא כפסיק רישיה שאי אפשר לבית בלא גומות ואמר עכשיו שלא נאמרו הדברים אלא בכבוד הבית אבל קרקע שבין המטות שהיו מסובין בהם לאכילה שהוא מקום מועט ושמכבדין אותו בכל יום שלא יעלה שום אבק למסובין מסתמא אין שם גומא ואין חוששין שמא יבא מהיתר זה להיתר גדול ממנו ר"ל לכבד את הבית ולדעת חכמים אנו גוזרין בכך ואין מכבדין כלל והלכה כדבריהם ונמצא שאסור לכבד שום מקום שבבית מעתה מכבדות של תמרה שאדם מכבד בהן את הבית אסורות בטלטול שהרי מלאכתן לאיסור אא"כ לצורך גופן או לצורך מקומן וזה שאמרו בפרק המצניע צ"ה א' החולב והמחבץ והמגבן והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אין בו אלא שבות ובסוף השמועה אמרו והאידנא דקיימא לן כר' שמעון מותר לכתחלה לא נאמר לשטה זו אלא במרבץ וכמו שנאמר שם אמימר שרא זילחא במחוזא אמר משום גומות איתסר והכא ליכא גומות אבל במכבד אפילו ר' שמעון מודה משום פסיק רישיה ואחד זה ואחד זה דקאמר ר"ל אחד שבת ואחד יו"ט וכך היא שטת גדולי הרבנים והרבה מן המפרשים:

13 ומגדולי הפוסקים וכן גאוני ספרד כתבו שהמכבדות של תמרה הותר לטלטלן שמלאכתן להיתר הן ומה שאמרו שם והשתא דקיימא לן כר' שמעון שרי לכתחלה פירושו אף על הכבוד ומעתה מותר לטלטלן אף מחמה לצל ופירשו בתשובת שאלה שלא נחלקו חכמים במשנה זו לאסור כבוד הבית אלא על דעת ר' יהודה שסובר שדבר שאין מתכוין אסור ואפילו לדעת זה היה רבן גמליאל מתיר בין המטות מפני שפשוט הוא לו שאין שם גומא אבל לדעת ר' שמעון שדבר שאין מתכוין מותר אף כאן מותר לכבד ואין כאן פסיק רישיה שאפשר שאין שם גומא או שלא תתמלא ולדעת זה כבוד הבית מותר באיזה מקום שבה וכל שכן בין המטות וי"מ לשיטה זו שבין המטות חמור יותר מפני שמכוונין בהם להשוות הגומות הא כל מקומות שבבית מותר ומה שאמרו בפרק מפנין אבל לא יגמור את האוצר ופירשנוה שם אפילו לדעת ר' שמעון שמתיר להתחיל באוצר אחר שאינו סובר באיסור מוקצה מ"מ לגמור מיהא אסור ומשום אשוויי גומות יש לפרש דאוצר שאני שהוא עשוי גומות גומות מחמת שקצים ורמשים העשויין לחטט אחר הפירות ולדברי הכל אסור לכבדו והוא שאמרו בפרק ר' אליעזר איבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי פי' לגרפו ולסלק עפרוריתו והא אתי לאשוויי גומות כלומר שהוא עשוי כלו גומות גומות או שמא בכל אלו כל שרואה שם גומות מתכוין הוא להשוותם שלא יתערב עפרורית והוצים במאכל הבהמה וכל עצמו אין גורפו אלא לכך ואף גדולי הרבנים פירשו שם בלשון זה דילמא חזי בהו גומות ומשוי להו הא כל הבתים מ"מ כבודם מותר ומגדולי המפרשים נתפשרו עם התלמידים בענין זה לומר שלא כל הבתים שוים ויש בתים שהם כאוצר והוא שאין מתירין כבוד הבית אלא בבית שנתכבד מערב שבת ולא נפלו שם בשבת לא קליפי אגוזים ולא קליפי רמונים ולא שום דבר שיהא אסור בטלטול אלא שרוצה לכבדו מפני פירורין או קליפי פולין ועדשי' או שברי עצמות והדומים לאלו מדברים הראויים למאכל בהמה שכל כיוצא בזה כבר הושוו הגומות ואפשר שלא נתחדשו בשיעור מועט כזה ואפילו היו שם איפשר שלא להשוות אם מפני שאין שם עפר כל כך כדי להשוותם אם מפני שאין מגיע מעט עפר כזה לגומא אבל אם לא נתכבד מערב שבת אפילו לא נפלו שם קליפין אי אפשר לבית שלא נתכבד מערב שבת בלא גומות ואי אפשר שלא להשוות והרי הוא פסיק רישיה ואסור וזהו דעת שלישי:

14 וחכמי התוספות נוטים לדעת ראשון ומוסיפין באיסור מצד שמזיז העפר וקשין וצרורות ודברים האסורים בטלטול אלא שיש מתירין מדין גרף של רעי וכמו שאמרו בפרק נוטל קמ"ג א' בשמועת גרעיני דתמרי פרסייאתא היכי מטלטלינן להו ואמר רב הונא עביד להו גרף של רעי כלומר שצוברן לפניו עד שיהיו נמאסות לו ומפנין מדין גרף של רעי ואע"פ שבזו מיהא הקשו שם וכי עושין גרף של רעי לכתחלה מ"מ כל שנעשה מעצמו מפנין וכן תירצוה גדולי הדור ובמסכת שבת יתרחבו הדברים בע"ה בענין זה יותר:

15 ומניחין את המוגמר ביו"ט פי' דרכם היה להניח לבונה על הגחלים להריח למסובין בשעת אכילה והיה המאכל יותר ערב להם בכך ומאחר שהיא הנאת הגוף הרי הוא כאוכל נפש וחכמים אוסרין מפני שאינו שוה לכל נפש שאין דבר זה מסור אלא לעשירים ואין אומרין מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בדבר השוה לכל נפש והלכה כדבריהם הא כל שבגוף אכילה אפילו נזדמן לו צבי או טואסי ופסיוני מותר לשחטם ולבשלם שכל שבאכילה צורך כל נפש הוא:

16 ועושין גדי מקולס בלילי פסחים פירשו במסכת פסחים ראשו על כרעיו ועל קרבו ובני מיעיו תלויים חוצה לו בצדו והיה עושה כן זכר לפסח וחכמים היו אוסרין שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ ובתלמוד המערב אמרו מכניסין עגל מקולס בלילי פסחים אבל לא גדי מקולס מפני שקורין אותו פסח והלכה כחכמים:

17 זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:

18 אחר שביארנו במשנה לענין פסק שהנחת מוגמר אף להריח למסבין אסור כל שכן שאסור לעשות כן לגמר בו את הכלי ר"ל להקליט אותו ריח בבגדים וכל שאסרו לגמר הוא מפני שיש בו כבוי וכן שהוא מוליד ריח וכל הולדת ריח אסור ואפילו עשה על גבי חרס שאינו כבוי גמור מ"מ הולדת ריח יש בו ואע"פ שבעישון הפירות מותר כמו שיתבאר בסמוך וכן הדין מפני שהוא שוה לכל נפש כמו שיתבאר מה שאין כן בגמור הכלים ומ"מ אם הביא מערב יו"ט כלי מחתות והקליטו בהן עשן הלבונה או הסמים וסתמו את הנקבים בערב יו"ט למחר רשאין להסיר סתמי הנקבים והעשן יוצא והבית וכל מה שבו מתגמר מאליו ואף בשבת מותר לעשות כן וכן לענין מה שאסרו בכבוד אם כבדוהו מערב שבת ופירסו סדינין עליו למחר מסלקין את הסדינין ונשאר הבית מתכבד מאליו ואף בשבת כן:

19 בימי חכמי התלמוד היו מעשנין את הפירות וענין העשון הוא שהיו נותנין פירות המתיבשין כגון תאנים ותמרים וערמונים קלופים והדומים להם מפירות שאין בהן קליפה או שהוסרה קליפתם שאחרי יבשותן היו פורסין אותן על גבי מחצלת נקובה נקבים נקבים מונחת על גבי יתדות והיו מניחין בקרקע תחת המחצלת מדורה של גחלים וזורקים עליהם אבק בשמים והיה עשן הבשמים עולה לפירות דרך הנקבים וריחן נקלט בהן ועשון זה יש בו מלאכה אם כבוי אם הבערה שתחלתו מכבה שאבק הבשמים בשעת זריקתו מכבה מקצתן של גחלים ואח"כ מתחזק חומן של גחלים בחומן של בשמים וחוזרות ומתבערות ומבעירות את הבשמים ומפני זה נחלקו בגמ' אם מותר לעשן את הפירות לצורך יו"ט ביום טוב יש מי שאסר הואיל ואין הדבר שוה לכל נפש ויש מי שמתיר שכל דבר שגופו של אוכל נכשר בו או שתיקון זה מוסיף ערבותו של אוכל עצמו שוה לכל נפש הוא שאף העניים אלו היה מצוי להם היו עושים כן ואין זה דומה להנחת מוגמר שאין בו תקון לגופו של אוכל אלא שהוא נעשה שיריחו המסובין ותהא תאותם מחדדת מחמת עריבות הריח ואין דרכן של עניים בכך אפילו היה מזומן להם:

20 ופסק הדברים שמותר לעשן על גבי גחלים וכל שכן על גבי חרסים המוסקים ואין חוששין לכבוי ולהבערה או להולדת ריח שהרי בעצי בשמים רשאי למללן כדי להוסיף בריחם להריח בהם בין בקשין בין ברכין ואע"פ שעצי בשמים אין בהם אלא הוספת ריח ובזו יש בה הולדת ריח גמורה אעפ"כ הואיל ויש כאן תקון אוכל נפש ושוה לכל מותר שהרי בשר על גבי גחלים יש בה כבוי והבערה והולדת ריח ומותר יש שואלין מאחר שבבשר על הגחלים אתה מתיר את הכבוי נאמר מתוך שהותר הכבוי לצורך מותר שלא לצורך ותירצו שמאחר שאין הכבוי מכשיר את האוכל אין לומר בו מתוך: