מאירי על ביצה כ״ט

1 בירורי המדות שביין או מצוי המדות שבשמן ודבש שהכיר המוכר שנשאר לו מהם כמה שיהיה אינו גזל מפני שלא לכונת גזל נעשה ודרכן של לקוחות למחול על כך ומי שרצה להחמיר על עצמו ולהשיב אי אפשר לו לילך אחר כל הלוקחין שהרי הלוקחין מרבין ואינו מכירם ולהקדיש אינן יכולים הואיל והם מחזיקים אותו בגזל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא מתפייסין עם אותן שמכירין והשאר עושין בו צרכי רבים כדין מי שגזל ואינו יודע למי גזל ועל זו אמרו באבא שאול שכינס שלש מאות גרבי יין מבירורי המדות והענין שהיה הוא מוכר יין כל השנה והיה יודע בכל חבית כמה היא מחזקת וכשהיה מוציא ממנה עד כדי חשבונו היה מכיר שהנשאר היה מצד אותן הבירורין והיה מניחו שלא היה רוצה ליהנות הימנו עד שפעם אחת כינס מדבר זה שלש מאות גרבי יין וכן זכרו במצוי שמן ודבש והביאם לפני הגזברים ליטול עצה אם יקדישם או מה יעשה בהם ואמרו לו שאינו זקוק בהשבה זו שאינו גזל ודרך לקוחות למחול בכך ואף הוא השיב שאין רצונו לזכות בשום פנים ושהוא מחזיק אותו בגזל או טעות ואין רוצה במחילה ואמרו לו שאם כן אף להקדיש אינו רשאי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והשבון אין כאן שאינו יודע בלקוחות ואין לו מחילה אלא בצרכי צבור כגון בורות שיחין ומערות שהדבר מצוי ליהנות בהם הנגזלים או יורשיהם:

2 אסור לאדם שימדוד שעורים ויתן לפני בהמתו שכל שהוא מכוין למדידה אסור אבל משער הוא קב או קבים ונותן לה וקודר פירושו משער ואף בלשון ערב קורין לענין שיעור אלקאדיר ומכל מקום נחתום שהיה מבשל בקדרה גדולה למכור את התבשיל לכל הבא ליקח לצורך יום טוב בדרך מקח המותר מודד את התבלין הצריכין ונותן בקדרה שמדידה מועטת כזו אינה מדידה והקלו בזה שלא יתן יותר מדאי ויקדיח את התבשיל ברוב חריפות אבל בבעל הבית המבשל לעצמו לא התירו במדידה לפי סוגיא זו שהרי אין בו חשש הקדחת תבשילו ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שהקלו בה אף בבעלי בתים והוא שאמרו אומר אדם לחברו תן לי כיילא של תבלין שכן דרך בעל הבית להיות נותן כיילא של תבלין לתוך תבשילו אף האשה מודדת קמח ומכונת לישתה על פי מדה כדי שתטול חלתה בעין יפה ששיעור חלה לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה לחלת כהן ולנחתום אחד מארבעים ושמנה וכשאינה יודעת עיסתה אף היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך ומפני זה התירו בכך כדי שתדע מדת עיסתה ותטול חלה בעין יפה זו היא שטתנו וממה שאמרו בגמרא אמר רב מודדת אשה וכו' ואע"פ שחלק בה שמואל ואמר אסור הילכתא כרב באיסורי ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שאין עושין כן אלא בצנעה ושלא להורות כן וממה שאמרו בגמרא על רב דאמר מותר ושמואל דאמר אסור ואמרו עליה ותנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה קא אמר כלומר דמן הדין מותר אלא שלמעשה אין מורין כן ובפסח מיהא מותר שלא לבא לידי איסור תורה שאם תוסיף שמא יבא לידי חמוץ ואם יגרע יפקיע חיוב חלה:

3 העברת הקמח בנפה ביום טוב נחלקו בה כמה מפרשים ולדעתי עושין כן לכתחלה בלא שום שנוי בין נפל לתוכו צרור או קיסם או שלא נפל אבל הרקדה אסור מפני שהוא כבורר גמור ושכבר היתה שוה יותר אם הרקידה מערב יום טוב ומקצת חכמי הצרפתים התירו בהרקדה ואף חכמי התוספות מעידין כן על אחד מגדוליהם ואין הדברים נראין ובתלמוד המערב אמרו בפירוש מנין שאין טוחנין ואין מרקדין בו שנאמר הוא לבדו וכו' ומגדולי המחברים פסקו שאין עושין כן לכתחלה בלא שנוי אא"כ נפל שם צרור או קיסם ומגדולי המפרשים פסקו בהפך שאם היה שם צרור או קיסם אין עושין כן לכתחלה בלא שנוי שהדבר דומה לבורר אבל אם לא היה שם צרור או קיסם מותר לכתחלה בלא שנוי ויש מי שאוסר העברת נפה בקמח שאינו מרוקד מפני שהוא כבורר ולא הותרה אלא בקמח שכבר רקדוהו וזהו לשון שונין ואין הדברים נראין לי שלא תפשוהו בלשון שונין אלא שהקמח מסתמא כבר הוא מרוקד ומ"מ להעבירו בנפה אף בקמח שאינו מרוקד מותר על הדרכים שביארנו:

4 מחלוקת אלו כלם תלויים במחלוקות שבסוגייא זו והוא שאמרו אין שונין קמח ביו"ט ופירושו העברת הקמח בנפה בשעת לישה וקורא לה בלשון זה מפני שכבר נרקד הקמח פעם ראשונה אחר טחינתו וטעם האיסור מפני שאפשר היה מבערב משום ר' יהודה אמרו שונין ונראה הטעם מפני שבשעת לישה חשובה ביותר שאם תתאחר אפשר שיפול בו צרור או קיסם ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין כלומר שהרי נראה שביום נפל ואי אפשר לו מבערב והשיבו דאדרבה בצרור או קיסם אין שונין דהוה ליה בורר גמור אלא שיטול הצרור או הקיסם בידו ואח"כ העידו שבנהרדעא נהגו להקל בפרהסיא להיות שונין את הקמח וכן העידו באשתו של רב יוסף שהיתה שונה את הקמח בשנוי באחורי הנפה ואמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא מינך כלומר שאי את צריכה לשנוי ואע"פ שאשתו של רב אשי היתה עושה כן ורב אשי אמר עליה הא דידן ברתיה דרמי בר אבא היא דהוה שכיח קמיה דרב פפי דהוה מרי דעובדן כלומר בעל מעשים אפשר שמדת חסידות היה אבל מ"מ נראה שבלא שנוי מותר ואף בנפל בה צרור או קיסם שהרי העברת הקמח בנפה נעשים בלא צרור כבצרור וזהו דעת ראשון והוא שטת מה שקבלנו בה ומכל מקום הרקדה אסורה שבורר גמור הוא והיה חשוב יותר מבערב על הדרך שביארנו ושאר הפסקים כבר למדת שכלם יוצאים מן הסוגיא זה בכה וזה בכה ועקר הדברים נראה לנו כמו שכתבנו:

5 המשנה העשירית אומר אדם לחברו תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו:

6 אמר המאירי המשנה העשירית והכונה בה ככונת המשנה שלפניה אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן לי ביצים ואגוזים במנין כגון תן לי חמשים זוגות של אגוזים או עשרה ביצים שאין המנין דרך מקח שהרי אף בביתו אדם מוציאן לבני ביתו במנין וכן פי' בגמ' שהולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי או טלה וכן אצל טבח ואומר לו תן לי כף אחת ירך אחת וכן אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד וכן אצל נחתום ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת ופי' בגמ' בענין זה ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח ופירשו בה גדולי הפוסקים שאפילו היה אצלו כסף מאתמל מחמשים שלקח מאתמל אינו אומר לו עכשו תן לי חמשים אחרים כמו שעשית אמש ויהא לך בידי שנים כספים ואין צריך לומר אם מזכיר לו בכך וכך דמים וכן כל כיוצא בזה ור' שמעון אומר ובלבד שלא יזכור לו סכום מנין ופירשו בה גדולי הפוסקים גם כן כגון שיאמר תן לי חמשים אחרות ויהא לך בידי מאה ויש גורסין במשנתנו ובלבד שלא יזכור לו סכום מדה כלומר שיאמר לו קב או קביים:

7 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש לנו בגמרא דבר אלא שאנו מוסיפין בה דברים ואלו הן:

8 היתר זה יש בו דברים שלא הותרו אלא בחנוני ישראל אבל חנוני גוי בביצים מיהא אסור שהוא כדבר שבמינו במחובר וכן בשאר דברים אם הביאם מחוץ לתחום ונראה לו שעל דעת ישראלים הביאם ויש מתירין בביצים לומר שלא גזרו על ספק מוכן שלהם אלא בדבר שיש בו חשש מלאכה כגון תלישה אבל ביצה דהכנה דממילא היא ושלא נאסרה מעקר הדין אלא ביום טוב אחר השבת לא גזרו על ספק שלה וכן באין בהיתרן מטעם אחר כמו שכתבנו בפרק ראשון ואין נראה לי להקל בזו אלא בדבר שאפשר שלא היה שם האיסור לעולם כמו שביארנו למעלה וכן יש חולקין גם כן לאסור ליקח מן הגוי ככר ביום טוב שמא נטחן ביום טוב ונעשה מוקצה מחמת איסור אלא שמי שהתיר מפרש טעמו מפני שהתבואה ראויה למעשה קדרה ואפילו בשבת מפני שהיתה ראויה לכוס וכן הגאונים התירו לאכול פת שאפאוהו גוים בשבת כל שאין לחוש שלצורך ישראל עשאו ממה שאמרו המבשל בשבת לא יאכל הא גוי שבשל יאכל ואם מפני שנאפה בעצי מוקצה לא אמרו יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה אלא שהם אוסרים בעבד או שפחה של ישראל מפני שמכירו וכמו שאמרו גוי שלקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם מכירו אסור ומ"מ אני תמה היאך לא אסרוהו בשבת מטעם מוקצה לחצי שבת שהרי העיסה אינה ראויה לכוס ונראה לומר שכל שהוא עושה אותו הענין המפקיע ממנו שלא יהא ראוי לכונת גמר מלאכתו שיהא ראוי אין זה מוקצה ולא עוד אלא שאין מוקצה לחצי שבת ומ"מ מה הועלנו ואף הקמח אינו ראוי לכוס:

9 ונשוב לדברינו והוא שמ"מ בשאר פירות שיש שאין במינם במחובר מותר אף בחנוני גוי ואין חוששין לבאו חוץ לתחום שהרי לא בשבילו באו וכבר התבאר ענין זה למעלה:

10 זה שהתגלגל בדברינו שלא אמרו יש שבח עצים אלא באיסורי הנאה ולמדת לפי דרכך שהמוקצה אינו נאסר בהנאה יש חולקים בה אלא שגדולי הדור הביאוה ממה שאמרו בשני של שבת כ"ט א' מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים והקשו עליה מכי אדליק בהו נורא פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ותירץ כדרב מתנא ר"ל שמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והרי שלא הקשה אלא והא קא מהפך בהו כלומר שמטלטלן הא בשאינו מהפך בהן אע"פ שנהנה בבישולן שהתבשיל מתבשל בהן אין בכך כלום וכן אמרו שם בפתילת הבגד שקפלה כי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק כלומר שמדליק בידים שבר כלי ומטלטלו ואלמלא זה לא חשש למה שכשהוא דולק מאליו הוא נעשה שבר כלי ומשתמש לאורו אלמא לא נאסר ממנו אלא להשתמש בו בידים:

11 זה שאדם נוטל ביו"ט מחברו או מהחנוני או מן הנחתום או משאר המוכרים נחלקו בה במסכת שבת אם בית דין נזקקין להגבותה אם לאו והוא שאמרו הלואת יום טוב רב יוסף אמר לא נתנה ליתבע ורבה אמר נתנה ליתבע ויש פוסקין כרב יוסף ממה שאמרו שם רב איויא שקיל משכונא כלומר שלא היה מוסר כלום לחברו ביום טוב בלא משכון ולא שיזכיר שם משכון בפירוש אלא שיהא הלוקח מוסר לו אי זה חפץ וכמו שאמרו שם אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ודקדקו מכאן קצת מפרשים הואיל ולא אמר מניח משכון אצלו אלא מניח טליתו אצלו שאין לו לומר הרי טליתי אצלך במשכון אלא שמניחו אצלו והוא מעכבו במה שמוסר לו וי"מ אף בתורת משכון בפירוש הואיל ואמר שקיל משכונא ולא יראה כן ונשוב לדברינו והוא שמאחר שהוא נוטל משכון אלמא לא נתנה ליתבע בבית דין וכן אמרו שם רבה בר עולא מערים איערומי כלומר מערים ליקח ממנו שום חפץ אחר יו"ט והוא מעכבו במה שמסר לו ביום טוב ולמדנו מכאן שאע"פ שלא נתנה ליתבע אי תפש תפש ואף גדולי הדורות כתבו בה שאם חזר לווה ותפש ממנו דבר אחד על מה שתפשו הוא מוציאין ממנו שאין זה אלא גזלה בידים אלא שאם הוציא מידו אותו דבר בעצמו שתפש הוא ממנו אין מוציאין שהרי שלו הוא שהחזירו לעצמו ומ"מ גדולי המחברים והפוסקים כתבו שהלכה כרבה ונראה הטעם ממה שאמרו כל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה קנין ומחצה ואע"פ שפירשנו במקומה שלא נאמרה אלא במה שנחלקו בו במסכת בבא בתרא מכל מקום כל שאין ראיה לאחד על חברו הלכה כרבה וזו של רב איויא ורב עולא אפשר שהיו עושין כן להוציא עצמן מן הספק וגדולי הדור כתבו שאף לדעת ראשון הלואת יום טוב שני מיהא נתנה ליתבע ממה שהקשו שם לרב יוסף השוחט את הפרה וחלקה בראש שנה אם היה החדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי אמרת לא נתנה ליתבע מאי משמט ותירץ שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא ומכל מקום עקר הדברים שכל הלואת יו"ט נתנה ליתבע ובעקר ההלואה מיהא צריך להזהר שלא יזכיר לו לשון הלואה מפני שלשון זה נופל על מה שאדם זוקף על עצמו בסך ידוע והוא שאמרו שם שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני ופי' הטעם שאם יאמר לו הלוני שמא יבא לכתוב: ונשלם הפרק תהלה לאל:

12 המביא כדי יין וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בראש הספר ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר בקצת מלאכות שהוא מותר לעשותם שהוא צריך לשנות בהם ושלא לעשותם דרך חול השני לבאר שיש מלאכות שאסור לעשותן ביום טוב אע"פ שיש בהם צורך אוכל נפש ושיש דברים דומים למוקצה ולא נאסרו והשלישי לבאר שיש דברים שאסור להשתמש בהם הן באוכלין עצמן הן במכשיריהן הן משום מוקצה הן מחמת איסור אחר:

13 והמשנה הראשונה ממנו התחיל לבאר החלק הראשון ר"ל באי זו מלאכה צריך שנוי ואמר על זה המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתפו לפניו המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו אבל נוטלה בידו מתחילין בערמת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה אמר הר"ם העקר בכל זה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא בשנוי ואם אי אפשר לו לשנות מותר ומתחילין בערמת התבן בתנאי שיהיה התבן מלא קוצים שאינו ראוי אלא לשריפה והוא כמו מוכן לאש ואינו צריך הכנה אבל אם אינו כן כמו שזכרנו הרי הוא כמו עצים שבמוקצה בשוה ורוצה בכלן במוקצה מקום מיוחד להצניע שם עצים:

14 אמר המאירי המביא כדי יין ממקום למקום ר"ל מחוץ לביתו שאם לתוך ביתו ומזוית לזוית אף בשבת מותר וכמו שאמרו מפנין ארבע וחמש קופות ופי' שם שלא סוף דבר שיעור ארבע וחמש קופות אלא אף הקופות עצמן אלא משנה זו מחוץ לביתו היא שנויה ואע"פ שהבאתו בהיתר כגון בתוך התחום או מחוץ לתחום על ידי עירובי תחומין וכן אע"פ שלצורך שתיית יום טוב הוא מביאם לא יביאם בסל ובקופה כגון שיתן שלש חביות או ארבע בתוך הקופה מפני שזה נראה כמעשה חול ואע"פ שהותרה הוצאה כל שיש בו משאוי דרך חול ושאינו דרך אוכל של סעודה שאין דרכה של סעודה להרבות במשאוי או להביא מדרך רחוקה וכל שהוא עושה כן ואפשר לשנות צריך לשנות ומ"מ מביא הוא על כתפו אחת או שתים כמה שאפשר לו לישא או לפניו בידיו כמה שאפשר לו גם כן שאף אלו הדבר מוכיח בהם שהוא לצורך יום טוב הא על גבי בהמה לא יביא כלל שאין משתמשין בבעלי חיים ביום טוב כבשבת ואין צריך לבא בה מטעם מעשה של חול אלא שגדולי המחברים כתבו בה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ולא יראה כן וקצת גאונים התירו למעשה להביא את הכדים מלאים על החמור בלא אוכף והוא תמה וכן המוליך את התבן משדהו לביתו או ממקום למקום אע"פ שלצורך הסקה לאכילה הוא מביאה או למאכל בהמתו צריך לשנות בה הואיל והיא מלאכה שבמשאוי והוא דרך חול גמורה ולא יפשיל קופה שיש בה תבן לאחוריו אלא מביאה בפניו או בידיו:

15 מתחילין בערימת התבן וכו' דבר זה אינו מכונת המשנה אלא מתוך שהתיר לפי דרכו הולכת התבן על ידי שנוי הוצרך להשמיענו שאף בערימת התבן שלא התחיל בה עדין ושלא הזמינה מבעוד יום מותר להביא ואין בה משום מוקצה וזהו שאמרו בגמ' מתחילין באוצר תחלה כלומר דבר שהכניסו לאוצר אע"פ שלא הזמינו מתחילין בו ביום טוב ופירשוה בגמ' לדעת ר' שמעון אלא שפירשו שאפילו לר' יהודה שיש לו איסור מוקצה ושאנו פוסקין כמותו ביו"ט יש בה צד היתר והוא בתבנא סריא ר"ל בתבן שאין דרך לעשות ממנה אוצר כגון תבן המוסרח שאינו ראוי לבהמה ושיש בה קוצים ואינה ראויה לבנין ונמצא שאינה עומדת אלא להיסק ואין צריכה הזמנה וכן הלכה:

16 אבל לא בעצים שבמוקצה כלומר עצים המונחות במקום המוקצה כגון רחבה שאחורי הבתים שאין נכנסין ויוצאין בה תמיד וכל מה שאדם נותן לשם אדם נותנו על דעת אוצר ושלא להשתמש בהן עד זמן מרובה והרי הוא מוקצה ואסור ופירשוה בגמ' לדעת ר' יהודה אלא שאף לר' שמעון יש בזו צד איסור בארזי ואשוחי ר"ל בקורות גדולות הראויות לבנין שיש בהן מוקצה מחמת חסרון כיס ונמצאת משנה זו של התחלת ערימה או כלה ר' יהודה ורישא בתבנא סריא ודאית בה קוצי או כלה ר' שמעון וסופה בארזי ואשוחי וכבר פסקנו שהלכה כר' יהודה ביום טוב וכר' שמעון בשבת:

17 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שבאו תחתיה בגמרא אלו הן: