ביאור שטיינזלץ על מגילה כ״ז

1 כוותיה כשיטתו של רב פפי מסתברא מסתבר לומר, שאמר ר' יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

2 א דרש בר קפרא: מאי דכתיב מהו שנאמר: "וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש" מלכים ב' כה, ט, והוא מפרש: "בית ה'" — זה בית המקדש. "בית המלך" — אלו פלטרין ארמונות של מלך. "ואת כל בתי ירושלים" — כמשמען. "ואת כל בית גדול שרף באש" — נחלקו בכך ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אחד מהם אמר: מקום שמגדלים בו תורה, וחד אחד מהם אמר: מקום שמגדלים בו תפלה.

3 ומפרשים את דבריהם: מאן דאמר מי שאומר שהוא מקום שמגדלים בו תורה, הסתמך על מה דכתיב שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" ישעיהו מב, כא, משמע שתורה היא הנקראת דבר גדול. ומאן דאמר ומי שאומר שהוא מקום שמגדלים בו תפלה, הסתמך על מה דכתיב שנאמר: "ספרה נא לי את כל הגדלות אשר עשה אלישע" מלכים ב' ח, ד, ואלישע מה דעבד שעשה — ברחמי הוא דעבד בבקשת רחמים, בתפילה הוא שעשה, משמע שתפילה היא הגדולה.

4 ומעירים: תסתיים תתפרש המחלוקת ויתבהרו דעות החולקים שר' יהושע בן לוי הוא שאמר מקום שמגדלים בו תורה, והראיה ממה שאמר ר' יהושע בן לוי במקום אחר: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, ומכאן שלדעתו בית המדרש גדול בקדושתו מבית הכנסת. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שזו שיטתו, שתורה גדולה מתפילה.

5 ב שנינו במשנה: אבל מכרו תורה — לא יקחו ספרים וכו'. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: מהו למכור ספר תורה ישן על מנת ליקח לקנות בו חדש? וצדדי השאלה: כיון דלא מעלי ליה שאינו מעלה אותו בקדושה אסור, או דלמא שמא כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא, שפיר דמי שאין עילוי אחר, שהרי הוא מקודש מהכל, ראוי הדבר ומותר?

6 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים נביאים וכתובים. ונדייק: ספרים הוא שלא יקחו, הא הרי תורה בתורה שפיר דמי ראוי הדבר. ודוחים: מתניתין המשנה שלנו היא במקרה של דיעבד שכבר מכרו את הספר, כי קא מיבעיא לן כאשר נשאלה לנו השאלה, היתה זו אם להתיר לעשות כן לכתחלה.

7 תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת ממה ששנינו: גוללים עוטפים ספר תורה במטפחות חומשין, וגוללים חומשין במטפחות נביאים וכתובים, כיון שבכל אלה הריהו מעלה את המטפחות לקדושה גדולה יותר, אבל לא גוללים נביאים וכתובים במטפחות חומשים, ולא חומשים במטפחות ספר תורה, כיון שבכך הריהו מוריד אותם לקדושה נמוכה יותר.

8 קתני מיהת שנינו על כל פנים שגוללים ספר תורה במטפחות חומשים, ונדייק במטפחות חומשים — אין כן מותר, אבל במטפחות של ספר תורה אחר — לא, משמע שאין לשנות מספר תורה אחד לחבירו.

9 ודוחים: אימא סיפא אמור את סופה של אותה ברייתא: ולא חומשים במטפחות ספר תורה, ונדייק מכאן: הא הרי תורה בתורה שפיר דמי ראוי הדבר! ואם כן יש לכאורה סתירה פנימית בברייתא זו, אלא חייבים אנו לאמר על הוכחה זו כי מהא ליכא למישמע מינה מברייתא זו אין לשמוע ממנה בדרך של דיוק, מן החיוב לשלילה.

10 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בתוספתא: מניחים ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, ותורה על גבי חומשים, וחומשים על גבי נביאים וכתובים, אבל לא יניחו נביאים וכתובים על גבי חומשים, ולא חומשים על גבי תורה. משמע שספר תורה אחד יכול להשתמש בספר אחר, ובודאי שמותר אם כן להשתמש במטפחתו.

11 ודוחים: הנחה קאמרת אתה אומר, שאני שונה הנחה שלא אפשר אחרת, שבהכרח יש להניחם זה על זה בארון הקודש. דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך שבמקום שאי אפשר חייבים להניח זה על זה, אם כן מיכרך היכי כרכינן לכרוך את ספר התורה סביב עצמו כיצד כורכים אנו והא קא יתיב דפא אחבריה והרי יושב, מונח, דף אחד על חבירו! אלא כיון דלא שאי אפשר לעשות אחרת — שרי מותר, הכא נמי כאן גם כן כיון שלא אפשר להניחם בארון הקודש בדרך אחרת — שרי מותר.

12 ומציעים, תא שמע בא ושמע ראיה ממה שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום בשם רבן שמעון בן גמליאל: לא ימכור אדם ספר תורה ישן כדי ליקח לקנות בו חדש.

13 ודוחים: משם אין ראיה, התם שם משום פשיעותא חשש לרשלנות שימכור את הישן ולבסוף לא יקנה חדש, ואולם כי קאמרינן כאשר אומרים, שואלים אנו הרי זה כגון דכתיב ומנח לאיפרוקי שהספר החדש היה כבר כתוב ומונח להפדות, להמכר, מאי מה דינו?

14 ומביאים ראיה, תא שמע בא ושמע: שאמר ר' יוחנן משום בשם ר' מאיר: אין מוכרים ספר תורה אלא אם אדם נזקק לכסף כדי ללמוד תורה או לישא אשה.

15 שמע מינה למד מכאן כי תורה בתורה שפיר דמי ראוי הדבר, שהרי מוכר ספר תורה לשם תורה. ודוחים: דלמא שאני שמא שונה למוד, שהלמוד מביא לידי מעשה, ולכן חשוב ביותר ועדיף על ספר תורה. אשה נמי גם כן יש ענין חשוב בנישואין, שהרי נאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה" ישעיהו מה, יח, משמע שלכך נוצר העולם, אבל תורה בתורה לא יחליף.

16 באותו ענין תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו. יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או מכר את בתו לאמה — אינו רואה סימן ברכה לעולם, משמע שאין זה מן הראוי למכור ספר תורה אפילו מפני ההכרח.

17 ג שנינו במשנה וכן הדין במותריהן. אמר רבא: לא שנו שיש קדושה זו במותרי דברים מקודשים, אלא שמכרו דבר שיש בו קדושה וקנו בדמיו דבר שקדושתו גדולה מזו והותירו מכסף המכירה, אבל אם גבו כסף מן הציבור כדי לקנות בו דבר זה ולאחר שקנו הותירו — מותר להשתמש במותר לכל צורך אחר. שעדיין לא נתפסו הדמים בקדושה.

18 איתיביה הקשה לו אביי מברייתא: במה דברים אמורים שאסור לשנות כספים של חפצי קודש — כשלא התנו במפורש שיוכלו לעשות בכסף כרצונם, אבל אם התנו — אפילו לדוכסוסיא מותר.

19 ומעתה נברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שמכרו והותירו — כי כאשר התנו מאי הוי מה יש, כיצד רשאים הם להתנות להוריד דבר מקדושתו? אלא ודאי מדובר שגבו והותירו, וגם אז טעמא הטעם, דווקא שהתנו, הא הרי אם לא התנו — לא!

20 ודוחה רבא: לעולם תפרש שמכרו והותירו, והכי קאמר וכך אמר, כך יש להבין: במה דברים אמורים — כשלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על דבר זה, אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שתפקע הקדושה מהדמים, אפילו לדוכסוסיא נמי גם כן מותר.

21 אמר ליה לו אביי לההוא מרבנן דהוה מסדר מתניתא קמיה לאחד החכמים שהיה מסדר משניות לפני רב ששת: מי שמיע לך האם שמעת מרב ששת מאי מה פירוש המלה "דוכסוסיא" הנזכרת בברייתא שהבאנו? אמר ליה לו: הכי כך אמר רב ששת: פרשא דמתא הפרש של העיר שבני העיר משתמשים בשירותיו לשמירה ולשליחויות ציבוריות.

22 אמר אביי: הלכך על כן אפשר ללמוד ממעשה זה, האי צורבא מרבנן דשמע ליה מילתא תלמיד חכם ששמע דבר ולא ידע פירושא ואינו יודע את פירושו לישיילה קמיה דשכיח קמיה רבנן שישאל את הדבר למי שמצוי לפני החכמים, דלא אפשר דלא שמיע ליה מן גברא רבה שאי אפשר שלא שמע את פירוש הדבר מאדם גדול.

23 ד אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר: בני העיר שהלכו יחד לעיר אחרת כגון לאסיפת ציבור או בתענית ופסקו עליהם צדקה, כלומר, עשו שם מגבית וגם האורחים נדבו סכום מסויים לצדקה — נותנין את הכסף שנדבו, לגבאי אותה עיר, כדי שלא יחשדו בהם שאינם נותנים את נדריהם, אבל כשהן באין למקומם מביאים אותה, שמקבלים בחזרה את כספי צדקה שפסקו, ומפרנסין בה עניי עירן, ואין נותנים את הכסף לעיר שהיו בה.

24 ומעירים, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה — נותנין, וכשהם באים — מביאים אותה עמהן, ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה — תנתן לעניי אותה העיר שנדב בה צדקה, ואינו רשאי לקחת את הכסף כדי לתיתו לעניי עירו.

25 מסופר: רב הונא גזר תעניתא תענית, על לגביה ובאו אליו בין השאר רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה עירו, רמו עלייהו הטילו עליהם ליתן צדקה ויהבו והם נתנו. כי בעו למיתי כאשר רצו לחזור למקומם אמרו ליה לו לרב הונא: נותבה לן מר וניזול יתן לנו אדוני אותה, את הצדקה שנתנו, ונלך ונפרנס בה את עניי מאתין עירנו.

26 אמר להו להם: תנינא שנינו על כך: במה דברים אמורים שצדקה זו של בני העיר ניתנת לעירם — בשאין שם בעיר שבה פסקו את הצדקה

27 חבר עיר תלמיד חכם הממונה על צרכי העיר, אבל אם יש שם חבר עיר — תנתן הצדקה לחבר עיר והוא יטפל בענין. וכל שכן במקרה שלנו דעניי דידי ודידכו עלי סמיכי שהעניים שלי ושלכם עלי הם נשענים, שהוא היה ממונה גם על מתן הצדקה במקומות הסמוכים, ובודאי שראוי להפקיד בידו את הכסף כדי שיחלק אותו לכולם.

28 א משנה אין מוכרים את כל דבר שבקדושה, שהוא של רבים, ליחיד, אף שהוא משמש בו לאותו שימוש, מפני שמורידים אותו מקדושתו שקודם היה לקדושת רבים ועכשיו הוא רק ליחיד, אלו דברי ר' מאיר. אמרו לו: אם כן לפי אותו טעם אף לא ימכרו דבר שבקדושה שהוא של עיר גדולה לעיר קטנה, שגם אז ממעטים בציבור.

29 ב גמרא ושואלים: שפיר קאמרי ליה רבנן יפה אמרו לו חכמים לר' מאיר, שלכאורה הוכחה טובה היא, ומה עונה ר' מאיר על כך? ומשיבים: ר' מאיר סבור שבמכירה מעיר גדולה לעיר קטנה אין שינוי מהותי — כי מעיקרא קדישא, השתא נמי קדישא מתחילה היתה קדושה לרבים ועכשיו היא גם כן קדושה לרבים, שהרי אף מכירה לעיר קטנה היא מכירה לציבור, אולם במכירה מרבים ליחיד הלא בסופו של דבר אחרי המכירה ליכא אין את אותה קדושה שהיתה בו קודם, שהרי מקודם היה של ציבור ועתה הוא של יחיד.

30 ורבנן וחכמים מה משיבים הם על נימוק זה — לדעתם אי איכא למיחש אם יש מקום לחשוש להורדה בכבוד, אם כן כי האי גוונא נמי איכא למיחש כגון זה גם כן יש מקום לחשוש, שהרי כלל הוא "ברב עם הדרת מלך" משלי יד, כח ואם איננו חוששים להשאיר את הדבר ברוב עם, אף אין צריכים לחשוש בנתינה ליחיד.

31 ג משנה אין מוכרים בית כנסת אלא על תנאי, שאם ירצו בני הקהילה אחר כך יחזירוהו להם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מוכרים אותו את בית הכנסת ממכר עולם לכל צורך שהוא, חוץ מלארבעה דברים שיש בהם משום בזיון, והם: למרחץ שיש בו אנשים ערומים, ולבורסקי מקום עיבוד עורות, מפני שריחם רע, לטבילה מאותו טעם של מרחץ, ולבית המים לבית הכיסא. ר' יהודה אומר: מוכרים אותה את בית הכנסת לשם חצר בלא לפרש לאיזו מטרה, והלוקח — מה שירצה יעשה.

32 ד גמרא ושואלים: ולשיטת ר' מאיר, היכי דיירי בה איך דרים אנשים בו בבית הכנסת לאחר שמכרוהו? הא הויא לה הרי זו רבית, שהרי נמכר על מנת להחזירו, ולכשיחזירוהו יקבלו את כל מחירו, ונמצא שהדיירים שדרו ונהנו מהדירה במשך הזמן, הרי הם כאילו הלוו כסף לבית הכנסת וקיבלו עליו ריבית!

33 אמר ר' יוחנן: ר' מאיר בשיטת ר' יהודה אמרה, שאמר רבי יהודה: צד אחד ברבית מותר. כלומר, ריבית שאיננה מובטחת מראש, אלא עלולה לבוא מתוך שתתבטל העיסקה — הריהי מותרת.

34 דתניא שכן שנינו בברייתא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה ולא היה לחבר מנה לשלם, ועשה לו שדהו מכר כלומר, הלווה מכר למלוה את השדה כתשלום, ואם לאחר מכן ימצא הלווה כסף יחזיר לו המלווה את השדה — בזמן שמוכר אוכל פירות, אם המוכר־הלווה עדיין אוכל את פירות השדה עד שהוא מחזיר לו את הכסף — בודאי מותר, אבל אם הלוקח המלוה הוא שאוכל פירות בינתיים — אסור, שהרי זו ריבית שהוא מקבל על ההשהיה בפרעון הכסף.

35 ר' יהודה אומר: אפילו לוקח אוכל פירות — מותר, שהרי יתכן שלא ימצא המוכר כסף ונמצא שהשדה היה של הקונה־המלוה מזמן מכירתו, ואין כאן ריבית. ואמר ר' יהודה ראיה לדבריו: מעשה בביתוס בן זונן שעשה שדהו מכר על פי הדרכת ר' אלעזר בן עזריה, ולוקח אוכל פירות היה. אמרו לו: משם אתה מביא ראיה?! שם שלא כדבריך, המוכר אוכל פירות היה ולא לוקח.

36 והסברנו: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם בין שיטת חכמים לשיטת ר' יהודה? צד אחד ברבית איכא בינייהו יש ביניהם. מר סבר חכם זה, ר' יהודה סבור כי צד אחד ברבית מותר, ומר סבר וחכם זה, חכמים סבורים: צד אחד ברבית אסור.

37 רבא אמר: דכולי עלמא לדעת הכל צד אחד ברבית אסור, אלא והכא וכאן בענין רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה, שההסכם היה שאם יקבל המלוה את כספו, יחזיר המלוה־הלוקח גם את הקרקע וגם את דמי הפירות שאכל, שמר סבר חכם זה ר' יהודה סבור: רבית על מנת להחזיר — מותר, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור אסור. ולשיטה זו, גם בבית הכנסת שנמכר התנו שאם יחזירוהו ישלמו הדיירים שכר דירה.

38 ה שנינו במשנה: וחכמים אומרים מוכרים אותו ממכר עולם וכו'. בקשר למחלוקת זו מביאים, אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם להשתין מים בתוך ארבע אמות של תפלה, כלומר, לאחר שמתפלל יכול להטיל מים אף באותו מקום.

39 אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך? תנינא שנינו כך במשנה, ר' יהודה אומר: מוכרים אותה את בית הכנסת לשום חצר, ולוקח מה שירצה יעשה, משמע, אפילו לשמש בית הכיסא. ואפילו רבנן חכמים לא קאמרי אמרו שאסור, אלא לגבי בית הכנסת דקביע קדושתיה שקבועה קדושתו, אבל ארבע אמות שהתפלל בהן באופן מזדמן דלא קביע קדושתייהו שאין קדושתן קבועה, בודאי לא אסרו בכך.

40 תני תנא קמיה שנה השונה, חוזר המשניות לפני רב נחמן ברייתא זו: המתפלל — מרחיק ארבע אמות ממקום תפילתו ומשתין, והמשתין — מרחיק ארבע אמות ומתפלל.

41 אמר ליה לו רב נחמן: בשלמא נניח מה שאמרת שהמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל — דבר זה תנינא שנינו כבר במקום אחר, ששנינו: כמה ירחיק מהם ממי הרגלים ומהצואה — ארבע אמות כדי שלא יתפלל במקום מאוס.

42 אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין למה לי? אי הכי אם כך שאתה אומר שארבע אמות מתקדשות בתפילה, הרי לפי זה קדשתינהו לכולהו קדשת את כל שבילי העיר נהרדעא, שבודאי התפללו אנשים בכל שביל בה. אלא תני שנה: ישהה במקום לאחר התפילה כשיעור מהלך ארבע אמות ולא יעשה זאת מיד.

43 ושואלים: בשלמא נניח שהמשתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך יתפלל, הסיבה לכך היא משום ניצוצות טיפות קטנות של מי רגלים שאולי עדיין נוטפות ממנו, ויחכה עד שיפסקו, אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות, למה לי? אמר רב אשי: שכל כדי הילוך ארבע אמות עדיין תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה ושפתותיו עדיין מרחשות תפילה ולכן צריך שיעשה הפסקה מסויימת.

44 ו אגב הלכה זו מביאים כמה דברים על מעשי חכמים. וזלפ"ן הוא הסימן להם = זכאי, אלעזר, פרידא, נחוניא.

45 שאלו תלמידיו את ר' זכאי: במה זכית שהארכת ימים? אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא ביטלתי קידוש היום של שבת על יין. אמא זקנה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה שהיו נוהגות הנשים ללבוש על השיער מתחת לכיסוי הראש והביאה לי במחירה יין לקידוש היום, עד כדי כך הקפדתי במצוה זו.

46 ומעירים: תנא שנה החכם: כשמתה אמו הניחה לו שלש מאות גרבי כדי יין, שבזכות מצוה זו זכתה והתעשרה והיה לה יין רב. כשמת הוא, הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין.

47 מסופר: רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה היה חגור בקש ועומד לפני רב, אמר ליה לו רב: מאי האי מה זה? מדוע לבוש אתה כך? אמר לו: לא הוה היה לי יין קידושא, ומשכנתיה להמיינאי ואתאי ביה קידושא לקידוש, ומישכנתי את חגורתי והבאתי בה, במחירה, יין לקידוש. אמר ליה לו רב: יהא רעוא דתיטום בשיראי יהי רצון שבזכות מצוה זו תהיה טמון ומכוסה בתוך משי.

48 ומספרים: כי איכלל כאשר התחתן רבא בריה בנו של רב הונא, רב הונא איניש גוצא הוה, גנא אפוריא אדם נמוך היה ושוכב היה על מיטה, וכיון שהיה נמוך לא שמו לב שהוא שוכב במיטה. אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי באו בנותיו וכלותיו פשטו את בגדיהן והשליכו עליו עד שהתכסה כולו במשי שזכה לעושר, ונתקיימה בו ברכתו של רב כלשונה. ומספרים: כששמע רב על כך איקפד הקפיד על רב הונא, ואמר: מאי טעמא מה טעם לא אמרת לי כי כאשר ברכתיך: "וכן למר לאדוני", שאם היית אומר כן היה מתקיים גם בי דבר זה?

49 עוד מסופר: שאלו תלמידיו של ר' אלעזר בן שמוע: במה, באיזו זכות הארכת ימים? אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא קיצור דרך לבית הכנסת, כלומר, לא עברתי בבית הכנסת כדי לקצר בו את הדרך, ולא פסעתי על ראשי עם קדוש, כלומר, לא הלכתי למקומי בראש בית המדרש בין האנשים היושבים שם על הארץ, שלא להיראות כמהלך על ראשיהם, ולא נשאתי כפי לברכת כהנים בלא ברכה לפני כן.

50 כיוצא בו שאלו תלמידיו את ר' פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, אלא אני הייתי תמיד הראשון.