ביאור שטיינזלץ על מגילה י״ח

1 "אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם" הושע ג, ה, וזוהי ברכת "את צמח דוד" הנאמרת אחר "בונה ירושלים". וכיון שבא דוד — באתה באה הגיעה והתקבלה התפלה, שנאמר: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי" ישעיהו נו, ז, ולכן נאמרת ברכת "שמע קולנו" לאחריה.

2 וכיון שבאת תפלה — באת ומתקבלת העבודה במקדש, שנאמר: "עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי" ישעיהו נו, ז, וזוהי ברכת "ותחזינה עינינו". וכיון שבאת "עבודה" — באתה איתה גם התודה, שנאמר: "זבח תודה יכבדנני" תהלים נ, כג שאחר עבודת הזבח "זובח" באה תודה.

3 ומה ראו לומר ברכת כהנים בתפילה לאחר ברכת "הודאה"? דכתיב שנאמר: "וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים" ויקרא ט, כב, ואף הודאה היא בכלל עבודה.

4 ושואלים: אימא אמור לפי סדר המקרא, שהיה הדבר קודם עבודה? ומשיבים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כן, דכתיב שנאמר: "וירד מעשת החטאת". מי כתיב האם כתוב "לעשות" שהיא לשון המורה על העתיד, הלא "מעשת" כתיב כתוב ומשמעה לאחר שכבר עשה.

5 ושואלים: אם כן ולימרה ושיאמר אותה את ברכת הכהנים מיד אחר ברכת העבודה! ודוחים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך, דכתיב שנאמר: "זבח תודה" תהלים נ, כג משמע: התודה באה אחר הזבח.

6 ושואלים: ומאי חזית דסמכת אהאי ומה ראית שסמכת על פסוק זה, סמוך אהאי על פסוק זה! ומשיבים: מסתברא מסתבר לומר שעבודה והודאה חדא מילתא היא דבר אחד הוא. ותוכנם העיקרי אחד.

7 ומה ראו לומר ברכת "שים שלום" אחר ברכת כהנים? דכתיב שנאמר: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" במדבר ו, כז, שבראשית "ושמו את שמי על בני ישראל" ורק אחר כך "ואני אברכם", והברכה של הקדוש ברוך הוא — שלום, שנאמר: "ה' יברך את עמו בשלום" תהלים כט, יא. עד כאן ההסבר לסדר הברכות.

8 ושואלים על תחילתה של ברייתא זו: וכי מאחר שמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר, אם כן שמעון הפקולי מאי מה הסדיר? הלא הכל היה כבר מסודר! ומשיבים: שכחום, וחזר וסדרום.

9 ומעירים: מכאן ואילך, כלומר, יותר מזה אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא ולהוסיף ברכות אחרות. לפי שאמר ר' אלעזר: מאי דכתיב מהו שנאמר: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" תהלים קו, ב, למי נאה למלל גבורות ה' — למי שיכול להשמיע כל תהלתו. וכיון שאין אדם יכול לעשות זאת, צריך להסתפק במה שקבעו חכמים.

10 אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי — נעקר מן העולם, שנראה כאילו הוא גומר לומר כל שבחו של ה', שנאמר: "היספר לו כי אדבר, אם אמר איש כי יבלע" איוב לז, כ, שהאומר יותר מדי — סופו שיבולע לו.

11 דרש ר' יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה ויש אומרים איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב מהו שנאמר: "לך דמיה תהלה" תהלים סה, ב, סמא דכולה התרופה לכל — משתוקא שתיקה. כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא אומרים בארץ ישראל בפתגם עממי: מלה — בסלע, משתוקא שתיקה — בתרין בשנים. כלומר, גם אם מלה שווה מטבע של סלע, שתיקה שווה שנים.

12 א נאמר במשנה שאם קראה את המגילה בעל פה — לא יצא. ושואלים: מנלן מניין לנו דין זה? אמר רבא: אתיא בא נלמד הדבר בגזירה שווה של פעלים: 'זכירה' 'זכירה', כתיב הכא נאמר כאן: "והימים האלה נזכרים" אסתר ט, כח וכתיב התם ונאמר שם: "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק" שמות יז, יד, מה להלן בספר שמות אין זכירה אלא בספר, שהרי כך כתוב בתורה, אף כאן במגילה אין זכירה אלא בספר.

13 ושואלים: וממאי וממה למד אתה דהאי שזו הזכירה שבספר שמות קריאה היא, דלמא שמא עיון בעלמא סתם בדברים הוא כדי להזכר בהם! ומשיבים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כן, שהרי שנינו בברייתא, דכתיב שנאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק" דברים כה, יז, יכול די שתהיה זו זכירה בלב? כשהוא אומר "לא תשכח" דברים כה, יט הרי שכחת הלב אמור, וכיון שזכירה שבלב כבר נאמרה הא הרי מה אני מקיים את מה שנאמר "זכור" כמצוות עשה בפועל — שצריך להגיד בפה.

14 ב נאמר במשנה שאם קראה תרגום — לא יצא וכו'. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא דכתיבה אם תאמר שהיא כתובה מקרא, בלשון הקודש וקרי לה והוא קורא אותה תרגום, אם כן היינו הרי זה על פה! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא מדובר דכתיבה שהיא כתובה תרגום וקרי לה והוא קורא אותה אותה תרגום.

15 ג שנינו במשנה: אבל קורין אותה את המגילה ללועזות בלעז, ומקשים: והא והרי אמרת זה עתה במשנה: קראה בכל לשון — לא יצא! ומשיבים: רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מדובר כאן בלעז יווני, שיש לו דין מיוחד,

16 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא דכתיבה אם תאמר שהיא כתובה אשורית בעברית, וקרי לה וקורא אותה בלשון היוונית — היינו הרי זו קריאה על פה, והרי אמרנו כבר שלא יצא! אמר ר' אחא אמר ר' אלעזר: הכוונה שהיא כתובה בלעז יונית.

17 אגב כך מביאים עוד מאמר ממסורת זו. ואמר ר' אחא אמר ר' אלעזר: מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב "אל"? שנאמר: "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל" בראשית לג, כ. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר כי למזבח קרא ליה לו יעקב "אל" ולא הקדוש ברוך הוא הוא שכינה אותו כך, אם כן — "ויקרא לו יעקב" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, אלא ויקרא לו ליעקב "אל", ומי קראו "אל" — אלהי ישראל.

18 ולענייננו: מיתיבי מקשים לרב ושמואל האומרים כי ללעז יווני יש דין מיוחד, ממה ששנינו בברייתא: קראה את המגילה גיפטית מצרית, עברית, עילמית, מדית, יוונית — לא יצא, הרי מכאן שאין יוצאים בקריאת המגילה בלעז יווני!

19 ומתרצים: צריך לומר כך; הא זו של רב ושמואל לא דמיא אינה דומה אלא להא לזו ששנויה בברייתא אחרת: קרא את המגילה גפטית לגיפטים, עברית לעברים, עילמית לעילמים, יוונית ליוונים — יצא.

20 ושואלים: אי הכי אם כך, שאם קורא לאדם המדבר בשפה לועזית את המגילה באותה לשון בה הוא מדבר, שהוא יוצא בכך ידי חובה, אם כן רב שמואל אמאי מוקמי לה למתניתין מדוע מעמידים הם את המשנה בלעז יוונית דווקא? לוקמה שיעמידו אותה בכל לעז שהוא ובקריאה לדוברים באותה שפה! אלא, מתניתין משנתנו צריכים להבין אותה כברייתא שאין יוצאים בקריאת המגילה בלעז לאדם שאינו מבין. וכי איתמר מה שנאמר בשם רב ושמואל בעלמא איתמר בכלל נאמר, לא כפירוש למשנתנו אלא כהלכה לעצמה. וכך יש לגרוס: רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: לעז יווני לכל כשר, גם לאלה שאינם יוונים.

21 ומקשים, והא קתני והרי שנה בברייתא: יוונית ליוונים, ונדייק: ליוונים — אין כן, לכולי עלמא לכל העולם לאחרים — לא! ומשיבים: אינהו דאמור הם שאמרו דבריהם — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל אמרו. דתנן שכן שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ספרים ספרי תורה לא התירו חכמים שיכתבו פרט לעברית אלא רק ביוונית, ומכאן שהשפה היוונית דינה כעברית לכל דבר.

22 ומקשים: אם כן, ולימרו ושיאמרו במפורש: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ומדוע הוצרכו לומר זאת בסגנון כאילו היתה זו הלכה חדשה? ומשיבים: אי אמרי אם היו אומרים הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הוה אמינא היינו אומרים כי הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בשאר ספרים של קודש, אבל מגילה דכתיב שנאמר בה "ככתבם", אימא אמור שלא ייצאו ידי חובה בקריאתה יוונית — על כן קא משמע לן השמיע לנו בדבריהם שאפילו במגילה יצא.

23 ד שנינו במשנה: והלועז ששמע אשורית יצא. ותוהים: והא לא ידע מאי קאמרי הרי איננו יודע מה שהם אומרים שהרי איננו מבין עברית, וכיצד יצא ידי חובתו בעברית? ומשיבים: מידי דהוה כשם שהוא הדבר ביחס לנשים ועמי הארץ שאף הם אינם מבינים עברית כראוי, ובכל זאת יוצאים ידי חובתם בקריאתה.

24 ועוד מתקיף לה מקשה עליה רבינא, על השאלה ששאלנו כיצד יוצא אדם כשאינו מבין את לשון המגילה: אטו אנן וכי אנו אף החכמים, האם הביטוי "האחשתרנים בני הרמכים" אסתר ח, י הכתוב במגילה מי ידעינן האם אנו יודעים, מבינים מה הוא? אלא העיקר הוא שיש מצות קריאה ופרסומי ניסא ופירסום הנס בכלל, והכא נמי כאן גם כן כאשר קוראים ללועזים בעברית — מצות קריאה ופרסומי ניסא ופרסום הנס יש בדבר, ודי בכך.

25 ה שנינו במשנה: קראה לסירוגין יצא. מספרים: לא הוו ידעי רבנן מאי היו יודעים חכמים מהו פירוש המלה "סירוגין", שמעוה לאמתא דבי שמעו אותה, את השפחה של בית רבי, שכיון שהיתה בביתו שמעה בודאי לשון עברית טהורה דקאמרה להו לרבנן דהוי עיילי פסקי פסקי לבי שאמרה להם לחכמים שהיו נכנסים מעט מעט ולא בבת אחת לבית רבי: עד מתי אתם נכנסים סירוגין סירוגין? ואז הבינו ש"סירוגין" פירושו בהפסקות.

26 כיוצא בזה מספרים: לא הוו ידעי רבנן מאי לא היו יודעים חכמים מה פירוש המלה "חלוגלוגות" המוזכרת במשניות ובברייתות. שמעוה לאמתא דבי שמעו אותה, את השפחה של בית רבי שאמרה ליה לההוא גברא לו, לאדם אחד דהוה קא מבדר שהיה מפזר פרפחיני: עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך? והבינו ש"חלוגלוגות" הם הקרויים בארמית פרפחיני.

27 וכן לא הוו ידעי רבנן היו יודעים חכמים בפסוק "סלסלה ותרוממך" משלי ד, ח מה פירוש סילסול, שמעוה לאמתא דבי שמעו אותה, את השפחה של בית רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה מהפך במזייה שהיתה אומרת לאיש אחד שהיה מהפך בשערותיו ואמרה ליה לו: עד מתי אתה מסלסל בשערותיך?

28 בדומה לזה מביאים עוד דוגמאות של פירוש מילים שנודעו לחכמים מפי הדיוטות; לא הוו ידעי רבנן היו יודעים חכמים מאי מה פירוש הפסוק: "השלך על ה' יהבך" תהלים נה, כג, שלא ידעו מה הוא "יהבך". אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא וקא דרינא טונא פעם אחת הייתי מהלך עם ערבי אחד ונשאתי משא ואמר לי: שקול יהביך ושדי אגמלאי קח את יהבך, משאך, והטל על גמלי, והבינו ש"יהב" פירושו משא.

29 וכן לא הוו ידעי רבנן לא היו יודעים חכמים מאי מה פירוש "וטאטאתיה במטאטא השמד" ישעיה יד, כג, שלא הבינו מה פירוש המלה "מטאטא", שמעוה לאמתא דבי שמעו אותה, את השפחה של בית רבי דהוות אמרה שהיתה אומרת לחברתה: שקולי טאטיתא וטאטי ביתא קחי מטאטא וטאטאי את הבית, והבינו מה פירוש המלה "מטאטא".

30 ולעצם ההלכה בענין קריאה לסירוגין תנו רבנן שנו חכמים: קראה סירוגין — יצא,

31 סירוסין שהופך ומשנה את סדר המגילה — לא יצא. ר' מונא אומר משום בשמו של ר' יהודה: אף בקריאה סירוגין, אם שהה והפסיק זמן רב כדי שיוכל לגמור בזמן זה את כולה — חוזר לראש. אמר רב יוסף: הלכה כר' מונא בהלכה זו שאמר משום ר' יהודה.

32 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: מה שאמר ר' מונא כדי לגמור את כולה, מה פירושו? האם הכוונה מהיכא דקאי לסיפא מהמקום שהוא עומד בו באותה שעה עד לסופה? או דלמא שמא הכוונה היא מרישא לסיפא מראש לסוף המגילה כולה? אמר ליה לו: הכוונה היא מרישא לסיפא מתחילה לסוף, שאם כן שאתה אומר ממקום שהוא עומד בו, הלא נתת דבריך לשיעורין, שבכל מקום שמפסיק יש שיעור אחר להפסקה, ואין חכמים קובעים שיעור שאינו קבוע.

33 אמר ר' אבא אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: הלכה כר' מונא. ושמואל אמר: אין הלכה כר' מונא. ומעירים: בסורא מתנו הכי היו שונים כך כלשון שאמרנו, ואילו בפומבדיתא מתנו הכי היו שונים כך בגירסה שונה במקצת, אמר רב כהנא אמר רב: הלכה כר' מונא ושמואל אמר: אין הלכה כר' מונא. רב ביבי מתני איפכא היה שונה להיפך, רב אמר: אין הלכה כר' מונא, ושמואל אמר: הלכה כר' מונא.

34 אמר רב יוסף: נקוט החזק את הגירסה של רב ביבי בידך, שמסתבר שהיא הנכונה, שאנו יודעים כי הכלל הוא ששמואל הוא דחייש ליחידאה שחושש לדעת יחיד המחמיר אף כשרבים חולקים עליו ומקילים. וראיה לדבר, דתנן שכן שנינו במשנה בנושא אחר: שומרת יבם, כלומר, אשה שמת בעלה בלא בנים והיא מחכה "שומרת" שהיבם ואם אפשר הגדול באחים ייבם אותה וישאנה או יחלוץ לה, ובינתים קידש אחיו של אותו יבם את אחותה של האשה הזאת, משום בשמו של ר' יהודה בן בתירה אמרו: אומרים לו לאח הזה: המתן ואל תישא את האחות עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ויפטור אותך מכל זיקה אל היבמה, שבין אם יחלוץ לה ובין אם יקחנה לו לאשה נותק בכך כל קשר של זיקה אל המשפחה ובכלל זה אל האח המקדש. שכל עוד לא נעשה מעשה הרי היבמה קשורה "זקוקה" לכל אחד מהאחים, ועל ידי כך היא נחשבת כמעין אשתו ויש חשש לגבי חלות הקידושין באחותה, ואסור לו מדברי סופרים לישא את אחותה שהיא כעין אחות אשתו. ואולם חכמים חולקים על דעה זו וסוברים כי אין לאף אחד מן האחים פרט לגדול שבהם כל זיקה אליה ולכך אינה כלל כעין אשתו לשום ענין וממילא אינו אסור באחותה.

35 אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה, ומכאן למדנו שהוא חושש לדעת היחיד המחמיר.

36 א תנו רבנן שנו חכמים: השמיט בה הסופר במגילה אותיות או פסוקין שלמים וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם בעל פה — יצא. כלומר, אם היה קורא בעל פה מלה אחת או פסוק אחד — אינו נפסל.

37 מיתיבי מקשים: שנינו, אם היו בה במגילה אותיות מטושטשות או מקורעות, אם רשומן עדיין ניכר בספר — כשרה, ואם לאו לא — פסולה, משמע שאפילו חסרון אותיות אחדות פוסל את המגילה! ומשיבים: לא קשיא אינו קשה; הא זו שאמרנו שאם היו בה אותיות מקורעות או מטושטשות פסולה, הרי זה דווקא אם היה זה בכולה בכל המגילה, הא זו שאמרנו שאם חסר פסוק או שניים כשרה — הוא דווקא כשאינו אלא במקצתה, ובאופן כזה החיסרון אינו מעכב.

38 תנו רבנן שנו חכמים: אם השמיט בה הקורא פסוק אחד — לא יאמר: אקרא את כולה כסדרה ואחר כך אחזור ואקרא אותו פסוק שהשמטתי, אלא חוזר מיד וקורא מאותו פסוק שהשמיט ואילך. וכן, אם נכנס אדם לבית הכנסת ומצא צבור שקראו חציה של המגילה — לא יאמר: אקרא חציה השני עם הצבור, ואחר כך אשלים ואקרא חציה הראשון לבדי או עם ציבור אחר, אלא קורא אותה מתחילתה ועד סופה.

39 ב שנינו במשנה: שהקורא את המגילה מתנמנם — יצא. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק הוא מתנמנם? אמר רב אשי: נים ישן ולא נים ישן, תיר ער ולא תיר ער, דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מידכר שאם קוראים לו הוא עונה, אך אינו יודע להשיב דבר הדורש מחשבה, וכאשר מזכירים לו דבר שאירע הוא נזכר זה הוא מתנמנם.

40 ג שנינו במשנה: אם היה קורא את המגילה תוך כדי שהיה כותבה או דורשה או מגיהה — אם כוון לבו כדי לצאת ידי חובה יצא. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דקא אם מדובר שהוא מסדר פסוקא פסוקא פסוק פסוק בעל פה וקוראו ואחר כך כתב לה כותב הוא אותה, אם כן כי כאשר כוון לבו מאי הוי מה היה בכך? הלא קורא על פה הוא! אלא צריך לומר דכתב פסוקא פסוקא וקרי ליה שהוא כותב פסוק פסוק במגילה ואחר כך קורא אותו,

41 אבל גם אז ומי יצא והאם כך הוא יוצא ידי חובה? והאמר והרי אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כדברי האומר שקוראים את המגילה כולה. ואפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר שקוראים רק מ"איש יהודי" אסתר ב, ה ואילך, בכל זאת צריכה שתהיה כתובה כולה, וכיצד אפשר לומר שיוצא בקריאת מגילה שלא נכתבה עוד?

42 אלא צריך לומר כך: דמנחה שמונחת מגילה שלימה קמיה לפניו וקרי לה מינה פסוקא פסוקא וכתב לה וקורא הוא ממנה פסוק פסוק וכותב אותה. ומציעים: לימא האם נאמר שפירוש זה מסייע ליה לו למה שאמר רבה בר בר חנה, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אסור לכתוב אפילו אות אחת בכתבי הקודש שלא מן הכתב, ומכאן ראיה שכך עושים. ודוחים: אין זו ראיה, דלמא דאתרמי ליה אתרמויי שמא מדובר שרק הזדמנה לו הזדמנות ואולי אכן מותר לכתוב את כולה בעל פה, ובברייתא מדובר כשהזדמן שהעתיק ממגילה כתובה.

43 ואגב כך דנים גופא לגופה של אותה הלכה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב, מיתיבי ומקשים על כך: אמר ר' שמעון בן אלעזר: מעשה בר' מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא באסיה הקטנה שמפני הגזירות לא יכלו לעבר בארץ ישראל, ועשה זאת במקום אחר. ולא היתה שם מגילה וכתבה מלבו בעל פה — וקראה!

44 אמר ר' אבהו: שאני שונה ר' מאיר דמיקיים ביה שהתקיים בו מה שנאמר: "ועפעפיך יישרו נגדך" משלי ד, כה, ועל פסוק זה אמר ליה לו רמי בר חמא לר' ירמיה מדפתי: מאי מה פירוש "ועפעפיך יישרו נגדך"? אמר לו: אלה דברי תורה שקשה מאוד לזכרם על בוריים דכתיב בהו שנאמר בהם: "התעיף עיניך בו ואיננו" משלי כג, ה ואפילו הכי כך מיושרין הן אצל ר' מאיר שהוא ידע את הכל בשלימות בעל פה.

45 מסופר: רב חסדא אשכחיה מצא אותו את רב חננאל דהוה כתב שהיה כותב ספרים ספרי תורה שלא מן הכתב שכן ידע את כולה בעל פה, אמר ליה לו: ראויה כל התורה כולה להכתב על פיך, אלא כך אמרו חכמים: אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. ושואלים: מדקאמר ממה שאמר כל התורה כולה ראויה שתיכתב על פיך — מכלל דמיושרין הן אצלו, שהיה רב חסדא בטוח שרב חננאל ידע את הכל בעל פה במלוא הבקיאות, ואם כן והא והרי ר' מאיר כתב שלא מן הכתב? ומשיבים: שעת הדחק שאני שונה, שכיון שלא היתה שם מגילה כלל אפשר היה לסמוך על בקיאותו, אבל לכתחילה אין עושים כן.

46 מסופר, כי אביי שרא התיר לדבי בר חבו לבית בן חבו שהיתה אומנותם בייצור תפילין ומזוזות למיכתב לכתוב תפלין ומזוזות שלא מן הכתב. ושואלים: דעתו זו כמאן כשיטת מי? ומסבירים: כי האי תנא כשיטת תנא זה, דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' ירמיה אומר משום רבינו הוא רבי יהודה הנשיא: תפלין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב, ואין צריכות שרטוט שורות על הקלף לפני כתיבתן.

47 ומסכמים: והלכתא והלכה כך היא: תפלין אין צריכין שרטוט לפני הכתיבה, אולם מזוזות צריכין שרטוט. אידי ואידי אלו ואלו יכולות שתהיינה נכתבות שלא מן הכתב. מאי טעמא מה טעם הדבר — מיגרס גריסין גרוסות הן בפי הכל, והסופרים יודעים אותן יפה, ולכן מותר לכותבן אפילו בעל פה.

48 ד נאמר במשנה שאם היתה כתובה בסם, בסיקרא וגו' — לא יצא ידי חובה. ומסבירים את המילים: "סם" הוא הקרוי בארמית סמא ארסן, זרניך, "סקרא" — אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה בארמית, מין צבע אדום, "קומוס" — הוא הקרוא קומא שרף היוצא מן העץ.