1התרומה כיצד תרם פירותיו עד שלא נגמרה מלאכתן לא הוקבעו ומותר לאכול עראי מן הנשארות אבל נגמרה מלאכתן ותרם מהם תרומה גדולה הוקבעו ולא יאכל מן הנשארות עד שיטול כל מעשרותיו:2המקח כיצד מכרן אחר שנגמרה מלאכתן לא יאכל מהן עד שיעשר אע"פ שלא הגיעו לבית אלא שמכרן בשדה שנים שהחליפו זה עם זה פירותיו שנגמרה מלאכתן אם שניהם נתכונו לאכול הוקבעו למעשרות שהחליפין כמכר הם זה וזה לקצות לא הוקבעו שהרי לפי מחשבתם לא נגמרה מלאכתן אחד לאכול ואחד לקצות את שלאכול הוקבע את שלקצות לא הוקבע והמתנה אינה כמכר לענין זה:3האש והמלח כיצד לקח מן הפירות אחר שנגמרה מלאכתן ובשלן באש או כבשן במלח הוקבעו לאלתר ואינו אוכל מהן עד שיעשר:4הלוקח מעם הארץ פירות שלא נגמרה מלאכתן הרי הן דמאי ואין חייב לתרום מהם תרומה גדולה שלא תאמר הואיל ולא נגמרה מלאכתן אף תרומה גדולה לא ניטלה מפני שמעשרין הן אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והרי הן כשאר פירות של עם הארץ:5יש קצת דברים בסוגייא זו מבולבלים ואני צריך להעירך בביאורם דרך קצרה והוא שתחלה זו של תינוקות שטמנו וכו' שלמדנו ממנה שהשבת קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אבל בדבר שלא נגמרה לא שמענו והביאו שמועת המעביר תאנים לקצות שלמדנו ממנה שחצר וראיית פני הבית אין קובעין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ושאל בשבת אם תקבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ושנחמיר בה יותר מבחצר או שמא דוקא בנגמרה מלאכתו כבחצר והשיבו שקובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו והביאוה ממתניתין דעומד אדם על המוקצה ופירשנו במוקצה זה שלא נתיבשו כל צרכן ונמצא שלא נגמרה מלאכתו וטעמא דבשביעית שאין בו חיוב מעשר הא בשאר שני שבוע אסור ואין הזמנה מועלת שהרי איסור טבל הוא ולמעט שהשבת קובעת אף בשלא נגמרה מלאכתו והשיבו דהתם מכיון שאמר מכאן אני אוכל כלומר שהזכיר שם אכילה ולא הספיק לו במחשבה או במעשה המוכיח אחשביה בדבוריה לקבעו הא כל שלא הזכיר עליו שם אכילה שמא אינה קובעת הואיל ולא נגמרה מלאכתו אע"פ שחישב או עשה מעשה המוכיח והקשה אי הכי דדיבורא דידיה הוא דקבע כשמזכיר עליו שם אכילה אף בחול יהא דבורו קובע ואהדר ליה דהאי דנקט שבת של שביעית לאו לאשמועינן דשבת קבעא דדילמא בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעא אלא לאשמועינן דטבל מוכן הוא להתירו אחר שתקנו אע"פ שאסור לכתחלה לתקנו ואין אוסרין מדין מוקצה מחמת איסור טבל הואיל ואין איסור הפרשתו אלא מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה ופירוש המשנה עומד אדם על המוקצה שמחמת הכנה דשביעית שאין שם איסור טבל הא בשאר שני שבוע דוקא עד שיעשר הא אם עבר ועשר אוכל אף בשאר שני שבוע והקשה היאך אפשר לומר דהזכרת שם אכילה אף בחול קבעא והרי מותרו חוזר כלומר שאפילו נתן הרבה לפניו מן הטבל בחול שנראה כמכוין לאכילת קבע כל שאותו דבר ראוי שיחזירו למקומו מה שישאר ממנו שמעינן ליה לר' אליעזר דאותו הנחה לא קבעא וודאי אין הזכרת שם אכילה גדולה מהנחה לפניו לאכול דתנן הנוטל זיתים מן המעטן וכו' ר' אליעזר אומר מן המעטן טהור וחייב וכו' והקשה מאי שנא טהור דחייב דהא אפשר נמי להחזיר המותר ומוקי לה בגברא טמא שסתם בני אדם טמאים הם וכשהמעטן טהור אינו ראוי להחזיר את המותר שהרי יטמא את שבמעטן וכשנטלן מיהא לא טמא אלא מקום מגעו והוא אותם שנטל או שנטלם בפשוטי כלי עץ וסופא דמעטן נמי טמא ורשאי להחזיר ומשני ליה דמתניתין נמי דמוקצה במוקצה טהור וגברא טמא שאין מותרו חוזר ובכי הא דבוריה קבע והקשה והלא מוחזרין ועומדין הן שהרי לא נטלן עדין אלא שהזכיר עליהם שם אכילה וכיון דאלו נטלן חזרה מהניא דלא לאקבועי אם אפשר בחזרה כי לא אפשר בחזרה הואיל ולא נטלן לא ליקבעו אלא אמר רב שימי לעולם דבורא לא קבע אע"ג דמדכר שם אכילה ושבת הוא דקבעא וילפינן מינה דשבת קובעה אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומ"מ ר' אליעזר דאמר הכי דקאמר נמי דתרומה קבעא אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ורבים פליגי עליה והדר קא מייתי לה מדרבנן דאמרי עד שירשום ולא פליגי עליה דר' אליעזר אלא מהזמנה לרשום הא מ"מ איכא למידק דדוקא בשביעית הא בשאר וכו' דשבת קבעא אע"פ שלא נגמרה מלאכתו ומשני ליה דשניא היא דרישום קבע ומקשי ליה אי הכי אף בחול וכו' ומשני ליה דאשמעינן דטבל מוכן הוא וכדפרישנא לעיל ואח"כ הקשה מדר"א אדר"א דהכא קאמר בשבת ותרומה קבעי אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ובאידך שמעתא קאמר היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מגינה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור אלמא דאע"ג דחצר קבעא דוקא בדבר שנגמרה מלאכתו וסתם אשכול לא נגמרה מלאכתו דסתם ענבים לדריכה קיימי וכן אם היה לו אשכול מערב שבת וקדש היום יגמור שאף שבת לא קבעא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולר' יהושע לא יגמור בשניהם דקסבר דאף בשלא נגמרה מלאכתו קבעי ופירש דר' אליעזר יגמור דקאמר לא שנכנס האשכל בחצר אלא שהוא נכנס בחצר וקא אמר יצא חוץ לחצר ויגמור הא בחצר לא וכן בשבת פירושו ימתין למוצאי שבת ויגמור הא בשבת לא ואע"ג דבתינוקות שטמנו וכו' אסורין אף במוצאי שבת התם הוא שייחדום לאכילת שבת ור' יהושע לא פליג בהני אלא דבחצר ובשבת הוא דקא אמר לא יגמור:6והדר מסיק ר' יוחנן בכלהו דלא קבעי אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וזו שאמרו המעביר פירות וקדש עליהן היום פירושו שהעבירן לקצות שלא נגמרה מלאכתן והלל עצמו ר"ל לבדו אוסר הא כל בני דורו וישיבתו היו מתירין והא דתנן הלוקח פירות מעם הארץ מקום שבני אדם דורסין פי' שעושין מהם קציעות כלומר שנמצא שלא נגמרה מלאכתן אוכל מהם עראי שנמצא שאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומעשרן דמאי דקאמר כלומר שאיני צריך לעשרן אלא כדרך שמעשר פירות של עם הארץ שאין מפרישין מהם תרומה גדולה שרגילין הם לעשר מה שהם מעשרין אף בדבר שלא נגמרה מלאכתן ומה שאמר שמע מינה רוב עמי הארץ מעשרין הן פירוש ממה שהקלו בהפרשת תרומה גדולה ומשום מיעוטא דחשידי אמעשר הואיל ואין בו חיוב מיתה החמירו בה בהפרשת מעשר: ונשלם הפרק תהלה לאל:7משילין פירות וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בראש הספר ורובו יסוב על שני ענינים הראשון לבאר איזו מלאכה הותרה ביום טוב יתר על השבת אע"פ שאינה לצורך אוכל נפש ואיזו אסורה ביום טוב כבשבת אע"פ שאינן מלאכות גמורות והשני לבאר במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום איזה מחפציו נידון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו ואיזה מהן אינו נידון רגליו:8והמשנה הראשונה תכוין לבאר החלק הראשון ואמר על זה משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכדי שמן נותני' כלי תחת הדלף בשבת אמר הר"ם מותר להשיל פירות דרך ארובה בגג אחד כשירצה לטלטלן ממקום למקום אבל להשילן מגג לגג אחר אסור והטעם מה שאמרנו כמה פעמי' שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ודלף המים הנוזלים מן הגגות החלושות בעת ירידת הגשם:9אמר המאירי משילין פירות דרך ארובה ביו"ט כלומר שאם יש לו על הגג פירות שטוחים שהובאו שם כדי ליבש הן חטים הן שעורים או שאר פירות ובלבד שיהיו ראויין לטלטול ר"ל שלא יהו מוקצים וראה גשמים ממשמשים ובאים ומתירא שמא יפסידו פירותיו או שראה אורחים באים ואין לו מקום להושיבם בו אם היתה ארובה בגגו שיוכל להשיל פירותיו דרך אותה ארובה לתוך הבית עושה שאין כאן טורח יתר אחר שאינו צריך להגביה כל כך אלא שמגררן עד הארובה והן נופלין מאליהן ואם תמצא לומר שמגביה בהגבהה מועטת די לו ומפני זה מותר ביום טוב ובשבת מ"מ אסור אבל אם אין בגג ארובה אלא שהוא מוקף בכותלים ויש בכותל חלונות ויכול להשליכן מאותו חלון לחדר אחר שבבית מכיון שהוא צריך להגביה עד החלון הרי הוא טורח יתר ואסור אף ביום טוב אבל דרך ארובה מותר ביום טוב שאם מפני הגשמים במקום פסידא התירו לו מעט טורח ואם מפני האורחים כשם שהותר לו לבשל לצרכם כך הותר לו לפנות מקום לישיבתם הואיל ואין שם טורח יתר:10ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף כלומר אם היו בבית שאין לו עוד מקום לפנותם בלא טורח יתר או שהיו בגג ואין ראויין לטלטל כגון גרוגרות וצמוקים שלא נתיבשו כל צרכן או פירות של טבל ודלף של גשמים טורד עליהם מכסה אותם בכלים או בבגדים ויראה שזו אף בשבת נאמרה שכל כלי הניטל מטלטלין אותו אף לצורך דבר שאינו ניטל וכן כדי יין וכדי שמן שהיה דלף של גשמים טורד עליהן אע"פ שפסידתן מועטת שאין מרקיבין בכך כשאר פירות מכסין אותן ואפילו הן של טבל:11ונותנין כלי תחת הדלף בשבת כלומר אם היה דלף יורד בבית נותן במקום ירידתו כלי שיקבלנו שלא יתלכלך הבית אפילו בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ומפרש בגמרא שאם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע כלומר שופכו באיזה מקום שבבית ומחזירו ריקם לשם ועושה כן אפילו כל היום ודבר זה אתה יכול לפרשו בדלף הראוי אם לשתיה אם לרחיצה כגון מים צלולים ואם מפני שהם מי גשמים הרי מי גשמים אינן מוקצים כמו שהתבאר בעירובין פרק מי שהוציאוהו וכל שאתה מפרשו כן אתה מפרשו אף בבית שאינו דר בו שאין שם היתר מצד מיאוסו שיהא מותר לטלטל ולהוציאו מדין גרף של רעי שמ"מ כל שהוא ראוי כי קא טרח בהיתרא קא טרח וכל שהוא כן מותר אף בשבת שהרי אין בה שום גזירה והוא שאמרו בשבת פרק כתבי קי"ז ב' שאם נפלה דליקה מצילין מזון שלש סעודות ושאלו בה מכדי בהיתרא קא טרח מאי טעמא לא שרית ליה טפי ותירץ אי שרית ליה כלי האי אתי לכבויי וכן אמרו שם נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה לקלוט בתוכו קלוח היין ובלבד שלא יביא כלי אחר לקלוט מזה לתוכו כשיתמלא או שיערה מכלי זה לכלי אחר ויחזור ויקלוט בזה וכן שלא יביא כלי אחר ויצרף להעמיד הראשון בשפוע כדי שילך הקלוח לאותו כלי שני ושאלו בה גם כן מאי גזרה איכא כלומר ולמה נאסר בהבאת כלי לקלוט ולצרף ותירץ אי שרית ליה לטפויי בכלים שמא יביא כלי דרך רשות הרבים הא כל שאין שם גזרה והוא דלף ראוי מותר בכל ענין הואיל ובהיתר הוא טורח ומה שאמרו שופך ושונה הוא הדין לערות לכלי אחר אלא שמן הסתם בדלף אינו רוצה בכנוסו אלא שלא יטנף את הבית אע"פ שאינו דר שם וכן אתה יכול לפרשה בדלף שאינו ראוי כגון מים המאוסים האסורים בטלטול הואיל ואין ראויות לכלום אלא שכל שאתה מפרשה כן אתה צריך לפרשה בבית שהוא דר בו וההיתר הוא שיטנף הדלף את הבית ובשבת מיהא דוקא שופך ושונה אבל להרבות בכלים לא שמא יביא דרך רשות הרבים וביו"ט מיהא מותר להרבות בכלים שאין שם גזרת הבאה ואף בשבת יראה לי שכל שהוא בשכונות של ישראל משתפות במבואותיהן ומעורבות בחצרותיהן מותר הואיל ומן הסתם שכונת הישראל מספקת בכך וכל שכן בדבר שאינו צריך כלים הרבה ומ"מ צריך שיתן שם כלי לפי הדלף ר"ל שיכוין שימלא הכלי וישפך ממנו עד שיהא מותר לטלטלו מצד מיאוסו ואין כאן בטול כלי מהיכנו וגדולי המחברים כתבו שהדלף שאינו ראוי אין נותנין כלל שאין עושין גרף של רעי לכתחלה אלא שאם נתן מותר לטלטלו מצד מיאוסו והדברים נראין כמו שכתבנו ובגמרא יתרחבו בה הדברים יותר:12זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:13שרוע האמור בתורה בענין מומין שני מומין נכללין בו אחד שהיו שוקיו שוות מתחלה ונשמטה אחת מהן ממקום חבורה והושפלה עד שנעשית גדולה מחברתה ומום זה נקרא בלשון תלמוד שחול והשני הוא שמתחלתה היא נקלטת וחברתה ארוכה ממנה ומום זה נקרא בלשון תלמוד כסול ועקר דבר זה במסכת בכורות:14נזיר אסור לו לחוף את ראשו באדמה שמשרת את השער וכל שכן שלא יסרוק במסרק ואם עשה כן עבר על עשה של גדל פרע שאע"פ שאינו מתכוין להשרה אי אפשר בלא השרה אבל אינו לוקה ובמסכת שבת התבאר שרשאי לחוף בנתר וחול או בידו שאין כונתו להשיר וכן שאפשר לאלו בלא השרה ועקר דבר זה במסכת נזיר:15כבר ידעת שכל כלי מתכות שנטמא ונשבר אח"כ טהר אא"כ יכול לעשות בו עדין מעין מלאכתו מכאן אמרו השחור ר"ל התער של ספרים שנחלק מבית יד שלו והזוג ר"ל המספרים שנחלק אחד מחברו מקבלין טומאה עדין שכל אחד מחלקיו ראויין להשיר את השער שהוא כעין מלאכתו ועקר דבר זה בסדר טהרות:16מי שנשרו כליו במים בשבת מהלך עמהן כשהוא לובשן בדרך והם מתנגבין מאליהם ואין חוששין שמא יסחוט ועקר דבר זה במסכת שבת:17מה שהתרנו במשנה להשיל פירות דרך ארובה ביום טוב מפני הגשמים ומפני האורחים גדולי הפוסקים נראה מדבריהם שאין לדבר זה שיעור אלא כל שיש שם חשש גשמים אפילו היה שם פירות הרבה ואם מפני האורחים עד שיספיק להם מה שיפנה להם מותר ולזה דעתי נוטה ויש מי שאומר דוקא עד ארבע או חמש קופות ומחלוקת זו תלויה בסוגיא זו ששאלו בהשלה זו עד כמה והשיב כאותה ששנינו לענין שבת מפנין ר"ל מן האוצר ארבע וחמש קופות מפני האורחים שזימנם ואין להם מקום להסב או מפני בטול בית המדרש אם באו לו תלמידים הרבה ואין מקום להושיבן ואין חוששין לטורח בשיעור זה ואף משנתנו דוקא בשיעור זה הותר ולא יותר אף ביום טוב שהרי השלה בשבת אף בלא שיעור זה אסורה כמו שביארנו במשנה ושאל בה ודילמא התם הוא דשרינן בכלי האי משום בטול בית המדרש והוא הדין לכבוד אורחים ואף בהשלה ביו"ט ראוי לומר כן מפני האורחים הא מפני הגשמים הואיל ואין ההיתר אלא מפני חשש הפסד ממון לא התירו כל כך אי נמי התם דליכא הפסד ממון לא שרינן אלא בשיעור זה והוא הדין למתניתין מפני האורחים הא כל שמחמת הפסד ממון אף ביתר מכן אי נמי התם בשבת חמירא כלומר דאפילו נימא דאורחים וגשמים בחדא מחתא נינהו שהכבוד וההפסד כלם שוים בכך מ"מ שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה שרינן כלי האי אבל ביום טוב לא שרינן כלי האי ואין גורסין כלל כלל לא כמו שנמצא בקצת ספרים שהרי בהדיא אמרינן משילין והוא הדין שהיה יכול להקשות לדרך זה שבת דחמירא דלא שרו אלא בהכי הא יום טוב דקיל שרינן טפי אלא דנקט חדא והוא הדין לאידך ומ"מ לא הוברר בשאלות אלו בסוגיא זו שום דבר וגדולי הפוסקים לא הביאו סוגיא זו כלל ומתוך כך נראה דעתם שאין בהשלה זו שביום טוב שיעור אלא אם מפני הגשמים עד כדי שאין הגשמים מזיקין עוד ואם מפני האורחים עד כדי שיספיק להם ומ"מ גדולי הראשונים פוסקים כר' זירא ואע"פ שהמקשה היה סבור לדחותה הואיל ור' זירא מדמה להו להדדי הלכתא היא ובכולהו דוקא עד ארבע או חמש קופות וכן כתבוה גדולי הדורות: