ביאור שטיינזלץ על מגילה כ׳

1 ומשיבים: לעולם תפרש שהברייתא שאמר ר' יהודה בן ר' שמעון בן פזי כדעת ר' יהודה היא, ואפילו לכתחילה מתיר הוא בחרש, ומשנתנו כדעת ר' יוסי. ולא קשיא ואינו קשה מי הוא התנא המתיר חרש בברכת המזון רק בדיעבד, כי גם זו אמר ר' יהודה, אלא הא זו המתירה לגמרי — דידיה דעתו שלו היא, והא וזו שמתירה רק בדיעבד — דרביה של רבו היא, האוסר לכתחילה.

2 דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' יהודה אומר משום בשם ר' אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" דברים ו, ד, וכוונתו: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. הרי לנו שיטת ר' אלעזר בן עזריה שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו. ר' מאיר אומר: אינו צריך, שכן נאמר שם: "אשר אנכי מצוך היום על לבבך" דברים ו, ו, לומר: אחר כוונת הלב הן הן הדברים, ואין צורך באמירה בפה.

3 ומעירים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכאן ומצויה בפנינו הברייתא האחרונה — אפילו תימא תאמר שר' יהודה כרביה סבירא ליה כשיטת רבו סבור הוא, שחרש לכתחילה פסול ובדיעבד כשר. והא דתני וזו ששנה יהודה בריה בנו של ר' שמעון בן פזי שמתיר בחרש אפילו לכתחילה, היא כשיטה הנוספת שמצאנו בברייתא — שיטת ר' מאיר היא, שלדעתו הכל תלוי בכוונה ויש להתיר אף לכתחילה.

4 א שנינו במשנה: ר' יהודה מכשיר בקטן. תניא שנויה ברייתא, אמר ר' יהודה ראיה לדבריו: קטן הייתי וקריתיה קראתי את המגילה למעלה בפני ר' טרפון וזקנים בלוד. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן הקטן, שהרי לדבריך קטן היית אז, ובאותה שעה לא יכולת להעיד כלל.

5 תניא שנויה ברייתא אחרת, אמר רבי: קטן הייתי וקריתיה למעלה בפני מר' יהודה, אמרו לו: אין מביאין ראיה מן המתיר, שהרי יודעים אנו, שר' יהודה מכשיר בקטן, ואין להביא ראיה להלכה ממה שעשה כך.

6 ושואלים: ולימרו ליה ושיאמרו לו כשם שאמרו לר' יהודה אין מביאים ראיה מן הקטן! ומשיבים: תשובה חדא אחת ועוד אחרת קאמרו ליה אמרו לו: חדא אחת שהלא קטן היית באותה שעה ולא היית ראוי להעיד, ועוד: אפילו אם באותו זמן גדול היית והיית מעיד שראית שקרא בפניהם קטן אחר — אין מביאין ראיה מן המתיר.

7 ב משנה אין קורין את המגילה, ולא מלין את התינוק ולא טובלין בכל טבילת מצוה ולא מזין מי חטאת לטהר מטומאת המת, אלא ביום. וכן שומרת יום כנגד יום, כלומר, אישה שראתה דם נדה יום אחד שלא בזמן ווסתה, שממתינה "שומרת" יום טהור כנגד היום שראתה, ובסופו טובלת והיא טהורה — אף היא לא תטבול עד שתנץ החמה ולא בלילה. ומוסיפים: וכולן כל הדברים הללו שאמרנו שמצוותם ביום, אם עשו משעלה עמוד השחר — כשר שאף זה נחשב כיום לענין זה.

8 ג גמרא שנינו במשנה שקורין את המגילה רק ביום, ושואלים: מנלן מנין לנו דין זה? ומשיבים: שאמר קרא הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים" אסתר ט, כח, משמע: ביום — אין כן, בלילה — לא. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה על שיטת ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, ואילו במשנה שנינו שאין קוראים אותה אלא ביום! ודוחים: מכאן אין הוכחה, כי קתני אדיום כאשר שנינו במשנה, הרי הוא על קריאת היום, ולא נדון כלל דין קריאתה בלילה.

9 ד שנינו במשנה: ולא מלין בלילה. ומנין נלמד דין זה, דכתיב שנאמר: "וביום השמיני ימול" ויקרא יב, ג.

10 ה עוד שנינו במשנה: ולא טובלין ולא מזין אלא ביום, ודבר זה נלמד ממה דכתיב שנאמר: "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחיטאו ביום השביעי וכיבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" במדבר יט, יט, משמע: ביום ולא בלילה, ולגבי טבילה איתקש הוקשה, הושוותה בכתוב טבילה להזיה שהרי נאמר באותו כתוב גם "ורחץ במים" ואם כן מה שאינו כשר בהזיה, אף אינו כשר בטבילה.

11 ו שנינו במשנה: וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן! מאי שנא במה שונה שומרת יום כנגד יום מכל שאר חייבי טבילות, והרי נאמר כבר שאין טובלים אלא ביום!

12 ומשיבים: איצטריך הוצרך הדבר להיאמר: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר תיהוי תהיה ראיית דם זו נדונה כראיה ראשונה בפעם ראשונה של זיבה שרואה הזב, שהרי איננו נטמא בה טומאה גמורה, ורק אם יראה שלוש פעמים — הריהו זב גמור, וכן אם תראה האשה דם שלושה ימים — הריהי זבה, וראיה ראשונה של זב איתקש הוקשה הושוותה בכתוב לבעל קרי, דכתיב שנאמר: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" ויקרא טו, לב, ונלמד מכאן: מה בעל קרי טובל ביום בו ראה קרי האי נמי ליטבול ביומיה זה, הזב, גם כן יטבול ביומו, באותו יום עצמו שהיתה הטומאה,

13 והא וזו שומרת יום כנגד יום ביממא לא מצי טבלה ביום איננה יכולה לטבול, דכתיב שכן נאמר: "כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה" ויקרא טו, כו, שכל אותו יום כולו שוה לטומאה, ולכן בו ביום אינה יכולה לטבול, אבל בליליא מיהת ליעביד בלילה על כל פנים שתעשה מקצת שימור, כלומר, תבדוק שהיא טהורה בלילה, ותטבול מיד בלילה ולא תמתין יום נוסף, על כן קא משמע לן השמיע לנו במשנה כי כיון דבעיא שהיא צריכה ספירה, שכן בטומאה זו כשראתה דם יום אחד צריכה לספור יום אחד של טהרה —

14 ספירה זו ביממא ביום בלבד היא ולא בלילה כאמור "וספרה לה שבעת ימים" ויקרא טו, כח.

15 א שנינו במשנה: וכולן שעשו משעלה עמוד השחר — כשר. ושואלים: מנהני מילי מניין הדברים הללו שמעמוד השחר כבר נחשב יום? אמר רבא: שאמר קרא הכתוב "ויקרא אלהים לאור יום" בראשית א, ה, ופירושו: למאיר ובא קראו יום. כלומר, "אור" כאן אינו שם עצם, אלא הוא כעין פועל, וכוונתו מה שמאיר והולך נקרא "יום", מכיון שמעמוד השחר הולך האור ומתרבה, הרי זה כבר קרוי "יום".

16 ומקשים: אלא מעתה לפי הסבר זה, הכתוב "ולחשך קרא לילה" בראשית א, ה, תצטרך לפרש: למחשיך ובא קרא לילה? ואם כן יחשב לילה כבר משעות שאחרי הצהרים, הא קיימא לן והרי מוחזק בידינו כי עד צאת הכוכבים לאו לא לילה הוא! ואם כן בהכרח יש לפרש חושך ממש, ואף בענין אור אמור שהכוונה לאור ממש.

17 אלא אמר ר' זירא: מהכא מכאן אפשר ללמוד דבר זה, שנאמר: "ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים" נחמיה ד, טו, ואומר בפסוק אחר: "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה" נחמיה ד, טז, הרי שכבר מעלות השחר נחשב הדבר כיום.

18 ומסבירים: מאי מה הצורך בתוספת זו של ואומר, מדוע הוצרך להביא ראיה מפסוק שני? אלא ודאי בא לדחות את השאלה האפשרית: וכי תימא ואם תאמר בכלל שמשעלה עמוד השחר עדיין לאו יממא איננו יום ומכי ערבא שמשא ומשנוטה השמש לערוב ליליא לילה הוא, אלא ואינהו מקדמי ומחשכי והם שהיו מקדימים ומחשיכים, שהתחילו את העבודה עוד לפני היום והמשיכו אותה גם בלילה — תא שמע בוא ושמע ממה שנאמר בפסוק השני "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה", ללמד שהזמן שעבדו בו — זמן היום הוא, ומכאן ראיה שכבר מעמוד השחר נקרא יום.

19 ב משנה אף שמלכתחילה כל המצוות שזמנן ביום יש להשתדל להקדים את עשייתן לתחילתו "זריזין מקדימין", אולם אין זה אלא מלכתחילה, ומצד הדין כל היום כשר להם; כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר בראש השנה, ולנטילת לולב בסוכות ולתפלת המוספין בימי חג ומועד ולקרבנות המוספין במקדש,

20 ולוידוי הפרים שמתוודים בית דין או הכהן הגדול כאשר הם מביאים פר לכפר על שגגתם בהוראה, ולוידוי מעשר, שחובה להתוודות בשנה השלישית לשמיטה ולומר שאכן הפריש את כל המעשר כראוי ראה דברים כו, יב-טו ולוידוי יום הכפורים, שמתוודה הכהן הגדול על קרבנות היום.

21 לסמיכה על הקרבנות, לשחיטה של הקרבנות, לתנופה של אותן מנחות הצריכות תנופה הגבהה במקדש, להגשה של מנחות הצריכות הגשה שמקריבים אותן אל המזבח, לקמיצה להוצאת קומץ מן המנחה כדי להקריבו, ולהקטרה של הקומץ על המזבח, למליקה צוארו של קרבן העוף, ולקבלה של דם הקרבן ולהזיה של הדם על המזבח, ועל הפרוכת,

22 ולהשקית סוטה במים המרים, ולעריפת העגלה הערופה בנחל ראה דברים כא, א-ט, לטהרת המצורע בכל הדברים שצריך לעשות כדי לטהרו ראה ויקרא כ, יד. ולעומת זאת דברים שזמנם בלילה — כל הלילה כשר להם.

23 וכגון: כל הלילה כשר לקצירת העומר שמצוותו בלילה, ולהקטר שריפה על המזבח של חלבים של חטאת ושלמים וקרבנות נוספים שנזרק דמם ביום, ואברים של קרבן עולה. ובדרך כלל: דבר שמצותו ביום — כשר כל היום, דבר שמצותו בלילה — כשר כל הלילה.

24 ג גמרא ושואלים: מנלן מניין לנו שמצוות אלה מצוותן ביום דווקא? לגבי מגילה — שאמר קרא הכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" אסתר ט, כח. ולקריאת ההלל — דכתיב שנאמר בו: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'" תהלים קיג, ג. ר' יוסי אומר הראיה היא ממה שנאמר בהלל: "זה היום עשה ה'" תהלים קיח, כד, משמע ביום ולא בלילה.

25 ולנטילת לולב — דכתיב שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים..." ויקרא כג, מ. ולתקיעת שופר — דכתיב שנאמר: "יום תרועה יהיה לכם" במדבר כט, א. ולמוספין — דכתיב שנאמר בקרבנות המוספים במועדים: "להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו" ויקרא כג, לז. ולגבי תפלת המוספין — הרי כקרבנות מוספין שויוה רבנן עשו אותה החכמים, שתיקנו חכמים את תפילת המוסף כנגד קרבנות המוספים.

26 ולוידוי פרים — דיליף שלומד בגזירה שווה מן המילים 'כפרה' 'כפרה' מיום הכפורים. דתניא שכן שנינו בברייתא לגבי יום הכפורים: נאמר שם "וכפר בעדו ובעד ביתו" ויקרא טז, יא, ואנחנו אומרים: בכפרת דברים הכתוב מדבר, כלומר, אין הכתוב מדבר בכפרה שיש בהקרבת הקרבן ומתן דמו, אלא לוידוי שהוא הכפרה הנזכרת לענין זה. וכפרה של יום הכיפורים הלא ביממא ביום הוא, דכתיב שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" ויקרא טז, ל.

27 ולוידוי מעשר — דכתיב שנאמר: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית" דברים כו, יג וסמיך ליה וסמוך לו נאמר: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות" דברים כו, טז,

28 משמע: ביום ולא בלילה. לסמיכה ולשחיטה — דכתיב שנאמר: "וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחט" ויקרא ג, ח, להשוות סמיכה לשחיטה, וכתיב ונאמר בה בשחיטה "ביום זבחכם" ויקרא יט, ו, משמע: ביום ולא בלילה. ולתנופה — דכתיב שנאמר: "ביום הניפכם את העמר" ויקרא כג, יב.

29 ולהגשה — משום דאיתקש שהוקשה, הושוותה הגשה לתנופה, דכתיב שנאמר: "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח" במדבר ה, כה, והקרבה היא הגשה. ולמליקה ולקמיצה ולהקטרה ולהזיה — דכתיב שנאמר: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. אשר ציוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" ויקרא ז, לז-לח, ומכאן למדים שכל מעשי הקרבנות ביום הם.

30 ולהשקית סוטה שכשרה ביום — אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה של המילים 'תורה' 'תורה': כתיב הכא נאמר כאן בסוטה "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת" במדבר ה, ל, וכתיב התם ונאמר שם במקום אחר: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך" דברים יז, יא,