מאירי על ביצה כ״ח

1 לא נאמרו דברים להתיר חדוד הסכין אלא בסכין שנפגמה או שעמדה מחדוד שלה ומ"מ יכולה היא לחתוך על ידי הדחק אבל אם אינה יכולה לחתוך על ידי הדחק כלל אין משחיזין אותה כלל שהרי אין זה אלא עשיית כלי מתחלתו וכל שוויי מנא אסור:

2 אין עם הארץ רשאי להראות סכין לחכם ביו"ט וכן אין תלמיד חכם רשאי לבדקו לעם הארץ וטעם האיסור נחלקו בו מפרשים והוא שגדולי המחברים פי' הטעם שמא תמצא פגומה ויאסור לו לשחוט בה ויבא להשחיזה וראיה אצלי בפירוש דבר זה הלמד מענינו וגדולי הרבנים פי' מפני שהוא הרעשה ואוושא מילתא שהדבר דומה כרוצה לשחוט למכור באיטלין והרי הוא כמעשה חול וי"מ שראיית סכין כראיית בכור שנראה כדן את הדין וכל זה אינו נראה ועקר הדברים באיסור זה הוא שהיו החכמים באותו זמן קובעים להם פרק וישיבה בשדות חוץ לתחום ושמא ילך עם הארץ זה חוץ לתחום בלא עירוב להראותו ואע"פ שהתחומין מדרבנן ונמצאת גזרה לגזרה מ"מ בדבר הקרוב כל כך יש להסתרך באיסור או שמא יצא חוץ לשלש פרסאות כמו שאמרו בערובין שכל מי שצריך להוראה צריך לילך שלש פרסאות ובדיקת סכין הוראה היא ומכאן אני אומר שבזמן הזה שהחכמים מצויין בבתיהם מותר להראות סכין לחכם ולואי ומ"מ חכם שראה סכין לחכם הרי זה משאילה לעם הארץ:

3 כבר ביארנו שאין היתר מכשירי אוכל נפש שוה להיתר אוכל נפש עצמו וכלל הדברים בענין זה הוא שאוכל נפש הגמור אפילו אפשר לו מבערב מותר לדברי הכל אע"פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה שוה מבערב כמהיום הואיל ועקר אכילתו בדרך תקון ואף כשאין עקר אכילתו בדרך תקון כל שאין בתקונו כעין מלאכה אחרת שלא מעין אוכל נפש שכל שהוא כן אסור כדרך שביארנו בפרק שני בסוף סוגיית המשנה הששית בענין הגבון אלא שיש דברים שאף אם שוים יותר כשנעשים ביומן אסור לעשותן ביו"ט והם כל אותן המלאכות שדומות למלאכות הנעשות בדגן משעת לישה ולמפרע כמו שביארנו בראש הפרק אבל מכשירי אוכל נפש אם אפשר לו מבערב אסור לעשותן בכל שאין עשייתן מבערב פוגמת בהן אלא בקצת דברים שמניעת הכנתן קלה כגון סכין שהיא עומדת ליפגם תמיד ואפילו נפגם מבערב כל שלא במשחזת שלה מותר לדעתנו אלא שיש חולקין בדבר וכן בקוע עצים והבאת עצים מן השדה מפני שאין קצבה להיסקן ואי אפשר להעלות על לב כל הצריך לו ואף זה על ידי שנוי בקפיץ ובכיוצא בו הואיל והיה אפשר מבערב וכן בכתישת המלח מפני שהוא דומה כאוכל נפש עצמו הואיל ואין לאוכל תקון בזולתו אבל אם אי אפשר לו בהם מבערב כגון שפוד שנרצם ביו"ט ר"ל שניטל ראש חדודו או סכין שנפגמה ביום טוב או תנור שנפל בתוכו ביום טוב מטיח הכותלים וצריך לגרפו קודם שיתן עליו את הקדרה או שאירע כן מערב יו"ט והוא לא ידע כל אלו מותרין אלא שבקצתם אין מורין כן וכל שכן שמתירין במכשירין שעשייתן ביו"ט שוה יותר כגון שחיקת תבלין כמו שהתבאר ולא נאמרו הדברים להתיר אלא בזמן שלא יהא במכשירין טורח יתר או עשיית כלי מתחלתו ובגמרא שבת התבאר על פי מפרשים בפרק תולין קל"ז ב' שאיסור מלאכה מדברי סופרים כגון מה שאמרו שם שתולין את המשמרת מותרת ביום טוב במכשירי אוכל נפש אע"פ שהיה אפשר לו מבערב ושהיה חשוב מבערב כמהיום זו היא שטתנו בענין זה על היותר שאפשר לנו לפסוק כר' יהודה ומ"מ כבר כתבנו למעלה שיש דברים שאנו פוסקים כר' יהודה אף בדרשא ודברים שאין מורין כן ויש שאין פוסקים כמותו כלל כדרך שכתבנו בפרק שני בסוגיית המשנה החמשית ואתה צריך לצרפם בדיני' אלו וכשתתבונן במה שכתבנו שם עם מה שביארנו כאן יצא לך דין זה כהלכתו ותבין בכל מקום באיזה ראוי לפסוק כן בפרהסיא ובאיזה בצנעה ובאיזה אין פוסקין כמותו כלל ובאיזה דוקא כשאי אפשר לו מבערב ובאי זה אף באפשר לו מבערב ובאיזה על ידי שנוי ובאיזה כדרכו:

4 זה שביארנו בשפוד שנרצם וניטל ראש חדודו ואינו ראוי לצלות בו אא"כ יתקננו כך פרשוהו גדולי צרפת אבל בשפוד שנרצף שאמרו עליו בסוגיא זו אסור לתקנו פירשו הם שנתמעך ונדרס ונתעקם אבל לא נשבר וטעם איסורו מפני שאפשר להשתמש בו כמות שהוא ואין צורך בטרחו אבל כשניטל ראש חדודו אי אפשר להשתמש בו ולפיכך התירו תקונו ויראה מכלל דבריהם שאף הכאה בפטיש עליו מותרת הואיל ולא נשבר מערב יום טוב או שלא ידע בו עד היום טוב ומה שאמרו בפרק הבא שאין מתקנין את השפוד פירושו בנרצף מבערב וידע בו והדברים זרים להתיר הכאה בפטיש ויראה עקר הדברים שזה שהתירו בכאן לר' יהודה שהלכה כמותו הוא כשנעקם ואין צריך תקון גדול וזה שאסרוהו הוא כשנקטם ראשו שתקונו צריך פטיש וכיוצא בו וכן מה שאמרו בפרק המביא שאין מתקנין וכו' בדרך זה וי"מ זו שבפרק המביא בשפוד של עץ שתקונו הוא החלקתו בסכין והרי הוא כעשיית כלי:

5 שפוד שצלו בו בשר אע"פ שאינו צריך לו עכשו מותר לטלטלו ולהסירו מאמצע הבית ולשמטו טלטול מן הצד בקרן זוית שלא יזוקו בו בני הבית ואע"פ שאין עליו שום בשר אבל אינו נוטלו בהדיא ובשבת מיהא אסור ואם היה צריך לו לצורך גופו או לצורך מקומו נוטלו בהדיא אף בשבת ויש שואלין ביו"ט יטלטלהו בהדיא שהרי לגבי יו"ט מלאכתו להיתר הוא ובתוספות פי' שדינו כאבן ואין זה כלום שהרי קנים ומקלות דינן ככלים לטלטול כמו שיתבאר בפרק כל הכלים ועקר הדברים שהוא מוקצה מחמת מיאוס לענין קערות אחר שאכל בהם כבר פי' בפרק כל הכלים קכ"ד א' שמתוך שמיאוסן גדול מותר לטלטלן להדיא כדי לפנותן וכן הדין בכל דבר המאוס ביותר והוא שאמרו בכמה מקומות מידי דהוה אגרף של רעי ולצורך גופו ומקומו מיהא אף במלאכתו לאיסור מותר:

6 היה קוץ ברשות הרבים ומתירא שמא יזוקו בה רבים מטלטלה אף בשבת בהולכת פחות פחות מארבע אמות עד שמסלקה לצדי רשות הרבים כמו שיתבאר במסכת שבת ומה שנתגלגל בכאן בענין שפוד ושפחות וגומות ואפר מקלה ובלורית וגבנת הגוים יבאר ענינם בזה החבור במסכת עבודה זרה פרק שני:

7 המשנה השמינית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפני לפניה ר"ל משנת אין נמנין על הבהמה וכו' ואמר שלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר שהרי אסור לו להזכיר שם דמים ואע"פ שבמשנת אין נמנין וכו' למדנו איסור הזכרת שם דמים הייתי אומר שלא נאסר שם אלא בשאומר בכמה תתן לנו פרה זו עד שיבא לכלנו חלק כל אחד בסך כך וכך ונושאין ונותנין עמו בזה ועכשו הפליג להשמיענו שאף בשאין נושא ונותן כלל אלא שאומר תן לי בדינר בשר כלומר מה שתתיר בדעתך שיהא שוה דינר אעפ"כ אסור אבל שוחט מאליו ומחלקה ביניהם ומפרש בגמ' שרשאין לומר לו תן לי רביע אחד או חצי רביע וכן כל כיוצא בזה מהזכרת הנתחים הידועים אצל בני העיר בנתוח אברי הבהמה וכן הלכה:

8 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

9 המשנה התשיעית אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא את מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב אבא שאול אומר במועד עושה כן מפני בירורי המדות וחכ"א אף בחול עושה כן מפני מיצוי המדות אמר הר"ם רוצה בו אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל אם היה כלי מוכן להיות מדה ועדין לא נעשית בדיוק ולא שמוה מדה מותר לתת בה ור' יהודה אוסר לפי שהוא כלי ידוע למדה והיה עושה אבא שאול בן בטנית מה שאמרו עליו מפני בטול בית המדרש כדי שלא יתבטל בעת המשקל ואין הלכה כר' יהודה:

10 אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ופירוש הדבר כגון שחברו מוכר יין ובא לו חברו ליקח ממנו יין לצורך יום טוב והרי אין המוכר בקי בכליו של לוקח לידע כמה הוא מחזיק כדי שימלא בו כליו והוא צריך למסור לו את יינו בכלי שלו שהוא יודע בו כמה הוא מחזיק ואמר על זה שרשאי הלוקח להראות למוכר איזה כלי מכלים שלו המיוחדים לו למדה ואומר לו מלא לי כלי זה ושפוך לתוך כלי שלי ומה שאמר אבל לא במדה לפי מה שפירשו בגמרא בלשון אחרון האמור שם פירושו שלא יזכור לו שום מדה כלומר מלא לי כלי זה המחזיק רביע או חצי רביע או כך וכך אלא שאם הוא רוצה במדת כך אוחז בידו את שמחזיק במדה הצריכה לו ואומר לו מלא לי כלי זה ור' יהודה חולק לומר שאם אותו כלי מיוחד למדה לא ימלאנו אף בדרך זה ומפרש בגמרא שאם היה עומד למדה אף ר' יהודה מתיר וענין עומד למדה הוא שיש הרבה כלים שאין מיוחדין למדה עדין אלא שעומדים בביתו לאחריות שאם תשבר תעמוד זאת במקומה ומ"מ הלכה כחכמים ואפילו במיוחד למדה מותר שאף המיוחד למדה אינו דרך מקח לגמרי שהרבה בני אדם נוהגין לשלוח יין בכלי המיוחד למדה ומ"מ אם אין שם מדה אל יחזר אחר מדה שנראה כמכוין למדוד אלא ימלא לו כלי הנמצא לו וימדדהו למחר וכן אמרו בתלמוד המערב מלא לי אהן מנא ולמחר אנן מכילן ליה זו היא שטתנו ומ"מ יש אומרים שכל שהלוקח אומר למוכר מלא לי כלי זה שלך אסור אלא משנה זו פירושה שהלוקח אומר מלא לי כלי זה שלי ומותר אע"פ שהוא יודע מדתו ואפילו היה מיוחד למדה אצלו ובנארבונאה נהגו שהמוכר לוקח המדה ומוציא יין ואינה ממלאה על גדותיה אלא עושה אותה חסרה עד כאצבע או אצבעיים ושופך לתוך כליו של לוקח ואח"כ מוציא מן היין ומשלים לו באומד הדעת:

11 מעשה באבא שאול וכו' כלומר מעשה זה היה מביא ר' יהודה ראיה לדבריו לומר שאבא שאול לא היה מוציא היתר למדוד את יינו בכליו אחר שמיוחדין למדה והיה ממלא מדותיו מערב יום טוב והיו לו הרבה מדות והיה ממלא את כליו והשיבו לו שאין לו ראיה משם שאף בחולו של מועד היה עושה כן ופי' הטעם בגמ' מפני בטול בית המדרש אבל בחול לא היו רבים באים אצלו ללמוד מפני שהיו עסוקים במלאכתם ויש גורסין במשנה עצמה מפני בירורי המדות ופירושו העלאת רתיחות שהיין מעלה כשממלאין אותו עד שינוח ואם יריקוהו מיד יש הפסד ללוקח ונקראין בירורין על שם שאדם בוררן מכוסו ושופכן ואע"פ שטעם זה אף בחול הוא לא היה עושה כן אלא במועד שהקופצים מרבים ליקח יין ואין פנאי להניח את הכלי מרתיחתו קודם שיערה לכליו של מוכר לוקח ויש גורסין בירוצי המדות ופירושו לשון הטאה וחכמים אומרים אף בחול היה עושה כן מפני מצוי המדות וענין זה הוא בשמן ודבש והוא שכשאדם מריק את השמן מכלי של מוכר לכליו של לוקח אם אינו מעמיד את הכלי על כלי חברו מעט הרי נשאר מן השמן בשולי כליו של מוכר ומפני זה היה ממלאן מבערב וכשמשהא האחד במצויו היה מוסר לאחר אותו שנתמלא וכשהשלים זה את מצויו חוזר וממלא:

12 זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ומה שבא תחתיה בגמרא כך הוא: