מאירי על ביצה ל״ז

1 אע"פ שאסרו במשנה להקדיש בשבת ויום טוב פירשו במסכת פסחים ס"ו ב' שחובת קדשים שזמנה קבוע ושעתה עוברת מקדיש אף בשבת והוא שאמרו מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב וצדקה מותר לנדרה בשבת וכמו שאמרו פוסקים צדקה לעניים בשבת וקצת גאונים פירשו הטעם מפני שלא יצאה מרשותו שעד שלא באת לידי גבאי מותר לו לשנותה ומכאן אני אומר בזמן הזה שאין הקדש אלא לעניים מקדיש אדם מה שירצה בשבת וביום טוב ואין טענה מכאן לאוסר במקום אחר התבאר שגבאי צדקה גובין מן החצרות ביום טוב ואין מכריזין כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה ונותנין לתוך חיקו ומחלקין לכל שכונה ושכונה בפני עצמה:

2 אותו ואת בנו שנפלו לבור ואין יכול לשחטם שניהם באותו היום ואם מעלה שניהם נמצא טורח באחד שלא לצורך כיצד הוא עושה מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואחר שהעלהו אינו שוחט כאלו נמלך לשחוט את האחר ומעלהו ואחר שהעלה את שניהם רצה זה שוחט רצה זה שוחט ואין כאן הערמה הניכרת מפני שהרואה אומר כחוש נזדמן לו ולשמן הוא צריך ובתוספתא התבאר שאם רצה שלא לשחוט אפילו אחד מהם הרשות בידו אלא שגדולי המחברים לא הביאוה בחבוריהם:

3 המשנה השלישית הבהמה והכלים כרגלי הבעלים אמר הר"ם כבר קדם לך בעירובי תחומין כי האדם יכול לילך באי זה רוח שירצה יותר מאלפים אמה והוא שיחסר שיעור אותה התוספת מן הרוח שכנגדו על הדרכי' שקדם חלוקם לשם ואמר בכאן כי בכל מקום שיוכל האדם ללכת תלך בהמתו וכל חפציו:

4 אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום על ידי עירובו איזה מחפציו נדון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו למקום שהוא הולך ואיזה אינו רשאי להוליכן ואמר על זה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כלומר שאין אדם אחר יכול להוליכה אלא למקום שהבעלים רשאין לילך שאם לא עירבו הבעלים רשאי המוליך להוליכה אלפים אמה לכל רוח אם הוא עצמו לא עירב גם כן ואם עירבו הבעלים לצד מזרח והמוליך לא עירב אין המוליך רשאי להוליכה אלא לצד מזרח אלפים אמה בלבד הואיל והוא בעצמו לא עירב ואם עירבו בעלים למזרח והמוליך למערב אין יכול להוליכו למערב אלא ארבע אמות וכן כל כיוצא בזה שאין הבהמה והכלים כרגלי המוליך אלא כרגלי הבעלים ומשנה זו נשנית בשלא מסרוה הבעלים למוליך אלא שלקחה מאליו הא אם מסרוה לו הדבר תלוי בזמן המסירה שאם נמסרה לו מערב יו"ט הרי היא כרגלי המוליך ואם ביו"ט כרגלי הבעלים ואם שאלה זה מערב יום טוב אע"פ שלא נמסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי השואל כמו שיתבאר אלא שלא דברו בכאן אלא במוליך שלא בשאלה ולא במסירה ואין כאן חלוק בין זמן לזמן אלא הרי היא כרגלי הבעלים וכן הלכה והתבאר בעירובין שעבדיו ושפחותיו הכנעניים ובנו ובתו הקטנים הרי הם כרגלי האדון או האב ואין יכולין לערב לעצמן אבל עבדיו ושפחותיו העבריים ובניו ובנותיו הגדולים ואשתו אע"פ שמן הסתם יוצאין הם בעירובו מכל מקום רשאין הם לערב לעצמן אם רצו:

5 זהו ביאור המשנה ומתוך שדבר בה במוליך שלא במסירה דבר אחריה במי שמוסר בהמתו ובאה על זה:

6 המשנה הרביעית ואמר המוסר את בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגליו אמר הר"ם הרי אלו כרגליו רוצה בו רגלי הבעלים ובתנאי שיתן אותה לשני בנים או לשני רועים שלא נתקיימה קנייתה לאחד מהם אבל אם נתנה לאחד מהם ר"ל לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה:

7 אמר המאירי המשנה הרביעית ואמר שהמוסר בהמה לבנו או לרועה הרי היא כרגליו ר"ל כרגליו של בעלים וענין המשנה הוא שלא מסרה מערב יו"ט שאם מסרה מערב יו"ט הן לאחד הן לשנים ודאי קנו בהמה וכלים שביתת מי שנמסרה לו או להם אלא שלא מסרה לו אלא ביו"ט וביו"ט מסרה לבנו להוליכה לרעות או לרועה אחר ואמר על זה שמאחר שלא מסרה אלא ביום טוב קנתה הבהמה שביתת הבעלים והרי היא כרגליו ופי' בגמ' דבר זה בשיש בעיר שני רועים או יותר וכמו שאמר לבנו או לרועה כלומר או לרועה אחר ומאחר שיש רועים הרבה בעיר ואין מנהגם למסור כל בהמותיהם לרועה אחד אין לומר בשעת מסירתו ביו"ט שנתגלה דעת הבעלים שברשות זה שמסרה לו היה דעתו מערב יו"ט למסרה וממילא נקנית לבהמה זו שביתת מי שנמסרה לו ביום טוב שמאחר שיש שם הרבה רועים אף הוא לא נתברר לו מאמש למי ימסרנה ואע"פ שמסרה לבנו שמא בין השמשות היה דעתו על רועה אחר יותר מבנו ואפי' היה רגיל בזה שהוא מוסר לו עכשו שמא נתחדש לו רצון ושמא תאמר לבא בהן מדין ברירה שהרי פסקנו כל בדרבנן יש ברירה תירצו בתוספות שאין דין ברירה בענינים אלו אלא כשמתנה על אחד מהן ולדעתי דין ברירה אין כאן שכל שלא נתגלית מסירתה לאיזה מבערב ממילא חלה עליה שביתת הבעלים אבל אם אין בעיר אלא רועה אחד מיוחד להרעות כל בהמות שבעיר בכל יום כשמסרה לו ביום טוב נתגלה דעתו שמערב יו"ט היה דעתו למסרה לו שהרי בכל יום הוא מוסרה לאותו רועה הא לאדם אחר שאינו רועה הואיל ולא מסרה אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הבעלים ואעפ"כ ברועה הואיל ובכל יום הוא מוסרה לו הרי היא כרגלי הרועה כמו שכתבנו ומ"מ כל זמן שלא מסרה לו הרי היא כרגלי הבעלים אבל אם מסרה מערב יו"ט הן לאחד הן לשנים הרי היא כרגלי הרועה במסרה לאחד או כרגלי הרועים במסרה לשנים שאין אחד מהם יכול להוליכה אלא למקום ששניהם יכולין לילך ואין לה בשביתת הבעלים כלום וכשתתבונן בפירושנו תבין שמה שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם אוקימנא בשני רועים דלא קנה אחד מהם פירושו שלא קנתה שביתת אחד מהם אחר שלא נמסרה להם אלא ביו"ט:

8 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ורוב מפרשים דבר זה מבולבל בידם ועקר הדברים כמו שכתבנו אלא שאני צריך להעירך על סבת בלבולם כדי שתזהר ממנו והוא שמגיהי הלכותיהם פירשו דבריהם של גדולי הפוסקים שלא קנה אחד מהם אפילו מסרה להם מבערב והרי היא נשארת לדין שביתת הבעלים ומתמיהים עליהם בזו ואף גדולי המפרשים כתבו שבשני רועים שלא מסרה אלא לאחד מהם אף ביו"ט הרי היא כרגלי זה מי שנמסרה לו מדין ברירה ואם מסרה להם ר"ל לשניהם מבערב ודאי הרי היא כרגלי שניהם ומה שאמרו הרי היא כרגלי הבעלים בשדבר להם מבערב אחד מהם ירעה בהמתי למחר ולמחר לקחוה שניהם או אחד מהם בלא מסירת הבעלים שבזו לא נסתלקה שביתת הבעלים מעליה וגדולי המחברים אף הם כתבו בה דברים מתמיהים ולשונם בזה המוסר בהמה לבנו הרי היא כרגלי האב מסרה לרועה אפילו לא מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה שלא קנה אחד מהם ונראה שהם פירשו משנתנו בבנו שאינו רועה ולא רגיל למסרה לו ומאחר שלא מסרה לו אלא ביום טוב לא קנתה שביתת הבן ואין נראה כן שאם כדבריהם היאך אמרו דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה כלומר שהם שני רועים אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו:

9 ומתוך שביארנו במשניות אלו אי זו בהמה או כלים דינן כרגלי הבעלים ואי זה מהן אין דינן כרגלי הבעלים בא להודיענו שיש כלים שצריך לברר אי זה אדם נקרא בעלים עליהם ובאה על זה:

10 המשנה החמשית ואמר כלים המיוחדין לאחד מן האחים שבבית הרי אלו כרגליו ושאינן מיוחדים למקום שכלם הולכים אמר המאירי המשנה החמשית ואמר שכלים המיוחדים לאחד מן האחים ואין האחרים משתמשים בו אע"פ שיש להם חלק בו ממילא חלה עליו שביתת זה שהוא מיוחד לו ואין לאחין כח להקנות עליו את שביתתם ולאסור לזה הולכתו במקום שעירב וי"מ אותה בשאין לאחין חלק בו ואין נראה כן שאם כן לא הוצרך לנו ביאור על כך ושאין מיוחדין לאחד מהן הרי הן כרגלי כלם ולחומרא ר"ל שאין אחד מהם יכול להוליכה אלא למקום שכלן רשאין לילך בו.

11 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומתוך שדבר במשניות אלו במוליך בהמת חברו או כליו בלא מסירת הבעלים ודבר אחריה במוליכם במסירת הבעלים בא עכשו לבאר במי ששואל מחברו והוא מחלקו לשני חלקים הראשון ששאל מערב יום טוב אלא שלא נתנו לו אלא ביום טוב והשני בשואל ביום טוב:

12 ובאה על זה המשנה הששית ואמר השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל ביום טוב כרגלי המשאיל אמר הר"ם אמרם כרגלי השואל אפי' לא נתן לו אותו הבגד אלא ביו"ט כיון שקדם שאלתו מערב יו"ט הרי היא כרגלי השואל ואמרם כרגלי המשאיל ואפי' היה רגיל לשאול ממנו אותו חלוק בכל יו"ט לא נאמר שיהיה עקר לאותו רגילות אלא כיון שלא שאלו מערב יו"ט הרי הוא כרגלי בעליו:

13 אמר המאירי המשנה הששית ואמר שהשואל כלי מחברו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל ופי' בגמ' אע"פ שלא נתנו לו אלא ביום טוב שאע"פ שלענין קנייה אינו קונה בדבור לענין זה מיהא הוא כרגלי השואל שמן הסתם אין המשאיל חוזר בדיבורו ומקנה לו שביתת השואל וכן הדין במוסר לרועה במקום שיש שני רועים שאם דבר עם האחד מבערב וגמר עמו למסרה לו למחר שזה כמי שנמסרה לו מערב יום טוב וקנתה הבהמה שביתת הרועה אע"פ שלא נמסרה לו אלא ביו"ט ואפילו במקום שיש שני רועים לא שאלו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל ופירשוה בגמ' שאע"פ שרגיל זה השואל לשאלו ממנו בכל יום טוב הרי הוא כרגלי הבעלים שלא העמידוהו הבעלים ברשותו שהם חושבים עליו שמא שאל מאחר או נזדמנו לו:

14 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחת ארבע משניות אלו בגמרא אלו הן:

15 הלוקח בהמה מחברו מערב יו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי הלוקח שמן הסתם חלה עליה שביתת הלוקח וכן הדין בשאר הדברים:

16 כבר ידעת שיש לו לאדם רשות לילך בשבת ויו"ט אלפים אמה חוץ לעיר שהן נדונין מן העיר ונקראי' מגרש העיר אבל מאלפים אמה ואילך אין לו אפילו אמה אחת מאיסור חכמים אע"פ שמן התורה יש לו עד שלש פרסאות וחכמים הקלו שאם הוא צריך לצאת חוץ לתחום למצוה כגון לשמוע דברי חכמים שהיו בתי מדרשות קבועים חוץ לתחום והיו באים לפעמים חכמים שבשאר מקומות לדרוש בבתי מדרשות וכשבני העיר יודעין בכך מערב יו"ט רוצים לצאת לשם והקלו להם חכמים שיניחו עירובם באי זה מקום שירצו בתוך אלפים אמה אפילו בסוף התחום ושיהא אותו מקום שהניח בו עירוב נידון אצלו כביתו ושיהא לו רשות לילך מאותו מקום ואילך אלפים אמה לכל רוח ואין לו עוד לרוחות שבעיר כלום אף כשחוזר לעיר אין לו רשות ליכנס שהרי כלו אלפים ממקום עירוב לסוף העיר ונמצא עכשו שיש לו מעירו ארבעת אלפים לאותו צד שעירב בו שהם אלפים ממקום עירובו אבל אם לא היה צריך לצאת לאותו צד שעירב בו אלא שלשת אלפים מעירו ולהלן מניח עירובו לסוף אלף אמה של עירו ויש לו משם ולאותו צד אלפים והרי שיש לו שלשת אלפים אמה מן העיר באותו צד ונמצאו לו עוד ברוח שכנגדו אלף אמה שהרי ממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו לו ממקום עירובו לצד העיר אלפים אמה אלף שעד העיר ואלף מן העיר ואילך וכבר הקדמנו שכל דבר המשתף אין אחד מוליכו אלא למקום ששניהם יכולין להלך בו מעתה שנים ששאלו חלוק אחד מערב יו"ט זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצד צפון וזה עירב עליו לדרום והרי חלה עליו שביתת שניהם בין השמשות זה שעירב לצפון אינו מוליכה בצפון אלא כרגלי מי שעירב לדרום וכיוצא בזה בחברו כיצד הגע עצמך שזה שעירב לצפון עירב לסוף אלף אמה שנמצאו לו לדרום אלף אמה וכן זה שעירב לדרום עירב לסוף אלף אמה כל אחד יכול להוליכה לצד שעירב אלף אמה וכן כל כיוצא בזה ואם מיצעו את התחום שעירב כל אחד לסוף אלפים שאין לו בשאר הצדדין כלום אין יכולין להזיזו ממקומו ולשון מצוע התחום הוא שהתחום הוא ארבעת אלפים אמה בקו ישר כשתחבר צד מזרח לצד מערב שכנגדו או צד צפון לצד דרום וכשמערב זה לאלפים במזרח וזה לאלפים במערב נמצאו ארבעת אלפים אמה שהוא תחום שלם בקו ישר ממוצע בין שני עירוביהן:

17 שנים שלקחו חבית של יין בשותפות מערב יו"ט ולא חלקוה מערב יו"ט ונמצאת שביתת שניהם חלה על החבית וחלקוה ביו"ט מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו למקום שעירב בו שמאחר שחלקוה הוברר הדבר שזהו חלק פלוני למפרע ושביתתו על חלקו שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה כמו שיתבאר לקחו בהמה על דרך זה אם נשחטה מערב יו"ט אע"פ שלא חלקוה אלא למחר מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו מדין ברירה כמו שביארנו בחבית אבל אם לא נשחטה עד למחר אע"פ שהובררו החלקים נאמר בה בגמרא לדעת רב שהלכה כמותו שאסור לכל אחד מהם להוליך חלקו אלא עד מקום ששניהם יכולין לילך ופירשו הטעם מפני שמ"מ יש בחלק זה תערובת מחלק חבירו מפני שחלקי הבהמה הראויים ליחלק יינקו זה מזה בין השמשות וכל היום עד שנשחט ושאלו לו רב כהנא ורב אסי היאך חשש ליניקת תחומין ולא חשש לאיסור מוקצה שהיה לו לאסור חלקו מתוך יניקת חלק חברו שבה אפילו בעיר שהרי בכגון זאת הוא מקצה דעתו מחלק חברו אחר שיודע בו שעירב לצד אחר ואע"פ שהתירו לשלוח מנות ולאכלן אין הדבר דומה לזו שראה מחברו שעירב ושהיה בדעתו להוליכה ושלוח מנות אינו מקצה דעתו ממה שלא ראה ושתק רב עד ששתיקתו הביאה רוב מפרשים לפסוק כשמואל שאף חבית אסורה ומטעם אין ברירה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו כרב להתיר בחבית ולאסור בבהמה ויראה לי כדבריהם מפני שלדעתי לא שתק רב אלא מפני שלא חשש לדבריהם ולא ראה עצמו צריך להשיב מפני שיניקת תחומין זו מזו אין בה דין מוקצה כלל שאין דעתו של אדם מקצה מה שביד חברו כלל וכל שראוי לחברו ראוי לו אם הוא משלח לו בעודו בעיר ואע"פ שעירב ואם אין מוקצה בגוף חלקו של חבירו כל שכן שאין מקצה חלק עצמו מתוך יניקת חלק חברו אבל הולכת תחומין שגוף חלקו של חברו נאסר לו להוליך עמו אף אני אומר שחלק עצמו נאסר לו מתוך יניקת חלק חברו שהיניקה הבאה בחלק זה מחברתה עושה אותה כגוף חלק האחר ולעולם חבית מותרת ונשארנו על שרשנו שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה וגדולי הצרפתים פוסקים כרב בחבית להתיר אלא שהם פסקו בבהמה שלא כרב ושלא כשמואל אלא שאף בבהמה מותר ומכח שתיקתו של רב ואין חוששין ליניקת תחומין כלל ואנו כבר ביארנו שאין שתיקתו של רב ראיה ומ"מ חכמי הדורות מודים להם ואומרים שאין יניקת תחומין חמורה ממים ומלח שאלמלא גזרת שמא תעשה עיסה בשותפות היינו אומרים שהן בטלות לגבי עיסה ומ"מ אינה ראיה שהרי במים ומלח באו עליה גם כן מצד דבר שיש לו מתירין והרי אף ביניקת תחומין אתה יכול לומר כן אלא שיש להם לדעת זו ראיה חזקה משמועת שור של פטם ושל רעי ואף בזו נראה לי שאינה ראיה כמו שאבאר למטה במקומה:

18 המת בבית ולו פתחין הרבה על איזה צד כלן טמאין ועל איזה צד אחד טמא וכלן טהורין כבר ביארנו הענין בפרק ראשון:

19 האחין שחלקו לקוחות הן שלא נאמר אחר חלוקתם שכבר הוברר שזה חלקו של כל אחד ואחד וזו היא ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא חלק זה היה ראוי גם כן לאחיו והחליפו זה לזה ונמצאו יורדים לירושתם מתורת מקח אא"כ הוא חד בר חד שלא ירד לתורת חלוקה מעולם ומחזירין זה לזה ביובל וחוזרין וחולקין שכל שהוא מן התורה אין ברירה ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא:

20 מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יו"ט בשתי רוחות ומתנה ואומר אם יבא חכם לצד מזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבצד מערב עירוב ולא סוף דבר כשכבר בא חכם מבערב אלא שזה המערב לא ידע באי זה רוח בא שבזו אינו צריך לדין יש ברירה שכבר הוברר מאליו מבערב ואין תנאו אלא גלויי מילתא כלומר יהא עירובי למקום שבא אלא אף בשלא בא חכם מבערב שבזו אנו צריכים לבא בה מטעם יש ברירה וכן לא סוף דבר בחכם אחד אלא שמתנה ברוחות כלומר אם יבא למזרח יהא עירובי למזרח ואם למערב אלא בשני חכמים שהוא מתנה אם יבאו שני חכמים אחד לכאן ואחד לכאן לאיזה שארצה לילך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב והריני כבני העיר לילך אלפים לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה: