ביאור שטיינזלץ על מגילה י״ז

« ביאור שטיינזלץ על מגילה ט״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על מגילה י״ח ע״א »

1 רש"י פתח ↗

למה נמנו שנותיו של ישמעאל - מה לנו למנות שנות הרשעים:

1 רד"ק על בראשית פתח ↗

וְאֵלֶּה שְׁנֵי. זָכַר שְׁנוֹתָיו לִכְבוֹד אַבְרָהָם כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ. וּבְדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מגילה יז לֹא נִזְכְּרוּ שְׁנוֹתָיו אֶלָּא לְיַחֵס בָּהֶם שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב.

1 רבינו חננאל פתח ↗

מנא הני מילי אמר ר' יוחנן לא נמנו שנותיו של ישמעאל אלא כדי ליחס שנותיו של יעקב אבינו. מצינו שהיה ישמעאל גדול מיצחק י"ד שנה. ויצחק גדול מיעקב ס' שנה נמצא ישמעאל גדול מיעקב ע"ד שנה ובו בפרק שנתברך יעקב אבינו מת ישמעאל וכל שנותיו היו קל"ז הסר מהן ע"ד שנה נשארו ס"ג שנה נמצא בעת שיצא לארם נהרים בן ס"ג שנה. וי"ד בבית עבר. וכ' שנה בבית לבן שנאמר זה לי עשרים שנה בביתך וגו' הרי צ"ז שנה והיה יוסף בעת צאת יעקב מאצל לבן בן שש שנים כי אחר י"ד שנה נולד ונשתהה שנתים בדרך נמצא יעקב כשבא אל יצחק אביו בן צ"ט שנה נתכסה יעקב מיצחק אביו ל"ו שנה כשנגנב יוסף היה בן י"ז שנה. וי"ג שנה עשה בבית אדוניו ובבית הסהר וז' דשובע ושנתים הרעב הרי י"ג שנה וז' שנה ושתי שנים הרי כ"ב נתכסה יוסף מיעקב אבינו כשיעור השנים שנתכסה יעקב מיצחק אביו זולתי י"ד שנים שהיה יעקב למד תורה בבית עבר. ולא נמנו עליהם. וכל זה החשבון מפורש מן הפסוקים הנזכרים בגמ' ולפי זו השמועה היה יוסף בשעה שהגיע אל יצחק אבי אביו בן ח' שנים ויעקב היה בן צ"ט שנתאחרו שנתים בדרך נמצא יעקב בעת שנגנב יוסף בן ק"ח שנה. וכ"ב נתכסה ממנו הרי שלשים ומאת שנה כדכתיב שלשים ומאת שנה וגו':

2 רש"י פתח ↗

ותניא היה יעקב כו' - ותניא נמי הכי שהיה יעקב כשנתברך מאביו בן ס"ג ובו בפרק מת ישמעאל שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו':

2 תורה תמימה על התורה פתח ↗

אחות נביות. ממשמע שנאמר מחלת בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, ומה ת"ל אחות נביות, מלמד שקדשה ישמעאל ומת והשיאה נביות אחיה דועיין בפירש"י בפסוק זה השייך לפרטיות דרשא זו. – ודע שכתב מהרי"ק שורש קס"ז והובא ברמ"א ליו"ד ס"ס ר"מ בהלכות כבוד אב, דבענין נשואין לא שייך כבוד אב, והיינו אם האב מוחה בבנו שלא ישא אשה פלונית אין הבן מחוייב לשמוע לו אם רוצה בה, ועיי"ש בבאורי הגר"א, וצ"ע לפי"ז מפרשה זו שצוה יצחק על יעקב לא תקח אשה מבנות כנען פ' א', ואם מן הדין אינו מחויב לשמוע לו לא הו"ל לומר בלשון צואה אלא בלשון בקשה, דלא שייך צווי על דבר שלא יונח לשון צואה ופקודה. ואמנם יש סברא לומר, דאם כל בני המשפחה נזהרין להתחתן במשפחה ידועה, על כגון זה יש לאב לצות על בנו שלא יתחתן באותה משפחה, דכן מצינו בגמרא בענינים שונים שיש כח לבני משפחה למחות באחד מבני משפחתה שלא לשנות ממנהג המשפחה, וכאן היו האבות נזהרים להתחתן בכנען, וכמ"ש אברהם לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות כנען, ובפסחים נ' א' בא אברהם והזהיר על יצחק שלא להתחתן בכנען, מבואר שהי' אצלם מניעת חתון זה למסורת אבות, ולכן הי' בכחו של יצחק לפקוד על יעקב בזה, וחדוש שלא נתעוררו הפוסקים בענין זה. .מגילה י"ז א'

2 מזרחי פתח ↗

לבית מדרשו של שם. ב"ר דאם לא כן ותדרוש את ה' מיבעי ליה מאי ותלך ומה שאמרו כאן לבית מדרשו של שם וגבי יושב אוהלים אהלו של שם ואהלו של עבר וכשהלך יעקב לחרן אמרו שנטמן בבית עבר הוא משום דהכא אין סברא לומר שהלכה לבית מדרשו של עבר בזמן שהיה מדרשו של שם אבי אביו קיים שהרי לא מת שם עד שהיה יעקב בן נ' שנה אבל כשהיה יושב אוהלים דמשמע תרתי אמרו אהלו של שם ואהלו של עבר וכשפי' מאביו ללכת לחרן שהיה אז בן ס"ג שנה כדאיתא בשלהי פרק קמא דמגילה שכבר היה מת שם קודם זה י"ג שנה אמרו שנטמן בבית עבר:

3 רש"י פתח ↗

שבעה דשבעא ותרין דכפנא - דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וגו' בראשית מ״ה:ו׳ הרי בן קי"ו היה יעקב כשירד למצרים וקרא כתיב שלשים ומאת שנה נמצא משנסע מבית אביו עד שבא לבית לבן ארבע עשר ואותן השנים היה בבית עבר ולא חשיב להו לא גרסינן הכא עד לקמן:

3 רש"י על בראשית פתח ↗

ימים רבים. כ"ב שָׁנָה, מִשֶּׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', וּבֶן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַרְעֹה, וְשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, וּשְׁנָתַיִם הָרָעָב כְּשֶׁבָּא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲרֵי כ"ב שָׁנָה, כְּנֶגֶד כ"ב שָׁנָה שֶׁלֹּא קִיֵּם יַעֲקֹב כִּבּוּד אָב וָאֵם מגילה ט"ז – כ' שָׁנָה שֶׁהָיָה בְּבֵית לָבָן, וּב' שָׁנָה בַדֶּרֶךְ בְּשׁוּבוֹ מִבֵּית לָבָן, שָׁנָה וָחֵצִי בְסֻכּוֹת וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּבֵית אֵל – וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְלָבָן זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, לִי הֵן, עָלַי, וְסוֹפִי לִלְקוֹת כְּנֶגְדָּן:

4 מגילה פתח ↗

וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה״, מְאָה וְשִׁיתְּסַר הָוְיָין,

4 במדבר רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר קהלת ח, ב: אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר, מְדַבֵּר בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא שָׁמַר אֲנִי שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה, כְּמָה דְתֵימָא בראשית מא, מד: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וגו', שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא מָרַד עַל צִוּוּיוֹ. קהלת ח, ב: וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנַס לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּה לֹא פָּרַק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו וְהָיָה יָרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְתֵימָא בראשית מב, יח: אֶת הָאֱלֹהִים וגו', וּלְכָךְ נֶאֱמַר אֱלֹהִים, וְהָיָה זָהִיר עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹא נִשְׁבַּע חַי ה' אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה, אֶלָּא בראשית מב, טו: חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה, הֱוֵי: שְׁבוּעַת. מַהוּ דִּבְרַת, שֶׁגָּדַר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה, כְּמָה דְתֵימָא דברים כג, טו: וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְאוֹמֵר דברים כב, כד: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה הַנַּעֲרָה בָּעִיר וגו'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בראשית לט, ז: וַתִּשָֹּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי, מַה כְּתִיב שָׁם בראשית לט, ח: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי וגו', לְכָךְ נֶאֱמַר: וְעַל דִּבְרַת, כְּמָה דְתֵימָא בראשית לט, י: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ וגו'. אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו, בְּעֵת שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְהָיָה הַבַּיִת פָּנוּי שֶׁלֹא הָיָה שָׁם אָדָם שֶׁיִּרְאֵהוּ, וּכְמָה דִכְתִיב בראשית לט, יא: וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ וגו', וּבָאֲתָה וְתָפְשָׂה בְּבִגְדוֹ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא נִתְבַּהֵל מִן מַעֲשֶׂיהָ וְהָלַךְ לוֹ לַחוּץ, כְּמָה דְתֵימָא בראשית לט, יב: וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו, לֹא נִתְבָּהֵל מִפְּנַאי הַבַּיִת, אֶלָּא שֶׁנָּס וְהָלַךְ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה לוֹ שֶׁאִם לֹא יִשְׁכַּב עִמָּהּ הִיא אוֹמֶרֶת לְבַעֲלָהּ שֶׁהוּא חָפַץ לְאָנְסָהּ, וּבַעֲלָהּ הוֹרְגוֹ וְאֵין מִי שֶׁיְּמַחֶה בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה עַבְדּוֹ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא עָמַד לַעֲשׂוֹת תַּאֲוָתָהּ בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ דָּבָר רָע שֶׁהָיְתָה מַגְזֶמֶת לַעֲשׂוֹת לוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר קהלת ח, ג: אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה. וּמִנַיִן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיְתָה מַגְזֶמֶת לוֹ כָּךְ, מִן סוֹף הַדְּבָרִים, כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁלֹא הוֹעִילָה בְּמַעֲשֶׂיהָ, רְאֵה מֶה עָשְׂתָה בראשית לט, יד יח: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר וגו' וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ וגו' וַתַּנַּח בִּגְדוֹ וגו' וַתְּדַבֵּר אֵלָיו וגו' וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וגו'. קהלת ח, ד: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וגו', מַה שָֹּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּךְ, הִשְׁלִיטוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ וגו', כְּמָה דְתֵימָא בראשית מא, יז: וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי וגו'. שִׁלְטוֹן, כְּמָה דְתֵימָא בראשית מב, ו: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ. וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה, כְּמָה דְתֵימָא בראשית מא, נה: לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ, כָּל כָּךְ לָמָּה, עַל שֶׁשָּׁמַר אֶת הַמִּצְווֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב קהלת ח, ה: שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע, מַהוּ לֹא יֵדַע דָּבָר רָע, שֶׁאוֹתוֹ דָּבָר רָע שֶׁאָמַר שַׂר הַמַּשְׁקִים, כְּמָה דְתֵימָא בראשית מא, יב: וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וגו', דִּבֶּר כָּאן בְּנִגְעַת יוֹסֵף שְׁלשָׁה דְּבָרִים: נַעַר, שֶׁהוּא שׁוֹטֶה, כְּמָה דְתֵימָא משלי כב, טו: אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, עִבְרִי, שׂוֹנֵא, עֶבֶד, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְמַלְכוּת, אַף עַל פִּי כֵן לֹא יֵדַע יוֹסֵף אוֹתוֹ דָּבָר רָע, כְּלוֹמַר שֶׁלֹא נָגַע בּוֹ הַדָּבָר, שֶׁמָּלַךְ. קהלת ח, ה: וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם, זֶה הָיָה יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא חָכָם, כְּמָה דְתֵימָא בראשית מא, לט: אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. וְהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁעָתִיד לִתֵּן הַדִּין אִלּוּ נָגַע בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, לְפִיכָךְ פֵּרַשׁ מִמֶּנָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית לט, י: וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת עִמָּהּ לָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר, וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ איוב ט, ד: חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ, הֵבִיא עֵת עַל יוֹסֵף לְשַׁלֵּם לוֹ שְׂכָרוֹ בַּמִּשְׁפָּט, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הָא כֵיצַד, הוּא שָׁלַט בְּיִצְרוֹ וְלֹא נָגַע בָּהּ, לְפִיכָךְ נַעֲשָׂה שַׁלִּיט, כְּמָה דְתֵימָא: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ. הוּא לֹא שָׁמַע לָהּ, כְּמָה דְתֵימָא: וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ, לְכָךְ הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ, וְהָיוּ כֻּלָּם נִשְׁמָעִים לִדְבָרָיו, כְּמָה דְתֵימָא בראשית מא, נה: אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. פִּיו שֶׁלֹא נָשַׁק בַּעֲבֵרָה לְפִיכָךְ בראשית מא, מ: עַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי. הוּא אָמַר לָהּ בראשית לט, ט: אֵינֶנּוּ גָּדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וגו', כְּדֵי לְהַדִּיחָהּ מֵעָלָיו, לְפִיכָךְ בראשית מא, מ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי. הוּא לֹא תָפַשׂ לָהּ וְהִיא תְּפָשַׂתּוּ בְּיָדֶיהָ, כְּמָה דְתֵימָא בראשית לט, יב: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ וגו', לְפִיכָךְ בראשית מא, מב: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. הוּא עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, לְפִיכָךְ בראשית מא, מב: וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. הוּא לֹא הִרְכִּין צַוָּארוֹ לַעֲבֵרָה, לְפִיכָךְ בראשית מא, מב: וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. הוּא לֹא רָכַב עָלֶיהָ, לְפִיכָךְ בראשית מא, מג: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ. הִיא קָרְאָה לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ עַל כָּךְ, כְּמָה דְתֵימָא: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וגו', לְפִיכָךְ בראשית מא, מג: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. הוּא נָתוּן אֶל בֵּית הַסֹּהַר עַל כָּךְ, כְּמָה דְתֵימָא בראשית לט, כ: וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר, לְפִיכָךְ בראשית מא, מג: וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. הוּא לֹא נָתַן עֵינָיו בָּהּ וְלֹא בַּמִּצְרִיּוֹת בְּעֵת שֶׁמָּלַךְ, כְּמָה דְתֵימָא בראשית מט, כב: בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, שֶׁעִלֵּם עֵינוֹ מֵאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר וּמִן הַמִּצְרִיּוֹת, בראשית מט, כב: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר, וּלְפִיכָךְ עֲלֵי שׁוּר, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן מַהוּ עֲלֵי שׁוּר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְשַׁלֵּם שְׂכַר אוֹתָהּ הָעַיִן, כֵּיצַד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים בַּמִּקְדָּשׁ קֳדָשִׁים קַלִּים תּוֹךְ הַחוֹמָה לִפְנִים מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם, אֲבָל בְּשִׁילוֹ שֶׁהָיָה חֵלֶק יוֹסֵף אוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּכָל הָרוֹאֶה, הֱוֵי: עֲלֵי שׁוּר, כְּמָה דְתֵימָא איוב ז, ח: לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיוֹסֵף, אַתָּה שָׁמַרְתָּ מִצְוַת לֹא תִנְאָף, שֶׁהִיא שְׁבִיעִית בַּדִּבְּרוֹת, וְלֹא נָאַפְתָּ בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, וְגַם שָׁמַרְתָּ מִצְוַת לֹא תִגְנֹב, שֶׁהִיא שְׁמִינִית בַּדִּבְּרוֹת, שֶׁלֹא גָּנַבְתָּ מָמוֹנוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר, וְלֹא גָנַבְתָּ מְקוֹר אִשְׁתּוֹ, כְּמָה דְתֵימָא איוב כד, טו: וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וגו', יָבוֹא הָעֵת שֶׁאֲנִי פּוֹרְעָם לְךָ, לְמָחָר כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהָבִיא בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, יִהְיוּ נְשִׂיאֵי שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶחָד מַקְרִיב בְּיוֹם שְׁבִיעִי, וְהַשֵּׁנִי בְּיוֹם שְׁמִינִי, וְאֵין שֵׁבֶט אַחֵר מַפְסִיק בֵּין שְׁנֵי בָּנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה לֹא הִפְסַקְתָּ בֵּין לֹא תִנְאָף לְלֹא תִגְנֹב, שֶׁכֵּן כְּתִיב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה וגו', לְכָךְ כְּתִיב: וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו' במדבר ז, נה, אַל תִּקְרֵי קַעֲרַת אֶלָּא עֲקַרְתְּ, כְּנֶגֶד יַעֲקֹב שֶׁעָקַר אֶת הַבְּכוֹרָה מֵרְאוּבֵן וְנָתַן אוֹתָהּ לְיוֹסֵף, בראשית מח, כב: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וגו'. כֶּסֶף, כְּמָא דְּתֵימָא משלי י, כ: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק. כְּמָה שֶׁאָמַר בראשית מח, ה: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, כְּשֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בִּשְׁבִיל יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית מז, ט: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, כְּנֶגֶד יוֹסֵף שֶׁנִּזְרַק מֵאָבִיו וְנִמְכַּר לְמִצְרַיִם. כֶּסֶף, עַל שֵׁם: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, מַה שֶּׁאָמַר לְאָבִיו בראשית מח, יח: לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעַל יָדוֹ יָרְדוּ שִׁבְעִים נֶפֶשׁ לְמִצְרַיִם. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו', יַעֲקֹב וְיוֹסֵף שְׁנֵיהֶם הָיוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וּשְׁנֵיהֶם הֶעֱמִידוּ שְׁבָטִים. במדבר ז, נו: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב וגו', כְּנֶגֶד חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר יהושע יז, ה: וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה, במדבר ז, נז נח: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו' אַיִל אֶחָד וגו' שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד וגו', הֲרֵי שְׁלשָׁה כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת שֶׁרָאָה יוֹסֵף מִן מְנַשֶּׁה שֶׁנָּטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית נ, כג: גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר במדבר כו, כט ל: בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד וגו' אֵלֶּה בְּנֵי גִּלְעָד אִיעֶזֶר וגו', מָכִיר וְגִלְעָד וְאִיעֶזֶר, הֲרֵי שְׁלשָׁה דוֹרוֹת שֶׁהָיוּ בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ עַל שֵׁם יוֹסֵף, כִּי מְנַשֶּׁה עַל שֵׁם יַעֲקֹב נִקְרָא, כְּמָה דְתֵימָא בראשית מח, ה: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם, וְהָרְבִיעִי זֶה הָיָה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁנָּטַל חֵלֶק בָּאָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא במדבר לב, מא: וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר, שְׁלשָׁה מִינֵי עוֹלָה שֶׁהִקְרִיב הָיוּ כְּנֶגֶד בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה. וּשְׂעִיר הַחַטָּאת הָיָה כְּנֶגֶד יָאִיר שֶׁלֹא הוֹרִישׁ חֶלְקוֹ לְבָנָיו, כִּי לֹא הָיוּ לוֹ בָנִים, וּלְכָךְ קְרָאָן עַל שְׁמוֹ, שֶׁלֹא הָיָה לוֹ זֵכֶר, וְיָרְשׁוּ חֶלְקוֹ בְּנֵי מָכִיר אָחִיו. במדבר ז, נט: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, וְלָקַח שְׁנֵי חֲלָקִים בָּאָרֶץ, חֶצְיוֹ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְחֶצְיוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. במדבר ז, נט: אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, הֲרֵי שְׁלשָׁה מִינִים כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה דְבָרִים שֶׁעָשָׂה יוֹסֵף בִּשְׁבִיל מְנַשֶּׁה, שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְגַדְּלוֹ עַל אֶפְרָיִם אָחִיו. הָאַחַת בראשית מח, יג: וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל. וְהַשֵּׁנִית בראשית מח, יז: וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וְהַשְּׁלִישִׁית בראשית מח, יח: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר וגו', לָמָּה הָיוּ שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד חָמֵשׁ נָשִׁים מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה שֶׁנָּטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ, אֵלּוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד חָמֵשׁ, כְּמָה דְתֵימָא במדבר כז, ז: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה וגו', וְהֵן הָיוּ חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כז, א: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, וְכֵן יַעֲקֹב הִזְכִּירָן בְּבִרְכַּת יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית מט, כב: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר, אֵלּוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד שֶׁנָּטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ. דָּבָר אַחֵר לָמָּה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָן יַעֲקֹב בראשית מח, טז: וְיִדְגוּ לָרֹב בָּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְדָגִים נִבְרְאוּ בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי. במדבר ז, נט: זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל וגו', כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ, זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל:

5 רש"י פתח ↗

אלא שמע מינה - י"ד דבית עבר לא חשיב להו דלא איענש עלייהו:

5 תוספות על יבמות פתח ↗

וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד - תימה דהכא משמע דרבקה נערה היתה ובסדר עולם פ"א תניא בהדיא שהיתה בת שלש כשנשאה יצחק ואי אפשר להגיה דהא תניא התם יצחק אבינו כשנעקד על גבי המזבח היה בן שבעה ושלשים שנה ובו בפרק נולדה רבקה וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' נמצאת שהיתה בת ג' וה"ר שמואל חסיד משפיר"א הוכיח שהיתה בת י"ד מדתניא בספרי ו' זוגות שנותיהן שוות וקחשיב קהת ורבקה וקהת חיה קל"ג כדכתיב בקרא ואם היתה בת י"ד כשנשאה אז החשבון מכוון דכשנולד יעקב היתה בת ל"ד ויעקב היה בן צ"ט כשמתה רבקה הרי קל"ג שהרי כשנתברך היה בן ס"ג שאז מת ישמעאל וכל שנותיו של ישמעאל קל"ז כדכתיב וישמעאל גדול מיצחק י"ד שנה ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם א"כ ישמעאל בן ע"ד ונשאר מלידת יעקב עד סוף שני ישמעאל ס"ג וי"ד נטמן בבית עבר כדאמרינן במגילה דף יז. ועשרים שנה בבית לבן ושתי שנים בדרך ואז מתה רבקה כדדרשינן מדרש רבה קהלת פ"ב אלון בכות שתי בכיות של רבקה ומניקתה הרי צ"ט וצריך לומר דמדרשות חלוקים זה על זה:

5 פני דוד פתח ↗

אמרו רבותינו זכרונם לברכה שנטמן יעקב בבית מדרשו של עבר י"ד שנים כמו שאמר בש"ס סוף פ"ק דמגילה וכ"כ רש"י סוף פ' תולדות ואפשר לרמוז דסופי תיבות יעקב מבאר שבע הוא עבר ור"ת וילך חרנה גימ' י"ד שם רמז י"ד שנה שנטמן בבית עבר קודם שהלך לחרן. וראיתי בס' מז"ה זצ"ל זה שמו בעלי ברית אברהם כתב יד שמביא מדרש רבותינו זכרונם לברכה בכתב יד שאליפז רדף במצות אביו עשו להרוג את יעקב ויעקב נתחנן אליו ואמר לו שיקח כל אשר לו. ויניחהו ערום ממש להראות לאביו וכן עשה ונשאר ערום כצאתו מרחם אמו והיה שם נהר ונכנס יעקב אבינו עליו השלום בנהר להתחבא שם שהיה ערום. ובעודו בנהר בא פרש א' רוכב על סוס ופשט בגדיו וירד בנהר לקרר עצמו ושבולת הנהר שטפו וחנקו ואז יעקב אבינו עליו השלום עלה ולבש בגדי חמודות של הפרש ורכב על הסוס ויירא יעקב מאד פן קרובי הנטבע יראוהו ויכירו בגדיו וסוסו ויעלילו עליו לכן הלך תכף ונטמן בבית עבר י"ד שנה זהו תורף מה שאני זוכר ממדרש הנז' שהביא מז"ה זלה"ה כי כעת אין הס' אצלי:

6 פירוש מהרז״ו על בראשית רבה פתח ↗

אלו כ"ב שנה. הנה בכמה מקומות דרשו ימים שנים רבים שלשה אך כאן לא יתכן לדרוש כן על שמפורש שהתאבל עד שנודע לו שיוסף חי כמ"ש ותחי רוח יעקב שהם כ"ב שנה מי"ז שנמכר עד ל' שעמד לפני פרעה ועוד ז' שני שובע וב' שני רעב הרי כ"ב שהיה אז בן ל"ט וכמ"ש מגילה י"ז ורש"י בחומש וכ"כ היפ"ת:

6 חתם סופר על התורה פתח ↗

ונ"ל דלכאורה יש לחקור על מה דאיתא במס' מגילה דיוסף פירש מיעקב כ"ב שנים שלימות נגד כ"ב שנים שפירש יעקב מאביו וביטל מצות כיבוד, הלא מצינו שם בחשבון השנים שחצי שנה שהה בהליכת הדרך, ואותה הליכה הי' לחזור לאביו ואיך יתכן שנענש על הזמן הזה הגם שיש לומר אילו לא הלך מבית אביו לא הי' צריך להתעכב בדרך חצי שנה ופרש מ"מ כ"ב שנים, מ"מ לא יתכן להיענש על חצי שנה ששב לכת לבית אביו ולתקן לקיים מצות כיבוד להלאה עוד יש לחקור הלא מצינו שבת דף פ"ט איפכא ראוי' הי' יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו שנשתלח יוסף בתחלה לפניו, נמצא שהפירוש שנפרש מאביו הי' שכר ומזל ליעקב, ואיך יתכן שני הפכים בנושא אחד אבל אמת דרך ה' מדוקדק דודאי ירידתו של יוסף למצרים ולימשול שם, הי' לזכותו של יעקב, אך כל זה הי' אפשר להזדמן בחצי שנה או ימים מועטים, אך כל אותן כ"א שנים ומחצה הי' עונש על פרישתו מאביו, וחצי שנה ששהה בדרך, ע"ז באמת לא נענש, רק הוצרך ליפרש יוסף ממנו, כדי שלא יצטרך יעקב לירד בשלשלאות של ברזל:

7 רש"י פתח ↗

אי הכי בצירא להו - ואין כאן אלא עשרים דבית לבן:

7 פתח עינים פתח ↗

ועשה שם י"ח חדש וכו' ובבית אל וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן פני דוד פרשת מקץ בס"ד ע"ש באורך:

7 יעב"ץ על סדר עולם רבה פתח ↗

ב ששה חדשים, באלו ששה חדשים נכללו כל הימים שעמד בשכם ובבית אל ובמגדל עדר, עיין מה שכתבתי בס"ד בלחם שמים סוף פרק ה' דאבות ובחידושי סוף פרק קמא דמגלה:

8 רש"י פתח ↗

הדרן עלך מגילה נקראת:

8 קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

הדרן עלך פרק מגילה נקראת

9 רש"י פתח ↗

מתני' הקורא - ללועזות. כל שאינו לשון הקודש נקרא לעז ולקמן פריך והא אמרת קראה בכל לשון לא יצא:

9 תוספות על שבת פתח ↗

מגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו - משמע דשאר ספרים לא בעי ספר ודיו וקשה דבפ' המוציא יין לעיל שבת דף עט: משמע דספר תורה בעי ספר דתני' על הנייר ועל המטלית פסולה ומוקי לה בס"ת וה"ה על הדיפתרא אע"ג דלא חשיב ליה לענין פסול ה"נ לא חשיב ליה לענין כשרות דקתני על הקלף ועל הדוכסוסטוס כשירה ולא קתני דיפתרא ועוד תנן במסכת סופרים פ"א אין כותבין לא ע"ג דיפתרא ולא ע"ג נייר מחוק ועוד דמגילה פסולה אדיפתרא כדתנן פ"ב דמגילה דף יז. וכן מגילת סוטה פסולה אדיפתרא כדאמר בפ"ב דסוטה דף יז: משום דבעיא ספר וכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר ודיו נמי צריך כדאמר בפרק הבונה לעיל שבת קג: כתבה שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותירץ הרב יוסף דס"ת ודאי בעי ספר ודיו והכא איירי דווקא בשאר ספרים והא דלא קתני אין בין ספרים לס"ת ומגילה משום דס"ת נכתבים בכל לשון להכי לא עריב לה ואכתי קשה לר"י דתנן בפ"ק דמגילה דף ח: אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון כו' ופריך בגמרא וספרים נכתבין בכל לשון ורמינהו מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו ומשני כאן בספרים כאן במגילה ורב אשי משני כי תניא ההיא בשאר ספרים ורבי יהודה היא אלמא בשאר ספרים נמי בעי רבי יהודה ספר ודיו והוא הדין לרבנן דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה אלא בכתב אשורית אבל בספר ודיו לא אשכחן דפליגי ועוד קשה דשביק רב אשי התם שינויא קמא דמוקי לה במגילה ומסייע ליה ברייתא דהכא דקתני בהדיא דמגילה בעי שתהא כתובה אשורית וספר ודיו ורב אשי גופיה מייתי לה הכא ונראה לר"י דדוקא לענין הצלה מיתניא הך ברייתא דאין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ואפי' בלא ספר ודיו חשיבו לענין דמצילין אותו מפני הדליקה אע"ג דלא חזו לקריאה משום דיש בהו אזכרות אבל במגילה אין מצילין אלא א"כ ראויה לקריאה שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו לפי שאין בה הזכרה וא"ת א"כ תקשה מברייתא דהכא דאמר לעיל כל היכא דלא ניתנו לקרות בהן אין מצילין וי"ל דהא מסיק לעיל תנאי היא:

9 תוספות על סוטה פתח ↗

קרית שמע ותפלה - תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות וליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא בפרק מי שמתו ברכות דף כא. משמע דתפלה וקרית שמע דרבנן ועוד דהתם דף כ: משמע דקידוש דאורייתא והכי משמע נמי בריש מסכת נזיר דף ג: בשלמא מקרא מגילה איכא למימר להכי שייר דתנא בפ"ב דמגילה דף יז. הלועז ששמע אשורית יצא אלא הני אמאי שייר ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפי' אינו שומע הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם:

10 רש"י פתח ↗

סירוגין - בגמרא מפרש קורא מעט ופוסק ושוהה וחוזר ופוסק:

10 רש״ש פתח ↗

שם היה כותבה. עי' בתור"ע אות ט"ו וכ"ד תמצאם בר"ן ומה חידש לנו בשם הפר"ח:

10 ריטב"א פתח ↗

מתני' קראה סרוגין ומתנמנם יצא היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. גרסינן בירוש' מדקתני כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה תפתר בי"ד בכרכין ע"כ ובודאי בירושלמי אית להו טעמא מאי דאסקינן בגמרא דילן דפורים מותר בעשיית מלאכה די"ט לא קבילו כדאי' בקרא בהדיא. והא דדחיקו לאוקומי מתניתין בי"ד לכרכין היינו למימר' דבמאי דשקלינן וטרינן מעיקרא על ההיא דר' היכי נטע נטיעה בפורים לא הוה איפשר לן לסיועיה ממתניתין ולאו לאותוביה מינה לרב יוסף דתני שאסור בעשיית מלאכה דהא הוה אפש' לאוקומא בי"ד לכרכין דכיון דלא הוי זמנם אע"ג דקרו ביה אינהו והוי נמי זמן רובא דעלמא שרו אינהו במלאכ' וכ"ש בי"א ובי"ב ובי"ג דכפרים ושמעי' מינה דכרכין דנהוג איסור מלאכה בפורים היכא דמקדמי בי"ד שרו במלאכה דהא לא נהוג אלא בזמנם ממש והא דקתני דורשה פירשוה בירושל' והוא שלא יפליג דעתו לענייו' אחרות לא נצרכה אלא לכתחלה דלכתחלה שרי' כשהוא עסוק בעניינה ואפי' לר' מונא דלא חשיבא שהיה אבל בדיעב' אפי' הפליג ענייני' אחרים והלך ג"כ לשוק לעשו' צרכיו יצא דקי"ל שאפי' שהה כדי לגמור את כלן יצא וכדאמרינן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וכדבעינן למימר קמן:

11 רש"י פתח ↗

דיפתרא ונייר - מפרש בגמ':

11 רי"ף פתח ↗

מתני' דף יז ע"א היתה כתובה בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדיפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית ובספר ובדיו:

11 מלאכת שלמה על משנה סוטה פתח ↗

אינו כותב לא בקומוס וכו'. תימא דבכל דוכתי שמזכיר קומוס וקנקנתום מזכיר ג"כ סם וסקרא כגון בשבת פ' הבונה ובפ' שני דמגלה ובגיטין פ שני והכא מאי שנא:

12 רש"י פתח ↗

מנהני מילי - דלמפרע לא יצא:

12 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

כותי שקנה קרקע כו'. לפיכך כו'. הנה לפה"מ בדברי רבינו כאן ובהי"א דכיון דקי"ל דאף דאין קנין לעכו"ם בא"י מ"מ קנין נכסים יש וכמבואר בירוש' פאה פ"ד ודמאי פ"ה וכן מה דאמרינן בגיטין דף מ"ז ע"א דיש לו קנין לחפור בו בורות כו' שוב הקדושה בטלה מעל הקרקע כ"ז שהיא אצלו רק איסור יש עליו ולכך אם חזר ולקחה הישראל הוי א"י גמורה ולא מקרי כיבוש יחיד כיון דנשאר בו דין א"י וכמו דאמרינן ב"ק דף מ"ט ע"ב גבי דמי ולדות כיון דשייכא במקצת שייכא בכולא ורש"י סנהדרין דף מ"ז ע"ב גבי דיחוי באבילות וע' מנחות דף ק"ב ע"א גבי קדושה דהיכא דפקעא במאי הדר רכבא ולכך גבי ביכורים דלא שייך בה איסור רק קדושה פסק רבינו לק' בהל' ביכורים דרק אם לקחה עד שלא ביכרה אז חייב בביכורים והא דמקשה בגיטין דף מ"ז ע"ב י"ל להיפך דמקשה למ"ד אין קנין לחפור כו' וא"כ ע"כ נשארה הקדושה רק שבטל הדין לענין תרומה ומע"ש ולא טבלה אבל לגבי בכורים שפיר שייך כיון דחל אף במחובר ולא שייך בגדר טבל וכמש"כ התוס' ב"ב דף פ"א דלכך צריך קרא למעט חו"ל מביכורים. וא"כ י"ל דאף אם נימא דבטלה קדושה א' מ"מ לענין ביכורים חייב מן התורה ובזה א"ש מה דס"ל להר"א ז"ל דעבר הירדן לא קדשו עולי בבל כמבואר בהל' שמיטה פ"ד ומ"מ תנאי פליגי בה בביכורים אי מביאים משם ביכורים ודוחק לאמר דקאי אמקדש ראשון וע' מש"כ בהל' כלאים פ"א. והנה בירוש' ספ"ג דשביעית אמר דיש קדושה בעצם הקרקע ולכך מתרץ שם הגמ' ב' תקנות משא"כ לדידן דס"ל דקנין הגוף יש לו אבל לא לענין איסור אז ודאי לא שייך דין ביכורים וכן לענין שביעית לענין הקדושה רק יש דין איסור שביעית ונ"מ לענין להאכיל פירות שביעית לבהמה ולהפסיד וכמו גבי אוכלי בהמה ע' ירוש' שביעית פ"ח דבעי שם אם יש בהן דין קדושת שביעית ובמעש' פ"ה ה"ד גבי הביאו פחות משליש לפני שביעית וע' בספ"ט דשביעית גבי תבן. וכן יהי' נ"מ גבי נוטע כרם להקדש דמבואר בירוש' ספ"ז דפאה דיש בו דין שביעית והטעם משום דשביעית הוי ג"כ קדושה וא"כ קרקע שקנה הגוי לא שייך זה וע' ירוש' פ"ב דדמאי דמבואר שם דבקיסרי פירות שלקח מן הגוי פטורין מן המעשרות ומן השביעית אף קודם שהתיר רבי ע"ש בפ"ג והטעם משום דכ"כ בהל' כלאים דקדושה ראשונה לא נשאר בה רק קדושה ולא דין ובזה מהני קנין הגוי להפקיע. וא"כ אם קנה הפירות מן הגוי כשהן תלושין כ"ז שלא מרחן אין עליהם שום גדר חיוב ולא מהני אם קרא עליהם שם תרומה ומעש' כיון דעדיין לא נקבעו ואין עליהם שם איסור וקדושה לית בהו וכן מותר לאוכלן אפי' קבע כ"ז שלא גמרן וע' לק' פ"ג מהל' מעש' ה"כ וכן אם גמרם ישראל והם עדיין של עכו"ם ג"כ פטורין ע' תוס' בכורות דף י"א ע"ב וכבר הארכתי בזה וע' בח"ג בהל' מת"ע ואף אם נימא כר"י בירוש' פ"ה דמעש' ה"ו דאם נמרח שלא מדעת ג"כ מהני וכן פסק פ"ג מהל' מעש' וגם אם נתמרח מאליו מהני וע' ירוש' פ"ד דמעש' ה"א דרק בדבר שדרך לעשות כן אך זה רק בפירות שגדלו בקרק' ישראל משא"כ בלוקח מן הגוי אז דוקא אם ממרח אותם מדעת דאל"כ הוי כמו אוסר דבר שאינו שלו וע' לק' בהי"ג בהשגות דס"ל כשיט' התוס' מנחות דף ס"ז ובכורות דף י"א דמירוח הגוי אף בפירות שגדלו והביאו שליש ביד גוי חייבות מדרבנן אך באמת י"ל בין אם הקרקע ג"כ של גוי דאז י"ל דעכ"פ פקע' הקדושה משא"כ אם לקח רק הפירות והקרקע של ישראל אז נשאר' הקרקע בקדושתה ורק משום דמירוח הגוי פוטר וע' תוס' מנחות דף ס"ז ע"ב די"ל דהוי כמו שלא נתמרח ונ"מ אם קרא עליהם שם מעשר דחל עליהם וע' לק' פ"ב הי"ב מה דמחלק בין הפקיר קמה להפקיר שבלים לענין עבר והפריש וכ"כ בזה בהל' מת"ע פ"ב ה"ד בח"ג. ובזה א"ש מה שהר"א ז"ל לא השיג רק בהי"ג ולא בה' י"א משום דס"ל לחלק בין היכא שהקרקע שייכ' להגוי דאז ודאי רק המירוח הוא החיוב משא"כ כשהגוי לא לקח רק הפירות אפי' במחובר לקרקע אז הקרקע נשארה בקדושתה וע' ע"ז דף י"ט ע"ב ודף כ' ע"ב אי מותר למכור להם במחובר לקרקע ומשמע שם דלר"מ אף בחו"ל אסור דאל"כ מה מקשה שם בדף י"ד ע"ב מהך דדקל טב וא"ש שפיר בזה מה שהקשו בתוס' שם דף י"ד ע"א ד"ה תורניתא אך שם י"ל דמיירי בחו"ל או ע"מ לקוץ משא"כ בדקל טב דמקשה מדר"מ אדר"מ וע' מעש' פ"ה מ"ה דפליגי תנאי גבי ישראל שלקח פירות המחוברין עד שלא באו לעונת המעשרות אם רק כשקנה דוקא גם הקרקע ולק' בהי"ב ובחולין דף קל"ח ע"א גבי צאנו לגוז ושם דף קל"ו ע"א היכא דהגיזה היתה כבר על הצאן ולקחה רק לצורך גיזה שלהם אם חייב ושם דף קל"ג ע"ב גבי מסרו לגוז ומש"כ רבינו בהל' בכורים פ"י ה"ט ובהל' מכירה פכ"ג ה"ו וע' תוס' גיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה ידה דמחלקין בין פירות שדה למעשי ידה ובאמת גם גט דמתגרשתי ע"י חצירה הוי ג"כ גדר פירות ונ"מ דאף דקיי"ל דאשה שיש לה בעל אם נתן לה אחר מתנה הוי הגוף שלה כמש"כ התוס' קדושין דף כ"ד ע"א וכ"מ וע' כתובות דף צ"ה ע"ב מ"מ אם קנתה ע"י חצירה את המתנה י"ל דשייך לבעל דזה הוי כפירות וע' ירוש' כתובות פ"ד גבי מציאת הבת דמספקא ליה אם נפלה לחצר של נערה אי יש עליו שם מציאה או פירות אי שייך לאביה או לה גם י"ל בין עומדת בצד חצירה דאז הוי גדר יד לבין אינה עומדת בצד חצירה:אך זה רק במוכר שדהו לפירות משא"כ בלוקח פירות השדה וע' ירוש' רפ"ט דכתובות דפירות המחוברין לקרקע הוי חלק מן הקרקע וכבר הארכתי בזה בהל' מת"ע גבי אם זכה בפירות המחוברין שבשדה הפקר ולא זכה בקרקע עצמה. וכן י"ל דנ"מ למה דקיי"ל דיוכל לקרות שם תרומה כמה שירצה מ"מ לגבי נתינה לכהן ע' בירוש' פי"א דתרומות דיכול לסלתה כמה שירצה ורק שיעמידה על תרומתה נראה דמצות אכילה אין בה במה שיתר על השיעור רק הטעם כמבואר ירוש' פ"ד דמעש"ש דהקדש שפדה יתר על דמיו תופס ה"נ כן וע' ירוש' פ"ה דמעש"ש דגם טבל נקרא קודש ולכך יכול לקרות שם אף ביותר מכשיעור וא"כ לפ"ז הנך שלקחו פירות שגדילין בשדה העכו"ם אין הדין כן כיון שאין בהם קדושה רק איסור. ובאמת לכך קיי"ל כאן דהלוקח פירות מעכו"ם התרומה נותנה לכהן והמעשר ותרומת מעשר מוכרן משום דהרי חזינן דהמרבה בתרומה אף דאין בה דין מתנת כהונה מ"מ שייכא לכהן וה"נ כן וי"ל דזהו כוונת הספרי פ' קרח פ"ס קי"ט חוץ מדבר שיש בו זיקת תרומה ור"ל כגון המרבה בתרומה וכה"ג ועי' בירוש' פ"ד דדמאי דאמר שם דלמ"ד דפירות גוי אין חייבים רק מדבריהם אם הם תלושין שייך גם בתרומה הך דאתינא מכח גברא כו' ומוכרו לכהן משא"כ במחוברין והא דנקט בירוש' שם ת"מ ט"ס הוא דהא גם אם הוא מן התורה ומחוברים מ"מ מוכרן וכמב' בירוש' שם ספ"א דפיאה אך בירוש' בדמאי שם הוי בזה מחלוקת וע' מש"כ בזה בהל' מא"ס ספ"י וספי"ג בח"א ובהל' מת"ע בח"ג:והנה בבכורות דף מ"ז ע"ב פסקינן דכהן שיש לו בן חלל אז אם מת האב לאחר ל' אין הבן צריך לפדות א"ע ואם תוך ל' צריך לפדות וכאן פסקינן גבי מחובר דשיעור מה שגדל ברשות הגוי מוכר הישראל את המעשרות וצ"ל משום דמבואר במנחות דף ע' דטעם דאין תרומה במחובר הוא משום דאין עלי' דין טבל וע' מעילה דף י"ח ע"ב ובכורים פ"ב יש בבכורים כו' ואף אם נימא דכששתל הטבל פקע שמו מ"מ התרומה לא פקע' לכ"ע וכמש"כ רבינו בהל' תרומות פי"א הכ"ו וע' נדה דף נ"א דס"ל לרבא דאף דלענין טומאת אוכלן מחשבת חבור לא הוי מחשבה לענין תרומה ומעשר הוי מחשבה והטעם דגבי טומאה אף אם חל י"ל דנתבטלה אח"כ משא"כ לענין טבל אך רבינו בפ"ב לק' פסק דגם לענין תרומה לא מהני מחשבת חיבור אך יהי' נ"מ אם רק דבר שצריך מחשבה אבל דבר שסתמו עומד לאדם רק שזרע לבהמה י"ל דמהני מחשבת חבור לבטל מחשבתו וע' בדברי רבינו ספ"ח מהל' כלים דנראה שם דמחלק דכלי העומד לבהמה וחשב עליו לאדם ורוצה לבטל מחשבתו א"צ מעשה גדול משא"כ בדבר העומד לאדם צריך לעשות מעשה גדול לבטלו מתורת כלי וע' רש"י מנחות דף ס"ט ע"א גבי פיל שבלע כפיפה מצרית דאף דלקבל טומאה הוא בעי' דלא איפשטא מ"מ אם היתה טמאה לא פקעה טומאתה וכן כתב רבינו בפ"א מהל' כלים וצ"ל דשם לא נתמעטו רק שאינם מקבלים טומאה משא"כ אם כבר קבלו ול"ד לזרעים שחיברם בנדרים דף ע"ו דזה הוי כמו כלים שעשה בהם שינוי מעשה וע' שבת דף נ"ב ודף נ"ח ומש"כ רבינו בפי"א מהל' כלים הכ"ד גבי מינקת אך יש לחלק בין היכא דנעשה מעשה בידים להיכא דנעשה ממילא וע' רש"י קדושין דף נ"ט דהיכא דנטמא אז צריך דוקא מעשה לקלקל ובלא נטמא די בשינוי וזה ר"ל הגמ' ב"ק דף ס"ז דאם נימא דשינוי הוי כמו פנים חדשות שוב לא מהני מה שקבעו כיון דאח"כ חקקו ונשתנה נמצא דלא זה הדבר שקבעו והוי כמו מאליו ולא פקע ממנו שמו ע"י חיבור כיון דלא חיברו בידים וכן י"ל לגבי זרעים טמאים דרק אם זרען בידים והך דמעש' פ"ה גבי בצלים דמוכח דגם אם השרישו מאליהם שם רק שלא יקבלו טומאה אך ע' בעוקצין פ"ב מ"ט בר"ש לא משמע כן אך כוונת הגמ' דנדרים דף ע"ה ע"ב לפי גירסת הרא"ש דאמר אדם שאינו מעלה הטמאים מטומאתן ר"ל דלענין עיכול אם כבר נטמאה הכלי לא מהני עיכול שתפקע הטומאה להטעם דאף דהוי כפנים חדשות ע' תוס' זבחים דף צ"ו ע"ב דהביאו ראיה מהך דסוטה דף ט"ו ע"ב דחזרה לכבשן לא הוי פנים חדשות והנה בע"ז דף ע"ה ע"ב אמר שם דכלים ישנים וליבנם הוי כחדשים ומ"מ בעי טבילה וקשה דאם נימא דזה הוי פנים חדשות א"כ לא זהו הכלי שלקח מיד הגוי ואמאי צריך טבילה וע' מש"כ בהל' ערכין פ"ו ה"ל בח"ב ובמה דס"ל לרש"י סנהדרין דף מ"ח ע"א גבי כיפה דאם ייחדו לספר דנשארה עליו טומאה דנגיעת עצמה כמו בפסחים דף י"ח וכ"מ אף דמכאן ולהבא שוב לא ניטמאה וגם טומאה פרחה אך נ"מ היכא דנטהר מחמת שנסתלק הטומאה או מחמת שנתבטלה הכלי דהיכא דהטהרה הוא משום שנסתלק הטומאה שם לא שייך לאמר דנגעה בעצמה דג"ד זה נטהר ולכך בהך דע"ז דף נ"ב ע"א גבי ביטול ע"ז דמועיל לטהרה לא אמרינן דנגעה בעצמה וע' רש"י שם דהוי כעין מקוה והך דכיפה דסנהדרין שם רק גדר שינוי בהכלי וכמש"כ התוס' שבת דף נ"ח ע"א אך רבינו ז"ל בפכ"ב מהל' כלים ה"ט מפרש הך דכיפה רק לענין מכאן ולהבא ולא לענין סילוק טומאה משום דס"ל דזה לא הוי בגדר שינוי מעשה וגם קיי"ל דמגע בית הסתרים אינו מטמא ולא שייך לאמר נגע בעצמו ע' חולין דף ע"ג וכ"מ:השמטה במ"ש בדין עיכול.והנה עי' בדברי רבינו בה' טו"א פ"ב הי"ד גבי משקה ע"ש בהשגת דס"ל דמשקה אין עליהם גדר שינוי רק דמחלק בין סרוחה מעיקרא וכמו דאמרינן בירוש' תרומות פי"א דאין המשקין יוצאין לא ע"י פרה כו' וע"ש בהל' כ"א דרבינו ס"ל דרק לקבל טומאה אינה מקבל אבל הטומאה לא פקעה מינה והר"א ס"ל דאף לכתחילה מקבל טומאה ועי' בתוס' מנחות דף כ"ב ע"ב דמשקה אם נסרח נתבטל ממנה כל המציאות לא התואר בלבד ועי' בפסחים דף י"ח ודף כ' דאמר שם דהוה משקה סרוח אף דבדף י"ח שם מיירי שכבר הי' עליו שם טומאה דמי פרה אך י"ל דהוה רק בגדר מעשה עץ שימש דחולין דף קכ"ט ע"ש בתוס' ודף ע"ג ע"ב אך כך דאף דמבואר בתוספ' דט"י הובא בר"ש פ"ב דט"י מ"ב ובדברי רבינו בהקדמה לסדר טהרות ובתו"כ פ' שמיני פ"ט פי"א דחומר במים שהמים נעשים אב הטומאה היינו כשנעשה מי פרה וא"כ חזינון דהטומאה הוה בגדר עצם לא מחמת מעלה עי' תוס' ב"ק דף ע"ז ע"א דטומאת המתעסקים בפרה הוה רק מעלה:וזה תליא במחלוקת דתו"כ בפ' ויקרא ותוספ' פ"א דשבועות אם המתעסקים בפרה אם נכנסו למקדש אם חייבים קרבן ועי' בדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ו הט"ו דלא הוה אה"ט רק ראשון וכן מפרש רבינו הך דזבחים דף ק"ה ע"ב גבי כל היכא דמטמא כו' בהקדמה לסדר טהרות דר"ל דלא נימא דהוה כמו אב כיון דטומאתו מעצמו א"כ עושה הוא ראשון רק דאין עושה רק שני ועי' בדברי רבינו בפיהמ"ש עדיות פ"ב מ"ב:וכן ר"ל גבי פיגול ונותר עי' בהל' אה"ט פ"ח ה"ג דהוה רק בגדר ראשון לא אב וע"ש בפי"א ה"א ובפי"ב הי"ד שם נראה להיפך דלא פסל אך לפי הנראה ס"ל כך דיש חילוק בין היכא דנגע בקודש אחר דאז ודאי עושה שני וכמבואר בפסחים דף פ"ה ע"א ע"ש ובירוש' שם אך אם נגע בחולין אז לא וזה ר"ל רבינו בפי"ב הי"ד דהרי נקט שם שהוכשר וכן ס"ל לרבינו בפ"ג ה"ב גבי נבלת עו"ט:וגם י"ל דזה תליא דאם נימא דצריך שיהי' כביצה ואז מטמא חזינין דזה בגדר טומאת אוכלים ואם די בכזית אז לא הויא רק מעלה וכן הדין גבי נבלת עו"ט ובזה א"ש הך דפ"ג ה"ב ולר"מ ע"כ לא הוה רק מעלה דהרי ס"ל דגם שעיר המשתלח מטמא אף שהוא חי וגם די בכזית גבי נבלת עו"ט:ובאמת הך דמנחות דף ק"א ע"ב במה דאמר שם דלר"ש אין פיגול מטמא טומ"א ר"ל הך תקנה דפיגול מטמא על זה פליג ר"ש ועי' תוס' ב"ק דף ע"ז ע"א וכן הך דבעי ר"ל גבי צריד של מנחות ר"ל אנותר ופיגול ומשום דלר"ש לא משכחת דנגזור טו"א אפיגול רק אמנחה ואף דלשיטת רבינו בעי מחשבה היכא דאין עומד לאכילה כמו בפרה כמבואר בזבחים דף ק"ה צ"ל דקדשים שאני ולכך גזרו טומאה על הני:וגם י"ל דהך צריד ר"ל לבונה וכ"כ בזה במ"א דאף דרבינו ס"ל בהל' איסורי מזבח פ"ו דטומאה דלבונה הוה רק פסול ומעלה מ"מ זה רק בלבונה הבאה בפ"ע אבל בלבונה שבמנחה אם נטמאת המנחה אז גם הלבונה יש עלה טומאה דאורייתא כמו חלק המנחה וכמבואר בהל' פסוהמו"ק פי"ח הי"ב דלוקה ועי' תוס' נזיר דף ל"ו ע"א גבי מקפה ושום ושמן ע"ש וזה ג"כ הוה כמו גדר דמעשה עץ דחולין דף קכ"ט הנ"ל ור"ל אם זה הוא גזיה"כ דהמנחה צריכה שתיעשה ע"י הני פרטים ואז יש שם מנחה עלי' או הני הוי חלקי מנחה:וזהו מחלוקת במנחות דף ח' דרב ור"ח אם זו קדשה בלא זו וזהו הכונה במה דאמר שם במנחות בע"ב דשמואל סבר לה להא דרב מדיליף דכלי הלח מקדשין יבש מהך קרא דשניהם מלאים ומה דאמר היבש שבה היינו הלבונה כגירסת הגמ' דשם ואף דמדברי רש"י שם ובזבחים דף פ"ח נראה דהמנחה הוה מנחת נסכים דאין בה לבונה כמבואר במנחות דף נ"ט אך באמת בספרי פ' נשא פסק' מ"ט דאמר שם שניהם מלאים סלת מן הנדבה נראה דר"ל דלא נימא דהוה מנחה הבאה בגלל זבח וא"כ הוה בגדר חובה דהוא ממילא קמ"ל דלא ועי' מנחות דף ק"ד ע"ב ודף ק"ו ע"א ודף ס' ע"ב דסתם מנחת נדבה לא הוה מנחת נסכים אף דיכול להתנדב:ונ"מ ג"כ להך דמנחות דף פ"א דנסכים אינה באה אלא מן החולין ע"ש בתוס' הטעם משום דקרבה כולה ורבינו בפ"ב מהל' מעה"ק ובפ' ט"ז מפרש טעם אחר ונ"מ אם התנדב מנחת נסכים או נסכים אז לשיטת התוס' ג"כ צריך להביא מן החולין ולשיטת רבינו לא ואכמ"ל. עכ"פ מן הספרי מוכח דהוה מנחת נדבה וא"כ י"ל דהוה בה לבונה ומקדש המזרק את הלבונה בגדר דבר בפ"ע וא"כ חזינין דהלבונה הוא דבר פרטי ולא מעשה עץ אף דכעת מעכב ועי' בהך דגיטין דף ס' ע"א גבי הך דאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה דאמר שם דמבעיא לכ"ע אף למ"ד תורה חתומה ניתנה ר"ל ג"כ כן אם התורה הכלל נכללת מפרטים הרבה או לא:וכן נ"מ להך מחלוקת דשבת דף קט"ו ע"ב גבי פ"ה אותיות אם בעי דוקא תיבות שלמות או אף אותיות מפוזרות ע"ש משמע דפליגי בזה אם תיבה הוה מצורף מפרטים או הוא דבר אחד ונ"מ ג"כ אם כתב אות בס"ת בפ"ע אם מיקרי יתר ועי' בדברי רבינו בהל' תו"מ פ"ה ה"ג או שהוסיף אפי' אות אחת פסולה ור"ל לא שכ' זה בתיבה דא"כ הוה יתר רק דכתב אות בפ"ע:ובזה א"ש מ"ש התוס' מנחות דף ל"ב ע"ב על רש"י שפי' שם דגבי גט פסול כה"ג ור"ל אם כתב בגט אות אחת לא בתיבה רק בפ"ע ועי' בירוש' סוטה פ"ב ופ"ג בהך מחלוקת דב"ש וב"ה באות אחת מן השם אם כתב ובקדושין דף ל' ע"א במה דחשב שם חצין של פסוקים ושל תיבות ושל אותיות לא כמו בתהלים וכ"כ בזה בח"א וכן נ"מ לפי שיטת רש"י במגילה דף ט' ע"א דגרע אם כתב שלא כהוגן מאם לא כתב כלל ואם כן נ"מ אם כ' תיבה חסר אות אם הפסול הוא משום שחסר האות או משום שנכתב התיבה שלא כהוגן:וכן בהך מחלוקת דיומא דף ס"א וזבחים דף מ"ב גבי ז' הזיות אם הוה כל הזי' והזי' דבר בפ"ע ונ"מ אם צריך שיזה שבע פ' או שיהא ז' הזיות ועי' בדברי רבינו בהל' פרה פ"ד ה"ה דאם היזו ז' כהנים ז' הזיות כאחד פסולה ובר"ה דף ל"ד ע"ב פליגי בזה רש"י ותוס' גבי תקיעות כה"ג וצ"ל הנ"מ דגבי פרה בעי שיזה ז"פ ולכך צריך שיזה בזה אחר זה וכ"כ בזה בח"א בהל' שבת ובמ"א:ויהי' ג"כ נ"מ למ"ד ביומא דף נ"ה ונ"ז ובירוש' שם דצריך ליגע היכא דנתקנח הזאות עד שלא נגמר אם מהני ועי' תוס' זבחים דף ט"ו ע"א וזה תליא אם כל הזאה הוה דבר בפ"ע או לא וגם נ"מ אם שייך בזה בל תוסיף דרק גבי הזאות דד' קרנות דשם מספר הד' לא מחמת המספר רק מחמת הקרנות משא"כ גבי הני ז' דרק משום המספר וכ"כ בזה במ"א ועי' במנחות דף י' ע"א גבי דם ושמן של מצורע דבעי קרא אם נתקנח. עכ"פ זה האיבעיא דצריד של מנחות ר"ל אם לבונה שנעשה נותר אם מונים בו ראשון ושני מחמת דין דטומאת נותר וכמ"ש רבינו בפ"ח מהל' אה"ט ה"ג ע"ש ור"ל אם הוה כגדר מעשה עץ ועי' בירוש' חגיגה פ"ג ה"ב מה דמחלק שם בין צריד של מנחות בין נבלת עוף טהור כעין החילוק שחלקו התוס' חולין דף קכ"ט הנ"ל אך רבינו מוכח דס"ל דהך סברא דמעשה עץ שימש הוא רק לענין שצריך הכשר מים אבל הכשר שרץ לא בעי עי' בהל' טו"א פ"ג ה"ה וס"ל מחמת קושית התוס' שהקשה מהך דפסחים דף י"ח גבי מי פרה הנ"ל:והנה בתוספ' כלים פ"א הובא בר"ש שם מ"ה מבואר דמי חטאת שיבשה טהור לגמרי ועי' בדברי רבינו בפ"ו מהל' אה"ט הי"ג ע"ש בכ"מ דמיירי שהי' קרוש י"ל כעין מ"ש רבינו בפיהמ"ש טהרות פ"ה גבי ב' רוקים שאינו יבש כ"כ או י"ל דיש נ"מ בין היכא דנקרשין וצריכין שיהיו נמוחים ע"י אור ואז נפסלין וכמבואר בדברי רבינו בהל' פ"א פ"ט הי"א משא"כ היכא דדי בחמה אז עדיין יש עליהם שם מי פרה ועי' מנחות דף כ"א מעשה חמה הדר ובהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ח גבי יין דאם חיממם באש אז פסול ובחמה כשר. והנה הר"א ז"ל כ' בהל' טו"א פ"ב הי"ד דפרש שבמעי בהמה הוה כסרוח מעיקרו והוא לכאורה תמוה:אך י"ל כך דהנה בדברי רבינו בהל' טו"א פ"י ה"ב מבואר דמ"ר בהמה הוה כמי פירות לא מטעם סרחון רק שם חדש עליהם ועי' בכורות דף ז' גבי מ"ר ובמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ב דפסחים בשם הרוקח גבי חימוץ:והנה הר"א ז"ל ס"ל דמי פירות יש עליהם דין טומאת אוכלים בה"ד ולכך צ"ל הטעם משום דסרוח מעיקרא ועי' בדברי רבינו בפיהמ"ש עדיות פ"ב מ"ג גבי מחט שנמצא בפרש משמע שם ג"כ כשיטת הר"א ז"ל דבאמת המשקה בעצמו יש עליו שם משקה אך אכשורי לא מכשר ובטל ממנו שם ז' משקים. והנה רבינו ס"ל דהא דמשקין לא בעי הכשר משום שהם מכשירין את עצמן ולכך ס"ל בהל' טו"א פ' ט"ו דמים מחוברים אינם מתטמאים אלא לרצון ומשום זה דכיון שהם מחוברים אינם מכשירים את עצמם אלא לרצון וכן ס"ל הטעם בהך דעירובין דף צ"ט הובא בדברי רבינו פ' ט"ו ה"ז גבי רוק דאם לא הפך הוה מחובר ועי' בירוש' חגיגה פ"ג גבי הך מחלוקת דחזקי' ור"י אם דוקא דבלה:וזה ר"ל אם במעיין צריך רצון וזהו כונת המשנה מכשירין פ"ו מ"ר אדם בין לדעת בין שלא לדעת וכן הך טעם דכריתות דף י"ד גבי חלב האשה הוא משום דעדיין היא מחובר כמו רוק שלא הפך משא"כ בטיפה שעל פי הדד ועי' תוס' מעילה דף י"ג ע"א אם יש שם חלב היכא שעדיין לא יצא ולכך י"ל דאף דחלב של פהמ"ק אסור מ"מ לינק שרי ועי' רש"י חולין דף קי"ט ע"ב גבי חלב שחוטה וכ"כ בזה. ועי' בפי"ב ה"ג ובמ"ש בפ"ב ה"ח שאב המים בכלי ונתן בקרקע אינם מכשירין משום דהוה כמחובר וע"ש בהי"ג. וא"כ לכך אינם מטמאים משום דלא מכשרי וסרחון ס"ל דהוה כמו פנים חדשות היכא דהוה במעי בהמה והוה כעין קרשו ועי' רש"י חולין דף פ"ח ע"א גבי משקה מ"ר דשרץ ובכורות דף ז' ע"ב:והנה באמת כ"כ במ"א דמוכח בפ"י מהל' טו"א ה"ח לגירסת הר"א ז"ל דמים שנכנסו לגוף האדם תכף הוה גדר מחובר ובטלה טומאתם ולכך י"ל מה דמבואר במכשירין פ"ב הובא שם בדברי רבינו בה"ט דשתה משקים טמאים והזיע טהור י"ל דקאי רק על מים ומשום דנטהרו בגוף האדם והוה כמו מחובר ופקע הטומאה וכן הדין של פסחים דף י"ז ע"ב גבי רביעית הטעם משום דהוה כמחובר וכמבואר בריש מקואות ועי' מ"ש הרא"ש ספ"ח דטהרות. ובאמת י"ל להיפך דאם שפכם בכונה שיהי' על הקרקע בארץ אז אף פחות מרביעית חל עליהם שם מחובר ובטלים אגב קרקע והך דפסחים י"ל משום דהוה על ריצפה בעזרה עי' תוס' ב"ב דף ס"ו וכעין הך דנדרים דף נ"ט ע"ב דהיכא דצריך לבטולי שאני ועי' עירובין דף פ"ח ע"א ע"ש בתוס' אם ריצפה של אבנים הוה כמו שיכול ליבלע שם:ובאמת נ"ל דשיטת הראשונים דס"ל הובא בדברי רבינו בפיהמ"ש מקואות פ"ד מ"ד ובהל' מקואות פ"ד ה"ט דמקוה שהמשכוה כולה כשרה לטבול ר"ל אם שפכן רק שיתפזרו על גבי ארץ ואח"כ ממילא כשפסק כחו נזחלו במקום אחד אז בטלה תפוסת ידי אדם והוה כמו זריעה ופקע מהם שם שאובים וכשרים למקוה ובזה א"ש כל מה שהקשה עליהם והיכא דהוה שפיכה מאליהם בלא כונה אז דוקא ברביעית משום שחל עליהם שם מחובר כיון דחזי נטבול בהם מחטין וצינורות עי' פסחים דף י"ז ומ"ש הר"א ז"ל בהשגת פט"ו מהל' טו"א ה"א ועי' בהך דחולין דף פ"ד ע"א ע"ש ברש"י ד"ה זוחלין וברש"י שם דף כ"ו ע"ב מה דכ' שם בד"ה משהחמיץ דלכך לא שייך ביין זריעה משום דיש בו טעם והוא לכאורה תמוה עי' נדה דף י"ז ע"א ברש"י וכ"מ וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ש פ"ב דט"י טעם אחר על השקה א"נ רש"י ר"ל גם על המים שבתוך היין ובמ"א אבאר זה:וזהו ג"כ כונת התוספ' הובא בר"ש כלים פ"ח מ"ג ואין חוששין שמא מחוברים למעיין ור"ל דאז אם המשקין מים נטהרו בגוף לא מטעם בלוע. ועי' בהשגת פ"כ מהל' טומאת מת ה"ה וברש"י נדה דף ס"א ע"ב דיש בלוע גם בשאר דברים לא דוקא בבעלי חיים ועי' רש"י חולין דף קכ"ו ע"א ודף קכ"ב ע"ב ולשיטת רבינו צ"ל הך דכלים פ"ט הובא בדברי רבינו בכלים פי"ד ה"ו מה דמחלקים שם בין חרסיס ולספוג צ"ל דס"ל דלא מטעם בלוע רק דהמשקין שנבלע בטלין לגמרי משא"כ בהני בספוג ולפת ולשיטת הר"א ז"ל צ"ל דרק ספוג ולפת וגמי העשויים להכניס אז הוה כמו כלי וסתם לא ועי' בתוס' כריתות דף ט"ו ע"ב גבי המוחק את הכרישה ותוס' חולין דף פ"ז ע"ב ועי' במ"ש הר"א ז"ל בהשגת בהל' שבת פכ"ב הט"ו דספוג הוה כצלוחית מלא מים ומה דמבואר במשנה שבת דף קמ"ג ע"א דאינו מקבל טומאה צ"ל משום הך דמבואר בכלים פי"ז דכל שבים טהור וספוג הוא מן הים כמ"ש רבינו בפיהמ"ש ובירוש' שבת פ"ז ואף דמבואר במשנה שם דאם חיבר מן הגדל בארץ טמא עי' מ"ש הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ פ' שמיני דדוקא אם לא עשה שיהא טפל:ובאמת לגירסת התוספ' בפ"ו דמס' כלים נראה דגבי בע"ח א"צ שיהא הדבר בלוע רק כשהוא בפיו יש עליו שם בלוע ובזה א"ש מה דלכאורה קשה למה סתמה המשנה בכלים פ"ח מ"ה גבי תרנגול שבלע את השרץ דאם מת טמא ולא נקט דהיינו שלא שהה כדי שתפול לאור כמבואר באהלות פי"א ועי' בר"ש ודוחק לומר דמיירי בשרץ שלם עי' מנחות דף ס"ט ובכורות דף ז' ע"ב בתוס' וכמו בהך דנדה דף נ"ו ע"א גבי שרץ שנשרץ:ובאמת עי' בדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ד הי"ב דנקט גבי שרץ דאם נפסל מאכילת כלב טהור ולא נקט דאם הי' סרוח מעיקרא לאדם טהור כמו גבי נבלה שם בפ"א ובכ"מ וי"ל משום דשרץ חידוש הוא כמבואר בע"ז דף ס"ח ע"ב ודף כ"ו ע"ב וב"מ דף ס"א ע"ב לא קפדינין על זה אך רק בזמן שהוא שלם ושלדו קיימת:ובזה יש ליישב שיטת רש"י בכורות דף כ"ג ע"א במה דפי' טומאה קלה היינו טומאת מגע עד לכלב ע"ש בתוס' מ"ש אך י"ל משום דילפינן משרץ ועי' בחולין דף ע"א דעיכול חזיא לכלב לכ"ע. אך אי נימא דגבי בע"ח מיקרי בלוע גם כשהם בפה בלבד מחמת דאין בהם גדר טומאה ובפרט בעוף א"ש הך משנה דתרנגול הנ"ל די"ל דמיירי רק בפה ושם עדיין אינו עושה עיכול כמבואר בחולין דף ע"א ע"ב דלמעלה אינו עושה עיכול וע"ש דף ק"ג ע"ב ותו"י יומא דף פ' ע"ב וכתובות דף ל' ע"ב בתו"י ומנחות דף ס"ט הנ"ל ותוס' דף ז' ע"ב הנ"ל ועי' תוס' שבת דף י"א ע"א ועירובין דף כ' ע"א ובירוש' עירובין פ"י אם המים בטלים תכף או רק לאחר שנפל בבטנם:וזהו כונת הירוש' פי"א דתרומות דאין המשקין יוצאין ע"י פרה ר"ל דבפרה לא פקעה טומאתן ע"י בליעה לבד רק אם נסרחו דאז ע"י הבליעה נעשה פנים חדשות וכמו בקרשו וע"י הסרחון שוב לא מקבלי טומאה וכמו מ"ר של בהמה הנ"ל ועי' במ"ש התוס' בכורות דף ז' ע"ב לחלק בין אם יצאו לחוץ או שנמצאו בפנים ועי' בתוספ' טהרות פ"ב גבי מים טמאים שהגלידו. ולשיטת רבינו בהל' טו"א פ"י ה"ח הנ"ל נראה דהוה כמו השקה אם טבל עם המים שבלע והא דבנדה דף מ"ג ע"א גבי זבה שטבלה והטילה מ"ר ולא אמרינין שיטהר ע"י השקה עי' זבחים דף ע"ח ע"ב במה דפליגי רש"י ותוס' אם מהני השקה למ"ר ע"ש. עכ"פ זה הוה מחלוקת אם מי פרה הוה טומאה עצמיית או רק גזיה"כ ומעלה:ולכך י"ל מ"ש הר"ש במס' פרה בפי"א מ"ג הובא בדברי רבינו פי"ד גבי דבלה של תרומה דחייב האוכלן מיתה וע"כ דמיירי בכהן טמא ואמאי הרי נתחללה התרומה וכמו שפסק רבינו בפ"ז מהל' תרומות רק דזה לא הוה חילול כיון דאינו טומאה עצמיית רק מעלה וכ"כ בזה ועי' בתוס' זבחים דף ע"ח ע"ב הנ"ל ובר"ש פי"א דפרה אם מהני השקה למי חטאת:ובזה יש ליישב מה דמבואר במס' כלים פי"ט מ"ד גבי מיזרן דאמר שם ר"י דנישא הזב על המיטה דהמיזרן עד עשרה ט' מטמא שנים כו' ומעשרה ולחוץ מטמא אחד ואם נישא על המיזרן אז מעשרה ולחוץ טהור לגמרי כן מוכח שם מדברי רבינו בפיהמ"ש ובהל' כלים פכ"א ה"ט והטעם משום דבאמת הא הוה מגע בית הסתרים דלא מטמא עי' חולין דף ע"ב ע"ב וכ"מ אך זה רק אם הטומאה הוה מצד המיזרן אבל אם הטומאה הוא מצד המיטה רק דעד עשרה ט' הוה המיזרן כמו חלק מן המיטה ומעשה עץ שימש לכך יותר מעשרה לא מיקרי מגע בית הסתרים דהוה כמו שנגע במיטה עצמה וכמ"ש לעיל גבי לבונת המנחה ובהך דמנחות דף ח' ע"ב ועי' תוס' שם דף י"ג ע"ב גבי לחה"פ דאם נטמאת חלה אחת נטמא כל הסדר וזה לא משום צירוף רק דהוה כמו דבר אחד ובירוש' חגיגה פ"ג דקומץ ג"כ משום דהוה דבר אחד לא משום צירוף ובתו"כ פ' צו פ"ט פי"ג דגבי טומאה נטמא מקצת אבר נטמא כל האבר ולא גבי יוצא ועי' בתוספ' פ"ה דקרבנות ובהך דפסחים דף פ"ה ע"א ובירוש' שם:וגם י"ל דר"ל דנ"מ למקום חתך דשל יוצא מותר ושל טמא פסול עי' חולין דף ס"ח ושם דף צ"ט ע"א ע"ש ובזבחים דף כ"ו ע"א ובהשגת פ"א דהל' פהמ"ק הט"ו ע"ש. ובהך דמנחות דף כ"ד אם כלי מחבר או כלי מצרף ע"ש: ע”כ השמטה.והנה בגיטין דף מ"א ע"א מבואר דשיחרור גמור בעבד הוי היזק ניכר וע' ב"ב דף קל"ז ע"ב גבי מתנה ע"מ להחזיר דאם הקדיש היכא דאמר על מנת שתחזירהו לי לא מהני והיכא דאמר ע"מ שתחזירהו סתם מהני ובזה י"ל דברי רבינו מה דס"ל בהל' גזילה פ"ג ה"ד גבי שור הנסקל דאף לאחר גמ"ד י"ל הרי שלך לפניך וגבי שומר פסק בפי"א מהל' נ"מ ה"ט דאם נגמר דינו לא מהני חזרה וצ"ל דגבי שומר צריך שתהיה החזרה בגדר לי וכיון דקיבל עליו שמירה ע' תוס' ב"ק דף נ"ו ע"ב וב"מ דף מ"א ע"ב ד"ה חדא משא"כ בגזלן דאף דבעי השבה ומדעת מ"מ לא בעי השבה שיהיה נקנה לנגזל וגם י"ל הטעם דגבי שומר די אם נגמר דינו בפניו דהוא נחשב כבעלים ולכך לחד מ"ד רשות משנה ע' ב"ק דף ל"ט ומ' משא"כ בגזלן מבואר בתוספתא ב"ק פ"ה דאם נגח השור כשהיה אצל הגזלן ואח"כ החזירו חייב השור מיתה ור"ל אף לר"י דס"ל דגם לענין זה צריך שיהיה בחד רשותא ע' ב"ק דף מ"ד ע"ב וברש"י שם דף צ"ח ע"ב מ"מ חייב וא"כ נמצא דאין על הגזלן כלל שם בעלים וא"כ בעי גמ"ד לפני הנגזל ולכך לא פשע בזה ומהני חזרה ובמק"א אבאר זה. והנה באמת מדברי רבינו בהל' חובו"מ פ"ז משמע קצת לכ"א דס"ל דמנסך הוי היזק ניכר דלא כתב הדין דשוגג פטור ובגמ' מבואר להיפך ע' גיטין דף נ"ב ע"ב ובתוספתא ב"ק פ"י אמר דיין ונתנסך אומר הש"ל אך כך דהנה גבי פסלתי מלכות פסק רבינו דא"י לאמר הש"ל והטעם משום דמטבע עיקר הדבר הוא הצורה וההסכם וכמבואר ב"מ דף מ"ה ע"ב ומ"ו ע"ב וכיון שנפסלה שוב אין זה הדבר ולא שייך לאמר הש"ל וע' מש"כ רבינו בפיה"מ ע"ז פ"ג דצורה נקרא דבר הבדוי ושהוא רק בגדר הסכמי ע"ש וכן גבי עבד כיון דעיקר הדבר שבו הוא העבדות ולא הגוף וכמבואר בירוש' ב"ק פ"ז ה"א יצאו עבדים שאין לך בהם אלא תשמיש וזה ר"ל הגמ' בנדרים דף ל"ח ע"ב עבדים למחרותא עבידי ע' תוס' גיטין דף ע"ז ע"ב גבי יד עבד ורשב"ם ב"ב דף נ' ד"ה כקנין וזהו דר"ל בב"מ דף פ"ה ע"ב ועבד חפשי כו' וע' תוספתא ב"ק פ"ו גבי בור ולכך אם הפסיד צורתו הוי ד"א והיזק ניכר וע' ב"ק דף צ"ו ע"ב גבי זוזי ועבדינהו נסבו כו' ר"ל ג"כ דגבי כלי עיקר הדבר הוא צורתו וכיון דנשתנה הוי דבר חדש ומש"כ רבינו בהל' כלה"מ פ"א הי"ד דאף דאין מתקנין כ"ש שנפגמו מ"מ אם התיכן ש"ד דהוי דבר חדש ומ"מ הקדושה נשארה עליהם הרי חזינן דאם נשתנה הצורה מ"מ נשארה הקדושה וכ"כ בזה בח"ג בהל' מת"ע וגבי החזירן לכבשן האש שם לא הוי פנים חדשות רק בהעצם אבל צורת הדבר לא נשתנה ולכך בסוטה דף ט"ו למ"ד דפסול משום דנעשה בו מלאכה לא מהני החזרה לכבשן כיון דמ"מ צורתה היא הראשונה. ורק למ"ד דפסול משום דנשחמו פניהם הרי דאין הפסול משום צורת הדבר רק משום שינוי בעצם ולכך י"ל דמהני חזרה לכבשן האש ולכך גבי יין נסך כיון דקמ"ל בע"ז דף ע"ד דיין ביין אוסר את הכל דאסור למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו וע"כ צ"ל דהאיסור הוא מחמת הצורה דכל שהאיסור הוא בעצם א"א לעשות אחר כמותו וע' מש"כ הר"ן ז"ל פ"ג דשבועות גבי מתפיס בדבר האסור וע' נדרים דף י"ב גבי נותר והטעם ג"כ משום דמבואר בזבחים דף מ"ג דמזבח מקוה טהרה לפיגול ונותר וע"כ דזה אינו עצם ולק' אבאר זה ולכך הוי יין נסך כמו דבר חדש ולא אמרינן ביה הש"ל וגבי החזירו לכבשן האש בצורה לא הוי שינוי ולכך צריך טבילה דמ"מ צורת הכלי היא של גוי השמטה-וזה מק' בגמ' א"ה סרבלא נמי ר"ל דמ"מ שם כלי סעודה אינו של ב"נ ואמר דמ"מ כלי סעודה אמורים בפרשה וע' תו"כ פ' צ"ו פי"א פי"ח דאהרן ובניו א"צ לשמן המשחה אחר לע"ל ע"ש והוא ג"כ משו"ז דהצורה לעולם קיימת כמש"כ רבינו בס' המורה ח"ב וכן הדין אם בלע כפיפה טמאה השינוי לא הוי רק בהעצם לא בהצורה וכיון דכבר נטמאת לא פרחה ממנה הטומאה ולכך לא מהני אם החזירו לכבשן האש גבי טומאה וא"ש מ"ש התוס':והנה גבי מחובר היכא דבעי גדר בית וכ"ז שאינו מחובר אין עליו שם בית ודאי דזה הוי שינוי וע' נגעים פי"ב גבי בית הבנוי בספינה ובר"ש שם אך שם י"ל דהטעם משום דכתיב ביה ונתץ וכל שאינו מחובר לקרקע אינו מחוסר נתיצה כמבואר בשבת דף קכ"ה או משום דאין על הנהר שם א"י ע' גיטין דף ז' ע"ב ומנחות דף פ"ד וע' אהלות פ"ח מ"ו גבי בית שבספינה דאינו מביא את הטומאה ובירוש' סוכה פ"ב ומש"כ רבינו בהל' מזוזה דבית שבספינה פטור מן המזוזה עכ"פ אין על הבית שם בית רק בזמן שהוא מחובר ע' ב"ב דף קנ"ג ע"ב בתוס' ולכך הוי שינוי אם נתצו ע' תוס"א ב"ק הנ"ל משא"כ גבי אילנות ע' ב"ק דף צ"ו ותוס' סוכה דף ל' ע"ב וב"ב דף קכ"ו דקציצה מן המחובר אינו שינוי ומה דאמר בתוס"א דב"ק דאילנות וקצצן משלם כשעת הגזילה ע"כ צ"ל דמיירי דאינם לפנינו וגם ע"כ התוס"א אתיא כר' אליעזר דקרקע נגזלת דאל"כ א"צ לשלם רק כשעת קציצה אם הוא בעצמו קצצן ואמאי משלם כשעת גזילה אך לפ"ז קשה מהא דעבדים והזקינו דא"ש דאומר הש"ל כיון דקרקע נגזלת כ"ש עבדים אך נ"ל דהתוס"א אתיא כמ"ד אין קרקע נגזלת רק דמיירי שאילנות של חבירו וכן בית של חבירו בקרקע שלו וע' תוס' סוכה דף ל"א ע"א ואף דיש עליהם שם קרקע מ"מ זה רק לענין שיכול לאמר לו הש"ל אבל שם גזל יש בו כמש"כ הר"א ז"ל בהשגות פ"ט מהל' גזילה גבי עבדים ולכך אם אח"כ קצצן צריך לשלם כשעת הגזילה וכן נ' דס"ל לרבינו שם ה"ב גבי גוזל שדה ואח"כ נטלוה מחמת הגזלן דחייב לשלם וע"ש בירוש' דזה ג"כ מחמת קנס רק דמ"מ צריך לשלם כמו שהיתה שוה השדה בשעה שגזלה דמחמת קנס עשוהו כגזלן דאל"כ למה נקט גזלן למד"א הנתפס על חבירו חייב לשלם וכן נ"מ אם צריך לשלם עדית ע' ב"ק דף ה' ובמק"א אבאר זה. והנה בירוש' יומא פ"ו ה"ב במה דבעי שם משובח בגופו ומשובח במראה איזה מהם קודם ופשיט שם מהך דמחובר יבש ואביב קצור אביב קצור קודם חזינן דמחובר לא הוי מעלה בעצם אך י"ל דיבש שאני ע' ע"ז דף מ"ו וכ"מ בזה ומש"כ בפ"ח מהל' שבת בח"א. ובאמת מלשון רבינו הל' טומ"א פ"א הי"ט משמע דהא דאמרינן דזרעים טמאים שנזרעו נטהרו זה רק הצומח מהם ולא הם עצמם ומה דמצריך השרשה הוא לאפוקי אם נתוספו בלא השרשה כמו הך דמעש' פ"ה גבי בצלים שהשרישו בקופה וע' תוס' שבת דף נ' ע"ב אז אף הנתוסף טמא אך בכ"מ מבואר להיפך ובהך דפסחים דף ל"ד ע"ב ובדברי רבינו בהל' איסו"מ פ"ו ה"ח והנה רבינו שם מדייק דקאי אנסכים ובאמת היכא משכחת לה וגם אם שייך זה הדין אמנחה וצ"ל דס"ל דהיכא דזרעו כלה לא נדחה וי"ל דזה תליא בהך בעי' דמנחות דף ס"ט הובא בדברי רבינו שם הי"ג גבי חטין שבגללי בקר וזרען אך מהחטין עצמן וכמו הך דמנחות דף ע' ס"ל דגם מידי טומאה לא פקע וא"כ לא משכחת כלל הך דין גבי נסכים וכגון אם עקר ענף עם ענבים ונטמאו ואח"כ סבכן באילן אחר והוסיפו דאז גם התוספת שלהם נהי דאין בה טומאה מ"מ ס"ל דאיסור טומאה גבי קדשים זהו מילתא אחריתא ולא מחמת טומאה ולכך אף אם נסתלקה הטומאה מ"מ האיסור במקומו עומד וזהו ר"ל בפסחים שם מעלה כו' ר"ל לא משום טומאה רק איסור ומביא ראיה מעצים ולבונה ומחו"כ דאין עליהם שם טומאה רק מעלה והא דלקמן הל' תרומות פי"א הכ"ג שם ר"ל ג"כ על דבר שאין זרעו כלה דאז הם אסורים לכהנים מן הדין והא דהכ"ד שם ס"ל דגדולי גדולין אינם אסורים רק מדומע הוא וכ"כ בזה בח"ג בהל' כלאים פ"ה וכן אי מהני זריעה לשאר איסורין ע' ע"ז דף מ"ו ע"ב גבי המשתחוה לקמת חיטין ושם דף מ"ז ע"א גבי המשתחוה למעין כו' קמא קמא אזיל ובפ"ס תוס' מנחות פ' ר"י כתבו שם דאף אם נתחמצו במחובר אם גדלים הם פקע מהם שם חימוץ גם י"ל כע' הך דנדרים דף נ"ט ע"ב בין היכא דטרח ללא טרח וצ"ל לפ"ז דטומאת אוכלין אינה חלה על צורת האוכל רק על העצם ולכך נפקע במחובר וע' חולין דף קכ"א דאין טהרה לאוכלין וע"כ צ"ל דעי"ז שזרע מפקיע שם אוכל ממנו וכן כ' רש"י ז"ל בפסחים דף ל"ד ע"א ד"ה טהרו וע' מנחות דף ע' ע"א דלאו ארח ארעא לאכל במחובר אך שם קאי אקרן וחומש ואין התשלום מחמת האכילה רק מחמת האוכלו וע"ש דף ע' ע"ב גבי מעש"ש דאם אכלו תבואה חוץ לחומה לקי ומ"מ ס"ל להר"א ז"ל לק' הל' תרומות פ"י ה"ז דאף דאם אוכל חיטים חיות פטור מחומש וכן בהך דיומא דף פ' ע"ב גבי אכילה גסה י"ל דהפטור רק מחומש וע' תוס' נזיר דף ל"ה ע"ב גבי כותח דאם אכלו חייב ובזה א"ש ג"כ מה שהקשו תוס' ב"ק דף ק"י גבי אכילה גסה אך זה תליא דהיכא דהדין הוא על אכילה שפיר יש שם אכילה עליו אבל היכא דתליא בהאדם האוכל אצלו לא חשוב אכילה וזה לגבי מעילה דהקדש וגבי חומש דתרומה וגבי יוה"כ וגבי נבלת עוף טהור דשם האדם האוכל העיקר ולא המאכל ולא האכילה ע' חולין דף ל"ד ע"א ונדה דף מ"א ושם דף נ' ע"ב ברש"י ד"ה טומאה כגון האוכלה כו' שלא ידע מה היא ואף דבכ"מ לא אמרינן זה כמש"כ התוס' מנחות דף ס"ט ע"א דאין לך מחשבה גדולה מזה אך בזה א"ש דכאן הפעולה היא רק מצד האדם האוכל והאדם לא נתכוון לזה וע' ירוש' יומא ספ"ו דהצואר של האדם הוא המחיצה לטומאה וזה ר"ל הגמ' בזבחים דף ע' ע"א נבילת עוף טהור חדוש הוא ר"ל דהטומאה מתחדשת ע"י האדם בעת אכילתו ולכך מבואר בנזיר דף נ' ובמנחות דף ע' הנ"ל דצריך שיהא דרך אכילה וע"ש בתוס' דף ס"ט ע"א ד"ה לא בלע משכ"ש לחלק בין טומאת אוכלין לאיסור. ובחולין דף קכ"א ע"א מבואר דגבי טומאה יכול לבטל הדבר שתתבטל ממנו הטומאה וע' בכורות דף י' גבי איסורו חישובו ובאמת נ"מ בין איסור לטומאה דגבי איסור עצם הדבר אסור באכילה ומה דמבואר בעירובין דף ע"ח ע"ב ושבועות דף כ"ב ע"ב אריה הוא דרביע ר"ל על האדם וע' פסחים דף מ"ח ע"א מה דמחלק שם בין איסור גופיה וס"ל דטבל הוי איסור גופיה וע' תוס' קידושין דף ל"ח דלא כ' כן וכבר הארכתי בזה במק"א מה שא"כ גבי טומאה דזה רק דבר רוכב על העצם וזה ר"ל במנחות דף כ"ג אפשר לנבילה דתיעשה שחוטה ע"ש בתוס' דף כ"ב ע"ב וזה הגדר ג"כ ס"ל להרא"ה בס' בדק הבית גבי הך דיבמות דף פ"א ע"ב גבי חתיכות קדשים טמאים דלא הוי חתיכ' הראויה להתכבד דאינו דבר עצמיי משום דמבואר בזבחים דף מ"ג ע"ב דאם העלן על גבי מזבח פקעה טומאה מהם ובמק"א אבאר זה וע' פסחים דף מ"ו ע"א גבי בצק שבסדקי עריבה דמהני ביטול לענין טומאה וע' תוס' סוטה דף כ"ה ע"ב דכ' אמאי לא נימא גבי טומאת אוכלין האי דכתותי מכתת וכל העומד לשרוף כו' אך באמת כך דכל היכא דהשיעור שצריך להדבר הוא דבל"ז אינו זה הדבר אז אין שייך לאמר כתותי כו' אבל היכא דהשיעור הוא רק גדר תנאי להדבר והוא גדר תואר לעצמו אז על התואר שייך לאמר כתותי כו' ומה דמבואר סוכה דף ל"א ע"ב דשיעור דאתרוג הוא משום גמר פירא לא ר"ל כמש"כ התוס' דף ל' ע"א דלכך בעי שיעור כדי שיהי' גמר פירא רק דר"ל כך דכיון דהתורה צותה לנו בלשון פירא וזה קים לן דבציר מהכא לא הוי גמר פירא הוי כאילו מפורש בתורה שיהא כך השיעור דאל"כ אם קצצו כהאילן והיה עליו כשיעור ואח"כ צמק ודאי דפסיל אף דנגמר הפרי וע' מנחות דף נ"ד ובירוש' פ"ג דתרומות וכ"מ ויהי' ג"כ נ"מ למה דמבואר בסוכה דף כ"ג ודף כ"ז דצריך סוכה שתהא ראויה אם ר"ל דהוי גדר שיעור ואז אף אם עשה סוכה ביום אחרון ג"כ צריך השיעור כך או רק שיהא לו לכמה ימים שהוא צריך עוד וע' עירובין דף מ"ד ע"א בתוס' שם ד"ה ר"מ בסה"ד דמשמע שם דלא בעי שיהא ראוי לז' אך י"ל דס"ל דלא קאי כלל לענין סוכה. אך כך דבזמן שצריך שיהי' סוכה אז מיחשב זה לשבעה וכע' דאמרינן במו"ק דף כ"ד ע"ב גבי עצרת דנחשב יום אחד שלו כשבעה. ונ"מ למה דקיי"ל במו"ק דף כ"ג דבא ממקום קרוב מונה עמהם מה נקרא לו אם יום ראשון או יום ז' ונ"מ לענין תפילין וע' ירוש' נזיר פ"ג לר' אליעזר דס"ל דבעי דוקא ב' ימים היכא דיום א' עולה לב' ימים כמו נזירותו ונזירות בנו אם סותר וחייב קרבן וע' בחגיגה דף כ"ג ע"א עשוהו כטמא מת בשביעי שלו ובהל' אבות הטומאה פי"ג ה"ה גבי סכין ובהשגות שם ובכלים פי"ד דפליגי ר"א ור"י גבי כלי שנשבר אחרי שהזו עליו בג' שלו ותקנוהו דר"א ס"ל דזה היום גופא הוי כז' שלו ר"ל דהשבירה גרמה כמו שעבר הזמן שצריך לו וכע' הא דכתובות דף ל"ט מיתה עושה בגרות וע"ש במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל אי צריך לדידן להזאת ג' עוד הפעם או נצטרף להזאת ג' הראשונה אך באמת זה תליא אי הזאת ג' וז' הוי כמו דבר אחד או ב' דברים וזהו כוונת הגמ' בקידושין דף ס"ב ע"א בשלמא לר"מ כו' הוא יתחטא ע"ש בתוס' אך כך דהנה רבינו ס"ל בהל' פרה פ"י ה"ז דצריך כוונה לטהרה לא להזאה בלבד ע' רש"י סוטה דף ל"ט ע"א וסנהדרין דף ע"ז ע"ב וביומא דף י"ד ע"א דס"ל כן אך התו"י שם דף מ"ב פליגי ע"ז וס"ל כשיטת הר"א דלא בעי כוונה לטהרה וא"כ לפ"ז י"ל דבשעה שמזה בג' צריך לכוון ג"כ שיזה עליו בז' דבל"ז לא הוי טהרה וזה ר"ל הך דקדושין שם דהוי בגדר תנאי דאם יזה גם ביום ז' אז מהני הזאת יום ג' וע' יומא דף ח' ע"א גבי הך דמקשינן הזאה לטבילה ע"ש בתוס' והרי כיון דטבילה בזמנה מצוה שוב הזאה ג"כ מצוה בהזאה ב' כיון דתיכף צריך לטבול וע"ש דף ס"ב דיש מח"ז לבו ביום וה"נ אם שייך עליו חיוב טבילה קודם שיזה וע' ירוש' מעש"ש פ"ג אם יש על טבל של תרומה שם טבל של מעשר ובזבחים דף ל"ו ע"ב גבי פיגול דאף דלפני זריקה לאו כלום היא מ"מ נקבעת אח"כ ובאמת נ' דהא דאמרינן במגילה דף י"ז ע"א מה זמנים למפרע לא דאינו מובן ע"ש ברש"י רק דנ' דכל שלא היה בר חיובא בי"ד אם היה בפרזים אין עליו חיוב ט"ו ונ"מ לגר שנתגייר או קטן שהגדיל וע"ש דף י"ט ע"א ובירוש' שם גבי גר שנתגייר קודם שהאיר המזרח וע' פסחים דף צ"ג וכ"מ ומזה יהי' נ"מ להא דיומא דף פ"א דבעי כרת ללילא וליומא וע"ש בתו"י וגבי שבת היך ובאמת במכילתא פ' כי תשא גם בשבת יש קרא לזה וע' יבמות דף ל"ג ול"ד ובכריתות דף י"ד ובפה"מ שם גבי אייתי ב' שערות ובמק"א אבאר זה. עכ"פ זה תליא אי הא דבעי למעכב אם זה בל"ז לאו כלום הוא או דמ"מ התחלה הוי רק דלא נגמר וע' נזיר דף מ"ב ע"א גבי אם גילח ושייר ב' שערות אי ר"ל דלא הוי תגלחת כלל או רק דלא סיים ונ"מ לחזר לצמח ע"ש ושם דף נ"א ע"ב גבי הך בעיא בנמלה שחסר' רגליה אם זה במקום שיעור או דלא בעי שיעור ובהך דשבועות דף י"ז ע"א גבי הלך בארוכה שיעור קצרה וכן הך מחלוקת דעירובין דף י"ד ע"א אם מעמידי קורה צריך שיהא בהם כח להחזיק קורה והלבנה עליה ובהא דמנחות דף פ"ח ע"ב לשיטת רש"י שם גבי נר שכבתה דמפ' דהיינו בחצי הלילה וצריך שיעור חצי לוג והוא ג"כ משו"ז דשיעורא גמירא וע' שבת דף כ"א כ"ב גבי נר חנוכה א"נ לשיעורא אך רבינו ז"ל בהל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב אינו מפרש כן רק דזה קאי אביום משום דס"ל דצריך הדלקה גם ביום וכיון שכבתה שוב נפסלו הפתילה והשמן וצריך להיטיבם ולהכניס חדשים וזה צריך דוקא בפנים ובכהן וכמבואר בס' הל' ביא"מ והדלקה די בחוץ רק דנ"מ דביום אם לא כבתה היה די בזה בהדלקה של ערב ובין הערבים צריך הדלקה חדשה וזה ר"ל בזבחים דף י"א ע"ב דהדלקה דוקא בערב וע' חגיגה דף כ"ו ע"ב דהוי מחלוקת דתנאי אם צריך תמיד גם במנורה ופ"א דירוש' יומא מחלוקת אמוראי אם צריך גבי לה"פ עכ"פ שימסור היום ללילה דהיינו שיניח הלחם קודם הלילה וזהו כוונת הירוש' פ"ג דחגיגה דלר"מ אם נטמא השלחן צריך להמתין עד שבת להטבילה ולרבנן יכולים להטבילו מיד וכן נ"מ דלר"מ היכא דנטמא בטומאה שצריך הערב שמש א"כ מטמא שני לחמים הישן והחדש ולרבנן יכול לסדר עליו גם בלילה וע' רש"י זבחים דף כ' ע"ב ובשקלים פ"ט ובדברי רבינו הל' כלה"מ פ"ז הי"ט וכ"מ. וגם נ"מ היכא דצריך הדבר בשביל עצמו או בשביל ד"א או אם צריך בשביל לעשות איזה דבר או לסלק איזה דבר וע' בחולין דף פ"ט ע"ב דגבי כסוי הדם לא אמרינן כתותי כו' משום דעיקר הכוונה שלא יהא הדם נראה משא"כ בחליצה דצריך לחלוץ וזה תליא בהך בעיא דיבמות דף ק"ב אם הטעם משום גלויי כרעא או משום חליצה גבי הניח גחלת וגבי ב' מנעלים וכן בהך דעירובין דף ע"ח ע"ב גבי סולם אם ר"ל שיהא פתח או שלא יסתם המחיצה וע"ש דף נ"ט ע"ב סולם תורת כו' ושם דף ע"ט ע"ב וכ"כ בזה בח"ג ובאמת נ' דגבי ד' מינים שבלולב דקיי"ל דמעכבים זא"ז אם ר"ל דכל אחד בפ"ע אינו כלום או דהוי דברים המעכבים זא"ז וכ"כ בזה בח"ג בהשמטה וא"כ לפ"ז אם נימא דהוי כמו דברים בפ"ע שוב כ"א מועיל לחבירו וע' תוס' מנחות דף כ"ז וסוכה דף ל"ד אי צריך לטלם בב"א או בזא"ז ושוב שייך ע"ז לאמר כתותי מיכתת שיעוריה כיון דהוא מועיל לחבירו בגדר דין וזהו ג"כ כוונת רש"י ביבמות דף ק"ב ע"ב גבי הכניס רובו לבית כו' ע"ש ר"ל כך דלענין אם נכנס כולו שטימא הבית ע"ז לא שייך כתותי כו' דעכ"פ הא יש שם אך למה דאמרינן דאם נכנס רובו הוי כמו שנכנס כולו לזה שלא נכנס באמת י"ל דכתותי מיכתת ואינו וה"נ כן. וזהו ג"כ המחלוקת דזבחים דף נ"ב ע"ב ויומא דף ס"א גבי מתנת יוה"כ אם כ"א מועיל לחבירו או כ"א מעכב בפ"ע וע' ירוש' יומא פ"ה גבי הכניס כף ומחתה ביוה"כ בזא"ז על איזה מהן עובר משום הכנסה יתירה וכ"כ בזה ונ"מ ג"כ לענין אם אין זמן ביום רק לתקוע תקיעה אחת אם חייב לתקוע וזה תליא בהך מחלוקת דר"י ורבנן בסוכה דף נ"ד ע"ב ע"ש וע' שבת דף קל"ג ע"ב גבי הך דאם לא גמרן ביום חייב ושם באמת ר"ל דגמר המילה בלילה וכמד"א דמילה שלא בזמנה מותר למול בלילה אך מ"מ כיון דלא נגמרה המצוה בזמנה שוב לא דחי שבת וע' מש"כ רבינו בפה"מ ס' נגעים גבי תגלחת מצורע דכל דבר שצריך דיחוי זהו רק אם המצוה נגמרת והנה כאן בגמ' שבת וכן פסק רבינו בפ"ב מהל' שגגות מבואר דצריך להתרות בו ובל"ז פטור מקרבן ובשבועות דף י"ח גבי בא עליה סמוך לוסתה א"צ להתרות בה וצ"ל דהאיסור דאסור לבעול סמוך לוסתה משוי לה כשוגג ולא כאונס ע' תוס' ביצה דף כ"ה ע"ב ופסחים דף ע"ג ע"ב גבי אם יש שהות ביום וכ"כ בזה גם י"ל דמשום מצות המילה הוי טרוד ובלא התראה הוי כאילו טעה בדבר מצוה וכעושה ברשות כמו במכות דף ח' וכן י"ל דהיכא דנהנה כמו אכילה וביאה חייב טפי כמו גבי מתעסק משא"כ בשבת וכמש"כ הר"א ז"ל בפ"ז מהל' מעילה ה"ב וכ"כ בזה וע' תוס' קדושין דף ל"ז ע"ב דלא מצי עבדי פסחים במדבר משום ערלות ואף דביבמות דף ע"א ע"ב מבואר להיפך צ"ל דזה תליא היכא דמצי עבדי מילה בלא פריעה אם צריכין לעשות זה וע"ש בתוס' דיכולין לעשות מילה וא"כ יש עליהם החיוב וחל עליהם שם ערל וכיון דלא פרעו אינה מועלת ולכך אסורים לעשות פסח משא"כ אם נימא דאין עליהם חיוב כלל לעשות זה שוב הוי אנוסים ויכולים לעשות הפסח וזה תליא בהך דב"מ דף ל' ע"ב גבי דרכו להחזיר ע"ש בדברי רבינו פי"א הי"ג גבי מצאן בשדה ובדברי הר"א שם דשוב מוטל עליו הדבר ובמקום מצוה בטל הכיבוד וע' תוס' סוטה דף מ"א ע"ב לחלק גבי מלך בזה ור"ל ג"כ דגבי יבום וחליצה נהי דנימא דאין זה כבוד לן מ"מ הלא היא זקוקה וע"י החליצה והיבום נפטרת ובאמת י"ל דחכמים ג"כ ס"ל כן אלא דהיכא דהמצוה ישנה אף אם נימא דא"י למחול על כבודו מ"מ מצוה שאני רק משום דחכמים אזלי לטעמיהו דס"ל בסנהדרין דף י"ח דאין המלך נושא אלמנתו של מלך וכע' זה מבואר בירוש' דהמלך אסור לישא אשת הדיוט וא"כ א"א לאשכוחי יבום גבי מלך וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כמש"כ רבינו בהל' מלכים משא"כ לר"י דס"ל דנושא המלך אלמנתו של מלך ושפיר שייך גבי מלך גדר יבום ולכך מצי חליץ אך באמת נ' דרק אשתו של מלך אסורה למלך אחר משא"כ ארוסתו וזה הוי רק כמו שרביטו דאסורה להדיוט ומותרת למלך כמבואר בדף כ"ב וא"כ שפיר משכחת יבום בכה"ג ואכמ"ל. עכ"פ גבי תרומה חזינן דלא נסתלק הקדושה בזריעה וכן גבי חדש מוכ' במנחות דף ס"ט ע"ב דיש סברא לאמר דלא אזלינן בתר שליש הראשון וכ"כ בזה בהל' מא"ס ובהל' כלאים אך י"ל דיש נ"מ בין חדש של שעורים דיש בהן גדר קדושה וטבל כיון דמביאין ממנו העומר ובין שאר חדש דהוי רק איסור וכ"כ בזה בח"א. עכ"פ גבי תרומה לא פקעה במחובר וא"כ ממילא יש על המחובר שם גדר תרומה וע' רש"י קדושין דף ס"ב ע"א גבי פירות ערוגה זו מחוברין דס"ל דחל עליהם שם תרומה למפרע אך בתוספתא פ"ב דתרומות מבואר דמותר לאכול מן הפירות תלושין שעשו אותם תרומה על המחוברין שיתלשו הרי דאף בגדר נדר לא חייל דאל"כ יהא אסור לאכול וע' תוס' יבמות דף צ"ג דגם בתרומה שייך הך דאמירתו לגבוה כו' וע' מעילה דף י"ב גבי תורים שלא הגיע זמנם דמ"מ חלה עליהם קדושה בגדר נדר וכבר הארכתי בזה בהל' ערכין ובתוס' נזיר דף י"ב דס"ל דגם גבי חלה הדין כן ובאמת חלה ל"ד כלל לתרומה דאף אם נימא דגבי תרומה חל אף על המחובר משום שבידו גבי קמח הוי כמו הא דשפחה דמעיקרא בהמה כו' ע' שם בקידושין ר"ל דזה פנים חדשות וע' בטהרות פ"ד מ"י בר"ש דהוי מחלוקת דתנאי אם עיסה ר"ל דהוי מקמח ומים או דנתהוו פנים חדשות ע"י זו התערובת ובדברי רבינו בהל' אבה"ט פי"ד ה"י דאם נגבו המשקין בככר הוי כמו עצם וע' קדושין דף פ' ע"ב ובביצה דף ל"ח וא"כ י"ל דקמח לגבי חלה כמו תבואה שלא הביאה שליש במחובר לדידן וע' בירוש' חלה פ"ד ה"ה דמשמע שם כשיטת רש"י דחל עליה שם תרומה למפרע וכן הדין דאף דקיי"ל דחלה על עובר קדושת הגוף אם מקדיש כמבואר בתמורה דף י"א וע"ש ע"ב דאסור גם בגיזה ועבודה מן התורה וע' בכורות דף נ"ו ע"א דמוכח שם דיכולין למכור עוברים מדחל עליהם שם אתנן ובירוש' דמאי פ"ו ה"ג דאמר שם דהמוכר עובר לא הוי קנין ר"ל כשעדיין אינה מעוברת וכן מוכח בירוש' קדושין פ"א ה"ד וע' ב"ק דף ע"ח ע"ב גבי דו"ה אי עובר הוי שיור ובסנהדרין דף פ"ה ע"ב גבי גניבה בנפש ובדברי רבינו שם אך מדברי התוס' בכורות דף ג' ע"ב לכ"א מבואר להיפך דלא מהני אך כוונת התוס' שם דכיון דהוי מקני אודניהו וכ"ז שהוא עובר אין עליו שם אוזן וכן נראה דהא דמבואר בקדושין דף כ"ד ע"ב דהושיט ידו כו' וסימא דיוצא לחירות זה רק בגדר אבר לא בגדר עין ונ"מ למכרי עין דצריך גט שחרור ע"ש וע' חולין דף ס"ט ע"ב דרק גבי מעשר בהמה לא חל אעובר וכן גבי קדושין וקנין היכא דבעי שם איש ואשה אז י"ל דלא שייך זה וזה ר"ל הא דאמר בקדושין דף ס"ב דהוי דשלב"ל הכוונה דהאשה אינה בעולם דאין עליה שם אשה וע' נדה דף מ"ג ע"ב כעי"ז בתוס' וחולין דף ע"ה ע"ב וכ"מ דאין על העובר שם שור עכ"פ גבי תרומה י"ל דחל עליהם השם גם במחובר ולכך י"ל גם במחוברים אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדיה לענין מצות נתינה גבי תו"מ. אך זה נראה דגבי פירות הגוי בקרקע הגוי שם כ"כ דזה רק בגדר איסור ולא בגדר הקדש שם י"ל דלא שייך הדין שכ' רבינו לק' פ"ג ה"ז וספ"א דהל' מעשרות דאף היכא דלא חל עליהם שם תרומה מ"מ לע"ז חל שיהא צריך להפריש ממנו התרומה ולא ממקום אחר וכן הא דמבואר בירוש' פ"ג דמעש"ש דעבר טבל של מעש"ש בירושלים א"א לעשר ממקום אחר עליו כדי שיהא אפשר לפדותו גבי פירות גוי בקרקע גוי לא שייך זה כיון דאין עליו גדר קדושה:

13 רש״ש פתח ↗

גמרא מה עשיה למפרע לא. עט"א ול"נ דר"ל דמה עשיה דעלמא יש לה סדר כגון עשיית בנין מתחילה חוצבין האבן מן ההר ואח"כ מסתתו ואח"כ נותנו על הנדבך עי' סוף ב"מ ולמפרע א"א אף זכירה כו':

13 שורשי הים על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה פתח ↗

שורש דין קריאת המגילה וכתיבתה למפרע הקורא את המגילה למפרע לא יצא כו'. ע"כ. עיין למוהר"א אלפאנדארי ז"ל בספר מרכבת המשנה בפ"ב מהלכות מגילה שכתב בשם הרב המפולפל כמוהר"מ דנון ז"ל דה"ה אם כתב המגילה למפרע אע"פ שהקורא קראה כתקנה פסולה ולא יצא י"ח ודקדק כן מסוגייא שבפרק שני דמגילה דהוה בעי למפשט רבא מקרא דלהיות עושים את ב' הימים האלה ככתבם וכזמנם מה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא ודחי תלמודא אטו קריאה כתיבה הכא עשיה כתיבה ומתוך כך מפיק לה מקרא דוהימים האלה נזכרים ונעשים והוק' לו להרב דמאי ס"ד דרבא להוכיח כן מקרא דככתבם מאחר דתשובתה בצידה אטו קריאה כתיבה הכא ודקארי לה מאי קארי לה ועוד דנימא אם אינו ענין לעשיה תנהו ענין לקריאה ועוד דלקמן בדי"ט מפיק הש"ס דבעי כתיבה אשורית מהאי דככתבם ואמאי לא הקשה כי הכא והא עשיה כתיבה ועוד דאי מפיק מככתבם לענין שתהא אשורית ה"נ לענין למפרע מפיק מדכת' ככתבם כמו שהיא כתובה על הסדר ולרבא היקשא דנזכרים ונעשים אצטריך למ"ש בפ"ק ועוד דמסקנ' הש"ס דמפיק לה מקרא דנזכרים ונעשים א"כ היקשא דככתבם למאי אהני. וע"ק דבירושלמי מפיק ליה מקרא דככתבם ולא קשייא ליה אטו קריאה כתיבה הכא וליישב כל זה עכ"ל דרבא ידע דאצטריך ככתבם באם אינו ענין למילף דבעי' אשורית כדלקמן די"ט ולהכי אצטריך הכא למילף דלמפרע לא מהיקשא דככתבם וכזמנם דמה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא ומשמע מינה דכתיבת המגילה למפרע לא ומינה דה"ה לקריאה דהכי מסתברא והכי ס"ל להירושלמי אמנם סתמא דש"ס לא ס"ל סברא זו למילף הקריאה מן הכתיבה כיון דלא כתיב להיות נזכרים את שני הימים ולהכי אהדר אקרא דנזכרים ונעשים ונמצא לפי המסקנא נמי איצטריך היקשא דככתבם וכזמנם שתהא כתוב' על הסדר ולרבא היקשא דנזכרים ונעשים אצטריך למ"ש בפ"ק דמגילה ד"ב נמצא דבין לרבא ובין לסתמא דש"ס כתיבת המגילה למפרע וקריאתה פסולה. ועוד הביא ראיה דכתיבת המגי' למפרע דפסולה דכיון דקי"ל דלענין הקריאה יש למגילה דין אגרת כאותה ששנינו הקורא את המגילה עומד או יושב וכמ"ש הר"ן פ"ב דמגילה מעתה הדברי' ק"ו בענין למפרע דאם בקריאה דקי"ל דלא יצא כ"ש בדבר דהוייא מגופה אי הוייא למפרע דבודאי לא יצא וזכינו לדין דאם היתה כתובה ותפורה למפרע לא יצא דלענין זה דין ספר קרינן ליה עכ"ל. והר"ב הלוי ז"ל בר פלוגתיה נחלק עליו דאף לרבא מצינן למימר דכתיבת המגילה למפרע לא מפסל מהיקשא דלהיות עושים את שני הימים ככתבם היינו שיהיה הכתיבה בלשון אשורית והיקשא דככתבם לזמנים בא ללמד על הקריאה שלא יהיה למפרע ואפקיה לקריאה בלשון כתיבה משום דהכותב צריך שיוציא התיבה מפיו קודם שיכתוב והיינו דקאמר רבא אף כתבם למפרע לא כלומר הקריאה אבל כתיבת המגילה ותפירתה למפרע לא מיפסיל כיון שהקורא קורא אותה כדרכה ומה שהביא ראיה מק"ו דקריאה אין זו ראיה דקרי' שאני שיוצא בה י"ח יע"ש וחזר הרב מוהר"מ דנון לחזק ראיה שניה דאפילו אם כתיבת המגילה יהיה דינה כאיגרת אין דרך האיגרת לכתוב העניינים שלא כסדרן ודחה לו הרב"ה ז"ל דראיה זו היא מכח הסב' ואין כאן מופת חותך. סוף דבר שלמוהר"מ דנון מפשט פשיטא ליה דאם קרא את המגילה כשהיא כתובה למפרע לא יצא וצריך לחזור ולברך עליה ולקרותה במגילה כשרה ולהרב"ה ז"ל ספוקי מספ"ל כיון שלא מצינו בשום תנא או אמורא או בשום פוסק ראשון או אחרון שיאמר דבר זה דאם כדברי מוהר"מ דנון לא הוה משתמיט שום חד מינייהו לכתוב דבר זה שאם קרא אותה למפרע לא יצא כך אם היתה כתובה למפרע לא יצא ולענין הלכה למעשה נראה לע"ד שצריך לחזור ולקרותה במגילה כתובה ותפורה כתקנה אבל לא יחזור לברך עליה מאחר שלא בא הדבר מבואר בשום אחד מהראשונים ואחרונים וכל כי האי מילתא אין כח ביד האחרונים לחדש דבר כזה מתוך פלפול ובפרט בענין ברכות שאינן מעכבות. וראיתי בספר נדפס מחדש לרב אחאי הרב המובהק כמוהר"י חזן הי"ו זה שמו חקרי לב סימן קל"ג עמד בענין זה והרחיב הדיבור בו ויש לי לעמוד בכל דבריו תחי' וראש עמד בסוגיית הגמרא דפ"ק דמגילה ד"ט דיליף מקרא דככתבם וכלשונם שצריך שיהיה כתובה בכתב אשורית ובדי"ט יליף לה מקרא דככתבם וכזמנם וע"ק דקרא דככתבם וכלשונם באגרות ששלח מרדכי בשם המלך קאי ומה שייכות יש לזה למגילת אסתר עכ"ל. ואנכי לא ידעתי למה לא זכר שר שכן הוקשה לו להפר"ח ז"ל בסימן זה ס"ט ומתוך כך כתב ואולי ט"ס יש בש"ס ד"ט וצ"ל ככתבם וכזמנם כיע"ש. איברא שבתוס' שם ד"ט ד"ה כאן במגילה ובחי' הרשב"א ז"ל שם ובמלחמות הרמב"ן בפ"ב דמגיל' והר"ן ז"ל בהלכות גבי לעז יוני וכן בשבת ר"פ כל כתבי גרסינן ג"כ ככתבם וכלשונם. ודוחק לומר שנפל טעות בכל אלו הספרים. ושוב ראיתי לרב אחאי לקמן סימן קל"ד דרס"ה ע"ב עמד על דברי הפ"ח ז"ל הללו ותמה עליהם מדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל ולא זכר דברי התוס' וחי' הרשב"א הקרובים אליו. ואיך שיהיה ליישב זה כתב רב אחאי כאן ולקמן דרס"ה סע"א דהש"ס הכי קיליף דקרא דככתבם וכלשונם הורה לנו דמה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה וכמו שדרשו בסנהדרין דכ"ב וכיון שכן ודאי דהמגילה נכתבה בכתב אשורית ובלה"ק ובודאי דהכי צריך לקרותה כנתינתה ע"ד שאמרו ברפ"ב דברכות דאי ס"ד בלה"ק נאמרה והיו דכתב רחמנא למה לי וכתוב בחי' הרשב"א שם בשם רבינו האיי וכ"כ התוס' בסוטה דל"ג ד"ה כל דכיון דנתינתה כך כך צריך לקרותה ומאי דמייתי בדי"ט מקרא דככתבם וכזמנם ניחא ליה טפי לאתויי מהתם דבצווי דיני פורים איירי קרא ואה"נ דמקרא דככתבם וכלשונם נפיק כמדובר את"ד נר"ו. ואני יגעתי ולא מצאתי בדברי התוס' והרשב"א שכתבו בשם רב האיי ז"ל בפשיטות דכיון דניתנה התורה בלה"ק כך צריך לקרותה אלא הם ז"ל כתבו דלכ"ע בין לר' ובין לרבנן מרע"ה לא כתב התורה אלא בכתב אשורית ובלה"ק ואפ"ה אפשר לומר שנתן רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב והש"ס הוה בעי למפשט לדעת רבי דדריש גבי ק"ש והיו בהוייתן יהיו ששאר התורה נתן רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב ודחי תלמודא דדילמא אצטריך והיו לאפוקי דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע ואכתי שאר התורה לרבי אפשר שלא נתן רשות להעתיק דומיא דק"ש ולדעת רבנן דר' הוה בעי למפשט איפכא ודחי דאכתי איכא למימר דס"ל לרבנן דשאר התורה נמי ניתן רשות להעתיק בכל לשון דומיא דק"ש דשמע בכל ל' אצטריך לאפוקי דרשת והיו דלא נדרוש כרבי ונשאר עדיין בס' בין לרבי ובין לרבנן אי ס"ל דכל התורה נכתב בכל ל' או לא והיינו פלוגתייהו דרבנן ורשב"ג במתניתין דמגילה אי ספרים נכתבים בכל לשון או לא. אמנם במגילה מבואר הדבר שנתן מרדכי רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב כמו ששנינו אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכמ"ש התוס' שם במגילה ד"ח ע"ב ד"ה עד שיכתוב כו' אלא שאין באותה כתיבה ולשון קדושה לטמא את הידים כיון שאין יוצאין בה אלא המבינים באותו לשון משא"כ בלה"ק וכתב אשורית יוצאין בה אף אותם שאין מבינים בה. סוף דבר זה הדרך שכתב רב אחאי דקרא דככתב' וכלשונ' הורה לנו דכל שנכתב תחילה בלה"ק כך צריך לקרותה ככתיבתם אין זה דרך אמיתי דא"כ איך התירו ללועזות בלעז לכותבה ולקרותה בלעז אטו פרשיות התורה של חיוב כפרשת זכור וכיוצא שכתבו התוס' ז"ל ברפ"ב דברכות ולקמן בפ"ב דמגילה כותבין אותה ללועזות בלעז ואף שהר"ן בר"פ כל כתבי כת' בשם הראב"ד דכמו שהתירו במגילה גיפטי לגיפטי ועלמית לעלמית ומדיית למדיית וכן כל לשון ולשון מאותם הרגילים בהם אף שבמגילה כתיב בה ככתבם וכלשונם כ"ש בשאר ספרים הילכך כתבי הקדש למי שניתנו לקרות בהם מצילין אותם במקומם מפני הדליקה יע"ש. אין ספק שלא התיר הרמב"ן אלא לכותבה ולקרות בהם קריאה שאינה של חיוב דאורייתא אבל קריאה של חיוב דאורייתא ודאי דלא התירו אלא באשורית ובלה"ק וזה מבואר בלשון הראב"ד שכתב כ"ש בשאר ספרים ודוק. וכי תימא ולדידך מי ניחא דאפי' תימ' דלא נפקא מקרא דככתבם וכלשונם על הדרך הלזה אלא נפק' לן מקרא דככתבם וכזמנם אכתי קשה דכיון דקרא סתמא קאמר להיות עושי' את ב' הימים ככתבם דהיינו בכתב אשורית ובלה"ק היאך התירו ללועזות בלעז והרי קרא סגר הדלת דוקא ככתבם ומשמע בין למבינים ובין לשאינם מבינים אין לך אלא ככתבם דהיינו בלה"ק ואשורית כסתם כתבם של היאודי' שהוא כתב אשורית ולה"ק והיכן מצאו היתר בכתוב ללועזות בלעז אי מהא לא אירייא דמדכתיב ככתבם בכ"ף הדמיון ולא כתיב בכתבם בבי"ת דייקו חכמי' להתיר ללועזות בלעז וכן צ"ל לאביי בד"ט דמפיק ליה מקרא דככתבם וכלשונם ועיין להפר"ח בסימן זה סק"ט אמנם לדרכו של רב אחאי לא יכולתי להלום היאך מצאו היתר ללועזות בלעז ודוק. ולעיקר קושיית רב אחאי והיא קו' הרפ"ח היאך יליף תלמודא מקרא דככתבם וכלשונם הנאמר באגרות מרדכי בשם המלך אחשורוש לענין קריאת מגילת אסתר וכתיבתה שיהיה בכת' אשורית ובלה"ק נלע"ד ברור דעיקר הילפותא הוא מקר' דככתב' וכזמנ' כמ"ש בדי"ט אלא דמהאי קרא ליכא ילפותא אלא לענין הכתיבה לבד שיהיה אשורית אבל הלשון אפשר שיהיה בכל לשון לזה אהני לן קרא דככתבם וכלשונם ללמוד בג"ש מה התם ככתב' וכלשונם הכא נמי ככתבם וכלשונם א"נ הכי קיליף כיון דעיקר הנס נכתב להם ככתבם וכלשונם והקפיד הכתוב לכתוב שכך נכתב להם בשם המלך ככתבם וכלשונם ה"נ ראוי לעשות בקריאת המגילה דאי לא מה צורך לכתוב לנו שהאגרות נכתבו להם ככתבם וכלשונם וזה ברור. תו חזיתיה לרב אחאי שכתב על דברי מוהר"מ דנון ז"ל וז"ל אך מאי דק"ל להרב דמאי ס"ד דרבא כו' נ"ל ליישב דקריאה נמי שפיר נכלל בלשון עשיה דעקימת פה הוי מעשה כמ"ש בסנהדרין דס"ה ובפ"ק דבב"ק ד"ה וזה נ"ל דעת הירושלמי וכן נראה דעת המתרגם כו' והש"ס דדחי דברי רבא ס"ל דשאני התם דבדבורא עבדי מעשה כו' אך רבא והמתרגם והירו' ס"ל דאף זה נקרא מעשה עכ"ל ולא נחה דעתי בזה להמציא מחלוקת חדש וסברא שלא שמענוה בש"ס דהאומר מעיקרא דעקימת פה חשיב מעשה הוא ר"י ולדידיה עכ"ל כמ"ש התוס' בסנהדרין דס"ל דדוקא היכא דבדיבורו עביד מעשה הוא דחשיב עקימת פה מעשה וכל בר מן דין לא חשיב מעשה ואיך נחדש אנו סברא חדשה דאיכא מאן דס"ל דאפי' הכי חשיב מעשה וטפי אית לן למימר כמ"ש מוהר"ם דנון ז"ל דרבא והירושלמי משמע להו למדרש קרא דלהיות עושי' באם אינו ענין לקריאת המגילה והיקשא דככתבם וכזמנם לענין כתיבת המגילה דלמפרע לא ומינה יליף רבא והירושלמי לקריאתה נמי. אמנם סתמא דש"ס לא משמע ליה למילף קריאה מכתיבה לענין למפרע עד דאשכח קרא בהדייא דנזכרים ונעשים והם דברים נכונים וראויין למי שאמרן. ומ"ש רב אחאי נר"ו שדעת המתרגם גם כן כרבא והירושלמי לדבר זה יסלח אדוני שהמתרגם שתרגם במכתב רושם עבראי ולא כתב במכתב לשון עבראי דזה מבואר שהוא מפרש ככתבם על כתב האותיות שיהיו בכתב אשורית אבל לא שיהיו בלה"ק והן הן דברי רש"י בפירוש המקרא וזו היא מה ששנינו לקמן די"ט עד שתהא כתובה אשורית דהיינו אותיות אשורית ואמרינן בגמרא מנלן דכתיב ככתבם אמנם ההיקש לקריאה שיהיה בל"הק לא נפקא לן מקרא דהכא לכ"ע וכמ"ש מוהר"מ דנון ז"ל. עו"כ רב אחאי נר"ו גם מאי דק"ל דנימא אם אינו ענין לעשיה כו' אחר המחילה ל"ק דהרי אצטריך לגופיה דקבלו לקיים ככל אשר כתב מרדכי בדיני פורים וכזמנם אצטריך לומר זמנו של זה לאו כזמנו של זה כמ"ש במגילה ד"ב עכ"ל ולא דק בזה דאם כן איך דריש לקמן די"ט דבעינן כת' אשורית מדכתיב ככתבם הרי דככתבם לא קאי אלא על מ"ש מרדכי בדיני פורים אלא ודאי משום דאייתר ליה הוא דדריש ליה לענין כתיבת המגילה ובאם אינו ענין דהיה די באומרו קיימו וקבלו היאודי' לעשות את ימי הפורים האלה ובודאי שהוא כאשר כתב להם מרדכי ומשום הכי ק"ל להרב דה"נ מאי קא ק"ל לרבא דשפיר איכא למימר דרבא נמי דריש קרא לכתיבת המגילה באם אינו ענין וזה ברור. עו"כ וז"ל גם מ"ש דכי היכי דיליף בדי"ט כו' ה"נ נילף דבעי כתיבת המגילה על הסדר כו' הא נמי ל"ק דככתבם על כתבי מרדכי קאי ואע"פ כן יליף כתיבה אשורית כיון דכתיבה שלהם היה אשורית כך צריך לכותבה כמ"ש בפרק ב' דברכות וכמו שכתבנו לעי' עכ"ל גם אני כבר כתבתי לעיל דמההיא דברכות לא משמע מידי שאע"פ שלהם היה אשורית וכך נכתבה המגילה מעיקרא אלו נתנו רשות להעתיקה בלשון אחר כותבין בכל לשון ובהא פליגי רבנן ורשב"ג במתני' אם יש רשות להעתיקה בכל כתב ולשון דלרבנן ס"ל דיש רשות ולרשב"ג אין רשות אלא ליונית בלבד וגבי המגילה הרי יש לנו רשות כמ"ש אבל קורין אותה ללעזות בלעז והיינו מדכתיב ככתבם וכזמנם כמדובר לעיל. עו"כ וז"ל גם מ"ש דלמסקנא היקש דככתבם וכזמנם למאי אהני כו' הא נמי לא מכרעא שאין אנו אחראין לדרוש כל מגילת אסתר אף על פי שלא ניתנה לידרש כו' עכ"ל. לא ידענא מאי קאמר מאחר דרבא דריש היקשא ותלמודא לא דחי ליה אלא משום דעשיה כתיבה הכא ולא קריאה שפיר קמקשה הרב דתלמודא היל"ל דהאי היקש' לא דרשי' ולהכי הוצרך הרב לומר דתלמודא כבר ידע דהאי היקשא אצטריך לענין כתיבת המגילה והוא דרך ישר למעיין היטב. עוד כתב וכן נראה דבדף ז' דמגילה סבירא ליה לשמואל דמגילת אסתר לא ניתנה ליכתב ואם כן תקשי ליה כל הני רבויי דדריש הש"ס בכל מס' מגילה בדיני כתיבת המגילה כו' עכ"ל ואי מהא לא אירייא דכבר כתבו התוס' שם דאפי' לשמואל לא ניתן ליכתב ברוה"ק כלומר שרוה"ק לא ציוה בפירו' לכותבה אלא נאמרה הלשון הזה ברוה"ק ורבנן הוא שצוו לכות' ואסמוך אהנהו קראי הנאמרים ברוה"ק דרך אסמכתא ואף שמואל מודה בהו. עוד כתב אך את זה ק"ל עמ"ש רש"י בפירוש המגילה כו' ואולי כו' והרואה יראה שדברי רש"י הם דברי הש"ס בדי"ט על מה ששנינו עד שתהא כתובה אשורית מאי טעמא דכתיב ככתבם וכזמנם ומה שהוק' לרב אחאי בדבריו כבר הוק' לו למוהר"מ דנון על הש"ס וע"פ דרכו דרך ישרה בפירוש הסוגייא יתיישבו דברי רש"י ז"ל ואם הוא ז"ל לא נחה דעתו בדרכו של הרב ז"ל מה לו כי יצעק על דברי רש"י ז"ל איברא כי לעיל מזה ד"ה אחר יישב הסוגייא לפי דרכו וכבר כתבתי שאינו נכון לע"ד כמדובר לעיל. עוד כתב גם ראיתי להרב הנז' שהביא ראיה לדברי הר"ן דבדברים שהם בגופה של מגילה דינה כספר תו' והכא נמי דבר שבגופה הוי ופוסל כס"ת. ולדידי מלבד מה שדחה הרב היא גופה צריכה רבה בס"ת אי נפסל בכתיבה למפרע וכבר עמדתי על זה בחלק י"ד עכ"ל. ואני אומר דודאי בס"ת פסול אי כתב למפרע פסוק אחד או תיבה אחת ואפי' אות אחת כיון שמשנה ענין הספר והרי אמרו בפרק הקומץ הביאו הטור בי"ד סימן רמ"ו שאם דילג תיבה או יותר יכול לתלות בין שני השיטין וכתב מרן בבדק הבית בשם התשב"ץ דאפילו פסוק אחד יכול לתלות בין שני השיטין אעפ"י שיצטרך הקורא אחר שהשלים קריאתו לחזור למעלה אל פסוק הראשון דאין לחוש לסירוס זה כיון שהכתיבה בתליה דקה יותר מכתיבת שאר הדף מינכרא מילתא דלשם תליה כתוב כך וכן מוכיח זה בירושלמי. וכתב עוד שלכתוב בין הדפין פסול וכבר בא מעשה לידו ופסלו וציוה לתקנו ואף על פי שלא כתבו הרמב"ם בכלל הדברים הפסולים זה הוא בכלל מ"ש שספר תורה שחיסר בו אפילו אות אחת פסול שמ"ש בין הדפין הרי הוא כמו שלא נכתב יע"ש דון מינה דכל שנכתב שלא במקומו והקור' יסרס המקרא ודאי שהוא כחסר מעיקרא הוא וזה מבואר ממ"ש שיתלה אותו בין השיטין כן נראה לע"ד ברור. עוד כתב וכשאני לעצמי נ"ל ראיה מעיקר הך סוגייא כו' דאע"ג דיש לדחות דקריאה חמיר הא נמי לא אירייא דכיון דלהירושלמי והתרגום כו' מנ"ל לאפושי בפלוגתא ואף כי הוי ספק אין ספק זה מוציא מידי ודאי פיסול דהירושלמי והתרגום כי ע"כ מצד זה נראה דפסול עכ"ל. ואני אומר דזה אינו דמהתרגום ליכא ראיה דאיהו לא דריש הקש לקריאת המגילה דפסולה למפרע ופיסול התרגום הוא כשכת' האותיות בצורת כתב גיפטי או עברי או מדיי ומי זה אמר דדריש הקש לכתיבת וקריאת המגילה למפרע ומהירושלמי גם כן ליכא ראיה דאפשר דדריש היקשא לקריאת המגילה דוקא ולא לכתיב' וכמו שדחה מוהר"ב הלוי ז"ל למוהר"מ דנון שדרכו דרך ישר ומדוקדק יותר ממ"ש רב אחאי דלדידיה דמוהר"מ דנון ז"ל אף סתמא דש"ס דידן דריש כרבא לענין הכתי' לבד ולא לקריאתה עד דאפקי' לקריא' מקרא דנזכרים ונעשים ואפשר דהירוש' לא הוצרך להאריך ואההוא קרא נמי סמיך ודוק. עוד כתב רב אחאי בדף ס"ג ע"ד ד"ה נראה לי להביא ראיה כו' והן קדם הקשה בסוגיית הגמרא ד"ט דמפיק כתב אשורית ול' הקדש בתפילין ומזוזות מקרא דוהיו ובריש פ' היה קורא דריש התם קרא דוהיו לרבי לענין ק"ש וכתב וכ"ת תרתי ש"מ אכתי קשה במ"ש שם ורבנן הא כתיב והיו ומשני דאצטריך שלא יקרא למפרע ואם אית' לימא דאצטריך לכתיבת תו"מ דבעי' אשורית ולה"ק. וגם ממ"ש ורבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נראה דלא אמרי' בתיבת והיו תרתי שמע מינ' ואם כן תקשי לכ"ע מסוגיין דלא אתי כי אם לכתיבת תו"מ ומנ"ל בק"ש לה"ק וקריאה למפרע ועוד קשה כו' ולזה אך קמייתא קשה עכ"ד עכ"ל. והנה אין ספק כי כל משאו ומתנו בזה הוא בהניח דדרשא זו דדריש הש"ס הכא בתו"מ שיהיו בכת' אשורית ולה"ק היינו ממילת והיו הדברים האלה על לבבך וכמ"ש רש"י כאן בסוגיין דלולי דברי רש"י יכולים היינו לפרש דממילת והיו לטוטפות הוא דדריש וההיא דריש פרק היה קורא היינו ממילת והיו הדברים וכיון דתרי והיו כתיבי תו לא קשייא ולא מידי וכמ"ש רב אחאי בסוף דבריו. ולדידי אף לרש"י ז"ל לא קשיא ולא מידי דאיהו ז"ל אזיל ומודה דלרבנן דרבי אפשר דממילת והיו לטוטפות נפיק לתו"מ דבעי אשורית ולה"ק ומ"ש כאן דנפיק ממילת והיו הדברים היינו אליבא דרבי דדריש והיו לענין קריאת שמע שיהיו בהוייתן בלה"ק וממילת הדברים שיקרא אותה כסדרה ולא למפרע ולדידיה אין צורך למדרש קרא דוהיו לטוטפות לענין תפילין כיון דמהך קרא גופיה דוהיו הדברים מצי למילף תרוייהו ק"ש ותו"מ וכמ"ש רש"י ז"ל וכיון דפרשה זו כתובה בהן מינה דתו"מ בעי אשורית ולה"ק ולדידיה דרבי ודאי תו לא קשיא היכי יליף תרווייהו דדוקא כי דרשי' והיו בהוייתן יהיו לענין הקריאה שיהיה בלה"ק וגם למדרש מיניה שיהיה הקריאה כסדרה ולא למפרע לא ניחא ליה להש"ס למדרש מיניה מפני שהן שני עניינים נפרדים ולהכי פריך ולרבי שלא יקרא למפרע מנ"ל אבל כי דרשינן ממילת והיו שיהיו בהוייתן דהיינו בלה"ק בין לענין קריאתה ובין לענין תו"מ דהכל ענין אחד ופרשה זו יהיה בלה"ק שפיר שמעינן מינה דשתיהן ודאי כמבואר בדברי רש"י ז"ל ולדידיה דרבי מילת והיו לטוטפות אצטריך לדרשא אחריתי. אמנם לרבנן דרבי דדרשי מילת שמע לענין ק"ש בכל לשון שאתה שומע תו לא מצו למדרש מילת והיו הדברים האלה לענין תו"מ שיהיו בהוייתן ומשום דפרשה זו כתובה בהן וכמ"ש רש"י ז"ל דהא שמע נמי כתיב בהו דמשמע בכל לשון שאת' שומע ואדיליף ממילת והיו לתו"מ שיהיו בהוייתן ומיל' שמע בכל לשון שאתה שומע לענין ק"ש אימא איפכא דק"ש בעי ככתבה מדכתיב שמע הילכך עכ"ל דלרבנן דרבי מילת והיו הדברים לענין ק"ש נמי דרשי' לה ולומר שיהיה כסדרה ולא למפרע ומינה דתו"מ נמי הכי הוא ולדידהו תו"מ שיהיה בלה"ק אפשר דהלמ"מ הוא או מקרא דוהיו לטוטפות מפיק לה או דס"ל דכל התורה כולה בלה"ק נאמרה או בק"ש דוקא גלי קרא שמע בכל לשון שאתה שומע סוף דבר דברי רש"י שכתב דממילת והיו הדברים נפיק דרשא דתו"מ בעי אשורית ולה"ק אזלי אליבא דר' ותו לא ולא מידי מכל מה שנשא ונתן רב אחאי בזה. עוד כתב וז"ל והנה אמת דלדעת הסוברים דק"ש דרבנן לא קשייא מזה דע"כ כולה הך סוגייא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הריבוי דכתיבת תפי' ומזוזות דהוי מד"ת עכ"ל עי' להתו' בסוט' דל"ב ע"ב סד"ה ורבי שכתבו דכולה הך סוגייא מוכחא דאזלא כמ"ד ק"ש דאורייתא ולא אסמכתא הפך מה שכת' רב אחאי ואף שהתוס' הניחו הדבר בתימא איך שמואל וסתמא דש"ס ס"ל דהוי דרבנן כבר עמד בזה הרב שאגת אריה ז"ל ויישב כל הסוגייאות דאף למאן דאמר קריאת שמע דרבנן אצטריכו הני ריבויי ואם כן זה שכת' רב אחאי למאן דאמר כו' ולמ"ד כו' אינו מן הישוב לפי דברי הרב הנז' האמתיים: ואף לפי דברי רב אחאי דלמ"ד ק"ש דרבנן ניחא דאותה סוגייא אסמכתא בעלמא היא ולמ"ד דאורייתא קשה לא ידעתי מאי קא ק"ל דלהנהו מ"ד דאורייתא מפרשו דממילת והיו לטוטפות הוא דנפקא ליה לתו"מ שלא כדברי רש"י שכת' דנפקא ליה מוהיו הדברים ולרש"י ז"ל אותה סוגייא אסמכתא בעלמא דקריאת שמע דרבנן זהו לפי דבריו נר"ו אמנם כבר כתבתי דבלאו הכי לא קשיא כמדובר. עוד כתב בסוף דרס"ג ע"ד שיש לחקור לרשב"ג שהתיר לכתוב יונית בס"ת אם הוא מד"ת או מד"ס עד שלאחר החיפוש מצא למוהרש"י שכתב דעיקר האיסור וההתר הוא מד"ס וכתב עליו וקשה דהיכן נזכר איסור זה דחכמים אף ביונית ועוד שכבר ידוע מה שכתב הט"ז בי"ד סימן קי"ז דדבר שהתירו הכתוב אין כח ביד חכמים לאסור ועוד קשה דאיך התירו במעשה דתלמי דהא קי"ל אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו כמ"ש בע"ז דף ל"ו ואי בימי תלמי התירו משום אונס מלכות לא הותר מפני זה האיסור וכי תימא דהכא נמי אסיר בד' י"ח דמגילה אמרו דלעז יוני לכל כשר. כי על כן חזר וכתב שנ"ל דאף על גב דהוי היתר היונית מד"ת שייך שפיר לשון והתירו כיון שאינו מפורש היתרו בתורה ושוב לא נתקררה דעתו בזה דאפשר דמדרבנן הוא שהתירו היונית ומד"ת כל הלשונות שוים לאיסור אף בס' תורה ובזה ניחא ליה דלא צריך קרא דוהיו לתו"מ למעוטי יונית כיון דמד"ת אסורים בלאו הכי וחזר וכ' דאין זה מספיק וכ"ש שדעת מוהרש"י דהיתר יונית הוי ד"ת וחיזק דבריו דהא קי"ל אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה ושכן כתב הרמב"ן והר"ן דקרא דוהיו וקרא דככתבם בא למעט לשון יונית לרשב"ג ואם היתר יונית בספר תורה הוי מד"ס והיינו ודאי במעשה דתלמי דהיה בבית שני ואיך ימעט מילת ככתבם שנכתב בימי מרדכי יונית היה אסור מד"ת ומד"ס אלא ודאי דס"ל דהיתר יונית בס"ת הוי מד"ת ועל זה הוקשה לו דאם כן דיפת אלהים ליפת מד"ת היא להתיר יונית א"כ ר"י פליג דידיה אדידיה מהך דמגילה ד"ט למ"ש ביומא ד"ט ע"ב עכת"ד נר"ו. ואני אומר כמה לא מעלי לדידי הך שמעתתא דשקיל וטרי אי היתר יונית הוי דאוריי' או דרבנן כאלו עיקר האיסור מפשט פשיטא לי' דהוי דאורייתא וזה ממה שאין הפה יכולה לדבר דאם עיקר האיסור דכל לשון הוא דאורייתא איך ההיתר יהיה מדרבנן אטו מי איכא למ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה ומעיקרא היה לו לישא וליתן אי איסור כתיבת שאר לשונות הוי דאורייתא או דרבנן ולא הי"ל לישא וליתן בהיתר אי הוי דרבנן או דאורייתא. והנה אין ספק אצלי דעיקר איסור דשאר לשונות דהוי דרבנן ואף לשון יוני נמי לר' יאודה דאמר בד"ט דאף דרבותינו לא התירו יונית אלא בס"ת דוקא ולא בשאר ספרים אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא שרי שהרי בשבעים לשון נאמרה כמ"ש התוס' בריש פרק היה קורא דף י"ג ד"ה בלשון הקודש נאמרה שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מתחלק לע' לשון והכי איתא פרק ר"ע דף פ"ח ע"ב בשם רבי יוחנן על פסוק ה' יתן אומר המבשרות יע"ש ובסוטה פרק אלו נאמרין דל"ו ע"א אמרו כשעברו ישראל את הירדן הביאו אבנים וכתבו עליהן את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב וכן כת' רש"י בפי' התורה בפרשת כי תבוא ובריש פרשת דברים בפסוק הואיל משה באר התורה כו' והכי איתא בסוטה דף ל"ה ע"ב ואין ספק דה"ט דחכמים דמתני' שאמרו שהספרים נכתבים בכל לשון אלא דחכמים הוא דאסרו לכתוב את הספרים בכל לשון לדעת ר' יאוד' וכן לרשב"ג משום חשיבות הלשון וקדושתו דקדיש טפי וכ"כ אותו משה ר' ע"ה כשמסרו ללויים אלא דלרשב"ג התירו היונית משום ברכתו של נח ליפת שישכון באהלי שם ומהאי טעמא כתבוהו לתלמי. אמנם לר' יאוד' לא דרישו האי דרשא דיפת אלהים ליפת וס"ל דלא התירו חכמים אפילו בלשון יוני אלא דוקא בספ' תורה ומשום מעשה דתלמי והואיל ואשתרי באונס אשתרי לכל: ועוד דמאותו מעשה ואילך הורגלו באותו לשון כמ"ש רבינו בפירוש המשנ' והן הן דברי הרב מוהר"ש יפה ז"ל. ומה שהקשה רב אחאי על דבריו דהיכן הוזכר איסור זה דחכמים אף ביונית לא ידעתי מאי קא ק"ל דכאן בדברי ר' יאוד' ורשב"ג נזכר איסור זה שאמרו אף רבותינו לא התירו אלא יונית ובס' תור' לר"י מכלל דשאר לשונות אסרו דאי מדאורייתא אסור היאך ניתנה בע' לשון והיאך כתבוה בעבר הירדן בע' לשון ועוד דלא מצינו בתורה שום איסור בהדייא ואדרבא דרשו שמע בכל לשון שאתה שומע אלא דמהתם ליכא ראיה לא לאיסור ולא להיתר כמ"ש בריש פרק היה קורא משום דכתיב והיו כו' כיע"ש גם מה שהקשה עוד רב אחאי נר"ו על דברי מוהרש"י ממ"ש הט"ז ז"ל בי"ד תמהני טובא דהט"ז לא כתב אלא דבר שהתירו הכתוב בפירוש בתורה אבל דבר היתר שאינו כתוב בפי' אע"פ שמסברא הוא מותר מן התורה כיון שאינו מפורש שפיר יש כח לחכמים לאסור. ועיין בספ' לשון למודים חלק א"ח סימן קס"ב שעשה סמוכות לדברי הט"ז. ועיין בספר שם אהרן בקונטריס שבולי הלקט בחי' לקידושין דף ל"ט ועיין בספר שער המלך למורי הרב בה' יסודי התורה ד"ב ע"ג וע"ב ובחי' למסכת י"ט ריש פרק אין צדין ושם דל"ב ע"א יע"ש. והכא אין היתרו מפורש בכתוב אלא מסברא הוא ההיתר שלא יש איסור בזה בתורה גם מה שהוקשה לו עוד דאיך התירו במעשה דתלמי כיון דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו כו' הא לא קשייא ולא מידי דאיכא למימר דמעיקרא כך התנו שאם יצטרכו לאיזה צורך יכתבו כמ"ש בג' בריש מועד קטן דף ג' וכמ"ש התו' בפ' מרובה דפ"ב ע"ב ד"ה אתא יע"ש. ואיך שיהיה הנה לדעתי מבואר הדבר דאיסור זה דכתיבת ספרים בכל לשון אינו אלא מדרבנן דוקא וליכא שום איסור דאורייתא כיון דהתורה בכל לשון נאמרה כמדובר. ואי קשיא לך שהרי בסוטה דל"ג ע"א אמרו ולויים גופייהו מנ"ל שאמרו הברכות והקללות בלשון הקודש אתייא קול קול ממשה כתיב הכא וענו הלוים קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקודש ופירש רש"י יעננו בקול במתן תורה ובלשון הקודש ניתנה תורה יע"ש ואפשר דלישראל ניתנה בלשון הקודש ולא בלשון אחר ומפני שישמעו אומות העולם היה מתחלק לע' לשון. איברא דמקרא דיפת אלהים ליפת משמע דמדאורייתא לא הותר אלא יונית וכן משמע מדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל שכתבו דקרא דוהיו אצטריך למעוטי יונית ואפשר דכיון דדרשא היא ואיכא למדרש קרא כההיא דיומא אין כאן איסור תורה ועוד דאין למדין מקודם מתן תורה כל שהוא דרך סיפור כמ"ש מוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר יבין שמועה כלל ש' אם לא כשהוא דרך מצוה כגיד הנשה יע"ש והכתוב הזה מספר שבירך נח ליפת שיזכה לזרע מיופה בלשון עד שיבחרו ישראל לכתוב ספריהם בלשונו היפה ולא שאסר שאר לשונות ודוק. גם מה שהוקשה לו דר"י אדר"י ממ"ש כאן במגילה ד"ט כדרשא דקרא דיפת אלהים ליפת עם מ"ש ביומא ד"ט ע"ב בדרשת דהך קרא גופיה הא לא קשה ולא מידי דהתם ר"י קאמר לר"ל דכיון דאיכא דרשא אחרינא בהאי קרא דיפת אלהים ליפת שאין השכינה שורה אלא באהלי שם דהיינו בית א' שבנאו שלמה דאתי משם ולא בבית שני שבנאו כורש דאתי מיפת היאך מלאו לבו לומר לזעירי אלהא סנינא לכו משום שלא עלו מבבל לא"י בימי עזרא שזה גרם שלא היה השראת שכינה בבית ב' זעירי יאמר לך שאין זה הטעם אלא מפני שבנאו כורש ואף דלדידי ודידך דרשא דיפת אלהים ליפת אתא לרשב"ג להתיר לשון יונית בספר תורה היאך מלאך ליבך לומר בשבועה שאתה שונא לו מהך טעמא כיון דאינהו בני בבל דרשי דרשא אחרינא בהאי קרא ולדידהו יש להו במה לסמוך. ועוד יש לו' דבמדרש רבה בפסוק זה דיפת אלהים ליפת משמע דר"ל הוא דדריש להך קרא הכי אע"ג דיפת אלהים אין השכינה שורה אלא באהלי שם והשתא ר"י לשיטתיה דר"ל השיבו לדידך לאו היינו טעמא מפני שלא עלו בני בבל אלא מפני שבנאו כורש כנ"ל. עוד כתב בדרס"ד ע"ג וז"ל ומתוך מה שנתבאר יש להביא ראיה לעיקרא חקירתינו דכתיבה למפרע פוסלת במגילה שהרי בד"ט דרשו ממילת והיו לתו"מ דבעי אשורית ולשון הקודש דבמגילה מתיבת ככתבם ש"מ דמשמעות תיבת ככתבם הוי כתיבת והיו וכיון שנתבאר דגבי תו"מ פוסל כתיבת שלא כסדר מתיבת והיו מינה נמי למגילה מתיבת ככתבם כו' עכת"ד נר"ו. ואני אומר לדבר הזה יסלח אדוני דאם כדבריו אף במגילה אם התחיל לכותבה מאמצעה ואחר כך כתב תחילתה ותפרה כסדרה פסולה דומייא דתפלין שאם התחיל לכתוב בפרשת והיה כי יביאך ואחר כך פרשת קדש פסולה דבעינן והיו וזה לא אמרה אדם מעולם שהמגילה תפסל בכך ולא אמרו אלא שדינה כספר תורה שקראה הכתוב אמת ובספר תורה אינו פוסל זה כנודע. ובודאי דמילת ככתבם אף לרבא אינו מורה על איסור כתיבתו למפרע אלא מהיקשא דככתבם לזמנם כמו שכתב מוהר"מ דנון ז"ל ודברי רב אחאי בזה לא ניתנו ליכתב. עוד כתב אך מ"מ כיון שנתבאר כו' דככתבם על כתי' המגי' קאי מינה נשמע דכתיבה פוסל במגילה וכנ"ל מתוך דברי הרפ"ח שכתב דבעי' כתיבה אשורית מדכתיב ככתבם וקריאה נמי נפקא מדאתקש זכירה לעשיה וכוונתו נ"ל דכתבם לימד על הכתיבה דהיינו עשיה ומהיקש ילפינן דאם קרא בה לא יצא ולדבריו ה"נ ההיקש דמה זמנם למפרע לא קיים למסקנא ומהיקש זה נפיק דאם כתבה למפרע אף שקראה כסדר לא יצא אלא דק"ל על הרפ"ח למה לי היקש לקריאה דלמפרע והרי קי"ל בר"פ כל כתבי דכל שלא ניתן ליכתב לא ניתנה לקרות. וי"ל דאצטריך היקשא לומר דאפילו דיעבד לא יצא עכ"ל. ואני אומר אריכות דברים יש כאן דמה זה שנתבאר דככתבם על כתיבת המגילה קאי ומי לא ידע זה אטו מוהר"מ דנון והר' הלוי נחלקו על מ"ש בדי"ט דכתב אשורית ולה"ק מקרא דככתבם וכזמנם נפיק דמבואר מינה דככתבם על כתיבת המגילה קאי והם לא נחלקו אלא אי דרשינן היקשא דככתבם לזמנם למדרש מינה דכתיבת המגילה למפרע לא דלדעת הר' הלוי אף לרבא לא דריש היקשא דכתבם לזמנם אלא לקריאה דוקא ולדעת מוהר"מ דנון אף לסתמא דש"ס דרשי' היקש זה לכתיבתה נמי ולא פליגי רבא וסתמא דש"ס אלא אי קריאה ג"כ נכלל בהיקש זה ומדברי הרפ"ח ז"ל אין שום הכרח דס"ל דדרשי' היקשא דכתב' לזמנם לענין כתיבה למפרע כמ"ש רב אחאי נר"ו אלא כונתו ז"ל לומר דדרשי' קרא דלהיות עושים כאלו כתיב נמי ונזכרים מאחר שהוקש עשיה לזכירה בקרא דנזכרים ונעשים ה"נ להיות עושי' ונזכרים קאמר שהעשיה הוא רמז לכתיבת המגילה והזכירה על הקריאה ועל שניהם הוא אומר ככתבם דהיינו שיהיה הכתיבה אשורית והקריאה אשורית דהיינו לה"ק אבל אי דרשינן היקשא דכתבם לזמנם לומר שיהיה כסדרן ולא למפרע בזה לא דיבר הרב כלל ורב אחאי העמיס בכונתו מה שלא עלה על דעתו איברא שלשון זה של הרפ"ח ז"ל הוא קשה ההבנה במה שכתב תחילה וז"ל ומשמ' דלא קפיד קרא אלא דלהוי אשורית אבל אלשון לא קפיד קרא וחזר וכתב ומיהו מדיוקא דקרא משמ' דכתב אשורית יצא אע"פ שאינו לשונו ומינה לשאר לשונות אי מכיר נפיק ואי לא לא נפיק עכ"ל. והן דברים סותרים זה לזה דמתחילת דבריו משמע דס"ל דפי' כתבם הוי דוקא וכתב דהיינו צורת האותיות ולא הלשון וממ"ש ומיהו מדיוקא דקרא כו' מבואר דס"ל דפי' ככתבם הוי אף הלשון שהוא לה"ק דאע"פ שאינו מכיר בו יוצא בו וצ"ע. עוד כתב ולפי דברי הרפ"ח ז"ל נ"ל פי' הש"ס במ"ש מה עשיה למפ' לא היינו הכתיבה דנפ"ל מככתבם אף זכירה למפרע דהיינו הקריאה ואין הפי' כמ"ש הלבוש בסי' תר"ץ עכ"ל. כבר כתבתי דהפר"ח ז"ל לא דיבר בענין כתיבת המגילה למפרע ודברים הללו הי"ל לכתוב לפי דברי מוהר"ם דנון ז"ל דאין הפי' כמ"ש הלבוש. אמנם מאחר שהלבוש ז"ל לא פי' כן מבואר דס"ל כהרב הלוי ודלא כמוהר"מ דנון והרי מצינו לו חבר להרב הלוי ז"ל ובכן מה שהעלה רב אחאי לענין הלכה ליתא והעיקר כמ"ש בתחילת דברי יע"ש.

13 אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ב,ג. רבי יונה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי אמר: תנה – שנה את הברייתא להלן נחמן בר אדא אמורא בבלי בדור השני; רבי יוסה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי אמר: תנה – שנה את הברייתא להלן נחמן סבא – הזקן שני האמוראים נחלקו בשמו של מי ששנה ברייתא זו. רבי יונה אמר שנחמן בר אדא שנה אותה, ורבי יוסי אמר שנחמן סבא שנה אותה: נאמר בפרשת "שמע": "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה..." דברים ו,ו; ויש לדרוש את הכתוב: - כדרך הוייתן התהוותם יהיו – הדברים ייקראו כפי סידרם בתורה, ומכאן שהקורא את "שמע" למפרע - לא יצא. ומציעים ברייתא: תני: – שונה התנא: אף ב'הלל' ובקרית שמע מילה זו יתירה ואינה במקבילה המגילה כן – דינם של 'הלל' בימים שקוראים את ה'הלל' ושל קריאת המגילה בפורים שווה לזה של קריאת "שמע", שאם קרא אותם למפרע - לא יצא ידי חובתו כאן נראה כי המונח "תני" מציע ניסוח אחר של ברייתא, כפי שעולה מניסוח הדברים הבאים אחרי המונח: "אף... כן" "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 589. - ספק האם הביטוי "אף ב-... כן" הוא לשון הברייתא או לשון התלמוד שסיכם את עניינה בלשונו "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 157, הערה 1457. ומציעים קושיה: ניחא – הדבר נוח בקריאת המגילה – הדין בקריאת המגילה, שהקורא אותה למפרע - לא יצא, מובן, דכתיב: – שכתוב: "כִּכְתָבָם" אסתר ט,כז – ויש לדרוש את הכתוב, שיש לקרוא את המגילה על פי הסדר שהיא כתובה, ומכאן שהקורא אותה למפרע - לא יצא; ברם בהלילא! – אבל ב'הלל'! הדין ב'הלל', שהקורא אותה למפרע - לא יצא, אינו מובן! שמניין שהקורא את ה'הלל' למפרע - לא יצא? ומתרצים תירוץ אחד: בגין דכתיב: – לפי שכתוב: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם י'י" תהילים קיג,ג – בכל העולם כולו, מקצה המזרח עד קצה המערב, מהללים הבריות את שם ה'. - מהולל שם י'י ממזרח שמש ועד מבואו משפט זה אינו במקבילה במסירה שלפנינו, אך ישנו ב"שרידי הירושלמי". ונראה שמשפט זה מקומו להלן בתשובה לשאלה ששואלים על תירוץ זה. ושואלים: מה את שמע מינה? – מה אתה שומע לומד ממנה? כיצד אפשר ללמוד מהכתוב הזה שהקורא את ה'הלל' למפרע - לא יצא? ומשיבים: 'מהולל שם י'י ממזרח שמש ועד מבואו' – יש לקרוא את ה'הלל' -'מהולל שם י'י' כמו שהשמש מהלכת כסידרה מהמזרח בבוקר ועד המערב בערב -'ממזרח שמש ועד מבואו', ומכאן שיש לקרוא אותה דווקא לפי הסדר, והקורא אותה למפרע - לא יצא וכן גרסו ופירשו רידב"ז וב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"עלי תמר". ומתרצים עוד תירוץ שני: אמר רבי אבון מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי: עוד גם היא אמורה על סדר: – פרקי ה'הלל' כתובים לפי סדר של המאורעות מימי יציאת מצרים ועד אחרית הימים שהפרקים מוסבים עליהם, כמפורט להלן: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" תהילים קיד,א - לשעבר בזמן שעבר – פרק זה מדבר על יציאת מצרים וקריעת ים סוף שהיו לשעבר, "לֹא לָנוּ י'י לֹא לָנוּ" תהילים קטו,א - לדורות הלילו הללו – פרק זה מדבר על תקופת שעבוד מלכיות והפדות מהן שהם בדורות הללו, "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע י'י אֶת קוֹלִי" תהילים קטז,א - לימות המשיח – פרק זה מדבר על ימי המשיח שיהיו בעתיד, "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים" תהילים קיח,כז - לימות גוג ומגוג – פסוק זה והפסוקים שלפניו מדברים על הגאולה שתהיה לאחר המלחמה בימי גוג ומגוג, "אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ" תהילים קיח,כח - לעתיד לבוא כינוי לאחרית הימים – פסוק זה מדבר על ההודייה של ישראל לה' על כל הטובות שיעשה עימהם לעתיד לבוא. - כיוון שה'הלל' אמורה על סדר, לכן יש לקרוא את ה'הלל' על סדר ולא למפרע, שהקורא למפרע מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם.עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.מקורה של המקבילה בירושלמי ברכות, והועתקה לכאן משום שכאן נשנה הדין בקריאת המגילה, שהקורא אותה למפרע - לא יצא.המילה 'הלל' משמשת בירושלמי בלשון נקבה: 'היא אמורה'.בתוספתא ברכות ב,ג שנו: הקורא את "שמע" למפרע פסוק שני לפני הראשון וכו' - לא יצא. וכן בהלל, וכן בתפילה, וכן במגילה.ובתוספתא מגילה ב,א שנו: הקורא את המגילה למפרע - לא יצא. וכן בהלל, וכן בתפילה, וכן בקרית "שמע".בבבלי ברכות יג,א אמרו: ...ורבנן נמי, הא כתיב: "והיו" דברים ו,ו! - ההוא מיבעי להו שלא יקרא למפרע. - ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? - נפקא ליה מ"דברים" "הדברים" שם.תנו רבנן: "והיו" - שלא יקרא למפרע.ובבבלי מגילה יז,א-ב אמרו: "הקורא את המגילה למפרע - לא יצא".מנא הני מילי? - אמר רבה / רבא: דאמר קרא: "ככתבם וכזמנם" אסתר ט,כז - מה זמנם למפרע - לא שהרי אי אפשר לשנות את סדר הזמן, אף קריאה נמי למפרע - לא. - מידי קריאה כתיבא הכא / התם? עשייה הוא דכתיבא: "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם"! - אלא מהכא: "והימים האלה נזכרים ונעשים" שם - איתקש זכירה קריאה לעשייה, מה עשייה למפרע - לא כפי שלמדנו מ"ככתבם וכזמנם", אף זכירה נמי למפרע - לא.תנא: וכן בהלל, וכן בקריאת "שמע", וכן בתפילה שאינו יוצא ידי חובה אם קורא למפרע.הלל מנא לן? - אמר רבה: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'" תהילים קיג,ג כשם שאי אפשר לשנות את סדר הזריחה והשקיעה, כך אין להפוך את סדר ההלל. רב יוסף אמר: "זה היום עשה ה'" תהילים קיח,כד כשם שאי אפשר לשנות את סדר מהלך היום, כך אין להפוך את סדר ההלל. רב אויא אמר: "יהי שם ה' מבורך" תהילים קיג,ב סדר ההלל צריך להיות בלתי משתנה כמו שם ה'. רב נחמן בר יצחק, ואיתימא: רב אחא בר יעקב, אמר: "מעתה ועד עולם" תהילים קיג,ב כשם שאי אפשר לשנות את סדר הזמן, כך אין להפוך את סדר ההלל.קריאת "שמע" מנא לן? - ...ורבנן נמי, הכתיב: "והיו"! - ההוא מיבעי להו שלא יקראנה למפרע. - ורבי, שלא יקראנה למפרע מנא ליה? - נפקא ליה מ"דברים" "הדברים".ובבבלי מגילה יח,א אמרו: "קראה על פה - לא יצא".מנא לן? - אמר רבה / רבא: אתיא זכירה זכירה. כתיב הכא: "והימים האלה נזכרים" אסתר ט,כח, וכתיב התם: "כתוב זאת זיכרון בספר" שמות יז,יד. מה להלן בספר, אף כאן נמי בספר.המילים "וכן בתפילה" לא היו לפני הירושלמי בתוספתא לא כאן ולא במגילה, אבל היו לפני הבבלי לכל הפחות בתוספתא מגילה. ולכאורה נראה מברייתא זו, שגם בתפילה לא יצא אם הקדים ברכה לחבירתה שלא על פי הסדר. ברם הרשב"א והמאירי תירצוה, שהקורא למפרע פירושו שהקדים את האמצעיות לראשונות או האחרונות לאמצעיות. ופירוש זה מקביל לתוספתא מנחות ו,יב: הלל ושבח ותפילה מעכבות זו את זו, ופירושה: ברכות ראשונות, שהן הלל שבחו של המקום, וברכות אחרונות, שהן שבח והודאה, ותפילה, שהן ברכות אמצעיות, מעכבות זו את זו, כלומר, סדרן מעכב. ולפי זה, אף בקריאת "שמע" ואף בהלל ואף במגילה לא יצא אפילו קרא את הפרקים למפרע, ולאו דווקא את הפסוקים "תוספתא כפשוטה", ברכות."תפילה" מוזכרת רק בתוספתא ובבבלי. בשני התלמודים, לאחר הבאת מקורות לכך שהקריאות האחרות צריכות להיקרא כסדר, מובא שהתפילה תוקנה על הסדר. ואף שלא נאמר במפורש שהמשנה מן הסדר בתפילה לא יצא ידי חובה, אך מסידור הסוגיות בשני התלמודים משתמע שהאומר את התפילה שלא כסדר לא יצא. ניתן לראות בכך תמיכה באפשרות שהפריט "תפילה" נוסף לנוסח הברייתות בשלב מאוחר יחסית. אפשרות זו נתמכת גם מכך שמיקום הפריט "תפילה" בתוך הרשימה משתנה מחיבור לחיבור "היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות" עבודה, עמודים 64-65.• • •

14 רא"ש פתח ↗

גמ' תנא וכן בהלל וכן בקריאת שמע וכן בתפלה אם אמרה למפרע לא יצא תפלה מנא לן דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני ר"ג על הסדר ביבנה אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. מגילה מנא לן דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור מה עשייה למפרע לא אף זכירה למפרע לא. הלל מנא לן אמר רבא דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם וגו' כשם שאי אפשר לו לשמש לזרוח למפרע ממערב למזרח כך אין קורין את הלל למפרע. קריאת שמע מנא לן אמר קרא והיו שלא יקרא למפרע: אבל קורין אותה ללועזות בלעז והוא שכתובה בלעז תנא גפטית לגפטים עלמית לעלמים עברית לעברים ויונית ליונים והרב אלפסי ז"ל לא הביא הא דרב ושמואל לעז יוני לכל כשר אע"ג דליכא מאן דפליג עלייהו ואפשר דסבירא ליה דלאו אליבא דנפשייהו קאמרי אלא אליבא דרשב"ג ולית הלכתא כרשב"ג: והלועז ששמע אשורית יצא אע"ג דלא ידע מאי קאמר. ואפילו הכי נפיק ידי חובתו מידי דהוו אנשים ועמי הארץ דלא ידעי מאי קאמרי ואפי' הכי נפקי ידי חובתייהו דהא איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא:

14 תוספתא כפשוטה על ברכות פתח ↗

וכן בתפלה. המלים הללו לא היו לפני הירושלמי בתוספתא לא כאן ולא במגילה רפ"ב עיין בירושלמי כאן ובמגילה רפ"ב, אבל היו לפני הבבלי לכל הפחות בתוספתא מגילה רפ"ב, כפי שמוכח מן הבבלי מגילה י"ז א'. ולכאורה נראה מברייתא זו שגם בתפילה לא יצא אם הקדים ברכה לחברתה שלא ע"פ הסדר. וכבר הוכיחו ממנה מן הברייתא שבבבלי מגילה י"ז א' הרי"ף כאן פ"ה סי' קכ"ט. ועיין גם בס' האשכול ח"א, הוצ' הר"ש אלבק עמ' 29 ושאר פוסקים שגם בברכות אמצעיות הסדר מעכב. ואם השמיט ברכה מן האמצעיות חוזר ומתחיל ממנה וקורא ע"פ הסדר עד הסוף עיין להלן ה"ד ומש"ש. והיא בניגוד לשיטת רב האי הצופה ההגרי ח"ו עמ' 198, אוה"ג, הפירושים עמ' 47, ר"ה אוה"ג שם, נספחים עמ' 42, רש"י ובעה"מ שפירשו בדעת רב אסי בבלי כאן ל"ד א' שאם דלג ברכה מן האמצעיות, ונזכר לפני שהתחיל באחרונות אינו חוזר כלל, אלא אומרה במקום שזוכרה.ברם הרשב"א והמאירי הנ"ל תירצוה לפי שיטת הגאונים שהקורא למפרע פירושו שהקדים את האמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות. ופירוש זה מקביל לתוספתא מנחות פ"ו הי"ב כגי' ד, עיין מש"ש: הלל ושבח ותפלה מעכבות זו את זו, ופירושה: ברכות ראשונות, שהן הלל שבחו של מקום, וברכות אחרונות, שהן שבח והודאה, עיין בח"ד שם, ותפלה, שהן ברכות האמצעיות, מעכבות זו את זו, כלומר, סדרן מעכב, והיינו כפירוש הרשב"א בתוספתא כאן. ולפ"ז אף בק"ש עיין להלן ואף בהלל עיין בבלי י"ד א' ומס' סופרים פ"כ ה"ז, 347 ואף במגילה לא יצא אפילו קרא את הפרקים ועל הפרקים של מגילה, עיין במשנה שם פ"ב מ"ג למפרע, ולאו דווקא את הפסוקים. וכהלכה שלהלן מתבאר שאפילו קרא למפרע את הפסוקים שבאותו פרק והקדים עול מצות לעול מלכות שמים אף הוא לא יצא.

14 משנת ארץ ישראל על משנה מגילה פתח ↗

הקורא את המגילה למפרע – בספרות חז"ל משתמשים במילה "למפרע" במשמעות של קריאה בסדר הפוך של אותיות, של מילים, של חצאי פסוקים או של פסוקים שלמים. בקריאה כזו השתמשו לשם דרשה פסיקתא דרב כהנא, פסקא יב, כד, עמ' 222; בבלי, שבת קה ע"א או מתוך כוונה מגית מסכת סופרים פ"ט ה"ב, עמ' 345. ההלכה דורשת קריאה ישרה של הפסוקים ירו', עג ע"א; בבלי, יז ע"א, קריאת פסוקים "ככתבם" אסתר ט כז. בתוספתא ובתלמודים נאמר: וכן בהלל וכן בתפילה וכן בקריאת שמע תוס', פ"ב ה"א; ירו', עג ע"א; בבלי, יז ע"א. הירושלמי בסוגייתנו מביא דוגמה לקריאה למפרע בהלל: במקום "ממזרח שמש עד מבואו מהֻלל שם ה' " תהלים קיג ג הוא קורא: "מהֻלל שם ה' ממזרח שמש עד מבואו" ירו', שם. כך פירשו רוב המפרשים, אולם הרמב"ם פירש שלמפרע הוא לפני הזמן. פירוש זה אפשרי בסוגיות אחרות משנה, מקוואות פ"ב מ"ב; נידה פ"ז מ"ב, אך אינו עולה בקנה אחד עם הדרשה שהמגילה תהיה "ככתבם".

15 רש"י פתח ↗

ממזרח שמש עד מבואו - כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו כך מהולל שם ה' ולא למפרע:

16 רש"י פתח ↗

יהי שם ה' מבורך - כהוייתו יהא הלול השם וברכתו כסדרו:

16 רש״ש על משנה סוטה פתח ↗

בתוי"ט ד"ה ותפלה כו' אמאי שייר הלל כו'. אנכי ל"י מאין פסיקא להו דהלל נאמר בכל לשון. הלא ברפ"ב דמגילה יליף ר"א דהלל למפרע לא מדכתיב יהי שם ה' מבורך ופרש"י כהווייתו כו'. א"כ נוכל למילף מזה ג"כ דבלה"ק כדיליף רבי לקמן מוהיו דגבי ק"ש. ואף רבנן ל"פ עליה אלא משום דכתיב שמע. ואין לומר דמבע"ל לענין למפרע וכדפריך לקמן ורבי שלא יקראנה למפרע מנלן. מ"מ לשאר אמוראי דשם דילפי למפרע מקראי אחריני מא"ל. ומש"כ וקידוש של שבת. לכאורה בתפלה נכלל גם תפילת שבת. וע"כ כוונתם על קידוש שעל היין. וא"כ לא א"ש ראייתם דהוא דאורייתא מפרק מי שמתו. ובהעתקת התוי"ט ליתא הראיה מברכות רק מנזיר ונכון. והראיה מנזיר הוא לפי' המפרש שם. ודלא כהתוי"ט שהראה לעיין מש"כ בנזיר ושם לא הביא אלא פי' ר"ת. וממש"כ תראה שדברי התור"ע אות כ"ד כאן אינם מוחוורין:

17 רש"י פתח ↗

ככתבה - בלשון הקודש ולא בלשון אחר:

17 תוספתא כפשוטה על סוטה פתח ↗

53. ר' אומ' אומ' אני שאין שמע נאמ' וכו'. ירושלמי פ"ז ה"א, כ"א ע"ב, בבלי ל"ב ב', ברכות י"ג א', מגילה י"ז א'.

17 משנת ארץ ישראל על משנה סוטה פתח ↗

לפי דרכנו קריאת שמע היא בכל לשון משום שהייתה זו מצווה שעיקרה בבית. כפי שראינו, בהמשך תקופת התנאים התעצבה קריאת שמע כמעמד פומבי, מעין התפילה וסמוך לה. ואכן, תנאים מאוחרים חולקים על משנתנו וקובעים שקריאת שמע היא היא רק בלשון הקודש: "רבי אומר: אומר אני שאין שמע נאמר אלא בלשון הקדש. שנאמר..." תוספתא, פ"ז ה"ז; "וקרית שמע דכתיב 'ודברת בם', רבי אומר אומר אני קרית שמע אינו נאמר אלא בלשון הקודש, מה טעמא..." ירושלמי, כא ע"ב; "תנו רבנן: קרית שמע ככתבה, דברי רבי, וחכמים אומרים: בכל לשון" בבלי, לב ע"ב; ברכות יג ע"א; מגילה יז ע"א. התלמודים מעמידים את המחלוקת כתלויה בדרשות, ברם להערכתנו לא הדרשות עיצבו את המחלוקת אלא הן ביטוי בדיעבד למחלוקת בדבר תפיסתה של קריאת שמע כתפילת יחיד או כמעמד ציבורי. בתוספתא ברור שדברי רבי הם תגובה למשנה שכבר הייתה ערוכה לפניו.17זו דוגמה לכך שרבי לא השתמש בעריכת המשנה ככלי להביע בו את תורתו.

18 רש"י פתח ↗

והיו הדברים האלה בהוייתן - בלשון הקודש:

18 פרישה פתח ↗

קראה למפרע לא יצא דאמר קרא והיו בהוייתן יהו רא"ף והוא מגמרא פ"ב דמגילה ע"ש:

18 ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

והיו כו'. כמ"ש בברכות ומגילה וסוטה:

19 יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה פתח ↗

אחד הקורא וכו' לא יצא. עיין מ"ש מרן וז"ל ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו וכו' אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' דמדסתם משמע דס"ל כת"ק וכו' עכ"ל ויפה הקשה לו חכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו מסוגיית מגילה דף י"ז ע"ב ורבי נמי הא כתיב שמע ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' מוכח דרבי ס"ל לא יצא ואיך כתב וז"ל דמדסתם רבי מורה דס"ל דיצא ואין לומר דמ"ש ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ר"ל לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא בברכות דף ט"ו קאמר מ"ט דר"י דאמר לא יצא דכתיב שמע וכו' מה שאתה מוצא מפיך ות"ק סובר בכל לשון שאתה שומע הרי דמאן דדריש קרא דשמע להשמע לאזניך אף בדיעבד לא יצא ובקיצור יותר קשה באופן אחר דאילו רבי ס"ל לא השמיע לאזנו יצא והיינו מטעם שמע בכל לשון שאתה שומע וכמ"ש שם בברכות ואיך קאמר רבי בברייתא ככתבה דוקא משום והיו ושמע להשמע לאזניך וכעת קשה. והלח"מ כתב וז"ל דרבינו הוקשה לו בסוגייא דאם היה ר' יהודה מכשיר בחרש ג"כ הו"ל למימר ר"י מכשיר בקטן ובחרש וכו' לכך מפרש דמ"ש בש"ס לעולם ר"י ואפי' לכתחילה ר"ל דר"י לכתחילה קאמר ומתני' דמגילה וההיא דשמע לא דמיין דמגילה אית בה פרסומי ניסא וכו' אלו תוכן דבריו והנה למ"ש דקשיא ליה לרבינו לא קשה או דס"ל כמ"ש הראב"ד הביאו הרשב"א בברכות דכבר פליג ר"י בחרש בדוכתא אחריתי או כמ"ש הרשב"א והוא פשט הש"ס דכד מוקמינן ממתני' ר"י משמיה דרביה כולה היא משמיה דרביה ובחסורי מחסרא ולא דר"י הוא דידיה. גם מה שפירש בסוגייא הוא דוחק גדול דאם קבלה נקבל דכפי פי' זה באיזה תבות רמז בש"ס האי חילוקא דפרסומא ניסא אדרבא הטפל שהוא הא דידיה הא דרביה עשה עיקר ופי' בפי' הא דידיה הא דרביה הוא לאוקומי האי דברכת המזון כמאן לפי דרכו מאי דלא קשה ליה מעיקרא כי אם מההיא דבן פזי והניח התירוץ בע"פ דשאני תרומה ממגילה ומתרץ מאי דקשה על זה מההיא דברכת המזון בהא דידיה הא דרביה נמצא דהעיקר חסר עוד זאת קשיא ליה לחכם בני יצ"ו דבברכות דף ט"ו איתא להך סוגייא ממש דקא שקיל וטרי התם מתרומה עם שמע וקאמר כדהכא לעולם ר"י ואפי' לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה ושם אי אפשר לפרש כדפי' הלח"מ. ועיין בסוגיין דמגילה מ"ש רש"י גבי לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה מכשיר ומתני' ר' יוסי היא ואפי' דיעבד לא והאי דתורם לכתחילה ר' יהודה היא עכ"ל והקשה החידושי הלכות דאמאי לא פי' דהאוקמתא דלעיל קאי דמתני' לכתחילה לא ודיעבד שפיר דמי ואתיא כר' יהודה אליבא דרביה ולכאורה חישבתי לתרץ דהוכרח רש"י לפירוש זה דאי כפירוש החידושי הלכות כשאמר בש"ס ואלא מאי ר' יהודה אלא הא דתניא וכו' מני נמצא דלא יכול להנצל אלא באומר וליטעמיך ולפי' החידושי הלכות דלעולם ר' יהודה היא הוא לאוקומי דמתני' ר' יהודה היא והוא משמיה דרביה וההיא דתורם אפילו לכתחילה ר' יהודה דידיה הכי הו"ל לשנויי ולא לומר ולדידך מי ניחא כמי שאין לו תירוץ ברם לרש"י הנה נכון דהשתא מהדר מאן דמוקים לה כר"י לקיומי למילתיה ולהמלט מולדידך מי ניחא ומתרץ הא דידיה הא דרביה ומתני' ר' יוסי וכדפי' רש"י אמנם סוגייא דברכות דף ט"ו ע"א דומה לזו ממש מנגדתי ועיין שם פי' רש"י כפי' החידושי הלכות ועיין להפ"ח או"ח סי' תרפ"ט מה שהליץ בעד רש"י. וראיתי להרשב"א בחי' לברכות יעו"ש פירושו דס"ל בהאי פי' דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה ר"ל ומתני' ר"י אליבא דרביה דבדיעבד דוקא ולא לכתחילה שכתב וז"ל וכי אסיק הא דידיה הא דרביה מתני' דמגילה ר' יהודה אליבא דרביה מדלא תני ר' יהודה מכשיר בחרש ובקטן עכ"ל ר"ל דהשתא אוקמתא דחסורי מחסרא וכולה ר' יהודה היא קיימא כדלעיל ולא תירץ ההיא דיהודה בריה דר"ש בן פזי כמאן דמתרץ ר' יהודה אליבא דרביה היא דמחלק בין לכתחילה לדיעבד ולכן לא תני חרש וקטן כי אין דינן שוה דחרש דוקא דיעבד וקטן אפילו לכתחילה ופשוט לאפוקי מהרב יד אהרן נר"ו סי' תרפ"ט הגה"ט שהבין בדברי הרשב"א דר"י מכשיר בקטן הוא דידיה ומטעם זה כתב מה שכתב.

20 רש"י פתח ↗

שלא יקרא למפרע - אלמא קריאת שמע למפרע לא ומהכא יליף תנא דלעיל טעמא:

20 תוספות על סוטה פתח ↗

דכתיב וכתב את האלות האלה כדכתיבא - תימה לר"י לקמן בפרק ואלו נאמרין סוטה דף לב: ואיתא נמי בריש פ"ב דמסכת ברכות דף יג. ובמסכת מגילה דף יז: דק"ש לא יקראנה למפרע לרבנן מוהיו ולרבי מדברים הדברים ורבנן דברים הדברים לא משמע להו הילכך איצטריך והיו שלא יקראנה למפרע ואמאי לא נפקא להו מהאלה כי הכא הדברים האלה כדכתיבא וי"ל כיון דקיבלו וגמירי מרבותינו דשמע אית לן למדרש בכל לשון שאתה שומע אייתר לך והיו שלא יקראנה למפרע והאלה דרשי להו לדרשא אחריתי:

21 רש"י פתח ↗

בכל לשון נאמרה - לקרותה בכל לשון ולכן איצטריך בקריאת שמע והיו:

21 רשב"א פתח ↗

גמרא: לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פירש רש"י ז"ל קריאת התורה. ולא מצינו קריאת התורה מחוייבת . ואפשר בפרשת זכור וכדאמרינן לקמן מגילה יח, א כשהוא אומר זכור דברים כה, יז בפה , ואי נמי פרשת הקהל . ויש מפרשים קריאות שבתורה, כגון פרשת שוטרים ומקרא בכורים וחליצה. ובברכות פרק היה קורא יג, א ד"ה לימא כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

21 פסקי תוספות פתח ↗

לא מצינו שצריך לקרות בס"ת מדאורייתא אלא פרשת זכור. ד"ה כל: דף יז ע"ב

22 רש"י פתח ↗

איצטריך - והיו דלא תימא שמע בכל לשון שאתה שומע כרבנן:

24 מגילה פתח ↗

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא ״וְהָיוּ״ — כְּרַבִּי, כְּתַב רַחֲמָנָא ״שְׁמַע״.

25 רש"י פתח ↗

על הסדר - כמשפט המקראות וכדיליף לקמן:

25 רשב"א פתח ↗

תיקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר. פירוש על הסדר הכתוב בסמוך, ואילו טעה באחת מהן לא יאמר אותה במקום שנזכר, אלא חוזר מאותה ברכה ואומר ממנה ואילך על הסדר. והא דאמרינן בברכות לד, א אמצעיות אין להם סדר, היינו שאם טעה בהן אינו חוזר לחונן הדעת כדרך שהוא חוזר לראש בשטעה בראשונות ואחרונות, אבל מכל מקום חוזר הוא למקום שטעה ומשם חוזר לסדרן . והכי איתא בהדיא בתוספתא דמכלתין בריש פרק שני ה"א, דתניא התם: קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא אותו הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סוף, וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקרית שמע. וכבר כתבתי בברכות שם ד"ה רב אסי יותר מזה בסייעתא דשמיא.

25 רבינו חננאל פתח ↗

תנא וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה למפרע לא יצא הלל דכתיב ביה ממזרח שמש עד מבאו מהלל שם ה' כשם שאי אפשר לזרוח השמש מן המערב כך הלל למפרע לא ק"ש לרבנן מוהיו שלא יקרא למפרע כלומר יהיו כמות שהן לר' מהדברים כלומר הדברים כסדרן תפלה דתני שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני ר"ג על הסדר.

26 רש"י פתח ↗

הבו לה' - הזכירו לפניו את אילי הארץ:

26 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

הָבוּ לַיְהֹוָה בְּנֵי אֵלִים: ת"ר מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש וכו':מגילה יז ע"ב

26 תוספות על ברכות פתח ↗

אל תקרי בהדרת אלא בחרדת - תימה אמאי לא מוכח בהדיא מדכתיב בתריה חילו מלפניו כל הארץ וי"ל היינו קרא דכתיב במזמור הבו לה' בני אלים ומההוא קרא בעי להוכיח במסכת מגילה יז ב שאומרים אבות וגבורות וקדושת השם וי"ח ברכות תקנו כנגד האזכרות ומשום הכי דייק מאותו קרא שכתוב באותה פרשה אבל אותו דחילו וגו' אינו כתוב באותה פרשה:

27 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

וראה בהקדמה לאגלי טל, שהביא מהזוה"ק ח"א ריט: שאין תשובה מועילה על עון פגם הברית. וביאר זאת משום שהתשובה היא מהלב, שנאמר ישעיה ו, י "ולבבו יבין ושב וגו'" וכמבואר במגילה יז:, ופגם הברית הוא במוח זוה"ק ח"ג רכו:, והרי הקלקול למעלה ממקום התיקון. וחידש שם, שלימוד התורה בעיון הוא תיקון לעון פגם הברית, שהרי הלימוד אף הוא במוח, והרי התיקון נמצא במקום הפגם.

27 פני יהושע על ברכות פתח ↗

מיהו לולי דברי תוס' והרשב"א היה נ"ל לפרש שיטת רש"י לפי הגירסא שלפנינו שלא יהיו כסותרים זה את זה אלא שכל דבריו עולין בקנה א' דמה שכ' רש"י כאן אומרה אף שלא במקומה אין כוונתו שאין צריך לחזור להתפלל אותן ברכות שבינתיים דודאי צריך לאומרו דבזה סומך על מה שפי' במשנה דאומר אותה ברכה שדילג זה ואומר משם ולהלן כמ"ש עוד בדיבור הסמוך דגומר ממנו והלאה אלא דמ"ש כאן אומרה אף שלא במקומה היינו דהוי שלא במקומה לגבי ברכות הראשונות שקדמו לאותה שדילג ובהא איירי עיקר מילתא דרבי אסי לאפוקי מדרב הונא דאמר טעה באמצעיות חוזר לאתה חונן והיינו שסובר דצריך שיתפלל כל הברכות אמצעיות רצופים וסמוכות זו לזו ממש כמו שתיקנו אנשי כה"ג כדאיתא במגילה רפ"ב שצריך לומר תשובה אחר בינה וסליחה סמוך לתשובה וגאולה בשביעית ורפואה בשמינית וכה"ג בכולם נמצא דלפ"ז לא סגי במה שאומר אח"כ הך ברכה שדילג וגומר משם ולהלן דאכתי הך ברכה ושלאחריה הוי שלא במקומן כיון שכבר הפסיק ותו לא סמוכה למה שקודם להם ולא הוי נמי גאולה בשביעית ורפואה בשמינית ומש"ה סובר רב הונא שצריך לחזור לאתה חונן כדי שיהיו כל הברכות אמצעיות כסדרן ובמקומן ממש ובהא ודאי פליג רבי אסי עליה ואמר שאין להם סדר והיינו לענין שאין צריך לחזור לראש דאע"ג דהוי שלא במקומה לגבי הקודמת אפ"ה בדיעבד אין צריך לחזור משום דבכה"ג לא מיקרי כקורא הברכות למפרע דאע"ג שהפסיק בינתיים אפ"ה למפרע לא מיקרי כמ"ש התוס' להדיא לעיל פרק היה קורא ברכות דף י"ז בד"ה הקורא שמע ואינו יודע להיכן טעה ומסיימו שם בדבריהם וכן בהלל ומגילה א"כ ממילא משמע דה"ה לתפלה דע"י הפסקה באותן פסוקים וברכות עצמן לא מיקרי למפרע אבל לעולם מודה רב אסי דלאחר שאמר אותה ברכה שדילג צריך לחזור ג"כ כל הברכות שלאחריה דאל"כ הרי קורא אותן הברכות למפרע ממש כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל וכמ"ש מבואר להדיא בהגהת אשר"י בר"פ שני דמגלה שכן כ' האור זרוע בשם רש"י ע"ש ותמצא כדברי ממש ובשם ר"ת כ' שם כמ"ש התוס' כאן בשם רש"י ודוק היטב שנראה לענ"ד ברור כשמש בישוב לשונות רש"י ז"ל שכל דבריו א' הן ועיין עוד בסמוך:

27 ב"ח פתח ↗

ובכל מקום שפוסק וכו' כ"כ התוס' בפ' אין עומדין ברכות דף ל"ג בד"ה אבל עקרב וקשה דלמה לא כתב רבינו כאן דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש שהרי עכבו אונס מלהתפלל וכמ"ש לעיל בסימן ס"ה ע"ח פ"ה מיהו מדברי התוס' משמע דס"ל הכא דאפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש שהרי כתבו וז"ל ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש מדלא קאמר ואם פסק חוזר לראש וכו' עכ"ל והא ודאי דבלא שהה כדי לגמור את כולה א"צ לפרש דפשיטא דאינו חוזר אלא למקום שפסק דליכא למ"ד דחוזר לראש דע"כ לא נחלקו בפ' מי שמתו אלא בשהה לגמור את כולה ע"ש בריש דף כ"ג אלא בע"כ בדשהה כדי לגמור את כולה כתבו התוס' דה"ל לומר דחוזר לראש ומדלא קאמר הכי אלמא דאינו חוזר לראש וכן נראה מדברי רבינו ויש לתרץ דלא אמר חוזר לראש בשהה לגמור את כולה אלא בעכבו אונס דמחמתיה כגון שהמקום אינו ראוי לקרות בו דאית ביה צואה ומקום טינופת א"נ אין האדם ראוי לקרות דהמים שותתין על ברכיו דהוה ליה כמו פושע דה"ל ליזהר מעיקרא שלא יגיע לידי כך אבל הכא אונס דעלמא דבהמה או קרון או שוורים א"צ לחזור לראש אפי' שהה כדי לגמור את כולה ודלא כמו שפסק בש"ע דחוזר לראש וכדעת הרי"ף והרשב"א דבתפלה חוזר לראש אפי' בגברא דלאו דחויא שלא עכבו אונס נמשך לשיטתו וכמו שפסק בש"ע לעיל בסי' ס"ה ע"ח פ"ה כהרי"ף והרשב"א דבק"ש לעולם אינו חוזר לראש ובתפלה חוזר לראש ולא קי"ל הכי אלא כר"י כמו שנתבאר בסימנים הנזכרים בס"ד ואיכא לתמוה על הרב בהגהות ש"ע שלא כתב כאן דבר כנגד פסק זה בש"ע. כתב אבודרהם ע"ש ה"ר גרשום בר שלמה דאם שח בתפלה צריך לחזור לראש כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמי עכ"ל וכ"כ בא"ח בשם הראב"ד וב"י נחלק עליהם ואמר שאין דעת הפוסקים כן ואעפ"י שיש לחלק דהנך הפסקות הוו ברשות והך הוי שלא ברשות מ"מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש ומ"ש דכל י"ח ברכות כברכה אחת דמו ליתא דלא אמר אלא דג' ראשונות חשובות כאחת וכן ג' אחרונות הלכך ליתא להא דה"ר גרשום אלא דין שח בתפלה לענין חזרה כדין שאר הפסקות שנתבארו בסמוך עכ"ל ולפעד"נ דדעת ה"ר גרשום והראב"ד דלא אמרי' בפ' אין עומדין דג' ראשונות חשובות כאחת וכן ג' אחרונות כאחת ואמצעיות אין להם סדר אלא לענין אם טעה בהם או עכבו איזה אונס שהיה צריך להפסיק אבל בשח בתוך תפלת י"ח דבמזיד הפסיק בשיחה בלי טעות ובלי אונס אלא לרצונו מסתברא כיון דכל תפלת י"ח ברכות התקינו אנשי כנסת הגדולה על הסדר כדאיתא בפ"ב דמגילה ומה ראו לומר בינה אחר קדושה וכו' וכן כולם וכמו שנתבאר בס"ד מסי' קט"ו ואילך א"כ חשובים כולן כברכה אחת לענין זה דאם שח בתפלה חוזר לראש דלא דמי לטעה באחת מהן שלא לרצונו או עכבו אונס וכ"כ רבינו בסי' קי"ד ע"ש אבי העזרי וז"ל בכל מקום שאנו אומרים חוזר לברכה שטעה בה ה"מ שטעה בשוגג אבל במזיד ובמתכוין חוזר לראש עכ"ל הרי מפורש דבמזיד חמיר טפי דלעולם חוזר לראש ושגגה יצאה מלפני השליט ב"י דכאן פסק בש"ע דלא כה"ר גרשום ודעימיה ובסי' קי"ד פסק כדברי אבי העזרי והפסקים סותרין זא"ז והעיקר כדפי' דאיכא לחלק בין שוגג כגון שטעה או אירע לו אונס ובין שח במזיד והפסיק לרצונו והכי נקטינן ואין ספק דכל הפוסקים לא דברו אלא מדין טעה או עכבו אונס בתפלה אבל בהפסיק בשיחה בתפלה לרצונו ובמזיד מזה לא הזכירו דבר ואין לנו לחלק מסברת דעתינו על גדולי עולם ה"ר גרשום והראב"ד ואבי העזרי וגם רבינו הביא דבריו ולא נחלק עליהם ודו"ק:

28 ריטב"א פתח ↗

ומה ראו לומר רפואה בח' ואע"ג דהא מוכח תלמודא דלא איפשר למימרה מקמי הכי הא אמרינן כיון דאידח' מדוכתה דהיינו בתר סליחה אידחה יותר ולמה קבעוה בח':

29 רש״ש פתח ↗

שם ומאי חזית דסמכת כו'. לכאורה בלא האי קרא דהסולח כו' הוה מצי לתרוצי ע"ז ההוא לאו רפואה דתחלואים כו':

29 כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

ב כתב מהר"י אלגאזי בס' נאות יעקב בקו' מענה לשון דל"ז ע"ב, דשגו בחזרה האומרים בברכת רפאנו והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואי נפשינו דברכה זו ברפואת תחלואי הגוף הוקבעה ולא על רפואה דסליחה ומוכח לה ממגילה דף י"ז יעו"ש, והביאו הברכ"י אות ג' וכתב עליו אבל כמה מגדולי ישראל מרגלא בפומייהו לומר כן ואין ראיה מהש"ס יעו"ש, ש"ץ שם, שע"ת שם, וכ"נ דעת הפתה"ד אות ד' והרו"ח, ונ"ל דמי שאינו רוצה להוסיף בנוסח הברכה כשאומר והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו וכו' יכוין על חולי הנפש ועל חולי הגוף:

29 חידושי אגדות על יומא פתח ↗

שמביאה רפואה כו'. דלעיל מיניה כתיב שובה ישראל עד ה' וגו' ומשמע דעליה קאי ארפא משובותיכם וגו' וק"ק דאמאי לא מייתי קרא אחרינא דמפורש ביה טפי דכתיב ושב ורפא לו ואי משום דהתם לא משמע רפואה לעולם אלא ורפא לו לחוטא השב קאמר ה"נ התם לא משמע רפואה לעולם אלא רפואה לחוטאים השבים דהיינו ארפא משובותיכם ויש ליישב דושב ורפא לו לאו ממש רפואה קאמר אלא שכינה הסליחה בלשון רפואה והכי מפורש במס' מגילה דרפואה דסליחה קאמר ושב ורפא וגו' אבל הכא משובותיכם דקאמר משמע דעדיין מקצת משובתו עליו ועדיין לא נסלח אלא דארפא ממש קאמר דתחלת תשובתו מביא רפואה לעולם:

30 רש"י פתח ↗

ומה ראו לומר גאולה בשביעית - ולא רפואה אחר סליחה כדכתיב קרא הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי:

30 מאירי פתח ↗

ברכות של תפלה עזרא ובית דינו והם הם אנשי כנסת הגדולה תקנום ואף סדור שבהם על פיהם נעשה מהם שיצא להם הסדור מכח סברתם על מה שנראה להם לסמוך ענין אחד לחבירו ומהם שיצא להם הסדור מכח רמז מקראות הסמוכים זה לזה כמו שהתבאר בגמרא מאחר שכן אין לנו לשנות סדורם וכן אמרו שמכאן ואילך אין לנו להאריך בשבחו של הקב"ה שמא המאריך יטעה בדבריו ויכשל לתארו ית' במה שאין בו ויצא שכרו בהפסידו והוא הכוונה באמרם כל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם טעם סדורן הוא שמקדימין אבות ממה שנ' בראש המזמור הבו ליי' בני אלים שניה לה גבורות ממה שנ' אחריו הבו ליי' כבוד ועוז ואין עוז אלא גבורה שנ' יי' עזוז וגבור שלישית קדושת השם ממה שנאמר אחריו הבו ליי' כבוד שמו רביעית בינה ממה שנ' והקדישו את קדוש יעקב ונאמר אחריו וידעו תועי רוח בינה וסמכו לבינה תשובה ממה שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו וסמכו סליחה לתשובה ממה שנאמר וישוב אל יי' וכו' כי ירבה לסלוח ותקנו גאולה בשביעית מתוך שמקובל בידיהם שהתחלת גאולה שלנו בשביעית ובתלמוד המערב התבאר שתקנו אחר זו בתענית ברכת עננו מפני שכתוב בתהלים יי' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך יי' ביום צרה וקבעו רפואה בשמינית מתוך שמילה נתנה בשמיני וצריכה רפואה קבעו ברכת רפואה שמינית וקבעו ברכת השנים תשיעית מתוך שהיא כנגד מפקיעי שערים ודוד דבר עליהם באמרו שבור זרוע רשע והוא אמרה במזמור תשיעי כשתחשוב אשרי האיש ולמה רגשו במזמור אחד כמו שאמרו בברכות וקבעו אחריה קבוץ גליות שברכת השנים צריכה שתקדים לביאתם דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא נתקבצו גליות שבו השופטים והוא סמיכת השיבה שופטינו שבו השופטים נעשה דין ברשעים וכלו המינים והזדים והוא סמיכת ברכת המינים כלו הרשעים נתברכו הצדיקים וגרי הצדק והוא סמיכת ברכת הצדיקים והיכן הצדיקים מתרוממים תכלית הרוממות בירושלם והוא סמיכת ברכת ירושלם באו לירושלם נתעלית מלכות בית דוד והוא סמיכות את צמח דוד בא עילוי למלכות דוד באה תפלה שהוא נעשה ראש לכל עניניה והוא סמיכות שמע קולנו באה תפלה באה עבודה שהרי התפלה במקומה היתה עומדת באה עבודה כבר נשלם ענין בית המקדש ובאה הודאה ובאה ברכת כהנים אחר הודאה ממה שמצאנוה במקרא אחר עבודה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת כלו' שאחר עבודתו ברכם והיה לנו לאומרה אחר עבודה אלא שההודאה ראויה להמשך אחר עבודה כמו שביארנו וסמכו אחריה שים שלום ממה שאמר ואני אברכם וברכתו של הקב"ה שלום היא שנאמר יי' יברך את עמו בשלום משם ואילך אסור להאריך בשבחו של הקב"ה כמו שביארנו שמא מתוך שירבה בדברים המזדמנים לתוך פיו יוציא שגגה בדבריו ומ"מ נראה לי שכל שמוצא נסחאות מתוקנות לקצת חכמים בבקשות ושאר מיני תפלה המאריך בהם הרי זה משובח:

30 חידושי אנשי שם על תענית פתח ↗

מהר"ן שפירא ומהכא לא משמע דלאו על גאולת גלות כו' כנ"ל להגיה וז"ל הגמ' במגילה דף ט"ז על הא דאמר למה תיקנו ראה נא בברכה שביעית ומשני מתוך שעתידים ליגאל בשביעית תיקנוה בשביעית ופי' רש"י ז"ל ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות הוא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד דהא ברכות מקיבוץ ובנין ירושלים כל אחד ואחד ברכה לעצמה לבד מגאולה זו אפ"ה כיון דשם גאולה עליה קבעוה בשביעית עכ"ל והנה מ"ש הר"ן מתחלה ברכה זו לפי מה שפירש"י בגמ' אין וכו' בגמרא ג"כ ט"ס דלא נמצא בזה כלל ברש"י בגמ' וצ"ל במגילה במקום בגמ' ומ"ש הר"ן ומהכא משמע וכו' בודאי ג"כ ט"ס דהא מהכא אדרבא משמע דעיקרה לאו אגאולת גלות קאי דהא מרבי' בה בסליחו' ובקשת רחמים על הגשמי' וכמ"ש הרי"ף לפני זה ולכן נ"ל להגיה ומהכא משמע דלאו על גאולת גלות קאי מהכא משמע דלא קאי דוקא אגאולת גלות ודו"ק:

31 רש״ש פתח ↗

שם ומה ראו לומר רפואה בח' כו'. עח"א שנדחק ול"נ דהכי קא ק"ל דכיון דעיקר הגאולה אינו אלא במוצ"ש היה שייך שפיר לקובעה בח' וכדאר"י בתענית כט אלמלי כו' לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו כו' ודלא כמו שקבעוהו ביום התחלה ועמש"כ לעיל ה ב ולרפואה בז' בתר סליחה כדכתיב קרא הסולח כו' הרופא כו':

31 עץ יוסף על שיר השירים רבה פתח ↗

כנגד המילה שנתנה בשמיני. שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית, ועיין במגילה דף י"ז, ב':

32 רש"י פתח ↗

שבור זרוע רשע - אלו המייקרין את התבואה ומפקיעין את השער וממאי דבמפקיעי שערים כתיב דכתיב בההיא פרשתא יארב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני וכי הליסטים אורב את העני והלא את העשיר הוא אורב אלא במפקיעי שערים הכתוב מדבר שרוב דעתם לעניים הוא וקא בעי דוד רחמי עלה דמילתא שבור זרוע רשע ותן שובע בעולם ובכך זרועו שבור ורע תדרוש רשעו בל תמצא וזה שהיה בדעתו להיות רשע כשתדרוש רשעו לא תמצא עולה שלא הספיק לעשותה:

32 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע: ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית אמר רבי אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים דכתיב שבור זרוע רשע ודוד כי אמרה בתשיעית אמרה וכו':מגילה יז ע"ב

32 ריטב"א פתח ↗

וכדאמרינן דברכת השנים התשיעי' משום דדוד אמרה בט' דכתיב שבור זרוע רשע והוא במזמו' ט' והיינו למאי דאמרינן בברכות דאשרי האיש ולמה רגשו חדא מזמורא הוא דאי לא עשירי הוי הילכך המחליק אותו לשנים טועה הוא אלא מפרידן ממקומו להשלים למנין מזמורים למה ה' תעמוד ברחוק שחולק' אותו מן למנצח על מות לבן והא דמשמע לן דהא דכתיב שבור זרוע רשע במפקיעי שערים כתיב יפה פרש"י ז"ל משום דלעיל מיניה יארוב לחטוף עני ואין דרך לסטי' לארוב אלא לעשיר אלא שהכתו' מדבר במפקיעי שערי' וע"ז התפלל דוד שבור זרוע רשע שיבי' הב"ה שנת שובע וישבר זרוע הרשע המפקיע את השערים ולא יוכל עוד להרשיע בהפקעת השערים וזהו שאמר ורשע תדרוש רשעו בל תמצא:

33 רש"י פתח ↗

ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא - אלמא קיבוץ גליות בעת ברכת השנים היא:

33 בית יוסף פתח ↗

ומה ראו לומר קיבוץ גליות אחר ברכת השנים לפי שנאמר ואתם הרי ישראל וכו' בפ"ב דמגילה יז: ופירש"י ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא אלמא קיבוץ גליות בעת ברכת השנים היא:

34 רש"י פתח ↗

כלו הפושעים - שאינם מאמינין בדת משה שהיתה מן השמים לכך סמכו לה ברכת הפושעים שנאמר עוזבי ה' אלו הפושעים ושבר פושעים היינו זדים כדאמר פשעים אלו המרדין יומא דף לו::

34 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

284 ו"זדון לב" פירושו רצון לעבור על דבר ה', ומרידה בו. וכמו שאמרו מגילה יז: שברכת המינים היא כנגד הפסוק ישעיה א, כח "ושבר פשעים וחטאים ועוזבי ה' יכלו", ו"'שבר פושעים' היינו זדים, כדאמר יומא לו: 'פשעים' אלו המרדין" רש"י מגילה סוף יז:. הרי ש"פשע" ו"זדון" שייכים להדדי, שעובר ברצון ובהתרסה על דבר ה'. וכפי שכתב הרד"ק בספר השרשים שורש זוד, וז"ל: "ורבותינו ז"ל נשתמשו הרבה בזה הלשון, וקראו 'מזיד' למי שעושה הדבר ברצון".

34 בית יוסף פתח ↗

שתים עשרה קללת המלשינים וקבעוה אחרי המשפט שכיון שעושה משפט כלו המלשינים וכולל הזדים עם המלשינים כדכתיב ושבר פושעים וכו' ג"ז בפ"ב דמגילה ופירש"י יהודים שאינם מאמינים בדת משה שהיתה מן השמים שנאמר עוזבי ה' אלו המלשינים ושבר פושעים היינו זדים כדאמרי' פושעים אלו המרדים:

35 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּע: ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וכתיב ואשיבה שופטיך כבראשונה וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם שנאמר ושבר פושעים וחטאים יחדיו יכלו וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים דכתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק וכו':מגילה יז ע"ב

35 אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

אמר רבי ירמיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי: מאה ועשרים ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'וכמה' - ועוד אחדים זקינים, ומהם שמונים וכמה נביאים – שהיו בראשית ימי הבית השני, התקינו את התפילה הזאת – סידרו את הברכות שבתפילת שמונה עשרה לפי סדר כמבואר להלן.לעיל הסבירו שהברכות של התפילה ניתקנו לפי סדר הגיוני, ולהלן מסבירים שסדר הברכות של התפילה נקבע על פי סמיכות פסוקים במקרא.ושואלים: ומה ראו – החכמים מסדירי התפילה, לסמוך לקרב "האל הקדוש" ברכת קדושת השם ל"חונן הדעת" ברכת דעת?ומשיבים: על שם על פי, על יסוד, בהתאם ל- "וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ" ישעיהו כט,כג. מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? "וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה" ישעיהו כט,כד.ושואלים: ומה ראו לסמוך דיעה לתשובה?ומשיבים: על שם "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב" ישעיהו ו,י – הרי שתשובה באה אחרי דיעה ובינה.ושואלים: ומה ראו לסמוך תשובה לסליחה?ומשיבים: על שם "וְיָשֹׁב אֶל י'י וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" ישעיהו נה,ז – הרי שסליחה באה אחרי תשובה.ושואלים: ומה ראו לסמוך סליחה לגאולה?ומשיבים: על שם "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי שלוש מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי. ואין צורך, שהרי זה תשובה על "סליחה לגאולה". וב"שרידי הירושלמי" במקום שלוש מילים אלו: 'וגו' מה כתיב בתריה' הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי" תהילים קג,ג-ד – הרי שגאולה באה אחרי סליחה, ולכן קבעו ברכת גאולה אחרי ברכת סליחה.ושואלים: ויאמר – המתפלל, "רופא חולים" קדמיי – תחילה? – מדוע לא קבעו ברכת רפואה "רופא חולים" קודם ברכת גאולה "גואל ישראל" כפי הסדר בכתוב הזה "הרופא... הגואל..."?ומשיבים: אמר רבי אחא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי: מפני מה התקינו "גואל ישראל" ברכת גאולה ברכה שביעית? ללמדך בכתב יד רומי: 'להודיעך' שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית בשנת השמיטה – ולכן שינו מהסדר בכתוב.רבי יונה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי ב"שרידי הירושלמי": 'יוסא' אמר בשם רבי אחא: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב י'י אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן" תהילים קכו,א - שירה שביעית היא – זה המזמור השביעי מחמישה עשר מזמורים רצופים המסודרים בספר תהילים שבראשיהם יש כתובת "שיר המעלות", ומזמור זה הוא תפילה ובקשה להבא על הגאולה מהגלות, להודיעך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית.אמר רבי חייא בר אבא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: מפני מה התקינו "רופא חולים" ברכת רפואה ברכה שמינית? כנגד בהקבלה ל- המילה שהיא לשמונה שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וב"שרידי הירושלמי" בכתב יד רומי: 'שהיא לשמונה ימים' – ביום השמיני ללידת הבן, על שם "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" מלאכי ב,ה – ברית המילה צריכה לברכת חיים ושלום, שהנימול לא יחלה.אמר רבי אלכסנדרי אמורא ארץ ישראלי בדור השני: מפני מה התקינו "מברך השנים" ברכת השנים ברכה תשיעית? כנגד "קוֹל י'י שֹׁבֵר אֲרָזִים" תהילים כט,ה – הברכה התשיעית מקבילה להזכרת שם ה' התשיעית שבתהילים פרק כט, והיא "קול ה' שובר ארזים" במזמור זה שמונה עשרה אזכרות, וכנגדן שמונה עשרה ברכות בתפילה, כמו שאמרו בירושלמי ברכות ד,ג ותעניות ב,ב. וראה מדרש תהילים למזמור זה, שהוא עתיד לשבר כל ב"שרידי הירושלמי": 'על' = עול "פירושים וחידושים בירושלמי" בעלי שערים – הקב"ה ישבור את העול שמפקיעי השערים סוחרים המעלים את מחירי הסחורות למעלה מן הסביר, שהם קשים כארזים, מטילים על העניים, על ידי שהוא יברך את השנים ויוריד גשמים, ועל ידי כך יבוא שפע לעולם ויוזלו שערי התבואה.רבי לוי אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי אמר בשם רבי אחא צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'חמא' בר חנינא אמורא ארץ ישראלי בדור השני: מה ראו לסמוך "מברך השנים" ברכת השנים ל"מקבץ נדחי ישראל" ברכת קיבוץ גלויות? על שם "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל" יחזקאל לו,ח, למה? "כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" – הרי שקיבוץ גלויות בא לאחר ברכת האדמה.הקטע הבא מתייחס לברכות הבאות בתפילה: ברכת המשפט, ברכת הזדים והמינים, ברכת הצדיקים וברכת בניין ירושלים.כיוון שנתקבצו הגליות, הדין נעשה – הקב"ה דן ושופט את ישראל, הזידים הרשעים, עושי רע במזיד נכנעים והצדיקים שמיחים – לכן התקינו את ברכת המשפט "אוהב המשפט" וברכת הזדים והמינים "מכניע זדים" וברכת הצדיקים "מבטח לצדיקים" לאחר ברכת קיבוץ גלויות. - בירושלמי כאן קיצרו בעניינם של הברכות הללו, וגם לא הביאו את הפסוקים שעל פיהם קבעו את סדר הברכות הללו כמו שהביאו לעיל לגבי הברכות הקודמות. נראה שהמשפט שלפנינו בירושלמי כאן הוא קיצורו של קטע שהיה בירושלמי במקורו, וכך היה אמור בו: נתקבצו הגליות - הדין נעשה, שנאמר: ראה בבבלי. הדין נעשה - הזידים נכנעים, וכולל מינים עם הזידים, שנאמר: ראה בבבלי. הזידים נכנעים - הצדיקים שמיחים, שנאמר: "יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים, וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים" תהילים סח,ג-ד, וכולל גרים עם הצדיקים, שנאמר: ראה בבבלי. והיכן הצדיקים שמיחים? - בירושלים, שנאמר: ?, וכולל דוד המשיח עם ירושלים, שנאמר: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת י'י אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם" הושע ג,ה על הפסוק האחרון ראה להלן. הפסוק שהבאנו לגבי ברכת הצדיקים הותאם ללשון שאמרו בירושלמי ש"כיוון שכלו הזידים - הצדיקים שמיחים". לא הבאנו פסוק לגבי ברכת בניין ירושלים, משום שיש כמה פסוקים שאפשר ללמוד מהם ש"הצדיקים שמיחים בירושלים". שאר הפסוקים בקטע הזה, שלא הבאנו אותם כאן, אפשר שהם אלה שהובאו בבבלי מגילה יז,ב בקטע המקביל ראה להלן, ויש להשלימם משם. ייתכן שהסופרים קיצרו בירושלמי כאן משום שסמכו על הקטע המקביל בבבלי או במקור אחר. - דברי הירושלמי לגבי ברכת הצדיקים וברכת בניין ירושלים ש"הצדיקים שמיחים בירושלים" מתאימים לנוסח התפילה מעין שמונה עשרה "הביננו..." לפי הירושלמי, שבו אומרים כנגד שתי הברכות הללו: "וישמחו כל חוסי בך בבניין עירך" ירושלמי ברכות ד,ג ותעניות ב,ב. כך הוא גם בנוסח התפילה מעין שמונה עשרה לפי הבבלי: "וישמחו צדיקים בבניין עירך" בבלי ברכות כט,א.ומציעים ברייתא מסייעת: ותני עלה נראה שצריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ותני כן': – ושנוי בברייתא / ושונה התנא כך: כולל של המינים ושל הרשעים בכתב יד רומי ובירושלמי ברכות ד,ג ותעניות ב,ב: 'פושעים' ב"מכניע זדים" נראה שצריך לומר כמו בתוספתא: 'כולל של המינים בשל הפָּרוֹשים', או שצריך לומר: ''כולל של המינים ב"מכניע זדים"' – מזכיר את עניינם של המינים אומר בקשה על השמדת המינים בברכה על הפרושים הפורשים מן הציבור, והיא ברכת הזדים רשעי אומות העולם, מלכות הזדון שחתימתה: "מכניע זדים", ואינו אומר את עניינם של המינים ברכה בפני עצמה, ושל הגרים ושל הזקינים בכתב יד רומי ובירושלמי ברכות ד,ג ותעניות ב,ב: 'ושל הזקנים ושל הגרים' ב"מבטח לצדיקים" נראה שצריך לומר כמו בתוספתא: 'ושל הגרים בשל הזקנים', או שצריך לומר: ''ושל הגרים ב"מבטח לצדיקים"' – מזכיר את עניינם של הגרים אומר בקשה על הגרים בברכה על הזקנים, והיא ברכת הצדיקים שחתימתה: "מבטח לצדיקים", ואינו אומר את עניינם של הגרים ברכה בפני עצמה, ושל דוד ב"בונה ירושלים" – מזכיר את עניינו של דוד אומר בקשה על מלכות בית דוד בברכת בניין ירושלים, שחתימתה: "בונה ירושלים", ואינו אומר את עניינו של דוד ברכה בפני עצמה. - ברייתא זו מסייעת לאמור לפניה בקטע שנראה שהיה בירושלמי במקורו לפני כן, שהיה אמור בו: "כולל מינים עם הזידים... כולל גרים עם הצדיקים... כולל דוד עם ירושלים". לכן יש קשר ברור בין הברייתא שמציע המונח 'ותני כן' לבין האמור לפני כן, ובכך יש להסביר את המינוח כאן.אפשר שצריך לומר כאן 'תני' במקום 'ותני עלה', שכן אין קשר ברור בין הברייתא שמציע המונח לבין האמור לפני כן "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 599, הערה 209.בתוספתא ברכות ג,כה שנו: כולל של המינים בשל הפָּרוֹשים, ושל הגרים בשל הזקנים, ושל דוד בשל ירושלם.ומסבירים: מה הטעם שכולל של דוד ב"בונה ירושלים"? - נאמר: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת י'י אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל י'י וְאֶל טוּבוֹ" הושע ג,ה – בעתיד יחזרו בני ישראל ויבקשו את מלכות שמים -"וּבִקְשׁוּ אֶת י'י אֱלֹהֵיהֶם" ואת מלכות בית דוד -"וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם" ואת בניין בית המקדש -"וּפָחֲדוּ אֶל י'י וְאֶל טוּבוֹ" כך דרשו את הפסוק הזה במדרש שמואל יג,ד. מכאן שיש לכלול את מלכות בית דוד בברכת בניין ירושלים ובית המקדש. - משפט זה הוא סופו של הקטע שנראה שהיה בירושלמי במקורו לעיל, והסופרים שקיצרו לעיל הביאוהו כאן.בבבלי מגילה יז,ב-יח,א אמרו: אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.תנו רבנן: מניין שאומרים אבות? - שנאמר: "הבו לה' בני אלים" תהילים כט הזכירו לה' את האלים הגדולים והחשובים - האבות. ומניין שאומרים גבורות? - שנאמר: "הבו לה' כבוד ועוז" שם. ומניין שאומרים קדושות? - שנאמר: "הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש" שם.ומה ראו לומר בינה אחר קדושה? - שנאמר: "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל יעריצו" ישעיהו כט, וסמיך ליה: "וידעו תועי רוח בינה".ומה ראו לומר תשובה אחר בינה? - דכתיב: "ולבבו יבין ושב ורפא לו" ישעיהו ו. - אי הכי, לימא רפואה בתרה דתשובה! - לא סלקא דעתך, דכתיב: "וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוהינו כי ירבה לסלוח" ישעיהו נה, אלמא בתר תשובה סליחה היא. - ומאי חזית דסמכת אהא, סמוך אהא! - כתב קרא אחרינא: "הסולח לכל עוונכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי" תהילים קג. - למימרא דרפואה בתר סליחה היא? והכתיב: "ושב ורפא לו"! - ההוא לאו רפואה דתחלואים היא, אלא רפואה דסליחה היא.ומה ראו לומר גאולה בשביעית? - אמר רבי חייא בר אבא: מתוך שאנו עתידים ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית. - והאמר מר: בשישית - קולות, בשביעית - מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא! - מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא.ומה ראו לומר רפואה בשמינית? - אמר רבי אחא, ואיתימא: רבי לוי: מתוך שניתנה מילה בשמיני, שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה בשמינית.ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית? - אמר רבי אלכסנדרי: כנגד מפקיעי שערים, דכתיב: "קול ה' שובר ארזים" תהילים כט וכתיב: "שבור זרוע רשע" תהילים י מזמור זה מדבר ברשעים העושים תחבולות וגוזלים עניים, ודוד כי אמרה - בפרשה תשיעית אמרה בהזכרה תשיעית שבתהילים כט השלמת הנוסח ותיקונו והפירוש לפי "פירושים וחידושים בירושלמי".ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? - דכתיב: "ואתם, הרי ישראל, ענפכם תיתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קירבו לבוא" יחזקאל לו.וכיוון שנתקבצו גלויות - נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עלייך נראה שפירשו את הכתוב, שה' ישיב בידו את הגלויות ואצרוף כבור סיגייך ואסירה כל בדילייך דימויים לרשעים, שה' ידין אותם" ישעיהו א, וכתיב: "ואשיבה שופטייך כבראשונה" שם.וכיוון שנעשה דין ברשעים - כלו המינים, וכולל זדים עם המינים, שנאמר: "ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו" שם.וכיוון שכלו המינים - מתרוממות קרנות צדיקים, שנאמר: "וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק" תהילים עה, וכולל גרים עם הצדיקים, שנאמר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" ויקרא יט, וסמיך ליה: "וכי יגור איתך גר" שם.והיכן מתרוממות קרנות צדיקים - בירושלים, שנאמר: "ודרשו את שלום העיר... כי בשלומה יהיה לכם שלום" ירמיהו כט / "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהבייך" תהילים קכב.וכיוון שבאו לירושלים - בא דוד המשיח, שנאמר: "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוהיהם בבית המקדש שבירושלים ואת דוד מלכם" הושע ג...בירושלמי לא דיברו על שלוש הברכות הראשונות שבתפילה, שלא כבבבלי.בבבלי אמרו רבי חייא בר אבא את המימרה בעניין הברכה השביעית ורבי אחא את המימרה בעניין הברכה השמינית, ובירושלמי חילוף הדברים. בבבלי ובירושלמי אמר רבי אלכסנדרי את המימרה בעניין הברכה התשיעית.המסורת בבבלי מגילה ובירושלמי ברכות כאן אין בה סתירה של ממש למסורת בבבלי ברכות כח,ב ומגילה יז,ב ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות, כי שמעון הפקולי מן הסתם לא עבד לבד אלא סייעו בידיו חכמים שונים. המספרים הנוסחאיים שבמסורת בבבלי מגילה ובירושלמי ברכות כאן מלמדים על אופייה האגדתי "לקדמוניות תפילות החובה בישראל", "תרביץ" נט, עמוד 427, הערה 68.מאה ועשרים זקינים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאתהנוסח ב"שרידי הירושלמי": מאה ועשרים וכמה זקינים ומהם שמונים וכמה נביאין...הנוסח בכתב יד רומי: מאה זקנים ! וכמה זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים...בירושלמי מגילה א,ה אמרו: שמונים וחמשה זקינים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה.בבבלי מגילה יז,ב אמרו: מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.לא ייתכן שבראשית ימי בית שני היו 80 וכמה נביאים כלשון הירושלמי ברכות או 30 וכמה נביאים כלשון הירושלמי מגילה.המספר 85 זקנים מקורו במספר החותמים על האמנה שנכרתה בימי נחמיה פרק י.נראה שהנוסח המקורי בירושלמי ברכות ומגילה היה: 85 זקנים וכמה נביאים נוסח כזה מופיע ברות רבה לרנר פרשה ד.נראה שהיה גם נוסח חלופי: 85 זקנים ועמהם שלושה נביאים הסגנון "ועמהם..." מצוי בספרי עזרא ודברי הימים, ונמשך משם גם ללשון חז"ל. שלושה נביאים הם: חגי, זכריה ומלאכי.בשלב הבא נוצר נוסח המצורף משני הנוסחים: 85 זקנים ומהם שלושה וכמה נביאים "ועמהם" שובש בטעות ל"ומהם".בשלב הבא נוצר נוסח: 85 זקנים ומהם ש' וכמה נביאים המספר "שלושה" קוצר ל"ש'" כמקובל בהעתקת מספרים.בשלב הבא נפתח קיצורו של המספר בטעות: 85 זקנים ומהם שלושים וכמה נביאים. כך נוצר הנוסח בירושלמי מגילה. אפשר שהלשון "שלושים וכמה זקנים" המופיע כמה פעמים בירושלמי השפיע על הנוסח הזה וגם השפיע על הנוסח ב"שרידי הירושלמי" ובכת"י רומי.קיצורו של המספר נפתח גם בטעות אחרת: 85 זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים. נוסח תמוה זה מבחינה חשבונית יצר נוסח מתוקן: 120 זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים. המספר 120 זקנים בירושלמי ברכות הוא בהשפעת המספר הזה בבבלי מגילה יז,ב, ששניהם מדברים בעניין תיקון התפילה. ידוע שנוסח הירושלמי ברכות סובל מהשפעת הבבלי. כך נוצר הנוסח בירושלמי ברכות.אין מקור נוסף למספר 120 זקנים."רופא חולים" ברכה שמיניתבשיר השירים רבה פרשה ז ב נאמר: אמר רבי חייא: מה ראו חכמים לקבוע "רופא חולים" בברכה שמינית? כנגד המילה שניתנה בשמיני, הדא היא דכתיב: "בריתי היתה איתו החיים והשלום" מלאכי ב,ה.לשבר בעלי שעריםבבראשית רבה יג,יב נאמר: חמישה שמות נקראו לו לענן... אד - "ואד יעלה מן הארץ", שהוא שובר בעלי שערים מפקיעי שערים, ועל ידי האד יבוא עליהם יום אידם, שהוא מוזיל את השער, ודורש אד לשון איד ושבר.ברכת המשפטבבבלי אמרו לגבי ברכת המשפט: "נעשה דין ברשעים", ואילו בירושלמי אמרו: "הדין נעשה". לפי הבבלי, תוכנה של ברכה זו הוא שה' ישפוט את הרשעים. ולפי הירושלמי, תוכנה של ברכה זו הוא שה' ישפוט את ישראל בצדק, וזה כמו הירושלמי לעיל, שאומרים בברכה זו: "שופטנו בצדק". ברכת המשפט בכל הנוסחים לפי הגניזה: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". לפי הגניזה, תוכנה של ברכה זו הוא שה' ישיב לנו את הסמכות השיפוטית שניטלה ממנו. הרי שהיה שינוי בתוכנה של הברכה."מכניע זדים"ברכת הזדים והמינים בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "למשומדים אל תהי תקווה אם לא ישובו לתורתך, הנוצרים והמינים כרגע יאבדו, 'יימחו מספר חיים ועם צדיקים אל ייכתבו'. ברוך אתה, ה', מכניע זדים". חתימת הברכה לפי חלק מנוסחות הגניזה: "שובר רשעים ומכניע זדים".ברכה זו היא קללה שהיתה מכוונת כלפי כל הכיתות והיחידים שסיכנו את אחדות הציבור ואת קיומה של היהדות. "משומדים" הם מומרים יהודים שהמירו את דתם. "הנוצרים והמינים" הם כיתות יהודיות נוצריות, שנקראו 'מינים' ו'נוצרים'. ברכת המינים היתה מכוונת להעלות את ההכרה שהמינים אינם בכלל ישראל ויש להרחיקם."מבטח לצדיקים"ברכת הצדיקים בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "על הצדיקים ועל זקני ישראל ועל גרי הצדק יהמו רחמיך, ותן לנו שכר טוב עם עושי רצונך. ברוך אתה, ה', מבטח לצדיקים". תחילתה ועיקרה של הברכה חסרים בכתבי היד, וכך נראה להשלימה. "בונה ירושלים"ברכת בניין ירושלים בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רחם, ה' אלוהינו, ברחמיך הרבים, על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מלכות בית דויד משיחך, בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה, ה', אלוהי דויד, בונה ירושלים". ברכה זו כוללת של דויד בתוכה וגם בחתימתה. בנוסח ארץ ישראל היו מתפללים בתפילה שבכל יום שמונה עשרה ברכות, וכללו עניינו של דויד בברכת בניין ירושלים. ובנוסח בבל היו מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דויד "צמח דויד" בפני עצמה. רק בתקופת הגאונים היו אף בנוסח ארץ ישראל מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דויד בפני עצמה כמו בנוסח בבל כך מצאנו בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה, ולכן לא מצאנו בספר החילוקים שבין בני בבל ובין בני ארץ ישראל חילוק בעניין זה.• • •

35 ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

פב ועליהם הוא אומר. כלומר על אלו וכי"ב, הוא שתיקנו לכוללן בברכת צדיקים, וכדתניא רפ"ב דמגלה יז: וכולל גירי הצדק עמהם, וכ"ה בירושלמי רפ"ב דברכות וטעם שנקראו בשם הצדק עי' בהקדמת הזהר יג: ובזהר ויקרא יד: וככ"מ, ונסמך ללשון זבחי צדק שכתבתי לעיל אות ע"ח:

37 הגהות כבוד מלכים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

ראה ירושלמי מעשר שני פ"ב ה"ב זאת אומרת שביהמ"ק עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד, וע' מגילה י"ז כיון שנבנית ירושלים בא דוד, ופסיקתא זוטרתא פ' בלק, ובמדרש הנעלם פ' תרומה ביהמ"ק קודם לקיבוץ גליות, וע' שו"ת שמחת יום טוב לרי"ט אלגזי סימן צ"ב, וס' פתיל תכלת ד' ס"ה, וס' ויקן יוסף בריש הס' קו' לחיות זרע אריכת דברים בזה. וע' משפטי הוראה להמהר"צ חיות ד' ט' ע"א ובהוספות לספרי שבסוף ספרו דרכי הוראה הביא מירו' מע"ש, ועוד משמע כן מפסחים ה' בשכר ג' זכו לבנין ביהמ"ק ולשמו של משיח הרי דחשבו ביהמ"ק קודם משיח.

1 למה נמנו שנותיו של ישמעאל שהיה רשע בתורה, ומה צורך לנו לדעת אותן? כדי ליחס בהן ועל ידן את שנותיו של יעקב. דכתיב שנאמר: "ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים" בראשית כה, יז. ועתה נבדוק: כמה קשיש זקן ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין ארבע עשרה שנים, דכתיב שנאמר: "ואברם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם" בראשית טז, טז, וכתיב ונאמר: "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו" בראשית כא, ה, וכתיב ונאמר: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם" בראשית כה, כו, ולפי זה בר בן כמה הוה היה ישמעאל כדאתיליד כשנולד יעקב? בר בן שבעים וארבעה, כמה פיישן משניה כמה נותרו עוד משנותיו עד מותו — שתין ותלת שישים ושלוש, שהרי היה ישמעאל במותו בן מאה שלושים ושבע שנים ראה בראשית כה, יז.

2 ותניא ושנויה ברייתא: היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ששים ושלש שנה, שהרי ובו בפרק באותו זמן מת ישמעאל. וכיצד אנו למדים שהיה זה באותו זמן? דכתיב שנאמר: "וירא עשו כי ברך וגו' וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות" בראשית כח, ו-ט, והרי ממשמע שנאמר "בת ישמעאל", איני יודע שהיא אחות נביות? ומדוע אומר זאת הכתוב במפורש? מלמד שקידשה ישמעאל לעשיו ובינתיים מת, והשיאה נביות אחיה, ולכן הוא מייחסה אף לנביות אחיה. ועל ידי כך אנו יודעים בן כמה היה יעקב כשיצא מבית אביו.

3 ואם נחשב שתין ותלת וארביסר שישים ושלוש וארבע עשרה עד דמתיליד שנולד יוסף, הא הרי שבעין ושבעה, וכתיב ונאמר: "ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה" בראשית מא, מו, הא הרי מאה ושבע שנים ליעקב, ונוסיף שב דשבעא ותרתי דכפנא שבע שני השובע ושתיים של רעב — הא הרי מאה ושיתסר ושש עשרה שנה,

4 וכתיב ונאמר: "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך. ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה" בראשית מז, ח-ט, והרי לפי חשבוננו מאה ושיתסר ושש עשרה הויין היו,

5 אלא שמע מינה למד מכאן שארבע עשרה שנין דהוה השנים שהיה יעקב בבית עבר לא חשיב להו אינו מונה אותן. דתניא שכן שנינו בברייתא: היה יעקב בבית עבר מוטמן חבוי ארבע עשרה שנה. כי עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים אם מחשבים את שנות הדורות הראשונים עד יעקב, והרי יצא משם ובא לו מיד לארם נהרים, נמצא כשעמד יעקב על הבאר — בן שבעים ושבע שנה היה.

6 ומנלן ומנין לנו שלא מיענש נענש על ביטול כיבוד אב ואם — דתניא שכן שנינו בברייתא: נמצא יוסף שפירש מאביו, היה מובדל ממנו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו והלא לפי החשבון שעשינו, השנים שפירש יעקב מאביו תלתין ושיתא הויין שלושים ושש היו! אלא: ארביסר דהוה ארבע עשרה שנה שהיה בבית עבר לא חשיב להו מנה אותן.

7 ומקשים: הלא סוף סוף השנים שהיה בבית לבן עשרין שנין הויין עשרים שנים היו ולא עשרים ושתים! אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין שהשתהה בדרך חזרה מארם נהרים עוד שתי שנים, דתניא שכן שנינו בברייתא: יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש, שנאמר: "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת" בראשית לג, יז, לומר שתחילה עשה סוכות בעונת הקיץ ואחר כך בנה בחורף בית, ואחר כך שוב עשה סוכות, והרי אלה שמונה עשר חודש, ובבית אל עשה ששה חדשים, והקריב זבחים אחרי שנתיים ימים. ולפי זה חשבון השנים מכוון מכל צד.

9 א משנה הקורא את המגילה למפרע בשינוי הסדר, שהקדים את המאוחר — לא יצא ידי חובתו. קראה את המגילה בעל פה, או שקראה תרגום בכל לשון — לא יצא. אבל קורין אותה את המגילה ללועזות המדברים בשפה זרה בלעז, והלועז ששמע את קריאת המגילה אשורית כלומר בלשון הקודש — יצא.

10 קראה הקורא לסירוגין או כשהיה מתנמנם — יצא ידי חובה. היה כותבה או דורשה, שמעיין בה לצורך דרשה, או מגיהה ובתוך כך קורא אותה, אם כוון לבו לצאת בכך ידי חובה — יצא, ואם לאו לא — לא יצא.

11 היתה המגילה כתובה בסם או בסיקרא או בקומוס או בקנקנתום, שבכל אלה אפשר לכתוב אלא שאינם דיו ממש, או שהיתה כתובה על הנייר או על דפתרא עור בלתי מעובד — לא יצא ידי חובה עד שתהא כתובה אשורית בלשון ובכתב עברי על הספר מגילת קלף, ובדיו.

12 ב גמרא על ההלכה במשנה שהקורא למפרע לא יצא, שואלים: מנא הני מילי מניין הדברים האלו? אמר רבא, שאמר קרא הכתוב: "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם" אסתר ט, כז, ואנחנו לומדים בדרך היקש: מה זמנם למפרע לא, שהרי אי אפשר להפוך את הזמן למפרע שיהיה חמישה עשר באדר לפני ארבעה עשר בו, אף כתבם למפרע — לא.

13 ותוהים: מידי וכי לשון קריאה כתיבה הכא נאמרה כאן? הלא רק לשון "עשייה" כתיבה נאמרה כאן, דכתיב שנאמר: "להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם" אסתר ט, כז! אלא הראיה היא מהכא מכאן שנאמר: "והימים האלה נזכרים ונעשים" אסתר ט, כח, איתקש הוקשה, הושוותה זכירה לעשייה, מה עשיה למפרע לא, כפי שלמדנו מ"ככתבם וכזמנם", אף זכירה למפרע — לא.

14 ג תנא שנה החכם: וכן הדין בהלל, וכן בקריאת שמע, ובתפלה, שאינו יוצא ידי חובה אם קורא למפרע.

15 ושואלים: הלל מנלן מניין לנו שאין לקראו למפרע? רבה אמר: דכתיב שנאמר בהלל עצמו: "ממזרח שמש עד מבואו" תהלים קיג, ג, וכשם שאי אפשר להפוך את הזריחה לשקיעה — כך אין הופכים את סדר ההלל. רב יוסף אמר שהדבר נלמד ממה שנאמר: "זה היום עשה ה'" תהלים קיח, כד, לומר כשם שהיום הולך כסדרו, כך ההלל צריך להיאמר כסדרו.

16 רב אויא אמר: יש ללמוד זאת מהכתוב "יהי שם ה' מברך" תהלים קיג, ב, שהסדר צריך להיות בלתי משתנה כמו שם ה'. רב נחמן בר יצחק ואיתימא ויש אומרים שרב אחא בר יעקב אמר: מהכא מכאן אתה למד זאת: "מעתה ועד עולם" תהלים קיג, ב. כמו הזמן שאין אפשרות להופכו.

17 ד קריאת שמע מניין לנו שאינו יוצא כשאינה נקראת כסדרה? דתניא שכן שנינו בברייתא: קריאת שמע קוראין אותה ככתבה כלומר בעברית, אלו דברי רבי, וחכמים אומרים: קוראים אותה בכל לשון. ושואלים: מאי טעמא מה טעם דבריו של רבי? אמר קרא הכתוב:

18 "והיו הדברים" דברים ו, ו לומר בהויתן כמו שהם בלשון הקודש יהו יהיו תמיד. ושואלים: ורבנן, מאי טעמייהו וחכמים, מה טעמם? אמר קרא הכתוב: "שמע" דברים ו, ד, כלומר: הבן בכל לשון שאתה שומע.

19 ושואלים: ורבי נמי גם כן הא כתיב הרי נאמר "שמע"! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה נצרך לו כדי ללמוד ממנו דבר אחר: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, שלא די שיאמר קריאת שמע בלבו, אלא צריך להשמיע בקול שישמעו אזניו. ושואלים: ורבנן וחכמים מה הם אומרים על כך? ומשיבים: הם סברי כמאן דאמר כדעת מי שאומר כי הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו — יצא.

20 ושואלים: ורבנן נמי הכתיב ולדעת חכמים גם כן הרי נאמר "והיו", ומה הם למדים מכאן? ומשיבים: "והיו" ההוא שנאמר, מיבעי ליה נצרך לו ללמד שלא יקרא למפרע. ושואלים: ורבי, עניין זה שלא יקרא למפרע מנא ליה מניין לו? ומשיבים: מכיון שלא נאמר "דברים" אלא "הדברים" ללמדנו כי צריך שיקרא אותם בסדרם זה ולא בשינוי. ושואלים: ורבנן וחכמים מה הם אומרים על כך? ומשיבים: הדיוק של "דברים" "הדברים" לא משמע להו נשמע להם, שאינו נראה להם כראיה.

21 ומציעים: לימא קסבר האם לומר שסבור רבי: כל התורה כולה, בכל לשון נאמרה, כלומר, כל התורה יכולה להיקרא בכל לשון? דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שכל התורה כולה דווקא בלשון הקודש נאמרה ואינה נאמרת בכל לשון אחרת — אם כן למה לי למכתב לכתוב "והיו" בקריאת שמע, תיחשב פרשה זו ככל שאר התורה!

22 ודוחים, אין מכאן ראיה, כי אצטריך צריך הדבר להיאמר במיוחד, כי סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כי "שמע" פירושו: הבן, כרבנן כדעת חכמים ובגלל לימוד מיוחד זה יותר הדבר אף בניגוד לשאר כל התורה, על כן כתב רחמנא כתבה כאן התורה "והיו", ללמדנו שבכל זאת צריך לומר את הדברים כהווייתם.

23 ושואלים מצד אחר: לימא קסברי רבנן האם לומר שסברו חכמים: כל התורה בלשון הקודש דווקא נאמרה? דאי סלקא דעתך שאם יעלה על דעתך לומר כי בכל לשון נאמרה — למה לי למכתב לכתוב "שמע"? שהרי אם כל התורה נאמרת בכל לשון — גם זו כך!

24 ודוחים: איצטריך הוצרך הדבר, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: "והיו" פירושו כרבי — שיאמרו דווקא בלשון הכתובה בתורה, על כן כתב רחמנא כתבה התורה "שמע".

25 א ושואלים: תפלה מנא לן מניין לנו שאין לשנות בה את הסדר? דתניא שכן שנינו בברייתא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, ומכאן למדים שיש סדר משמעותי בברכות אלה, שאין לשנותו. אמר ר' יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא ויש אומרים שבברייתא שנה זאת: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים אנשי כנסת הגדולה, הם תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר בתחילה, ולכן אין לשנות סדרן. ומכאן להסברת סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה.

26 תנו רבנן שנו חכמים: מנין שאומרים ברכת "אבות"? שנאמר: "הבו לה' בני אלים" תהלים כט, א, כלומר הזכירו לה' את אילי ארץ החשובים — אבותינו. ומנין שאומרים ברכת "גבורות" שנאמר: "הבו לה' כבוד ועז" תהלים כט, א ומשמעות "עוז" הוא גבורה. ומנין שאומרים ברכת "קדושות"? שנאמר: "הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש" תהלים כט, ב הרי כאן: "אבות", "גבורות", ו"קדושות", לפי הסדר.

27 ומה ראו לומר ברכת "בינה" "חונן לאדם דעת" אחר "קדושה"? שנאמר: "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו" ישעיהו כט, כג, וסמיך ליה וסמוך לו: "וידעו תעי רוח בינה" ישעיהו כט, כד. ומה ראו לומר ברכת ה"תשובה" אחר ברכת ה"בינה"? דכתיב שנאמר: "ולבבו יבין ושב ורפא לו" ישעיהו ו, י ושואלים:

28 אי הכי אם כך אתה לומד מפסוק זה — לימא שיאמר אם כן ברכת "רפואה" בתרה אחר ברכת "תשובה", ומדוע אין אומרים אותה בסמוך? ומשיבים: לא סלקא דעתך יכול הדבר להעלות על דעתך, משום דכתיב שנאמר: "וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" ישעיהו נה, ז, ללמד שאחרי התשובה צריכה להיות הסליחה וכך גם סדר הברכות.

29 ושואלים: ומאי חזית דסמכת אהא ומה ראית לסמוך על פסוק זה סמוך אהא על פסוק זה וסדר רפואה אחר תשובה! ומשיבים: כתב קרא אחרינא נאמר פסוק אחר: "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי. הגואל משחת חייכי" תהלים קג, ג-ד, שאף ממנו מוכח שברכת ה"סליחה" קודמת לברכת ה"רפואה". למימרא האם לומר שברכות "גאולה" ו"רפואה" בתר אחר ברכת ה"סליחה" היא, והכתיב והרי בכל זאת נאמר: "ושב ורפא לו", ולכאורה היו צריכות להיות אחר ברכת ה"תשובה"! ומשיבים: צריכים להבין כי הפסוק ההוא לאו לא ברפואה של תחלואים הוא מדבר, אלא רפואה של סליחה היא. ולכן קבעו ברכת הסליחה אחרי ברכת התשובה.

30 ושואלים: ומה ראו לומר ברכת "גאולה" כברכה שביעית במספר? אמר רבא: מתוך שמסורת בידינו שעתידין ישראל ליגאל בשנה השביעית השמיטה לפיכך קבעוה בשביעית. ושואלים: והא והרי אמר מר החכם: בשנה הששית לשנות השמיטה של ימות המשיח ישמעו קולות, בשנה השביעית יהיו מלחמות, ובמוצאי שביעית משיח בן דוד בא, הרי שלא תהיה הגאולה בשביעית אלא לאחריה! ומשיבים: בכל זאת מלחמה זו נמי גם כן אתחלתא התחלת הגאולה היא ולכן שייך לומר שהגאולה בשביעית.

31 ומה ראו לומר ברכת "רפואה" בשמינית? אמר ר' אחא: מתוך שנתנה מילה בשמינית ביום השמיני והיא צריכה רפואה, לפיכך קבעוה את ברכת "רפואה" בשמינית.

32 ומה ראו לומר את ברכת ה"שנים" בתור ברכה תשיעית? אמר ר' אלכסנדרי: ברכה זו אמרו כנגד מפקיעי שערים, שיש להתפלל שיירד הגשם, ולא יפקיעו את שער התבואה בגלל מחסור בה, דכתיב שנאמר: "שבר זרוע רשע" תהלים י, טו ומזמור זה מדבר ברשעים העושים תחבולות וגוזלים עניים, ודוד כי כאשר אמרה, את הבקשה הזו — במזמור תשיעי אמרה, שכן אנו מונים את המזמור הראשון והשני כאחד, ונמצא שהוא במזמור תשיעי.

33 ושואלים: ומה ראו לומר ברכת "קיבוץ גליות" לאחר ברכת ה"שנים"? דכתיב שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" יחזקאל לו, ח, הרי שקיבוץ גלויות בא לאחר ברכת האדמה. וכיון שנתקבצו גליות אז נעשה גם דין ברשעים שאינם מאמינים בדת משה שהיא מן השמים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך" ישעיה א, כה, וכתיב ונאמר אחר כך: "ואשיבה שפטיך כבראשונה" ישעיה א, כו ולכן הסמיכו ברכת "השיבה שופטינו" לברכת "קיבוץ גלויות".

34 וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים מינים, וכולל זדים העוברים במזיד עמהם עם המינים שנאמר: "ושבר פשעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו" ישעיה א, כח.

35 וכיון שכלו המינים מתרוממת אז קרן צדיקים, דכתיב שנאמר: "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק" תהלים עה, יא, שהדבר תלוי זה בזה. וכולל גירי הצדק עם הצדיקים, שנאמר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" ויקרא יט, לב, שפירוש "זקן" — זה שקנה חכמה, וסמיך ליה וסמוך לו: "וכי יגור אתכם גר" ויקרא יט, לג.

36 והיכן מתרוממת קרנם של צדיקים? בירושלים, שנאמר: "שאלו שלום ירושלים ישליו אהביך" תהלים קכב, ו לכן סמכו את ברכת "בונה ירושלים" לברכת "על הצדיקים".

37 וכיון שנבנית ירושלים — בא דוד המשיח, שנאמר:

1 פתח עינים פתח ↗

למה נמנו שנותיו של ישמעאל וכו'. פירש"י מה לנו למנות לשנות הרשעים וראיתי להגאון הרב טורי אבן שכתב עליו וז"ל ותימה לי הא אמרינן ספ"ק דבתרא דישמעאל עשה תשובה וכו' ואיך הרשיע רש"י את הצדיק שעשה תשובה ואדרבה אמרינן במקום שב"ת עומדין וכו' אבל איני יודע מי דחקו לרש"י, לפרש דהכי ק"ל למה נמנו שנותיו של ישמעאל שאפילו שנות צדיקים מאבות ואילך לא מנה הכתוב שהרי שנות השבטים לא נמנו ואף דמני שני יוסף ולוי קהת ועמרם הנהו לדרשא כמשז"ל ומשני האי נמי לדרשא אתיא ליחס וכו' עכ"ל ונעלם ממנו דבב"ר סוף פ' חיי שרה אמרו וז"ל ר' חמא בר עוקבא ורבנן הוו יתבין ומתקשין מה ראה הכתוב ליחס תולדותיו של רשע כאן וכו' ואלה שני חיי ישמעאל מה ראה הכתוב ליחס שניו של רשע וכו' ע"ש הראת לדעת דדברי רש"י הם דברי רז"ל דבשלמא מ"ש גבי תולדותיו אפשר לדחות שקראו רשע משום דשרי למקרי לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא אבל מאי דאתמר בי מדרשא גבי שניו הוא ממש כמו שפירש רש"י: איברא. דקשה ממ"ש דישמעאל עשה תשובה וכמו שהקשה הרב הנז' וכבר נרגש מהרש"א באגדתיה ע"ש. ונראה דגם דעשה תשובה לא היתה תשובה שלימה שנאמר דתקן כל ימיו דידוע דכל יום נפגם בעבירה שעושה עמו ונדחה כמשז"ל בזהר הקדוש באורך. ותשובתו היתה מפני היראה ומפני הבושה והועילה קצת. אך לא היתה תשובה שלימה וראויה עד שזדונות נעשות לו כזכיות ועי"ז נתקנו שנותיו שהרי העבירות שעשה בהם נחשבו לו זכיות וכל שנותיו נאמר בהן אשרי וז"ש מפני מה נמנו שנותיו של ישמעאל דשנותיו שהיו ברשע והם פגומים ונדחים אינן ראוים לימנות כי שנותיו אחר ששב הם מעט מזער לגבי שנות רשעו. וכל זה כלול קצת בדברי הרב מהרש"א שכתב כיון דהיה רשע מעיקרא אין ראוי למנות שנותיו וכו' ע"ש ואנו בעניותנו הרחבנו הדברים בסב"ר פני"ם יפות. ומה שתירץ הרב טורי אבן בש"ס אין בו כדי שביעה דכיון שנמנו שני יצחק ויעקב אימא דעד יעקב מנה הכתוב ותו לא ול"ק מישמעאל שהיה אחי יצחק אע"ה ודוד יעקב אע"ה. אחר זמן רב בא לידי ס' יפה תואר בראשית וראיתי להרב ז"ל שכתב שם סוף פ' חיי שרה דהמדרש שם פליג על מ"ש דישמעאל עשה תשובה ע"ש ואין צורך לזה כמבואר והרי רש"י בפי' החומש פירש שישמעאל עשה תשובה ואח"ך כתב למה נמנו שנותיו של ישמעאל שפירש הוא ז"ל בסוגיין למה מונה שנות רשעים וכתבו הרא"ם שם על דבריו ושוב כתב על ויגוע דישמעאל דגויעה בצדיקים עש"ב והרא"ם בריש הפ' ד"ה שני חיי כתב דנכתב בישמעאל שנה שנה לגנאי דבתחילה רשע וכו' ע"ש באורך ולפי דרכו של הרא"ם ניחא טובא דמשם ילפינן דעשה תשובה בסוף ולא היתה תשובה שלימה מאהבה דזדונות יהיו כזכיות ונאמר בו גויעה דמת בתשובה והכל מתוקן ודוק הטב:

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

שני חיי ישמעאל. א"ר חייא בר אבא, למה נמנו שנותיו של ישמעאל – כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב טלידע בן כמה שנים הי' יעקב וללמדנו שהלך לבית עבר ללמוד תורה, והחשבון בפרט מבואר בפירש"י בפסוק זה, ועיין לפנינו ס"פ ויגש. – והנה בעיקר הקושיא למה נמנו שנותיו של ישמעאל פירש"י למה לנו למנות שנות הרשעים, ובטורי אבן הקשה דהא ישמעאל עשה תשובה ע"ל פסוק ט', והנה לא הו"ל להקשות כזה על רש"י, יען שכן מפורש במ"ר, אך הנה אפשר ליישב בנקל קושיא זו ע"פ מ"ש במ"ר ר"פ זו על הפסוק ויהיו ימי שני חיי שרה, זה שאמר הכתוב יודע ה' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, כלומר שכל שנותיהם הם בצדקתם, ולפי"ז י"ל דמקשה כאן על הלשון שני חיי ישמעאל דמשמע שהכתוב בא למנות כל שנותיו, וקשה הלא אפילו אם עשה תשובה עשה זאת רק בסוף ימיו, וא"כ למה נמנו כל שנותיו ואף אלה שהיו בם ברשעתו, ומשני כדי לייחס בהם, בכל שנותיו, את שנותיו של יעקב. .מגילה י"ז א'

1 מאירי פתח ↗

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודינין שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

2 רש"י על בראשית פתח ↗

ואלה שני חיי ישמעאל וגו'. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי לְיַחֵס בָהֶם שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב מִשְּׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, לָמַדְנוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ יַעֲקֹב בְּבֵית עֵבֶר י"ד שָׁנָה כְּשֶׁפֵּרֵשׁ מֵאָבִיו קֹדֶם שֶׁבָּא אֵצֶל לָבָן, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁפֵּרֵשׁ יַעֲקֹב מֵאָבִיו מֵת יִשְׁמָעֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וגו' בראשית רבה כ"ה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסוֹף מְגִלָּה נִקְרֵאת:

2 מאיר עין על סדר עולם רבה פתח ↗

אבינו יעקב, מגילה י"ז א':

2 הערות ותיקונים על מדרש אגדה פתח ↗

ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שאחות נביות היא. מובא ברש"י עה"ת תולדות כ"ח ט' ע"ש, ועיי' סר"ע פ"ב, מגילה י"ז ע"א, ורש"י שם:

3 מאירי פתח ↗

מה שביארנו במשנה שקריאת מפרע פוסלת במגלה אף בהלל וקריאת שמע ותפלה נאמר כן שאם קרא הלל בימים שנתחייב בקריאתו למפרע לא יצא וכן בתפלה אם הקדים ברכה אחת לחברתה וכן בק"ש ולא שתפרש בק"ש שהקדים פרשה אחת לחברתה שאין הסדר מעכב בו כברכות שבתפלה שהסדר מעכב בהם אלא שבפרשה עצמה הוא קורא למפרע ושאר דינין הנזכרים כאן בענין קריאת שמע ר"ל שהיא נאמרת בכל לשון וכן שצריך להשמיע לאזניו לכתחלה ושבדיעבד מיהא יצא כבר בארנו הכל בשני של ברכות שמא תאמר אחר שבארנו שברכות תפלה הסדר מעכב בהם מהו שאמרו לענין תפלה אמצעיות אין להם סדר תדע שאין הכונה במאמר זה שאם דלג ברכת השנים ובא לו לברכת קבוץ גליות ואח"כ נזכר שיברך ברכת השנים ואח"כ יחזור לברכת המינים שזו ודאי קריאת מפרע הוא אלא שהוא חוזר לברכת השנים ומברכין מכאן ואילך כסדר וחוזר ברכת קבוץ גלויות פעם אחרת כדי שתהא קריאתו כסדר ומ"מ אין להם סדר לחזור לראשונה שבהם ר"ל לאתה חונן כדין שלש ראשונות שאם טעה אף באחרונה שבהם חוזר לראש וכי באחרונות שאם טעה אף באחרונה שבהם חוזר לעבודה וזהו שאמר בתוספתא הקורא את שמע והשמיט פסוק אחד לא יאמר אגמור את כלה ואקרא אלא קורא מאותו פסוק ואילך על הסדר וכן במגילה וכן בתפלה:

4 ישמח משה פתח ↗

והנה כדי להבינך דבר זה שכתבנו, כשמסייע פעולה גשמית הוא שלא כשורת התורה, אף דלא עביד קב"ה ניסא לשקרא ובודאי לצדיקים עביד, ואם כן אמאי לא הוי כשורת התורה. אך הנה מדריגות מדריגות יש בעושים רצונו של מקום, והנה אופן המעולה הוא כמבואר בספר יסוד התשובה פרק א' שלא לחסר שום דבר ממה שיש יכולת בידו לעשות, עיין שם באריכות. והנה מדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה סנהדרין צ' ע"א, כמו שפירש העקדה בפסוק תהלים יט י משפטי ה' אמת וגו', והאלשיך בפסוק תהלים סב יג ולך ה' החסד וגו'. הכי נמי הוי מדה כנגד מדה, דהלא מבואר בעקדה בענין השתדלות של האבות, עיין מ"ש בפרשת וישלח שצריך לעשות מה שבכחו, והלב יבטח בה' ולא למעט בהשתדלות משום הבטחון, אבל בהגיעו לגדר שלא יכול להשתדל עוד, אזי יבטח בשם ה' מעצמו, כיון שלא חיסר רק שלא יוכל. ועל פי זה פירשתי בפרשת ויגש בפסוק בראשית מד יח בי אדוני וגו'. והנה באמת דרך זה יתכן אם אינם שומרים התורה כראוי, אז הוא נופל תחת הטבע, וצריך להשתדלות מדה כנגד מדה שהוא אינו עושה כפי היכולת במילי דשמיא, על כן צריך לעשות כפי היכולת במילי דעלמא, אבל אם עושה כפי היכולת במילי דשמיא, אין צריך לסייע כלל בפעולה גשמית במילי דידיה, כאמרם ז"ל אבות פ"ג מ"ה כל המקבל עליו עול תורה וכו'. והנה אף אם האבות היו שומרים התורה כראוי, נ"ל דשאני אז שעדיין לא ניתנה התורה ועדיין לא נשתעבדה הטבע, וכמ"ש לישב קושית הבית שמואל על מהר"י מינץ באה"ע סימן ד' וס"ק י"ט, עיין שם והבן כנ"ל ברור, ודלא כבעל עקדה שמחליט דרך זה לעיקר אף עכשיו. על כן יתכן דהרגישו בהחסרון, על כן תקנו מעשיהם לגמרי על אופן הפעולה כנ"ל. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק תהלים קכא א-ח אשא עיני אל ההרים וגו', כי ההרים היינו האבות, כמ"ש מיכה ו ב שמעו הרים את ריב ה' שמו"ר ט"ו ד', וכמו שפירשו רז"ל סנהדרין פ"א ע"א בפסוק יחזקאל יח ו אל ההרים לא אכל, וכמו שדרשו ר"ה י"א ע"א בפסוק שיר השירים ב ח מדלג על ההרים וגו'. והיינו אשא עיני אל ההרים אל האבות, ורואה אני שעשו השתדלות גדול לצרכיהם, ואם כן מאין יבא עזרי כי אין לנו יכולת להשתדל כל כך, לזה אמר תהלים קכא ב עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, דתחילת הבריאה נברא באורייתא על דרך שלא נצטרך לשום סיוע פעולה גשמית, ואם כן כיון שניתנה התורה, ראוי להתנהג העולם על בחינת תחילת הבריאה כנ"ל, רק אם נשוב מדרכינו הרע ולא נחזור לתעתועינו, כי נמשל לנדה הסותרת למפרע, וגם צריך לזהר לתקן העבר, דאם לא כן כיון שהתחיל לשוב נענש על העבר, וכמבואר בספר יסוד התשובה פרק ב' על פי משל, עיין שם. והיינו דמבואר בפרשה דילן, דהא ידוע אמרם ז"ל מגילה י"ז ע"א דיוסף פירש מאביו כ"ב שנה, נגד מה שביטל כיבוד אב. והנה כל זמן שלא שב לא נענש, רק וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שבא אצל אביו ושב מכאן ולהלן כשאביו עדיין היה חי כידוע, אז בקש לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף שנענש על העבר כדי לטהרו לגמרי, וזה ברור.

5 רש״ש פתח ↗

גמרא אלא ש"מ י"ד שנין דהוה בב"ע לא חשיב להו. רש"י מחק ג"ת אחרונים ונראה דלפ"ז צ"ל אלא ש"מ י"ד שנין הוה בב"ע וכ"מ מלשון רש"י דכן היה הגי' לפניו מדנקט ולא חשיב בו':

5 רבנו בחיי פתח ↗

ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר. היה יעקב גדול בכח וגבורה כי האבן אשר לא יכלו רועי ג' עדרי צאן להניע אותה ממקומה הוא לבדו גלל אותה מעל פי הבאר, והוא עיף מצד הדרך אשר בא בה, גם מצד התורה שנקראת תושיה מפני שמתשת כחו של אדם שלמד עד עתה בבית עבר, שהרי ידוע כי כשפירש מבית אביו יצחק לא הלך מיד לחרן אל בית לבן אבל הלך ללמוד תורה בבית עבר ועמד שם י"ד שנה, ואע"פ שאין זה נזכר בכ', ואין ראיה לדבר זכר לדבר שכך מצינו שצוה עליו אביו בצאתו קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה, והוא הבין באותו צווי תחת לשון אשה ענין נסתר והוא שהתורה נמשלה לאשה ועליה הזכיר שלמה ע"ה בפניני משליו משלי ל״א:י׳ אשת חיל מי ימצא, ואמר משלי י״ב:ד׳ אשת חיל עטרת בעלה. ודרז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה, וע"כ השתדל בנסתר תחלה והלך לשמש בבית עבר י"ד שנה, והנה רז"ל מקבלי האמת קבלו כן והודיעונו הענין לפי חשבון שנותיו של יעקב מתוך שנותיו של ישמעאל, וכמו שהזכירו רז"ל במסכת מגילה דף יז כשנתברך יעקב מאביו בן ס"ג שנים היה בו בפרק יצא מביתו שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. ותניא י"ד שנה היה יעקב מוטמן ומשמש בבית עבר וכשעמד על הבאר בן ע"ז שנה היה, ולפי זה קודם שהלך אל לבן למד י"ד שנה בבית עבר, אע"פ שלא נזכר זה בכתוב.

5 חידושי הלכות פתח ↗

הוה יעקב מוטמן בבית עבר י"ד שנים כו'. יצא משם ובא לו לארם נמצא כשעמד על הבאר כו'. ויש לדקדק דא"כ מבית עבר אחר שהיה שם י"ד שנים הלך לארם נהרים וקרא כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ואמרינן במסכת חולין בפ' ג"ה כי מטא לחרן כו' וחזר למקום שהתפללו אבותיו וכו' וסולם היה עומד בבאר שבע כו' מכל זה מוכח דמבאר שבע הלך לחרן ולא מבאר שבע לבית עבר ואחר י"ד שנים הלך לחרן ויש ליישב דבית עבר נמי בבאר שבע ולא הלך כלל מבאר שבע לבית עבר אלא שהיה מוטמן בבאר שבע בבית עבר מפני יראת אחיו עד אחר י"ד שנים הלך משם לחרן ותו לא מידי ויש רמז במלות באר שבע שיש בו אותיות עבר וארבע עשרה ועוד נראה דאביו יצחק נמי היה לו בית המדרש כדאמרינן ביומא יצחק זקן ויושב בישיבה היה כו' וכל שלשה מדרשות של שם ושל עבר ושל יצחק בבאר שבע היו ורמז מבאר שבע אותיות ש"ם עב"ר א"ב:

6 בן יהוידע פתח ↗

נִמְצָא יוֹסֵף שֶׁפֵּרֵשׁ מֵאָבִיו עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה כְּשֵׁם שֶׁפֵּרֵשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ מֵאָבִיו. הקשה מהרש"א למה נענש יעקב אבינו ע"ה על אותם כ"ב שנים כיון דברצון אביו ואמו הלך? עיין שם.ונראה לי בס"ד דהוא נענש על ששה שנים שנתעכב בבית לבן אחר שגמר קדושי לאה ורחל, אך השטן היה לו פתחון פה לקטרג גם על י"ד שנים של נשואי לאה ורחל באומרו כיון דנתעכב עוד שש שנים יש פה לומר דגם אותם הי"ד לא עשה שם בשביל צוואת אביו אלא ערב לו לשבת בבית לבן שאם היה לבן רוצה לתת לו בנותיו תכף בלא עבודה גם כן היה מתעכב שם!

6 עץ יוסף על בראשית רבה פתח ↗

ימים רבים כ"ב שנה. והם כלפי כ"ב שנים שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם וכדמפורש בפ"ק דמגילה ושם מבואר החשבון ע"ש:

7 רש"י על בראשית פתח ↗

ויבן לו בית. שָׁהָה שָׁם י"ח חֹדֶשׁ, קַיִץ וְחֹרֶף וְקַיִץ מגילה י"ז, סֻכּוֹת – קַיִץ; בַּיִת – חֹרֶף, סֻכּוֹת – קַיִץ:

7 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ויעקב נסע וגו'. תניא, יצא מארם נהרים ובא לו לסכות ועשה שם שמונה עשר חודש, שנאמר ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות יאכמה עמלו המפרשים להסביר ענין דרשא זו איפה מרומז בפסוק זה ששהה שם י"ח חודש. ולי נראה דמדייק משום דאין לפרש כפשטי' שעשה סכות לדירת המקנה, משום דבעלמא מצינו כי הבנינים הנעשים לתכלית שמירת מקנה נקראים בשם גדרה, כמו גדרות צאן נבנה פ' מטות וכן נקראים מכלה או רפת, כמו גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים חבקוק ג׳:י״ז, אבל שם סוכה לבהמה לא מצינו במקרא, ולכן דריש כונת הפסוק כאן לפרש סבת עכוב יעקב בסכות משום תכלית המקנה שהי' צריך להנפש, אבל הסכות עצמן היו לצורך אנשים, והוי הפירוש ולמקנהו – בשביל מקנהו עשה סכות לאנשיו. ומדייק עוד מה דכתיב בית בלשון יחיד וסכות בלשון רבים, והוא מפני שלתקופה אחת בשנה בנה בית, והיינו לתקופת החורף, וב' פעמים בי"ח חודש עשה סכות, והיינו לשני קייצים, ומבואר ששהה שם קיץ וחורף וקיץ, י"ח חדשים, ודו"ק. .מגילה י"ז א'

7 משך חכמה פתח ↗

ויזבח כו' לאלקי אביו יצחק. משום דאמרו סוף פ"ק במגילה דנענש על שלא כבד אביו כ"ב שנה. היה ירא שמא יענש מדה כנגד מדה שיוסף לא יכבד אותו וכיו"ב ולכן זבח זבחים לעורר רחמים על שלא היה אצל אביו יצחק לכבדו. ודע דאמרו אבל כל ז' אינו משלח קרבנותיו דכתיב שלמים בזמן שהוא שלם מו"ק ט"ו ולכן בשעה שפירש ממנו יוסף והתאבל עליו יעקב כל הימים והיה חסר שפרשה ממנו שכינה לא הקריב קרבנות אולם כשידע שיוסף חי ותחי רוח וכתרגומו רוח נבואה לא היה חסר משלימותו, לכן אמר ויסע יעקב וכל אשר לו. שכל אשר לו בכוחות נפשו היו שלמים אתו לכן נסע באר שבע ויזבח זבחים. והנה היין והשמן שעשה יעקב בבית אל על המצבה היא מנחת נסכים דמתנדב אדם יין ושמן בפני עצמן ולא היו נסכים לזבח דהא היו על האבן ולא על המזבח. וקיי"ל דהני דברים דהווי כמנחה אין שנים מתנדבין וכמו דתנן בספרא כשם שאין שנים מתנדבין מנחה כך אין מביאין לא יין ולא עצים כו' רק או ביחיד או בצבור. וכאן הקריב בשבילו ובשביל כל בניו והיה חסר יוסף ובניו שהיו במצרים לא היה יכול להקריב מנחה ונסכים לכן רק ויזבח זבחים כו' ולא יצק שמן ויין. וזה מאמרם במד"ר על ברית השבטים הקריב הוא שהקריב עבור השבטים והיו כשותפים בקרבנן ודו"ק.

8 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

הדרן עלך פרק מגילה נקראת

8 מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

הדרן עלך פרק מגילה נקראת

9 תוספות על ברכות פתח ↗

אמצעיות אין להן סדר - פי' בקונטרס ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. ולא נהירא דהא תנן במגילה פ"ב ד' יז. הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותניא שם וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה לכך נראה כפירוש רשב"ם ורב אלפס דאין להן סדר דקאמר היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל ודאי לא יתחיל באתה חונן כמו בג' ראשונות וג' אחרונות שחוזר לראש וראיה מדתניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע והשמיט בה פסוק אחד לא יקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סופה ותניא נמי בפ"ב דמגילה ד' יח: שאם השמיט פסוק א' במגילה שקורא על הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוי תפלה למגילה לענין הך מילתא כדפרישית ובה"ג פסק כרב אסי דאמר אמצעיות אין להן סדר חדא דרב הונא כתלמיד לגבי רב אסי כדאמרינן בכמה מקומות אמר רב הונא אמר רב אסי ועוד דלרב הונא צריך לדחוק ולשנויי מתני' דכולהו חדא ברכתא נינהו ואשנויי דחיקי לא ניקום ונסמוך ועוד דרב אסי ורב ששת קיימי בחד שיטתא ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וא"כ אדם שטעה ודלג ברכה אחת באמצעיות או שלא אמר המלך המשפט בין ר"ה ליוה"כ דקי"ל בפ"ק דף יב: דמחזירין אותו לא יחזור לאתה חונן אלא לאותה ברכה שדלג ומשם ואילך יאמר על הסדר כדפי' רשב"ם והיכא שטעה בג' ראשונות כגון שטעה בחתימתן או לא הזכיר בין ר"ה ליוה"כ בברכת אבות זכרנו או בתחיית המתים מי כמוך או שלא אמר המלך הקדוש חוזר לראשונה והיכא שטעה בשלש אחרונות כגון שטעה כמו כן בחתימתן או שלא הזכיר בין ראש השנה ליוה"כ בשים שלום בספר חיים טובים או וכתוב לחיים טובים בהודאה חוזר לעבודה וטעמא דכיון שכולה שבח הוי כברכה א'. ותענית צבור שש"צ קובע ברכה לעצמו שאומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלה אין מחזירין אותו כיון שהיה צריך לחזור ולומר על הסדר כפי' רשב"ם א"כ הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו אבל לפי' הקונטרס היה אומרה במקום שנזכר ואין כאן ברכה לבטלה:

9 פסקי הרא"ש על גיטין פתח ↗

והיה אור"ת דקלפים שלנו אע"ג דלא עפצי כשירין לשטרות דעיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים שלהם דהא קלפים שלנו אינו יכיל להזדייף דאי לא תימא הכי היאך אנו כותבין ס"ת ומגילה על קלפים שלנו דמגילה פסולה על הדפתרא כדאמרי' בפ"ב דמגילה דף יז. ודפתרא היינו דמליח וקמיח ולא עפיץ כדאמר בפ"ב שם יט. וס"ת נמי פסולה על הדפתרא דהא דמגילה פסולה משום דנקרא ספר וכ"ש ס"ת עצמה ועוד תנן בפ"ב דסוטה דף יז. גבי פרשת סוטה אין כותבין לא על גבי דפתרא ולא ע"ג נייר מחוק אלא על המגילה שנאמר ספר וכל שכן ס"ת ועוד תניא במסכת סופרים פ"א ה"ה אין כותבין ספר תורה ע"ג דפתרא ולא ע"ג נייר מחוק אלא ודאי עיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים שלהם ותדע דאפי' בימיהם היה להם תיקון אחר שהיה טוב כמו עפצים דאמרי' לקמן בפ"ב גיטין דף יט. כתבו במי טריא ואפצא כשר ומוקי לה בדלא עפיץ ועוד אמרינן התם נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך מגורשת חיישינן שמא במי מילין כתבו והיינו בדלא עפיץ דאי עפיץ אין מי מילין ע"ג מי מילין ומיהו אין כל כך ראייה מהנך דאיכא לאוקמינהו כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ועוד הביא ר"ת ז"ל ראיה דאשכחן ס"ת כשרה בלא עפיץ דאמרינן בפ' הקומץ רבה מנחות דף לא: גבי קרע הבא בשני שיטין יתפור דמשני הא דעפיץ הא דלא עפיץ אלמא דכתבינן ספר תורה בדלא עפיצן וה"ר יחיאל ז"ל היה דוחה ראיה זו והיה מפרש הא דעפיץ שהקרע מתחבר יפה אז אפי' בג' שיטין יתפור כמו כוורת אפוצה בפ' תשיעי דאהלות ומיהו דברי ר"ת אמת הם דהא חזינן דקלפים שלנו אינן מזדייפים והא דפריך הכא והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו אליבא דר"א דאמר לקמן בפ' שני גיטין ד' כב: לא הכשיר ר"א בשאר שטרות ע"ג דבר שיכול להזדייף אלא בגיטין דווקא ומדפריך סתמא דגמרא אליביה אלמא הלכתא כוותיה ולקמן בפ"ב סוף סי' כד נדקדק בו בע"ה: והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה בדמיהדר בפ' גט פשוט סי' ב פירשתי אי לא ניהדר אם יש לפסול כל השטר או דווקא שיטה אחרונה והוא הדין דכל הני פירכי שייך נמי לאקשויי אמתניתין דכל שטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים דבעי' כתב שאינו יכול להזדייף ושיחזור בשיטה אחרונה מעין השטר והא דלא קבעי' ליה רב אשי אמתני' משום דלא שייכי כולהו פרכי אמתני' דשטרי פרסיים ועדי פרסיים חתומים עלייהו וידעי למיקרי. אי הכי אפי' ממשעבדי נמי לית ליה קלא מכאן מוכח דלר"א דאמר עדי מסירה כרתי ואע"ג דליכא עדי חתימה כלל גבי ממשעבדי דדוקא הכא לית ליה קלא לפי שנעשה בפני פרסיים אבל בשטרי ישראל גבי ממשעבדי בלא חתימה אבל מתוך לשון רש"י משמע דבעדי מסירה בלא עדי חתימה לא גבי בשום שטר ממשעבדי דעדי חתימה דווקא הוא דמפקי לקלא: בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותיהם כשמות פרסיים מהו מספקא ליה מי אמרינן אע"פ ששמותיהם כשמות עובדי כוכבים תלינן דישראל נינהו דלא שכיח שיחתמו פרסיים בגיטין וכשר לר"א בעדי מסירה דכיון דאפילו אי הוו עובדי כוכבים לא מיפסל לר"א אלא משום גזירה דלמא אתי מיסמך עלייהו הלכך הכא דלא ידעינן אי פרסיים נינהו או לא מכשרינן בעדי מסירה או דילמא כיון דשמותיהם כשמות עובדי כוכבים חיישינן שמא עובדי כוכבי' נינהו ואפילו בעדי מסירה לא מכשרינן ואפילו לר"ש דאמר אף אלו כשרין הא אוקימנא לעיל דשמות מובהקין והכא איירי בשמות שאינן מובהקין מדקא מיבעיא ליה דאילו בשמות מובהקין פשיטא דעובדי כוכבים נינהו כדאמרי' בכל דוכתא דלא חיישינן דלמא אתי למיסמך עלייהו משום דידעי כולי עלמא דפרסיים נינהו. א"ל לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנום משום דהוו שמות מובהקין ולא חיישינן דלמא אתי למיסמך עלייהו כר"ש דמכשר בשמות מובהקין אבל בשמות שאינן מובהקין חיישינן ואע"ג דמספקא לן דלמא ישראל נינהו. הראב"ד ז"ל פסק הלכה כר"ש משום דהך בעיא היא אליבא דר"ש ורבינו חננאל ז"ל כתב יש מי שאומר מדאוקמינן ליה לר"ש כר"א מסתברא דהלכתא כוותיה בגיטין ואי מזדמן לן כר"ש לא פסלינן ליה משמע דסבירא ליה דלכתחילה לא עבדינן כוותיה וכן כתב אחר שפירש הברייתא תניא אמר ר"א בר' יוסי כך אמר ר"ש לחכמים וכו' והני כולהו לאו דסמכא נינהו מיהו פרשינן סוגיין דשמעתין כר"ש ורשב"ם כתב שמועה זו יותר מארבע לשונות ראיתי בה וכולן שבוש דלא אתי ר' יוחנן וריש לקיש לקבוע הלכה כר"ש דמתני' ואין אדם יכול להעמידן. ברם כך ראיתי לפרשה ושיטת רבינו חננאל כמוני בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן עדים החתומים על הגט ושמותיהן כשמות עובדי כוכבים מהו מי חיישינן שמא עובדי כוכבים הם והשליח או הבעל לא דקדקו יפה והיו סבורים שישראל הם או שמא ידעו שעובדי כוכבים הם והחתימום במתכוין וטעו בין גט לשאר שטרות שחותמיהן עובדי כוכבים שהן כשרים מי אזלינן בתר רוב שמות כאלו שהן עובדי כוכבים ופסלינן להאי גט כרבנן דמתני' דקיימא לן כוותייהו או דלמא זיל בתר גיטין דלא שכיח להחתים עליהן עובדי כוכבים ותלינן להו בישראל וכשר אמר ליה לא בא לידינו אלא גט שהיו חתומים עליו לוקוס ולוס והכשרנוהו דכיון דלא שכיחי ישראל בשמות הללו ודאי לא טעה השליח או הבעל להחתים אנשים כאלה שדומים בשמותם לעובדי כוכבים עד שחקר ופשפש אחריהם ונודע לו שישראל הם והחתימום אבל שמהתא אחריני שדומים קצת לשמות ישראל שיכולין מכתבי הגט לטעות בהם משום דשכיחי ישראל אחד מאלף דמסקי בשמייהו לא נכשרינהו דחיישינן שמא טעו והחתימום בתורת ישראל וכן נראה דאין לקבוע הלכה כיחידאה בלא ראיה ברורה הלכך שטרי מקח וממכר והלואות בערכאות של עובדי כוכבים אע"פ שחותמיהן פרסיים כשרים ואפילו לגבות ממשעבדי דכיון דנעשו בערכאות אית להו קלא כדאמרי' לקמן בפ' שני גיטין דף יט: דרב פפא מגבי בהו ממשעבדי ואפילו בלא עדי מסירה דלא מצריך ר' אלעזר עדי מסירה אלא בשטר קנין או בגיטי נשים אבל שטרות שאינן אלא לראי' בעלמא לא בעי עדי מסירה ושטר מתנה הנעשה בערכאות כיון דהאידנא ליכא דינא דמלכותא שיהו כל השטרות נעשין בערכאו' חספא בעלמא הוא ואפי' נמסר בפני ישראל דחיישי' שמא ימסרם הנותן למקבל בפני ערכאות של פרסיים שיהא סבור שכמו שנאמנים חותמים עובדי כוכבים כך נאמנים למסור בפניהם והא ליתא דדוקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו אבל בעדות בעל פה מרעי נפשייהו ואפילו בשמות מובהקין גזרה אטו שמות שאינן מובהקין כרבנן אבל אם הקנה נותן למקבל בקנין סודר וכתב בערכאות שבפניהם הקנה נותן למקבל כשר השטר דלראיה בעלמא הוא דאע"ג דקנין סודר לא מהני בדיני עובדי כוכבים כיון שבעלי הדבר ישראלים הם מהני עדותן דכל מידי דאיתעביד קמייהו לא מרעי נפשייהו לאסהודי שקרא. ושטר פרסאי שחתומים עליו הדיוטות אפילו נמסר בעדי ישראל פסול דמודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול דלמא אתי למיסמך עלייהו ואפילו בשערי ממון כדאמר בסנהדרין פרק זה בורר סנהדרין דף כח: גבי ההוא שטר מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גיסי אבל אם אין עובדי כוכבים חתומין עליו ומסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי ומיתמי דשטר גמור הוא ולא מצי למימר פרעתי והוא דידעי עדי מסירה למקרי והכתב אינו יכול להזדייף והוא שהחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה. וגיטי נשים העולים בערכאו' של עובדי כוכבי' פסולי' ואפי' כתבו ישראל ונמסר בפני ישראל אלא שחותמים עובדי כוכבים ואפילו בשמות מובהקין:

9 ר"ש משאנץ על משנה כלים פתח ↗

ונמדד כפול. שצריך לפניו ולאחריו וכשפושטו נמצא ששה אורך ברוחב שלשה: תניא בתוספתא ב"ב רפ"ה חלוק של בד מאימתי מקבל טומאה משתגמר מלאכתו ואי זהו גמר מלאכתו משיפתח את פיו הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו ומאימתי טהרתו משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו. בלה ונשתייר בו רובו מלמעלה טמא רובו מלמטה טהור ואם נקרע מבית פיו טהור. חלוק של נייר ל"א של עור מאימתי מקבל טומאה משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו משיפתח את פיו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומאימתי טהרתו משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו בלה ונשתייר בו רובו למעלה טמא רובו מלמטה טהור ואם נקרע מבית פיו טהור העושה חלוקו מן הלבד אם יש בו שלשה על שלשה טמא ואם לאו טהור החלוק של לבד שבלה אם משמש מעין מלאכתו ראשונה טמא ואם לאו טהור שאין בלבדין פחות משלשה על ג'. העושה לתכריך אפילו כל שהוא טמא העושה מעטפת מן הלבד אינה מקבלת טומאה עד שתגמר מלאכתה בלתה אם יש בה שלשה על שלשה טמאה ואם לאו טהורה. כף של נייר שהתקינה לחגור בה את מתניו טמאה כף של סיב שהתקינה לחגור בה את מתניו טהורה. ב' כפין של סיב שתפרן זו בזו והתקינן לחגור בהן מתניו טמאות א"ר יוסי שאל יונתן בן חרשא איש גינוסר לפני זקנים ביבנה ב' כפין של סיב שתפרם זו בזו והתקינם לחגור בהן את מתניו מה הן אמרו לו טמאות ניקורי רטב באביהם מה הן אמרו לו אפילו כל הדקל כולו אסור. מותר אפיפירות מה הן לקדש אמרו לו עד מקום שהחדש יכול להלך כל אותה שנה. העושה חגור מצדו של בגד מצדו של סדין בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרים עד שינטל. ס"א שימול מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין ומל מרוח אחת ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין עד שימול מצדו השני ר"ש בן יהודה אומר משום ר' שמעון לא נחלקו ב"ש וב"ה על העושה חגור מאמצעיתו של בגד ומאמצעיתו של סדין ומל מרוח אחת שהוא טהור עד שימול מצדו השני על מה נחלקו על העושה חגור מצדו של בגד ומצדו של סדין שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין עד שעה שימול. רשב"ג אומר חגור שבלו צדדיו ואמצעיתו קיימת טמא משום שירי חגור. שפה שפירשה מן הבגד והתקינה לחגור בה מתניו טמאה מפני שהיא כגלגלין. פי' של בד של פשתן כדכתיב כתונת בד ויקרא ט״ז:ד׳. נייר יש מפרשים קלף שעושין מעשבים קיטי"ן בלעז ובערוך פי' דהוא חיפה דאמרינן פרק המוציא יין שבת דף עט. דמליח ולא קמיח ולא עפיץ משום דחיפה ודיפתרא רגיל להזכיר ובפרק שני דמגילה דף יז. תנן על הדיפתרא ועל הנייר. לבד פלטר"א בלע"ז כדתנן במסכת כלאים פ"ט מ"ט הלבדים אסורים מפני שהן שועין. שתפרן זו בזו תפירתן משויא להו איזור. כפין לשון כפות תמרים ויקרא כ״ג:מ׳. נקורי רטב באביהן. תמרים שנמצאו נקורים באילן מי חיישינן לנחש או לא. אפילו כל הדקל שאר תמרים שיש בו שאינן נקורין. מותר אפיפירות מה הן לקדש. מין אילן הוא כדתנן במס' כלאים פ"ו מ"ג המדלה הגפן על מקצת אפיפירות לא יביא זרע אל תחת האילן המותר אם הביא לא קדש ואם הלך החדש אסור ובמסכת כלאים פירשתי שהוא כעין עצים שעושין להדלות את הגפן כמו שהוכחתי שם. שהחדש יכול להלך כל אותה שנה כלומר לא יביא זרע אל תחת האילן כל מקום שיכול לשלח קצירה כל אותה שנה. מל מלשון מלל פרק במה מדליקין שבת דף כט. שלש על שלש שאמרו חוץ מן המלל דרך תופרי בגדים למלול מן הבגד לכפלו מעט סביב התפירה ואח"כ תופר ושלש על שלש סופו לתפירה והילכך כאן אינו נחשב אזור עד שימול מקום החתך. מפני שהוא כגלגלין. ענין איזור כי ההיא דפרק י"א בנגעים מי"א שביס של סבכה ומטפחת של ספרים וגלגילון ס"א וכנגילין:

10 יד רמה על בבא בתרא פתח ↗

הדין הוא סוגיא דהאי בעיא לפום פירושא דרבואתא דאוקמוה בדילוגי, ולישני דסירוגין דפרק מי שאחזו קורדיאקוס גיטין ע,ב ודפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים ב"ק לז,א מסייע להו. מיהו לישנא דסירוגין דמגילה לחודיה לאו לשון דילוג הוא אלא לשון הפסקה הוא, דתנן בפרק הקורא את המגילה מגילה יז,א קראה סירוגין ומתנמנם יצא, ומשום דלא הוה מיתוקם להו לרבנן התם בשאר לישני דסירוגין דאם כן אמאי יצא, אמטול הכי אמרינן עלה שם יח,א לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין שמעוה לאמתא דבי רב דקאמרא להו לרבנן דעיילי פיסקי פיסקי עד אימתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין, והתם הוא משמע נוטל אחד ומניח אחד. ואל תתמה, דכמה מילי בקראי ובלישנא דרבנן דמשמשי תרי או תלתא לישני.

10 רי"ף פתח ↗

מתני' דף יז ע"א קראה סירוגין ומתנמנם יצא היה כותבה ומגיהה ודורשה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא:

10 מאירי פתח ↗

המשנה השנית קראה סירוגין וכו' כוונת המשנה לבאר מה שהתחיל לבאר בשלפניה בענין תכונת הקריאה ואמר קראה סירוגין ופי' בגמ' פיסקי פיסקי כלומר שקורא מעט ושוהה מעט וחוזר וקורא וחוזר ושוהה יצא ופסקנו בגמ' אפילו שהה בשהייה אחת כדי לגמור את כולה מתחלתה ועד סופה וכן הלכה וכן אם קראה מתנמנם והוא מי ששינה מקיפתו עד שאינו יודע להשיב על מה שהוא נשאל אא"כ יזכירו לו הענין יצא וכן הדין בשומע מפי מתנמנם:

11 תוספות פתח ↗

על הספר ובדיו - פירש ר"ת שהדיו שלנו הוא דיו גמור אבל של עפצים לא הוי דיו והכי משמע פ"ב דגיטין גז"ש דתניא בכל כותבין בדיו ובסם ומסיק בכל דבר של קיימא ומסיק לאתויי מאי ומשני לאתויי הא דתנא רבי חייא כתבו במי טריא ועפצא כשר ומדאצטריך לאתויי עפצא מרבוייא בתר דתני דיו שמע מינה דעיקר דיו לא הוי מעפצא ומטעם זה רצה לפסול ספר תורה הכתובה מדיו של עפצים והאשכנזים השיבו לו דהתם מיירי במים ששרו בהן עפצים אבל אותו שעשו מגוף העפצים ודאי הוא טוב ומ"מ נראה דאותו שלנו הוי עיקר דיו כדמשמע פרק כל היד נדה דף כ. דרבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק פירוש משבר חתיכה של דיו ובדיק ביה דם שחור ובאותו שלנו שייך שבירה ולא באותו של עפצים:

11 מאירי פתח ↗

המשנה השלישית היתה כתובה וכו' כוונת המשנה לבאר בה ענין החלק השני בתכונת מעשה המגלה הן בגופה הן בכתיבתה ואמר שאם היתה כתובה בסם והוא הנקרא אורפומינ"ט ובסיקרא והוא הנקרא צבע אדום הנקרא מינ"י ובקומוס והוא שרף אילן והוא הנקרא גומ"א וי"מ בה ודריאול"ה ובקנקנתום והוא הנקרא איירמינ"ט והוא הדין לכל שאר צבעים לא יצא אלא בדיו והוא הרכבת דברים רבים מהם שמשחירין ומהם שמדביקין וכל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו שאין הכוונה אלא שיהא הכתב שחור ומקבץ הראות ושלא יהא נקל למחקו שלא בהיכר ומאחר שכן אין אנו צריכין לפרש מעשה הדיו אלא יש עושים אותו בדרך אחד ויש עושין אותו בדרך אחרת ואין לחוש בכך ואע"פ שראינו לקצת מפרשים שטרחו בזו אנו אין לנו וכבר בארנו אותו שהיו רגילין בו בימיהם בשני של שבת:

11 חידושי רמב״ן פתח ↗

הא דתנן עד שתהא כתובה על הספר בדיו. ובעינן עלה בגמ' דף י"ט מנא לן ואמר רבא אתיא כתיבה כתיבה כו' ק"ל למה לן ג"ש והלא מגילה נקראת ספר ודין ס"ת עליה וקי"ל בספר תורה שבת קג,ב כתב שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותניא ג כתבה על הנייר או על המטלית פסולה כדאיתא במס' שבת עט,ב. ובמס' סופרים א,א תניא והלכה למשה מסיני שיהו מסורגלין בקנה וכתובין בדיו שיש לו סמך מן המקרא ואני כותב על הספ' בדיו עוד התם אין כותבין לא על הדפתר' ולא על גבי פנקס ולא על גבי נייר מחוק ולא בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ולא בקנקנתוס כיון שכל אלו נוהגין בס"ת פשיטא דפסולין במגילה שנקראת ספר וכן מה שאמרו דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה דהיינו ס"ת ממש כדמפורש בירושלמי למה הוצרכנו לכך כיון שנקראת ספר. וי"ל מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת ולא ידעינן לאיזה דבר הוקשה לספר ולאיזה דבר הוקשה לאגרת לפיכך הוצרכנו לג"ש שתהא כתיבה שלה כס"ת על הספר בדיו. ועדיין אני אומר שתהא בלא שרטוט כאגרת שלא הוקשה לס"ת אלא לעיקר כתיבתה משו"ה אצטריך ואמת ללמד שאף בשרטוט שאינו אלא תיקון כתיבתה ותפילין אינן צריכין לו דינה כאמיתה של תורה.ומעתה לא הוצרכנו למה שכתוב ונכתב בספר אלא ללמד על דברים שאינן מגופן כגון תפירה דפשתן שאפילו בהן נדונית כדין ספר ואהני לן אגרת להקל בה שלשה חוטי גידין דכיון שהתפירה אינה מגופה ממש עשו בה מנהג אגרת שכן האגרות אינן נתפרות אלא נקשרות במקצת חוטין וכל שכן בדברים שחוץ לגופיה לגמרי כגון קריאה שלה שדינה בהם כדין אגרת זהו ששנינו הקורא את המגלה עומד ויושב יצא משא"כ בס"ת.ומכאן אני אומר שהקורא פושט כאגרת ואינו כורך כס"ת כמנהג הראשונים הוא ולא כדברי רבני צרפת ז"ל שהצריכו לכרוך כס"ת, ונהגו הכל בקריאתה שלא להפסיק בסוף הפסוקים כס"ת אלא באמצען והטעם שמנהג אגרת נוהגין בקריאתה כמ"ש וכן נלמוד שצריכה עבוד לשמה דקיימא לן בספרים עבדן שלא לשמן פסולין מעובדא דגיטין כט,ב ספר תורה שכתבתי גוילין לא עבדתים לשמן נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן לפסול ס"ת. ואמרו בירוש' מה בין ספרים למגילת אסחר אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית הא לכל דבריהם זה וזה שוין וכ"כ ר' אחא משבחא בשאלתות.אבל ר' משה הספרדי ז"ל אמר שא"צ עבוד לשמה, שמא הוא סבור לומר דלשמה כיון דאינו דבר הניכר בה כלל אינו כדברים שמגופה וכדברים שהן בה ואינך מגופה אלא כדברים שהן חוץ לגופה ודינה בה כדין אגרת אבל הירוש' שכתבתי יקשה אא"כ יאמר דקולי ספרים קתני חומרי לא קתני ואינו מחוור כלל.ומסתברא שלא הקלו משום אגרת אלא בפסול שאינו מתפשט בכולה כגון תפירה מקצתה בגידין כדין ספר ומקצתה בפשתן משום אגרת ומזה אמרו דהשמיט בה הסופר אותיות או פסוק וקראן הקורא כמתורגמן יצא והוינן בה קראן על פה ומתרצינן לא קשיא הא בכולה הא במקצתי דכיון דפסול דמקצת היא כשרה כאגרת שאלו בס"ת שהשמיט בו אות אחת פסול אלא קל הוא שהקילו במגילה משום אגרת ומיהו דוקא שקראן הקורא על פה אבל השמיט הקורא אפילו פסוק א, לא יצא כדקתני אידך לא יאמר אקרא חציה ואחזור ואקרא אותו הפסוק וה"ה אפי' תיבה אחת.וזהו שאמרו'בפ"א ח' ע"ב בתרגום שכתבו מקרא כגון ונשמע פתגם המלך אינה מטמאה את הידים דאלמא משום תיבה זו פסולה דכיון שאם קרא כן לא יצא אינה עשויה כהלכתה כהלכתה לטמא את הידים אבל אם קרא אותה תיבה תרגום על פה ודאי יצא דלא גרע מהשמיט וכן נמי כשהיא כתובה כולה בכל לשון אמרינן דאינה מטמאה את הידים ואעפ"י שהלועזות יוצאין בהן דכל דלא חזיא לכ"ע אינה עשויה כהלכתא מקריא ולא מטמאה את הידים.וראיתי בירושלמי תני אין מדקדקין בטעיותיה רבי יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין קמי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מינייהו רבי יוחנן היה קרי כולם יהודים ומשמע דדוקא כגון טעות זו שהזכירו שאין בין יהודים ליהודיים שום הפרש ושינוי לשון אבל בשאר טעיות כגון השמטה ושינוי לשון פסולה דבעינן ככתבם וכלשונם אלא שאם היו הטעיות בכתיבה וקראן על פה יפה יצא כדאמרי' בהשמיט וכ"ש שאין מדקדקין בה בחסרו' ויתרות כס"ת.ומנין לנו דבר זה בספר תורה שאם השמיט בה הסופר אותיות או פסוק פסול ואין קורין בו שהרי משנה שנינו בתפלין מנחות כח,א שתי פרשיות שבמזוזה ארבע פרשיות שבתפילין מעכבין זה את זה ואפי' כתב אחד מעכבן והוינן בה פשיטא וא"ר יהודה לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד א"נ לאות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה והיינו נמי באות אחת כדאיתמר עלה אגרא תמוה דר' אבא איפסקא ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא אתא לקמיה דר' אבא וא"ל אם נשתייר בו אות קטנה כשר ואם לאו פסול ורמי בר דיקולא דאיפסיק ליה כרעא דוא"ו דויהרג בנוקבא ופסלוה אנמא תפילין בהשמטת אות אחת נפסלים וכ"ש כשכתוב בהן טעות ותנן מגילה ח' ע"ב אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספ' נכתבין בכל לשון הא לענין טעות זה וזה שוין. אלמא ספרים נפסלין בטעות אחד עד שיתקן.ואי קשיא הא דאמרי' בגיטין ס' ע"א ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא חסר פסוק משמע דקורין בו התם שחסר יריעה אחרונה שג ס"ת או של חומש אחד ובין יריעה גדולה בין יריעה קטנה כל דחסר במילתיה אין קורין בו אבל השמיט בו הסופר באמצע אפי' פסוק אחד אפילו אות אחת לא צריכא ליה דודאי אין קורין בו והיינו דאיצטריכא ליה לתנא למיתני במגילה וקראן הקורא כמתורגמן יצא אלמא משא"כ בתורה קתני.וראיתי בתוספות ז"ל שסוברין שאף בתורה כן ומתרצים מה שאמרו בתרגום שכתבו עברי אינו מטמא את הידים שאינו אלא להשלים, ואי אפשר לומר כן שבכאן הכשירו עד רובה ואעפ"י שהטעויות מפוזרין בכולה ואעפ"י שלא תקן ואלו בספר תורה אמרו במנחות כ"ט ע"ב ס"ת שיש בו שלש טעיות בכל דף ודף יתקן ארבע יגנז ובעי דף אחת שלימה והוא דכתיב רוב הספר שפיר אלא ודאי מקולי מגלה שנו כאן לא אמרו בס"ת אלא יתקן אבל קודם שיתקן אפי' בטעות כל דהוא כחפילין ומזוזות וכ"ש וכן בדין תורת ה' תמימה על כל אות ואות שבה מדרש הלכות ואגדות ועל כל קיץ וקוץ תלי תלים של הלכות. וכן כחב הרב רבינו משה בר מימון ז"ל בס"ת שחסר אות אחת או שהוסיף אפילו אות ארח פסול ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים. תדע שהרי אפי' לשהותו אסור משום אל תשכן באהליך עולה ואיך יהא בו קדושת ס"ת לטמא את הידים ולקרות בו בצבור אלא ודאי שמע מינה כדפרישית שמע מינה.

12 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

עכ"פ גבי צירוף לטמא אחרים בכביצה אף אם נעשה גוש יהי' ג"כ נ"מ במ"ש אם מחמת כמות או מחמת איכות דאי מחמת איכות אז צריך דווקא שיהי' הפחות מכביצה הי' בתחילה כביצה בזמן שקיבלו הטומאה ועי' זבחים דל"א ע"ש ברש"י ותוס' ופסחים דל"ב ע"ב בתוס' מ"ש מדברי התו"כ דאי אתה שובר אוכל לטהרו ור"ל כך דמ"מ איכות הטומאה נשאר עליהם ואם אח"כ יצטרפו יוכל לטמא אחרים, וכה"ג נ"מ גבי לבונה עי' רש"י מנחות דף י"א ע"ב דגבי לבונה די אם חישב אף להקטיר קורט א' דאין בו כזית וכן ס"ל בזבחים דק"ח וק"ט ע"ב גבי הקטרה בחוץ ובכריתות די"ד ע"ש חזינן דכיון דאם נשתייר די בזה חל על קורט א' חיוב גבי הקטרה וגבי מחשבת פיגול אף דבהכמות אין בו שיעור כיון שיש בהאיכות והוה גדר ברי' וכן ס"ל לרבינו בה' קר"פ פ"י ה"ג דאף דקיי"ל דאין חייב על שבירת עצם אא"כ יש בו כזית בשר מ"מ גבי מוח שבעצמות א"צ כזית ובגדר הך דחולין דקכ"ה ע"א מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ והוה ג"כ גדר ברי' ואף דא"כ למה לא מתרץ הגמ' שם ובזבחים צ"ז בגדר עשה דוחה ל"ת נימא דמיירי כה"ג אך בעצם י"ל דזה ר"ל הגמ' בקולית ור"ל אף שאין בו כזית מוח וכמו בהך דחולין הנ"ל ועי' חולין דקי"ט, וכ"כ רש"י חולין דף כ"ח ע"א גבי שחט בעוף ב' חצאי סימנים וכה"ג י"ל בהך דיבמות דף ק"ה ע"ב דמבו' שם דאף למ"ד דעצם החליצה פועלת גם בינו לבינה מכ"מ על בירור הדבר צריך עדים ולא הוי כמו בהך דב"ב דף קל"ד ע"ב גבי גרשתי את אשתי דלחד שיטה מהני משום דבידו וה"נ היכא דשניהם מודים וע"כ דגבי גט די בדעתו בלבד לכך מהני אבל גבי חליצה דצריך כונת שניהם ורצון שניהם לא מצטרפי אף ששניהם מודים ונ"מ גבי שחרור בעבד אם האדון מודה ששחררו אם נאמן ע"ז ועי' בהך דגיטין ד"מ ע"ב משמע דנאמן ובהך דב"ק דף ע"ד ע"ב גבי שן ועין דהטעם דלא מהני משום דמודה בקנס פטור ואמאי לא נימא דזה יהי' ג"כ בגדר דבר שבערוה שצריך שנים להפעולה ולהבירור. וגם כיון דזה הוי גדר גירות ובפרט למ"ד דא"צ גט שחרור הוה גדר משפט עי' יבמות דף מ"ו ע"ב אך יש לחלק בעבד עי' תוס' קידושין דס"ב ע"ב וכבר כתבתי בזה ואכ"מ ולכך גבי מלקות כיון דהמנין הוא עצם א"א להצטרף ולפסק דין שהם חייבים מלקות בפחות מן המנין והאומד אח"כ זה דין חדש וכן יתר על המנין עושה זה לפנים חדשות וזה ר"ל במכות דכ"ג שם למד על הראשונות שהיא מכה רבה ר"ל שגם הני שלקה בדין מכ"מ אח"כ גם זה נתבטל ועי' כתובות דף צ"ח וצ"ט ובהך דזבחים דל"ד גבי חי' ובד' רבי' שם ג"כ ר"ל לא דלר"ל ס"ל דחיה כשרה לקרבן דזה מבו' במשנה דמע"ש דלא עי' מנחות דף פ"ב וחולין דף פ"ד וכמ"מ וכריתות ובכורות נ"ד ע"ב רק דר"ל אם זה רק דלא חל עלי' שום דבר והוי כמו דקלא בעלמא עי' תמורה ד"ז וכן נ"ל גבי נפל דרק תוך ח' ימים היכא דכלו לו חדשיו אז עבר משום מחו"ז אבל אם הוא נפל לא כלום הוא וכאבן בעלמא וכן בהך מחלוקת דמנחות דפ"ו גבי שמן שלא הביא שליש לגי' התוס' דלכו"ע פסול רק דלחד הוי כמו שרף בעלמא ור"ל דלא עבר כלום לא על הקדישו ולא על הקרבתו רק הוי כדיקלא בעלמא, השמטה במ"ש גבי גדר דהוי כמו דיקלא בעלמא ועי' במ"ש התוס' פסחים דף ס"ה גבי דם התמצית דלא איכפת לן אם קרב על גבי המזבח ובזה א"ש מה דמבואר בתמיד פ"ד דבזמן שמקריבין את התמיד היו קורעים את הלב ומוציאים הדם וקשה למה לא נקט נמי שהיו מוציאין את הדם שבסמפונות הכבד והריאה עי' חולין דף קי"א ובדברי רבינו בהל' מאכא"ס, וע"כ משום דמבואר בכריתות דף כ"ב דדם שבלב בשעת שחיטה נכנס הדם לתוך הלב, ע"ש בגי' רש"י והרי"ף ורבינו וזה מבו' בכ"מ סוטה דף י"ד ע"ב וזבחים דף י"ג ומנחות וע"ש דע"ח ע"ב, דסכין מקדש לדם א"כ נתקדש הדם רק יש בו פסול דלא נתקבל בכלי, ועי' בזבחים דף כ"ה גבי דם שעל הסכין דפסול, משא"כ דם שבסמפונות הכבד והריאה אין בהם שם גדר קודש והוי כמים בעלמא. ע"כ השמטה. וכן גבי בהמה טמא' אם מקדישה למזבח נראה מתוס' תמורה ד"ז דעבר אך מדברי רבינו נראה דגבי הקדש לא עבר אבל לגבי הקרבה פסק רבינו בפ"ה ה"ו מה' איסומ"ז דלוקה דמדמה זה לאכילה ובאמת לפי המבו' בבכורות דט"ז ע"א דחמש חטאות מתות אם אכלן עובר בלאו כמו בהמה טמאה ע"ש ומ"מ אם הקריבם לא עבר רק בעשה כמבו' בתמורה די"ח וכ"מ ועי' בה' איסומ"ז פ"ג ה"ג דס"ל דפסול דטומטום ואנדריגנוס גבי קדשים מלבד הספק הוה כמו ברי' אחרת ולכך לדידן גם בעוף לא קדשו וכן בוולדות קדשים אם נימא במעי אמן הן קדושים לא חל עליהם קדושה וכן לא חל עליהם תמורה כמבו' תמורה די"ז ובדברי רבינו שם בהל' יו"ד ובפ"ד בה' תמורה ע"ש ובאמת נראה לשיטת רבינו דהוה ברי' וכהך דבכורות דמ"ב ודנ"ז ע"א גבי טומטום לפי גירס' רש"י ותוס' דאם נקרע ונמצא זכר ג"כ פסול לקרבן, ועי' יבמות ד"ק דגם בכהן טומטום הוי גדר ברי' וגם שם כן דאף אם נקרע ונמצא זכר ומלו אותו מ"מ פסול להקריב אף דאוכל קדשים כמו זכר יבמו' ע"ב וע' ספרי פ' פנחס ובד' רבי' פ"א דבכורים בפי' המשניות דטומטום אימעיט מקרא דאינו נוטל חלק בארץ ור"ל אף אם ניקרע אח"כ ונמצא זכר, ועי' ב"ב דקכ"ו ע"ב ודק"מ ע"ב וקמ"א ונזיר דף י"ג ובירושלמי שם ורצה לומר אף אם נקרע אחר כך ועיין חגיגה ד"ד וכבר כתבתי בזה ואף דבבכור הטומטום קדש מספק כבר כתבתי דהרי חזינן דנדמה אם יש בו מקצת סימנים דגבי בכור קדוש כמו בע"מ ומ"מ בקדשים אין בו שום קדושה כמבו' בכורות די"ב, ועי' ב"ק דע"ח ודברי רש"י בבכורות די"ב הנ"ל תמוהים שם דהרי בע"מ נכנס לדיר להתעשר ונדמה לא וכן לפ"ז ליכא תמורה בנדמה וכן וולדי קדשים בנדמה לא קדוש, ועי' תוס' תמורה דכ"ד ע"ב ובכורות דמ"א ע"ב בתוס' וכן גבי יתום כמבו' בכורות דמ"ב ע"א דזה כוונת הראב"ד בה' איסמ"ז פ"ג הל' י"א שהשיג שם למה לא חשיב יתום, ובאמת רבינו הביא זה שם בה"ד רק ר"ל דאמאי לא חשיב זה בהל' יו"ד דהוה כמו מקדיש עצים ואבנים וכמו גבי טריפה דאף דמבו' במנחות ד"ו ובחולין דקל"ו ע"ב דחל עליו קדושת בכור וכן כ' רבינו בפ"א מ"ה בכורות מ"מ בקדשים לא קדוש כלל לדידן כמבו' בתמורה די"ז וגם אם הי' קדוש פקע הקדושה והוה בגדר בהמה טמאה לדידן וכן נ"מ בקלוט לר"ש אף למ"ד במעי אמן קדושים ובמעי אמן אף לר"ש מותר כמבו' בחולין דס"ח ע"ב מ"מ כשנולד פקע ממנו הקדושה וזה ר"ל התוס' זבחים דקי"ד ע"א ע"ש ונ"מ דאז י"ל דאם הקריב לוקה ועדיף מבהמה טמאה, וכן יתום אף דבבכור קדוש כמבו' בחולין דקל"ו ע"ב הנ"ל מ"מ לגבי קדשים לא חל עליו קדושה כלל זה ר"ל הראב"ד ז"ל בהשגות הנ"ל, ועי' במכילתא פ' בא דמבו' שם דיתום כשר לקרבן, והוא תמוה, ובספרי פ' ראה פסק' ע"ז ממעט שם אך נ"מ גבי עולת נקיבה מעוברת דכשירה בבמה כמבו' בע"ז דכ"ד ע"ב שם י"ל דמקריב גם העובר עמה, ועי' חולין דע"ה ותמורה די"א והוה אז בגדר יתום היכא דנגמר הולד. ואז יהי' נ"מ אם עובר על הקדישם ועל הקרבתם ועי' בתוספ' מכות פ"ד ותמורה פ"ב גבי מקדיש רובע ונרבע ומקריב דעבר, ובדברי רבינו בה' איס"מ פ"ג ה"ז אבל גבי יתום ונדמה וכן טומטום ואנדריגינוס פטור דגבי טריפה כיון דאסור באכילה י"ל כשיטת רבינו גבי בהמה טמאה דכשם שלוקה על אכילתו כך הוא לוקה על הקרבתו, והא דרבינו בה' איס"מ פ"ב הל"י ממעט זה מפ' הקריבהו כו' י"ל דנ"מ בבכור דחל עלי' קדושה בטריפה, ועי' תמורה די"ז ע"א מה דמחלק שם ועי' בכורות די"ב ע"א במשנה דאין לפדות פטר חמור בטריפה ואף דלמה לן מיעוטא הא הפדיון הוא מתנות כהונה ואז חל עליו ונמעט זה מהך דחולין דקל"ו ע"ב ע"ש ברש"י ונתן לכהן ולא לכלבו דרק אם לאחר פדיון מת אז צריך ליתנו לכהן כמבו' בד"ט ודי"א ע"ב וכבר כתבתי בזה י"ל דכיון דקיי"ל דפט"ח אסור בהנאה מחיים עיקר הפדיון הוא להתיר הפ"ח וממילא שם מתנות כהונה לא שייך בזה ובמ"א אבאר. עכ"פ דבר דלא חזי כלל אין בו איסור תורה וכן בחי' כן ס"ל לר"ל ודלא מינה לא מחריב ועי' מנחות דף נ"ד גבי חרבה ועי' מנחות דפ"ו גבי שמן שלא הביא שליש ור"י ס"ל בזבחי' שם ותני' כוותי' דעובר ע"ז בעשה. וכן יש נ"מ גבי הזאות של יוה"כ עי' יומא דנ"ה ומנחות דכ"ז דנקט רק ז' ואמאי הא הוי ח' אך כך דע"ש בגמ' ביומא ובירוש' שם ובת"י מהו גדר המנין ועי' בשבת ד"צ ע"ב מחלוקת אם שייך טעות במנין בפחות מה' ובתו"כ פר' ויקרא גבי פר כהן משיח ובפר' אח"מ גבי הזאות של המזבח דאמר שם ג"כ דבעי מנין אך נ"מ אם המנין הוא בגדר צירוף או בגדר נקודה ונ"מ כגון אם קודם שהזה הזאה הד' כבר נתיבשה אחת מהן ועי' בהך מחלו' שם ביומא דף ס' וזבחים דף נ"ב גבי אם כלה כפר וכן גבי אם נשפך בתוך המנין אם משלים או מתחיל כבתחילה וזהו ג"כ הנ"מ בזה בלשון המנין אם בגדר אחת שתים שלש או א' ב' ג' עי' בכורות דף נ"ח ע"ב דגבי מעשר בהמה המנין הוא א' ב' ג' וגבי הזאות המנין הוא אחת שתים שלש כו' ר"ל גבי מעשר בהמה הוא המנין המצטרף ואף אם מת אחד קודם השלמת הי' לא איכפת לן אבל גבי מנין דהזאות שם הוא בגדר עצם ועי' בפרה פ"ד ה"ה גבי הזה ז' כהנים בזה אחר זה כשרה ע"ש אבל הזאה הראשונה שמזה למעלה לא איכפת לן אם נתיבשה קודם גמר השבעה דלמטה כיון דמפסיק ביניהם כמבו' שם ולכך לא חשיב ליה במשנה דמנחות ועי' בתוספתא שם פ"ו דנקט מיעוטן מעכב רובן ור"ל אם למ"ד הזאה צריכה שיעור זבחים דע"ה וע"ש ד"פ ע"ב אם מיעוט נתייבש, ועי' בתוס' פסחים דל"ב וזבחים דצ"ג ותוספ' מנחות פ"ה הכניס מדמה כל שהוא פסולה. וכהאי גוונא כתב בהל' מאכלות אסורות בהך דפרה פ"א גבי כרם רבעי דר"ל שם לא כפי' הראשו' רבעי לאחרים דר"ל בנטיעות דאיך יעלה זה על הדעת דהרי מפורש בקרא להיפך רק דר"ל אם צריך שיתחיל שנה הא' של ערלה בזמן שכבר חל דין רבעי או לא איכפת לן וזה מחלוק' בתוספ' דמנחות פ"ז תנאים וכן נ"מ בהך מחלוק' ירושל' פ"א דערלה אם הביא נטיעות בגושיהן מחו"ל קודם רבעי ונטע בא"י אם יש בהם דין רבעי וכן נ"מ בהך מחלוק' בירוש' שם אם נטע לסיג ואח"כ חשב למאכל אם יש בהן דין רבעי וזה תליא בהך מחלוק' והארכתי בזה ג"כ בהך דמגילה דף י"ז ע"א במה דאמר שם זמנם למפרע לא ור"ל ג"כ כמו גר שנתגייר או קטן שהגדיל בתחילת ליל ט"ו באדר והי' מוקף אם חל עליו חובה לקריאת המגילה כיון שאצלו ט"ו קודם לי"ד ועי' בהך מחלוק' דשבת דף ס"ט ע"ב פלוג' דר' חייא בר רב ורב הונא גבי מהלך במדבר אם מתחילה מונה שבת ואח"כ ימי החול או להיפך ובנדרים ד"ס ע"ש ברא"ש ובחגיגה דף י"ח וזה תליא בהך דשבת דף פ"ז ע"ב ובירוש' פ"ב דביצה גבי שבת נתנה במרה אם מרע"ה אמר להם לישראל דין של שבת מתחילה בא' בשבת או בשבת ע"ש בתוס' וכן נ"מ גבי שש שנים של עבד עברי אם באמצע הו' שנים גלו י' שבטים ופסקו היובלות עי' בערכין דף י"ב ע"ב ודף ל"ג וקי"ל שם דף כ"ט אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג עי' תוס' גיטין דף ל"ו איך הדין עם העבדים עם הזמן אם היו עלי' שם עבדים עד שיתחדש היובל וישלמו השנים או זה גופא הוי היובל שלהם או מכ"מ נחשבו השנים אף שאז לא הי' זה ועי' כה"ג בכורות דף ד' ע"ב פלוגתא שם ועי' בהך דמחלוק' דכתובות דף ל"ט גבי בגרות מהו הדין אם מתה אם זה גופא הוי כבגרות או אין לה כלל בגרות כיון דאז ליכא זמן או שם יש בה בגר' ע"ש וזה תליא במש"כ אם זמן הוא דבר שטחי וכ"ז שלא נשלם אין עליו שם השטח מחמת דעדין לא השלים וכיון דאינו שוב לא הוי חסרון או משום צירוף הזמן ושפיר מצטרף או אינו כלל בעולם וכ"כ בזה ובירוש' פ"ג דקדושין הוי זה מחלוק' בזמן שהתנה אם כל רגע ורגע שהזמן בא הוי כמו שנתוסף הקנין או אין שום נ"מ כל זמן שלא בא לא בא ועי' בנדרים ד"צ ע"ב ע"ש בר"ן אם זמן נקרא שעדין הדבר אינו ובגיטין דף כ"ט ע"ב מבו' דמה דהזמן חסר מכ"מ הדבר ישנו ועי' במה דפליגי רבינו והראב"ד בהל' שבועות פ"ד ה"י דס"ל להראב"ד שם דאף בנשבע בזמן שהי' אסור לאכול מכ"מ כיון שנשבע על יותר מזה הזמן חל ובהשגות הבה"מ בסוף מס' פסחים גבי מצה בשבועה לא כתב כן רק דלא חל והגדר כך דהיכא דהתנאי שלו הוי רק לשטח כך וכך זמן המצטרפין ואין נ"מ לו מחמת יום המוגבל רק מחמת הזמן שבינתים אז כל רגע ורגע שהזמן הולך הוא מתקרב ויש בו הזמן מה שלאחר כן וזהו הך דגיטין דף כ"ט ע"ב דהמציאות הוא כך דא"א שהזמן יעמוד אף רגע ועי' נזיר ד"ז דהזמן הוא מחובר אבל אם הכונה העיקרית הוא ביום פלוני כ"ז שלא בא עדיין אינו ועי' חולין דף מ"א ע"ב גבי פסח דכולה שתא זמן הוא ועי' יומא דף ס"ב גבי מחוסר זמן וכמ"מ ובהך דביצה ד"ל ע"ב וב"ב ד"ו ע"ב אם מצות סוכה דהוי זמנה רק ז' ימים אם זה נקרא דבר שהוא רק לזמן עי' ר"ן נדרים דף כ"ט או זה הוא הנצחיות שלו והוי כמו לעולם ועי' בלשון רבינו בהל' שבועות פ"ה ה' י"ח מה דרבינו מחלק הלשון בין מצה לסוכה משום דמבו' בירוש' נדרים פ"ב הובא בר"ן סוף פסחי' ובסוכה דשם סוכה לא חל על הדבר רק בזמן החיוב שצריך לישב שם אך במצה השם יש עליו לעולם רק המצוה בז' ימי הפסח. עכ"פ גבי סוכה הוי הזמן שלה העצם שלה ולא כמו מצטרף וכ"כ בזה ועי' בהך דערובין דף צ"ו מה דמקשה שם הישן בשמיני ילקה ולא מקשה כה"ג קודם תקנת ריב"ז גבי לולב משום דבאמת דבר שהתורה לא הקפידה על מנין י"ל דאין בה בל תוסיף וגבי הך דסנה' דף פ"ח ע"ב גבי זקן ממרא גבי ה' טוטפות אך דשם י"ל דלא המנין הוא דזה רק דבר הכרחי דכיון דצריך הני פרשיות והם ארבעה וא"כ זה ממילא ובזה יש להאריך הרבה בכל התורה אם דבר ההכרחי הוא ג"כ בגדר כונה כמו גבי נשיאת כפים דצריך לברך בקול כדי שישמעו כמבו' בסוטה דף ל"ח אם זה רק מחמת הסיבה או הדין כן ונ"מ היכא שכולו כהנים סוטה דף ל"ח ע"ב דהירוש' ס"ל בפ"ה דברכות דצריך שיהא הנשים עונין אמן דאל"כ לא הוי ג' פסוקים בגבולים וכן כתב רבינו ז"ל אך נפקא מינה למקדש, וכבר כתבתי בזה דלגמרא דילן לא שייך כלל גדר שמיעה אם גם שם דוקא בקול ועי' בדברי רבינו דפסק בהל' תפילה דעבר על בל תוסיף בנשיאת כפים גם בלחש ועי' כריתות ד"ו גבי שמן המשחה דאמר שם גבי מחציתו הקב"ה יודע בהכרעות ר"ל דכיון דהתו' צותה לנו שיהא נשקל בב' פעמים וזה ע"כ מחמת מציאות הטבעי' נתוסף עי' בכורות די"ז ע"ב וכמ"מ גבי אפשר לצמצם ומה דגמ' מייתי שם ממידת כלים ושאר דברים ובקידו' דף נ"ד בפי' רש"י לא נתנה תו' למלאכי השרת וא"כ ע"כ יהי' שם תוספ' בהמשקל וזה ג"כ דין דאם נשקליה בבת אחת יפסול דהוי חסר ואם יוסיף לפי חשבון ההכרעה בכונה ג"כ יפסל רק זהו דין שכך צריך לעשות ועי' בתוס' מנחות דף כ"ג ע"א גבי שיעור הלוג ובירוש' תרומות פ' י"א גבי הרכינה ומיצה אם הוה תוספות ועיין בהך דזבחים דף ס"ב ובירוש' שקלים פ"ז גבי עצי המערכה וכן גבי המתנדב עצים דצריך שיהי' שיעור שלהם אמה מחמת כשיעור של זמן מרע"ה במדבר ואף דאז זה לא הוי בגדר צווי רק בגדר מציאות דכן הי' שיעור המערכה מכ"מ נשאר זה שעור לעולם ועי' מנחות דף פ"ז ע"ב גבי חביתין דמחלק לחלות ביד ולא איכפת לן אף דא"א לצמצם ע"ש בתוס' דף ע"ו ע"ב ועי' בקדושין דף י"ב גבי פרוטה של מרע"ה והארכתי בזה בשיטת הירוש' דס"ל ביומא פ"ה דאם נטל את המחתה בשמאל והכף בימין פסול אף דזה רק מחמת המציאות כמבו' ביומא דף מ"ז וכן מ"ש רבינו בפ"א מה' יוה"כ ה"ב דיוה"כ שחל להיות בשבת גם קרבנות שבת עובד רק הכ"ג עי' שבת דף כ"ד וכיון דהמציאות דא"א שלא יחול פעם יוה"כ בשבת חל ע"ז ג"כ שם יוה"כ וכן כ"כ זה עי' מה שכ' הרא"ש בנדרים דף ע"ה ע"ב דשיעור הזמן מה שצריך לומר מופר לך זה הוי דין וישנו אף במקום דא"צ לומר כלל וכה"ג כתב רבינו בהל' נדרים פי"ג הי"ט גבי תכ"ד של בלבו ועי' כריתות דף י"ח ע"ב גבי כפרת יוה"כ דשם ג"כ אזלינן בתר שיעור הנצרך אף במקום דלא שייך זה וכב' כ' בזה מה דרש"י ז"ל במנחות דף ס"ח ע"א פי' גבי האיר המזרח להיתר חדש לא כמו בכ"מ משום דמבו' בירוש' חלה פ"א דאף למ"ד האיר המזרח מתיר מכ"מ צריך ג"כ שיהא כמו שיעור הקרבת העומר אף דעכשיו ליכא עומר ועמ"ש רבינו בה' ק"ש פ"א הי"א עישור שעה ועי' תוס' ר"ה ד"ח ע"ב ובזבחים דל"א ע"ב גבי שיעור הקטרה ע"ש ועי' שבועות דף י"ז ע"א גבי שהיה בטומאה במקדש אם שיעור ההליכה הוי ג"כ דין ובירוש' יומא פ"ב ה"ב גבי מנורה שכבתו ע"ש ובהך מחלוקת דערובין דף י"ד גבי מעמידי קורה אם צריך שיהא בהם שיעור להעמיד גם האריח וכן בהך דגיטין ד"כ ע"ב גבי על מנת שהנייר שבין שיטה לשיטה שלי דהוי זה שיעור דגט דבלא זה הוי כמו ב' ספרים ובהך דזבחים דף כ"ד ע"א גבי רגלו א' ע"ש וכן נ"מ להך בעי' בירוש' דנדרים הובא בר"ן דף ס"א ע"ב ודף ס"ג גבי קבע זמן למשתה בנו אם ר"ל עד המשתה או הזמן אם גם הזמן הוא מכלל הנדר ובהך דעירוכין דף כ"ט ע"ב וגיטין דף מ"ד ע"ב אם מכורה ויוצא או אינו מכורה כלל ע"ש ברש"י דמוכח שם דמכורה ויוצא יש לזה גדר זמן ואכ"מ. וכבר כתבתי בזה בהך דמעילה דף כ"א ע"א גבי זיעת המעטן ע"ש בתוס' דמחלקים בין דבר שנעשה מציאות טבעי ביד"ש בגדר פעולה ובין דבר הנעשה מאיליו ע"י סיבה הכרחית, ועי' בהך דסוטה דף ל"ה ובירוש' פ"י דסנהדר' גבי דוד המלך ע"ה שהוליך את הארון הק' על העגלה לא על כתף משום דהוה ס"ל דהיכי דההילוך הוה בציווי הקב"ה אז צריך דווקא כתף אבל דהוה רק סיבה י"ל דדי בעגלה וכעין הך מחלוקת בזבחים די"ג וכ"מ גבי עבודה שאפשר לבטלה לר' שמעון וכ"ש כאן וזה ר"ל בסהמ"צ מ"ע ל"ד ובספרי פ' נשא גבי עגלת צב דהביא שם מקרא כאשר צוה ד' את משה ביד אהרן ומה זה שייך לאהרן ועי"ש ברמב"ן בשרש ג' אך ר"ל כמו הולכה וכבר כתבתי בזה, ועי' בדברי רבינו בס' המורה ח"א פ' ע"א בזה הגדר גבי מציאות ההכרחי ומדמה זה לזקן ולא הוי בגדר משטר אך מ"מ זה אינו דגם זה בכוונת מכוין, וזה ר"ל בהך דקידושין דנ"ד דלכך אין מועלין אף לכתחילה בבגדי כהונה משום דלא ניתנה תורה למה"ש, חזינן דאף דבר ההכרחי וממילא מ"מ הוי כוונת מכוין, ועי' כריתות ד"ה ע"ב גבי גדר כשני טיפי מרגלית גבי זקן אהרן ור"ל דהוי מספקא להו למאי דמבואר בתו"כ פ' צו ע"ש בראב"ד דבשעת משיחת אהרן אז היו נמשחים כל הבגדים, השמטה במ"ש בביאור הגמ' דכריתות ד"ה ע"ב במה דאמר שהי' מרע"ה דואג כו' וכן אהרן ורק משום חשש מעילה ולא חשש סיכה וע"ש בכריתות דף ו' ע"ב דסיכה במשיחה די בכ"ש לכו"ע אך באמת כך דמבואר בתו"כ פ' שמיני דבשעה שמשחו מרע"ה נרתע ונפל לאחוריו פי' שאהרן נרתע ונפל השמן לאחוריו ונשפך ולכך היה מרע"ה חשש משום איסור מעילה וכן אהרן חשש לגרם, ועי' מעילה די"ט פרט למזיק עי"ש. ע"כ השמטה. והנה לקמן אבאר גבי חושן ואפוד שיש בהם לאו דלא יזח עי' מכות כ"ב ויומא דע"ב אם זה הלאו הוה תמיד או רק בשעת שהכה"ג לובש אותן ואם הם נחשבים לבגד א' עי' במס' כלים פכ"ט ובפי"ט ה"א בתוספ' הובא בר"ש שם ושבת דמ"ז ע"ב וסוף פרה וכמה מקומות, אך כאן כיון שהתו' אמר' שצריך שמונה בגדים ונ"מ אם הי' צריך שיהי' השמן נוטף על החושן והאפוד בפ"ע או די באחת מהן כמו בהזאה וזהו שאמר על שני טיפין שיורד על הזקן כו' כטל חרמון וכו' ור"ל כמו בטל שכת' התוס' מעילה כ"א ע"ש דזה הוה נתינה ממש בכוונת מכוין אף דהוה בידי שמים ה"נ השמן היורד על הזקן אף שירד יותר מדאי אי נימא דהוה בגד א' זה הכל הוה בהשגחה עליונה בצווי הקב"ה דהוה שני בגדים אף שבהכרח שיהיו מחוברים כבגד א' ובגדר הך דר"ה דכ"ז אחת דיבר כו'. ואף שהאפוד הי' מאחוריו מכל מקום חושב האפוד הי' מלפניו ולכך הקפידה התורה שיהי' החושב ממנו כו' עכ"פ י"ל דגבי ד' פרשיו' של תפילין וכן גבי ד' מינים של לולב הואיל דכאן המספר הוא בגדר הכרחי מחמת דצריך הני מינים והני פרשיות י"ל דליכא בזה בל תוסיף בגדר המנין והא דא' בסוכה דף ל"א גבי אגד לר"י דיאגד לו במינא אחרינא הוי ה' מינים לא ר"ל כלל מחמת בל תוסיף רק דר"ל דכיון דס"ל לולב צריך אגד בלא זה לא יצא והתורה אמרה דקיום מצו' לולב הוא רק בהני ד' מינים וא"כ א"א להכשיר ע"י מין חמישי כיון דזה הכרח ונ"מ ג"כ לר"י דס"ל שם דף כ"ט ע"ב ודף ל"ב דאם הי' פרוד יכפתנו אם שם ג"כ בעי שיהא דוקא ממינו כיון דזה רק סיבה לא הכרח וא"כ אפשר לפ' הך דר"י דאמר בדף ל"ו ע"ב אין אוגדין את הלולב אלא במינו דלא קאי כלל על אגד ג' מינים דא"כ למה בהך דסוכה דף י"ב ודף ל"ג ומנחות לא מייתי רק הברייתא הי' לו להביא מהמשנה אך ר"ל כגון אם הי' פרוד דצריך לכפותו לר"י וזה ג"כ רק במינו ועי' מכות דף י"א במה דמביא שם מה דא' רב דחזא בתפילין של ר' חיי' דהוי תפור בכתנא ע"ש ברש"י והוא תמוה דאיך יפלג ר' חייא על הלכה בכ"מ בש"ס שתפילין נתפרין דוקא בגידין אך ר"ל זה דודאי תפירתן הנצרך לדין לא מחמת סיבה זה רק בגידין הל"מ אבל אם נעשה איזה סיבה בהתפילין או בהפרשיו' שצריך לתופרם בזה ס"ל לר"ח דא"צ גידין וגם בזה לית הלכתא כותיה ועי' במגילה ד"ח ע"ב הא לתופרן בגידין ע"ש ברש"י שכתב מזוזה ושם ע"כ ע"י סיבה ועי' מנחות דף ל"א ע"ב גבי תפירה ע"י סיבה דרק בגידין ועי' שבת דף ק"ב ע"ב גבי קרש המשכן שנעשה בו נקב ע"י דרנא יוכל לסותמו באבר דאף דאין זה מינו וע"י זה נכשר אך יש לומר דנקב קטן לא מעכב במקדש עי' זבחים דף כ"ד ע"א גבי נעקרה האבן משמע שם דהמקדש כשר וע"ש ד"מ דרק נפרסה תקרה של היכל לא הי' מזה ורק להזאה ועי' בתוספ' סוף קרבנות ותו"כ פר' ויקרא גבי אם הרוח קפלה היריעה פסול משמע אבל נקב לא איכפת לן ורק גבי מזבח מבו' בסוכה דף מ"ט דפסול ובחולין דף י"ז גבי נפגם וכמ"מ דפסול או י"ל דהך תיקון ר"ל קודם שהעמידו המשכן וגם בס"ת כן דקודם שנכתב עליו והי' שם קרע יכולים לתפור אף בגרדון דשם לאחר שנכתבה ועי' יומא בתוס' דף מ"ד ע"ב גבי נרתיק דמחברו במסמרים למחתה בטל להמחת' ובסוכה דל"ז כיון דחיברו כגופא ועירובין דף ק"ד גבי מלח ובחולין דף פ"ג ע"ב ורק אם בלא הסתימה פסול אז א"א לומר שזה יכשר דא"א לבטל דאדרבא דזה מכשירן וכמו גבי בול של מלח דסוכה דף מ"ט ובהך דסוכה ד"ד וכ"כ בזה. עכ"פ גבי אגד של מיני הלולב לר"י דס"ל דצריך אגד וזה מכשיר להלולב א"א ע"י מין אחר בודאי לכו"ע כיון דזה לא הוי סיבה רק המציאות כן ובאמת נ"ל דבס"ת לדידן במכות שם וכן במגילה דף י"ט מה שצריך לתופרם לא מחמת שיהא מחוברין רק שזהו דין שצריך תפירה ונ"מ דאף אם יהי' לו קלף גדול שיהי' יוכל לכתב המגילה עלי' פסולה דצריך דוקא דין תפירה דהיינו מן יריעות אם מחולקים וי"ל דזה תלי' במחלוקת דסוכה די"ג כמה הוי אגד, ועי' בירוש' שקלים פ"ח דקליעה הוא ג' וכן גדיל עי' תוס' מנחות דל"ח ודמ"א ע"ב מן הספרי ועי' שבת דס"ד ע"א גבי קליעה ובעידיות פ"ג מ"ד ע"ש בפי' הראב"ד וכן שכונה כמבו' בע"ז דכ"א וגיטין ד"ו ונידה דס"א וכ"מ וכן שורה עי' ביצה די"ד וכן חבל ע' בספרי פ' האזינו וכן דיבוק עי' ירוש' תענית פ"ג ועי' בהך דמשנה דכלים פ' כ"ט משנה ב' וכן משמע בירוש' בפ"א דמגילה דהתפירה הוי חיוב מצוה וכה"ג מבו' ביומא דף ע"ב ע"ב גבי בית יד בבגדי כהונה ע"ש ולכך זה גם ר"ח מודה דצריך גידין וכן בלולב זה בודאי לר"י צריך דוקא מינו דא"א שיחול עליו שם לולב ע"י מין אחר שלא מהמינים שפרטה התורה אך זה נראה שלפי זה גם לר"י אם אגדו בהדס או בערבה גם כן יצא ואפשר גם בענף של עץ אתרוג אף דהוא אינו עמם באגד מכ"מ מהמינים של הלולב הוא וא"כ י"ל ג"כ דאף למ"ד סוכה דף ל"ד דהדס וערבה צריך מנין שנים ושלשה לפי דקי"ל במנחות דף ל"ט דחוט של כרך עולה מן המנין ע"ש דפליג' בזה רב ושמואל השמטה במ"ש גבי הך דסוכה דף ל"ד ע"ב גבי ג' הדסים וע"ש גבי קטומים עי"ש בראשונים בדברי הרי"ף והראב"ד אך באמת לשיטת הירוש' שם ר"ל כך דהנה עי' במס' פרה פי"א משנה ט' דאיזוב צריך ג' קלחים ועי' סוכה די"ג ובעהמא"ו שם דמבואר שם דאם הקלחים הם באיזב אחד מפסגן ובדיעבד כשר בלא זה, ע"ש בבעה"מ ובתוס' וכבר כתבתי בזה בדברי רבי' בהל' פרה אם זה חל עליו שם אגד או משום דאגד לא מעכב וכן במאי דנקט שם גרדומי פי' קאי אגבעולין וא"ש בזה מ"ש הר"ש בפרה שם דלא איתפרש השיעור ובאמת זה ברייתא בנדה דכ"ו אך הר"ש ר"ל אגבעולין והך דמנחות קאי אקלח וא"ש מה שהקשו התוס' שם, וכן ר"ל רבינו בה' פרה פי"א ה"ד וגבי הדס ר"ל כך דשנים קטומים דהיינו שגדלו ביחד ופסגן וא' צריך שיהיה גידולו כך. ע"כ השמטה. וכן מוכח ביומא דף מ"א ע"ב גבי אזוב הניתן בתוך שריפת הפרה דשם לא נאמר שצריך ג' קלחים דהך דסוכה דף י"ג קאי אאזוב של הזאה ובפרה פ' י"א וכ"כ בר"ש בה"ט דלכאורה דבריו תמוהים דהרי מבו' בנידה דף כ"ו דאזוב שיעורו טפח אך י"ל דר"ל גבי גבעולין דזה חוץ מן השיעור של טפח כמבו' בירוש' סוכה פ"ג וגם גבי גרדומין ושיריים עי' בסוכה שם ומנחות דף ל"ה ע"ב אך זה קאי אגבעולין וזה קאי על אזוב גופא וגם באמת זה ב' גדרים דצריך להטביל בהמי פרה דוקא אזוב שיש בו ג' וכן צריך להזות דוקא אזוב שיש בו ג' עי' בירוש' ברכות פ"ז גבי אם הטביל אזוב שיש בו ג' ג' איזבות ואח"כ נטל מכל אזוב ואזוב קלח אחד אם מצטרף והא דאמר שירי אזוב כשר וכן גרדומי ר"ל שם כך לאחר שהטביל אותם במי פרה ולאחר שהזה מהם ואח"כ נשבר יכול להזות מאותה טבילה אבל להטביל אותו פעם ב' לא וכן מבו' בירוש' עירובין פ"ז גבי שירי עירוב ועי' בדברי רבינו פ"א מהלכות פרה ה"ד דנקט שם ב' פעמים שירי ור"ל חד אגבעולין וחד אקלחים דזה ב' גדרים וא"ש מה שהקשו התוס' סוכה דף י"ג דמאי קמ"ל ר"ח הא מתני' היא גבי גרדומי אך ר"ל דזה אקלח וזה אגבעולין ועי' מנח' דף ל"ט ודף מ"א ע"ב גבי בלבד שלא תהא מופסקת ע"ש בתוס' ור"ל דכיון דע"כ מתירן הוי כמו בחדש ועי' עירובין דף ק"ב ע"ב גבי נימא שנפסקה ע"ש במה דפלי' רש"י ותוס' ושם דף ה' ע"א בד"ה סוף מבוי ובירוש' תרו' פ"ב גבי אגד של ירק שנטמא ואח"כ נתפרד וכמ"מ ובאמת מה דמחלקו' במנחות דף ל"ה ע"ב בין גרדומי רצועות משום דהוי תשמישי קדושה הנה הא אשכחן גבי לבונה במנחות דף י"א דאף דבעי' דוקא קומץ מתחלה מכ"מ לאח"כ די אם נשתייר קורט או שני קורטים וזה ג"כ קדושה ועיין תוספות זבחים דכ"ב ע"א גבי כיור עיין שם ובאמת עיקר הגדר אם דרצועות הוי מציאות פרטי לא שיהא מחלקי התפילין ועי' בהך דשבת דכ"ח ע"ב ובדברי רבינו בהל' תפילין פ"ג הט"ו דרצועות חמור מעור הבתין לגבי עיבוד ולגבי לשמה ע"ש ובהך דידים הובא בשבת דף ע"ט לגבי לטמא את הידים והנה באמת אינו מובן דהרי מבואר בדברי רבינו בה' אבוה"ט פ"ט דכל משיחות הרצועות שחיברם בספר מטמא את הידים וגבי רצועות י"ל דיש נ"מ בין תפורות לקשורות דשם רק בתפורות מטמאות את הידים כמבואר שם וכה"ג מחלקינן בתוספת' הובא בר"ש פי"ט דכלים ה"א וגם י"ל נ"מ בין משיחות ורצועות שחיברם בספר דשם יש שיעור ועי' בדברי רבינו בהל' כלים פכ"א משא"כ גבי רצועות של תפילין ועי' במאי דפליגי בידים פ"ג גבי גליון של ס"ת דר"י סבירא לי' דאינו מטמא את הידים עד שיעשה לעמוד משום דס"ל בכמה מקומות פרה פ"ב ומכשירין פ"ג דלא מהני ניחא לי' רק ע"י מעשה. עכ"פ רצועות של תפילין לא הוה בגדר חלק מן התפילין רק מציאות בפ"ע ודבר שהוא עצם לא מהני גרדומין ועי' מנחות דף מ"ב קשר אגודל דרק בשעת עשי' ורבינו בהל' פרה פ"ג ה"ב כ' שיעור אזוב על אזוב של שריפת הפרה ע"ש וכן בפי' המשני' פ"ג שם. עכ"פ בהך אזוב של שריפת הפרה צריך ג"כ שיהא בגדר אגד ע"ש בתו' ובספרי ודברי התו' צ"ע וא"כ ע"כ צ"ל דגם השני תולעת שכורך אותו עם האזוב ועץ ארז מצטרף לאגד ג"כ וכמו גבי הך דחוט של כרך בציצית א"כ לפי זה י"ל דאם נימא דלר"י דס"ל צריך אגד יוכל לאגדו גם בערבה או בהדס יהי' גם זה עולה מן המנין ואף דבכ"מ צריך דוקא דרך גדילתן כאן לא איכפת לן כמ"ש התוס' שם סוכה דף ל"א וכבר כתבתי בזה די"ל דלזה כשר גם פסול דלא גרע מן סיב, אך באמת נראה דהיכי דהוה שם הדבר רק יש בו פסול עפ"י דין גרע, וזה ר"ל הך דסוכה דל"ב האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא, ור"ל דזה אסור ליטלו אף בשעת הדחק ובגדר כמו גבי קרבן מקדיש בע"מ, משא"כ גבי סיב הוה כמו הך דתמורה ד"ז גבי דיקלא בעלמא וכ"כ בזה, וכן הך דסנהדרין דף פ"ח ע"ב שם ג"כ ר"ל הנה כך דהנה בירוש' שם אמר דרק אם הי' ההוספה של ממרא ה' טוטפות של ד' פרשיות ולא בפר' כלל וע"ש בגמ' מה שהקשו מלולב וציצית ובתוס' שם דמשמע דהפסול משום הוספה ובירוש' שם אמר דהוא הדין גבי מזוזה שייך הגדר דזקן ממרא ואף דשם ליכא הטעם דגמ' דידן מחמת כל בית שאינו רואה את האויר וצ"ל דגבי מזוזה אם הזקן ממרא הורה שצריך ג' פרשו' במזוזה והנה מבואר במנחות דף ל"ב גבי כתבו אגרת ע"ש בדברי רבי' דאם הוסיף אפילו אות א' בפנים במזוזה אפילו בפ"ע פסולה המזוזה ובאמת זה תליא בהך מחלק' דב"ש וב"ה ירוש' סוטה פ"ב ופ"ג אם אות א' יש עליו גדר מציאות או לא חל עליו שם גדר בפ"ע רק חלק כיון דליכא תיבה באות א' ע"ש דמבואר דאם כתב בפ' סוטה לב"ש אות אחת יתירה בפני עצמה שלא בתיבה שוב נפסלה כל הפרשה סוטה, ואז אם מחקה חייב מלקות משום השמות שבה וב"ה ס"ל דדווקא עד שיכתוב שתי אותיות יתירות, ורבינו גבי מזוזה פ"ה מה' תפילין ה"ז פסק בזה כב"ש שאם הוסיף אפי' אות אחת בפ"ע פסולה המזוזה וזה ניקרא איגרת וזה ר"ל הגמ' מנחות ד"ל ע"א אבל יתירות לית לן בה ע"ש בתוס' ור"ל ג"כ לא בתוך התיבה רק בפ"ע ובס"ת לא איכפת לן אבל גבי מזוזה וכן בפרשה סוטה וכן בגט פסול וכמבו' בירוש' גיטין פ"ג ופ"ט אם ענין אחר אפי' כל שהוא פוסל ועי' במה דפלי' שבת דף קט"ו ע"ב גבי פ"ה אותיות להציל בשבת מפני הדליקה או לטמא את הידים אם דוקא שיש תיבות שלמות או אף אותיו' מפורדות ובאמת זה תליא אם הנך סימנים דשבת שם ור"ה דף י"ז ע"ב דאם זה הוי מציאות בפ"ע או רק סימן בעלמא ועי' בהך מחלו' דסוכה דף נ"ג ע"ב גבי תקיעות ע"ש סימנים בעלמא ועי' בשיטת הגאונים דהך דשבת דק"ג ע"א במשנ' בב' סמניו' דר"ל הני נונין הפוכין וזה ג"כ נ"מ בהך דקדושין דף ל' גבי דחשב שם מספר האותיו' והתיבות בס"ת ובתהלים דנ"מ איך נחשבין הסמנים וכן נ"מ להך דמנחות דף כ"ט ע"ב גבי ד' טעיות יגנזו אם יש ד' טעיות בתיבה א' אם הפסול הוא מחמת האותיו' וא"כ יש בה ד' טעי' אבל אם הפסול הוא מחמת התיבה לא הוי רק טעות א' השמטה- במ"ש בגדר אותיות אם יש עליהם שם פרטי, ועי' תוספ' שבת פי"ב דאם כתבו בשבת כל א' אות א' אפי' גמרו את הספר פטורים, ואמאי דלכאור' יהא האחרון חייב כמבואר בשבת דף ק"ד ע"ב וע"כ דהס"ת פסולה. ע"כ. ועי' במה שכ' התוס' מגילה ד"ט ע"א בשם רש"י דהיכא דהדבר ישנו בשיבוש גרע מלא נכתב כלל והנה באמת מה שהקשו שם התוס' לק"מ דמיירי דהני דיגר שהדותא משלימין לפ"ה אותיות, ובאמת דברי הגמ' דשם אינו מובן לכאורה דאף אי נימא דיכול לתרגם התו' אבל כאן שהתו' אמרה לנו שלבן קרא כך ויעקב קרא כך איך יכתוב ההיפך ובאמת זה תלי' במחלוקת דגמ' דילן עם הירוש' מגילה פ"ב גבי קרא תרגום היכא דכתיבא בלה"ק אם זה ניקרא כמו בע"פ ע"ש וכבר כתבתי דזה תלי' כל דבר האמור בתו' מה שאמר אדם אם זה ניקרא לשון תורה או לשון בנ"א, עי' ביבמות דס"ב ע"ב דס"ד דאמר דבני בנים כבנים מקרא הבנים בני כו' ובאמת בלשון ב"א הוה זה מחלוקת בב"ב דקמ"ג ע"ב וכן רבינו ס"ל בהל' מעש"ש דפ' לא בערתי ממנו בטמא הוה לאו דלא כמ"ש רש"י ותוס' פסחים דכ"ד ויבמות דע"ג, ועי' בירוש' סוטה פ"ה דמבוא' שם כדברי רבינו דשם נקט עשיתי ככל אשר צוותני, וכן רבינו בסהמ"צ גבי בסו"מ כתב שם דאזהרה שלו למלקות הוא מקרא דאיננו שומע ע"ש וכן מה דמבואר בירוש' דמאי פ"ב וזבחים דק"ו דאכילת פירות שביעית שלא כדין הוה לאו והלאו הוא מהך דהן לא נזרע ולא נאסוף כו' חזינן דאף לשון של ב"א הכתוב בתורה חל עליו גדר תורה, ובאמת כבר כתבתי דלאו של בסו"מ למלקות הוא פסוק לא תגנוב כן מבוא' בירוש' סנהדר' פ"ח ופי"א, והך דסנהדר' דף ס"ג שם ר"ל אזהרה למיתה והירוש' ס"ל דאזהרה דלמיתה הוא הפ' לא תגנוב האמור בעשה"ד, וכבר כתבתי בזה דלדברי רבינו בה' חובל פ"ד הל"ט נראה דס"ל דלא כהירוש' דרק בחובל יש עליו גדר לאו ולא גבי גניבה דהרי אם גנב ביוה"כ פטור מממון כמ"ש בפ"ג מה' גניבה, וע"כ דאין עליו כלל שם גדר לאו ועי' כתובות דף ל"ד ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה מאן ולא הביא הך דב"ק דפ"ז וד"ע, ואכמ"ל. ובאמת גבי שם הדבר תליא אם הוה שם או מציאות מחמת הכוונה כבר כתבתי דזה מחלוקת תנאי' בתוספ' תרומות פ"ד גבי אם קרא לשנת מעשר עני בשם מעש"ש אם חל אי לא, ור"ל דאם הוה גדר שם לא חל, ואם מחמת המציאות חל, דגם מעשר עני הוא שני לראשון וכן בהך דב"ב דף ס"ג גבי על מנת שהמעשרות שלי ובירוש' דמאי פ"ו ובתוספ' שם אם ר"ל חלק עשירי או דר"ל דין מעשר ונ"מ אם זרע דבר שפטור מן המעשר, וזה ר"ל ג"כ שם בב"ב גבי על מנת שדיוטא העליונה שלי אם ר"ל כמו עכשיו או דר"ל העליונה כמה שיהי' לעולם העליונה שלי וזה ר"ל הגמ' שם ועי' במאי דפליגי רבינו והראב"ד בה' נדרים גבי הך דבכורות דנ"ה גבי הנודר ממי פרת, אם ר"ל השם שלהם או ר"ל המים הבאים משם, ע"ש בפ"ט הי"ח ונ"מ בהני מים שבאים לאחר נדרו, ועי' נדרים דל"א ור"ן שם דפ"ד ובריטב"א גבי הבאים לאחר נדרו וגבי גדר דשם לווי חולין דס"ב וסוכה די"ז וזבחים דכ"ב גבי מי כיור, ועי' ב"ב ד"ל גבי דבי בר סיסין ולשון רבינו בה' מכירה פכ"א הכ"א דמפרש להיפך, אם הכוונה על השם או על המציאות ובהך דזבחים ד"ז גבי תודת ראובן לשם תודת שמעון אם הוי שינוי קודש דהשם חל על העצם, ומנחות ד"ג גבי מנחת מחבת והארכתי בזה גבי גט בתואר כהן ולא הוי כמו בשטר דכתובות דכ"ד ע"ב גבי מהו להעלות משטרות ליוחסין דגבי גט לא מחמת המציאות הוא כן אלא שכך קורין לו משא"כ בשטר דבגט אינו יכול לכתוב רק ענין השייך להגירושין וכמבו' ירושל' גיטין פ"ג דשם השם הוה כמו עצם וכן שם האב כך והוה כמו שם ארוך וצריך לכתוב הכל לשמה, דלא כמ"ש התוס' גיטין ד"פ משא"כ בשטר, ונ"מ דהרי כ' הריטב"א פ"ה דנדרים דגם חלל יש עליו שם כהן בל' בנ"א ואיך מעלין וע"כ דבשטר הוי מציאות לא עצם ולכך בכתובות שם דייק פלוני כהן וכן דייק הרשב"ם ב"ב דקע"ב ולא פב"פ מחמת דשמא הוא חלל ואב כהן. וזה ר"ל הירוש' במגילה פ"א וכאן לתרגם כו' ור"ל דאף דבאמת אין נקראים כך רק בלה"ק הוה השם כך מחמת המשמעות ועי' כתובות ד"י ע"ב ויומא ד"י ע"א ומגילה די"ח. ויהי' נ"מ חסר אות א' בתוך התיבה דאז מחמת החסר לא איכפת לן כמ"ש בשם רש"י אך הלא ע"י זה נפסלת התיבה בשיבוש ועי' ר"ה דף ל' ע"ב אם גם היכא דלא אמר כלל הוי כמו שיבוש ועי' מגילה דף כ"ב ע"ב גבי נפילת אפים דגרע אם עשה שלא כדרכו מלא עשה כלל ותוס' סוטה ד' ל"ג גבי קריאת פר' חליצה ובכורות ד"ג עריבו בה בחולין אך יש לו' דנ"מ היכא דחסר אות אחרון של התורה דשם הכתיבה הי' בטוב וכן י"ל גבי הך דהביא התוס' שם בגיטין דס"ת שחסרה יריעה א' ר"ל יריעה אחרונה דכך הוא הגדר. עכ"פ אם נכתב עוד פר' במזוזה נפסלה כל המזוזה ועמ"ש רבי' בה' ס"ת גבי ס"ת עם נביאים דבטלה הקדושה והנה שיטת רבינו דס"ל דגבי מזוזה אין צריך עיבוד לשמה ועי' מה שכ' בתשו' הובא בה' תפילין פ"א הי"א ור"ל כך דהנה הא דמבו' במגילה ד"ח ע"ב גבי מזוזה דמטמאה את הידים ולכאורה אינו מובן הא מבואר בתוספ' דידים הובא בדברי רבינו בהל' אבות הטומאה פ"ט ה"ח הכותב שמע כו' לתינוק מטמא את הידים א"כ לא גרע מזוזה מזה ודוחק לומר דר"ל נ"מ אם לגבי לטמא תרומ' או רק קודש עי' תוס' שבת די"ד וחגיג' דף כ"ד אך י"ל כך דמזוזה כ"ז שאינה נקבעת על המשקוף אין עליה שם מזוזה ועי' בקידושין דף כ"ב ובמכילתא פ' בא גבי על המשקוף ועל שתי המזוזות מעומד ועי' תוס' מנחות דף ל"ד והוי כמו שעדיין לא נגמר כ"ז דאינו מחובר וכבר כתבתי בזה דצריך שיהי' מתחילה כל המזוזה ואח"כ יקבענה א"כ לשיטת הזקן ממרא דצריך ג' פרשי' וא"כ צריך לכתוב קודם קביעתה וא"כ הוי גרוע ועומד וכן ר"ל שם גבי לולב דאם הוא מוסיף עוד מין אם צריך אגד ע"כ צריך שיהא המין ההוא ג"כ מאוגד וא"כ נפסל האגד לדידן דעיקר האגד הוא שיהי' מיני' אלו בפ"ע וכן בציצית כב' כ' בזה דהקשר עליון דמבו' במנחות דף ל"ט דהוי מן התורה מה ר"ל שיהא מחובר הציצית עם הבגד או שיהא מחוברין החוטין זה עם זה בבגד דזה ודאי אף דקי"ל בכ"מ דתוכף ב' תכיפות הוי חיבור לכו"ע עי' סוף כלאים ועי' שבת דנ"ד וכן גבי בגדים דהוי חיבור אך מכ"מ גבי ציצית כיון דע"כ אינו מבטלן לבגד דאם מבטלן שוב לא הוי עליהם שם ציצית כמבו' במנחות ד"מ ע"ב ונ"מ ג"כ גבי נגעים דאם נעשה נגע בהטלית בודאי הציצית ניצולין ועי' בפ' י"ג בהל' טומאת צרעת ה"י ע"ש ובר"ש בפ' י"א דנגעים משנה י' נראה דרק בצבועין מציל אבל בציצית לכו"ע מציל כמ"ש דאינן בטלין לבגד מכ"מ צריך שיהא מחוברין בב' תכיפות ובזה יש לבאר דברי התוס' במנחות דף ל"ט וד"מ גבי כלאים בציצית די"ל כך דודאי בכ"מ עי' תוס' יבמות ד"ה ונידה דס"א אם ביטל להבגד הנך חוטין הוי זה כלאים דאורייתא לפי' דרבי' תם אבל גבי ציצית כיון דע"כ אינן מבטלין להבגד כמ"ש שוב לא הוי כלאים דאורייתא אך זה רק עכשיו שהתורה אמרה לנו דהוי מצות עשה כה"ג אך מכ"מ היאך אמרה התורה לעשות כך ילפינן מזה דעשה דוחה לת"ע ושוב אין כאן כלאים מן התו' כיון דהוי בפ"ע וכה"ג רצה לו' התוס' במנחות דמ"א גבי בגדי כהונה דאין עלי' איסור כלאים כלל דאינו לובש אותם רק לצרך עבודה גדר מעשה עץ דחולין דקכ"ט ותוס' שבת דכ"ח ע"ב ע"ש אך מכ"מ אם לא חל עליו שם בגד פסול הוא לבגדי כהונה דהתו' כתבה בגדים והיכא אמרה התורה לעשות זה ועי' בירוש' פ"א דערלה כה"ג גבי נטע אתרוג לצאת בו בחג אם שייך בו ערלה ואמר שם דע"כ זה פרי דאם אינו פרי אינו יוצא בו י"ח דכתיב פרי עץ ועיין מה שכתב רבינו בפירוש המשניות פרק ג' דסוכה אך שיטת רש"י להיפך דבב' בגדים שחיברם זה עם זה בב' תכיפות הוי כלאים דאוריתא מה שא"כ בחוטין אז צריך דוקא שוע טוי ונוז וא"ש מה שהקש' התוס' ביבמות ונידה ורבינו בפ"י מהל' כלאים ה"ד דא"כ איך שייך כלאים דאורייתא גבי ציצית אך שם גבי ציצית בגד בפ"ע והבגד בפ"ע ב' בגדים ושם חייב בב' תכיפות מן התורה כבהך דשבת דף נ"ד הנ"ל. עכ"פ יש בזה ספק אם הקשר ר"ל לקשור החוטין זה עם זה בבגד או לקשור החוטין עם הבגד וזה תליא בהך מחלו' דמנחות דף ל"ט אם חוט של כרך עולה מן המנין וזה ר"ל רש"י בסנהד' דפ"ט שם א"כ עיקר הקשר שרק החוטין הללו יהי' קשורים עם הבגד וכשנוסף עוד מין עמהם נתבטל הקשר ואין עליו גדר ציצית כלל מה שא"כ תפילין שם תפילין עליהם אף קודם הנחה ולכך ע"י הוראת זקן ממרא גורע כעת בהתפילין אך זה רק אם נימא כמ"ש דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה דאין שם מזוזה עלי' ולכך מבו' במגילה די"ח ע"ב דצריכי שרטוט כאמיתה של תורה ר"ל שזה לא מציאות בפ"ע רק פרשה מן התורה ועדיין לא נגמר ולכך צריך שרטוט ומ"ש בע' העיטור בהל' מגילה דכל היכא דהוי שלא כסדרם נצרך שרטוט אבל הירוש' ס"ל ביומא פ"ג דגם מזוזה צריך עיבוד לשמה א"כ ס"ל דזה מציאות בפ"ע ולכך שייך בו גדר זקן ממרא. עכ"פ גבי מלקות א"א לחייב לכל עד פחות מהשיעור של תורה וזהו דר"ל במכות ד"ה מלקות לא מצטרף דפחות מהשיעור לא כלום הוא ועי' ב"ק ד"מ גבי כפר ודף ק"י גבי גזל הגר שהחזירו לחצאי' אשם קרי' רחמנא ע"ש ברש"י ולא דמי לפדיון הבן דבכו' דף נ"א ע"ב דשם שיעור מצטרף וכאן שיעור עצם ועי' מ"ש התוס' מנחות דע"ג ע"ב דחל ג"כ קדושה ויש מעילה על גזל הגר מזמן הפרשה עד שבא ליד כהן והנה לכאורה איך אמרינן ב"ק דק"י ע"א דאם מת עד שלא נתן הכסף ינתן לבניו ואמאי הא חל עליהם קדושה בגדר אשם ומפריש מעות לאשמו ומת אסור ועי' תוס' סוטה ד"ו ע"ב אך הנה רש"י ז"ל וכן בתוספ' ב"ק מדייק שם ומת בדרך ר"ל עד שלא בא לירושלים וכמו גבי בכורים דכ"כ בזה דעד שלא באו לירוש' לשיטת רבינו הוי רק בגדר נדר וה"נ אבל קדושה אין בהם מכ"מ אם נתן אז לכהן זכה בהם הכהן בגדר מתנה דאף דגמ' יליף מזה דכסף מכפר מחצה ר"ל דאח"כ פועל גם הכסף לכפרה ונ"מ די"ל דאם נתן הכסף לכהן בירושלים ומת קודם הקרבת הקרבן י"ל דאז לא פקע הקדושה מהמעות גם ביד כהן כ"ז שלא נקרב האשם בגדר הך דנדרים דף ס"ח מגיז גייז ועי' זבחים דף ק"י ע"א גבי קומץ ולבונה ע"ש ורק אם נתנו בגבולין לכהן ואח"כ מת זכה בו וא"ש מה שהקשו התוס' ב"ק שם ד' ק"י ע"ב ד"ה וגזל דאמאי חשבינן גזל הגר ממתנה שבגבולין אך ראי' מדמרבינן בספרי ובתוספתא דב"ק שם מן לכהן לו יהי' כדאיתא בפ' נשא דזה קאי על כסף שנתנו לכהן ואח"כ מת הגזלן בלא קרבן א"כ ע"כ זה הוה בגבולין וע"ש בב"ק דף קי"א דיליף שם דכסף בראשו מקרא אשר יכפר בו ועי' סוטה דמ"ו דאמר שם להיפך דאשר לשעבר משמע ובהוריות ד"י ע"א ומכות ד"ח דכל היכא דכתיב אשר לא הוי חיוב ועי' ברכות די"ג ע"ב גבי אשר אנכי מצוך ע"ש. עכ"פ יש משמעות באשר דאף היכא דאין הכרח לזה מכ"מ נתכפר לשעבר וזה כה"ג דקי"ל כסף מכפר מחצה ונשאר ביד כהן אף שמת הגזלן קודם שהקריב אשם זה ר"ל הכתוב וכ"כ בזה בהך דקי"ל דאין גר עד שימול ויטבול כמבו' בכמה מקו' מכ"מ אם מל תחילה לשם גרות ואח"כ טבל אחר כמה שנים נעשה גר למפרע והך ע"ז דנ"ח וכמ"מ שם ר"ל שלא טבל כלל ועי' ביבמות דף ק"ד ע"ב גבי רקיקה וחליצה וכ"כ בזה דשיטת רבינו דטבילת גר גמור הוי לגבי חציצה כמו טבילה לשם טהרות. מה שא"כ בממון שפיר מצטרף ולכך ג"כ אם הוסיף על מנין המלקות נתבטל למפרע כל המנין ולכך גולה בהוסיף לו רצועה א' ומת ועי' בהך דזבחים דף צ"ג ע"ב גבי קיבול פחות מכדי הזאה ובפחות מכדי הזאה בכלי זה לא מצטרפין וזהו בעצם כונת המנין בהזאות דיוה"כ ביומא דף נ"ה דהאחת הוא מציאות בפ"ע ושאר ההזאות יש בהן ב' גדרים אחד שיעור העצמי ואחד שיעור המצטרף ולכך בהך דמנחות דף כ"ז נקט רק ז' הזאות מעכבין זה את זה לא ח' משום כמ"ש דהני ז' רק אם יהי' כולן שם בשעת הגמר ועל האחת למעלה לא קפדינן. עכ"פ גם שחיטה אם נימא דצריך שיהי' הסימנים שחוטים אז א"א לומר גבי בן פקו' ד' סימנים אכשר בו רחמנא דמכ"מ עדיין הסימנים שלו שלמים וכן מחצה על מחצה כרוב ג"כ לא שייך דמכ"מ מחצה שלם לא נשחט אבל אם נימא דצריך לשחט אז י"ל זה אך מכ"מ מבואר בחולין דכ"ח ע"ב דהיכא דצריך שיהא גם הנשאר לשם זה א"א דתרי רובא בחד מאנא ליכא וזה ר"ל הגמ' דגיטין דמ"ג ע"א דלכך משלם רק חצי קנס לרבו ואף דהא מכ"מ הרג כל העבדות שלו מכ"מ כיון דיש עליו גדר לומר שמשלם חצי כופר א"א לומר שיהי' באדם אחד ב' מציאות שלמים זהו כונת הגמ' שם וכן יהי' נ"מ גבי פטר חמור אם לא' שה של שותפות אם יכול לפדות פט"ח בחלקו דהרי דגם השותף האחר יהי' יכול ג"כ לפדות בחלקו וזה א"א, ועי' בהך דב"ק ד"צ ע"א גבי עבד של ב' שותפין דאין יוצא בשן ועין וכן דין דיום או יומים וע"ש בתוס' ד"ה איש אך באמת במכילתא פ' משפטים פ' ז' מבוא' להדיא דהוה כמעשר בהמה וה"נ גבי יום או יומים ועי' ב"ק דע"א ע"ב דמקשה שם גבי שור הנסקל דאיך מחייב על טביחה כיון דאיסור הנאה ולמה לא מקשה אגניבה גופא דהרי מבוא' בתוספ' ב"ק פ"ז דלא שייך בזה גניבה וכ"ש כפל, ועכצ"ל כמ"ש וכמ"ש התוס' שם דלר"מ דס"ל דחייב דיני דגרמי מ"מ שם פרטי דשור ושה אין עליו, ועי' ב"ק דע"ח ע"ב אי נימא דהגנב יכול לפטור עצמו בעוף להקרבן שוב איך שייך בזה חיוב דד' וה' אך באמת מדברי רבי' בה' גניבה בפ"ב ה"ד גבי גונב טבלו של חבירו דכפל א"צ לשלם לו בשביל הכל דמ"מ אין עליו גדר דבר המסוים, ועי' ב"ק דס"ג ע"א ע"ש דממעט זה, אך הראב"ד ז"ל בהשגות לא סבירא לי' כן אך מ"מ נ"מ לשיטת הראב"ד אם הישראל צריך אח"כ בזמן שנותן התרומה ליתן לו גם כפל של התרומה כיון דזה נעשה ע"י התרומה דלשיטת רש"י בקידושין דנ"ח דמשלם לו כל הדמים לא כהר"ן בנדרים דפ"ה ועי' כתובות ע"ט ע"ב גבי גנב וולד בהמת מלוג למי משלם כפל אף דהוולד שייך להבעל, ועי' בירוש' תרומות פ"ז וב"מ פ"ג גבי למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך ובמאי דפליגי רבינו בה' תמורה פ"ד אם הבעלים המיר בבכור למי שייך התמורה אם לכהן או לבעלים ועי' תוס' זבחים דע"ה ע"ב דס"ל דלבעלים דלא כרבינו וכן משמע בתוספ' רפ"א דתמורה, אך מהך בזבחים ד"ט ע"א גבי שחטי' לשם בכור משמע כשיטת רבינו דשייך לכהן. וכן נ"מ גבי אם נגח שורו לשור של ישראל ועכו"ם שותפין בו או שישראל והקדש שותפין בו כיצד הוא התשלום עי' בתוספ' ב"ק פ"ד וכן להיפך שור של ישראל ועכו"ם שותפין בו שנגח שור של ישראל אם הוא משלם הכל או רק חצי ועי' ב"ק דף י"ג ודנ"ג בהך מחלו' דר' נתן ורבנן ודף ל"ו ע"א וזה תליא אם חלק העכו"ם לגבי נגיחה הוי כמאן דליתא או לא. ע"כ ממהדורא תניינא

12 אור לישרים על תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

13 רי"ף פתח ↗

מגילה מנ"ל דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מה עשייה למפרע לא אף זכירה למפרע לא.

13 אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

ומציעים קושיה: ניחא – הדבר נוח בקריאת המגילה – הדין בקריאת המגילה, שהקורא אותה למפרע - לא יצא, מובן, דכתיב בה – שכתוב בה במגילה בעניין תקנת ימי הפורים "...קִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם... לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם" אסתר ט,כז – היהודים קיבלו עליהם שיעשו את ימי הפורים כמו שנכתב עליהם במגילה: משתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים; ויש לדרוש את הכתוב, שיש לקרוא את המגילה כפי סידרה שהיא כתובה, ומכאן שהקורא אותה למפרע - לא יצא. ברם בהלילא! – אבל ב'הלל'! הדין ב'הלל', שהקורא אותה למפרע - לא יצא, אינו מובן! שמניין שהקורא את ה'הלל' למפרע - לא יצא?ומתרצים תירוץ אחד: בגין דכתיב – לפי שכתוב "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם י'י" תהילים קיג,ג ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף 'מהולל שם י'י ממזרח שמש ועד מבואו'. ונראה שתוספת זו מקומה להלן בתשובה לשאלה ששואלים על תירוץ זה.ושואלים: מה את שמע מינה? – מה אתה שומע לומד ממנה? כיצד אפשר ללמוד מהכתוב הזה שהקורא את ה'הלל' למפרע - לא יצא?ומשיבים: 'מהולל שם י'י ממזרח שמש ועד מבואו' – יש לקרוא את ה'הלל' -'מהולל שם י'י' כמו שהשמש מהלכת כסידרה מהמזרח בבוקר ועד המערב בערב -'ממזרח שמש ועד מבואו', ומכאן שיש לקרוא אותה דווקא לפי הסדר, והקורא אותה למפרע - לא יצא וכן גרס ופירש ב"שערי תורת ארץ ישראל".ומתרצים עוד תירוץ שני: אמר רבי אבון מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי: עוד גם היא אמורה על סדר: – פרקי ה'הלל' כתובים לפי סדר של המאורעות מימי יציאת מצרים ועד אחרית הימים שהפרקים מוסבים עליהם, כמפורט להלן: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" תהילים קיד,א - לשעבר בזמן שעבר – פרק זה מדבר על יציאת מצרים וקריעת ים סוף שהיו לשעבר, "לֹא לָנוּ י'י לֹא לָנוּ" תהילים קטו,א - לדורות הללו – פרק זה מדבר על תקופת שעבוד מלכיות והפדות מהן שהם בדורות הללו, "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע י'י אֶת קוֹלִי" תהילים קטז,א - לימות המשיח – פרק זה מדבר על ימי המשיח שיהיו בעתיד, "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים" תהילים קיח,כז - לימות גוג ומגוג – פסוק זה והפסוקים שלפניו מדברים על הגאולה שתהיה לאחר המלחמה בימי גוג ומגוג, "אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ" תהילים קיח,כח - לעתיד לבוא כינוי לאחרית הימים – פסוק זה מדבר על ההודייה של ישראל לה' על כל הטובות שיעשה עימהם לעתיד לבוא. - כיוון שה'הלל' אמורה על סדר, לכן יש לקרוא את ה'הלל' על סדר ולא למפרע, שהקורא למפרע מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם.עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.המילה 'הלל' משמשת בירושלמי בלשון נקבה: 'היא אמורה'.בתוספתא ברכות ב,ג שנו: הקורא את "שמע" למפרע פסוק שני לפני הראשון וכו' - לא יצא. וכן בהלל, וכן בתפילה, וכן במגילה.ובתוספתא מגילה ב,א שנו: הקורא את המגילה למפרע - לא יצא. וכן בהלל, וכן בתפילה, וכן בקרית "שמע".בבבלי ברכות יג,א אמרו: ...ורבנן נמי, הא כתיב "והיו"! - ההוא מיבעי להו שלא יקרא למפרע. - ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? - נפקא ליה מ"דברים" "הדברים".תנו רבנן: "והיו" - שלא יקרא למפרע.ובבבלי מגילה יז,א-ב אמרו: משנה. הקורא את המגילה למפרע - לא יצא.גמרא. מנא הני מילי? - אמר רבא: דאמר קרא: "ככתבם וכזמנם" אסתר ט - מה זמנם למפרע - לא, אף כתבם למפרע - לא. - מידי קריאה כתיבה בה? עשייה כתיבה בה, דכתיב: "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם"! - אלא מהכא: דכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" שם - איתקש זכירה קריאה לעשייה, מה עשייה למפרע - לא כפי שלמדנו מ"ככתבם וכזמנם", אף זכירה למפרע - לא.תנא: וכן בהלל, וכן בקריאת "שמע" ובתפילה.הלל מנלן? - רבה אמר: דכתיב: "ממזרח שמש עד מבואו" תהילים קיג. רב יוסף אמר: "זה היום עשה ה'" תהילים קיח. רב אויא אמר: "יהי שם ה' מבורך" תהילים קיג. ורב נחמן בר יצחק, ואיתימא: רב אחא בר יעקב, אמר מהכא: "מעתה ועד עולם" תהילים קיג.קריאת "שמע" מנלן? - ...ורבנן נמי, הכתיב "והיו"! - ההוא מיבעי להו שלא יקרא למפרע. - ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? - מ"דברים" "הדברים".המילים "וכן בתפילה" לא היו לפני הירושלמי בתוספתא לא כאן ולא במגילה, אבל היו לפני הבבלי לכל הפחות בתוספתא מגילה. ולכאורה נראה מברייתא זו, שגם בתפילה לא יצא אם הקדים ברכה לחבירתה שלא על פי הסדר. ברם הרשב"א והמאירי תירצוה, שהקורא למפרע פירושו שהקדים את האמצעיות לראשונות או האחרונות לאמצעיות. ופירוש זה מקביל לתוספתא מנחות ו,יב: הלל ושבח ותפילה מעכבות זו את זו, ופירושה: ברכות ראשונות, שהן הלל שבחו של המקום, וברכות אחרונות, שהן שבח והודאה, ותפילה, שהן ברכות אמצעיות, מעכבות זו את זו, כלומר, סדרן מעכב. ולפי זה, אף בקריאת "שמע" ואף בהלל ואף במגילה לא יצא אפילו קרא את הפרקים למפרע, ולאו דווקא את הפסוקים "תוספתא כפשוטה", ברכות."תפילה" מוזכרת רק בתוספתא ובבבלי. בשני התלמודים, לאחר הבאת מקורות לכך שהקריאות האחרות צריכות להיקרא כסדר, מובא שהתפילה תוקנה על הסדר. ואף שלא נאמר במפורש שהמשנה מן הסדר בתפילה לא יצא ידי חובה, אך מסידור הסוגיות בשני התלמודים משתמע שהאומר את התפילה שלא כסדר לא יצא. ניתן לראות בכך תמיכה באפשרות שהפריט "תפילה" נוסף לנוסח הברייתות בשלב מאוחר יחסית. אפשרות זו נתמכת גם מכך שמיקום הפריט "תפילה" בתוך הרשימה משתנה מחיבור לחיבור "היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 64-65.לשעבר, לדורות הללו, לימות המשיח, לימות גוג ומגוג, לעתיד לבואבבבלי פסחים קיח,א אמרו: וכי מאחר דאיכא הלל הגדול, אנן מאי טעמא אמרינן האי ה'הלל'? - משום שיש בו חמישה דברים הללו: יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. יציאת מצרים - דכתיב: "בצאת ישראל ממצרים" תהילים קיד, וקריעת ים סוף - דכתיב "הים ראה וינוס" שם, מתן תורה - דכתיב: "ההרים רקדו כאילים" שם, תחיית המתים - דכתיב: "אתהלך לפני ה'" תהילים קטז, חבלו של משיח - דכתיב: "לא לנו ה' לא לנו" תהילים קטו. - ואמר רבי יוחנן: "לא לנו ה' לא לנו" - זה שעבוד מלכיות. איכא דאמרי: אמר רבי יוחנן: "לא לנו ה' לא לנו" - זו מלחמת גוג ומגוג.בויקרא רבה ל,ה נאמר: "ולספר כל נפלאותיך" תהילים כו,ז - אמר רבי אבין: זה הלל שנרמזו בו נפלאות שנעשו לישראל בכל התקופות, שיש בה לשעבר ויש בה לדורות הללו ויש בה לימות המשיח ויש בה לימות גוג ומגוג ויש בה לעתיד לבוא. "בצאת ישראל ממצרים" תהילים קיד,א - לשעבר, "לא לנו י'י לא לנו" תהילים קטו,א - לדורות הללו, "אהבתי כי ישמע י'י" תהילים קטז,א - לימות המשיח, "כל גויים סבבוני" תהילים קיח,י - לימות גוג ומגוג, "אלי אתה ואודך" תהילים קיח,כח - לעתיד לבוא.ובפסיקתא דרב כהנא כז,ה נאמר: "לספר כל נפלאותיך" תהילים כו,ז - אמר רבי אבון: זה הלל, שיש בו לשעבר, ויש בו לדורות, ויש בו לימות המשיח, ויש בו לימות גוג ומגוג, ויש בו לעתיד לבוא. יש בו לשעבר - "בצאת ישראל ממצרים" תהילים קיד,א, יש בו לדורות - "לא לנו" תהילים קטו,א, יש בו לימות המשיח - "אהבתי כי ישמע י'י" תהילים קטז,א, לימות גוג ומגוג - "אסרו חג בעבותים" תהילים קיח,כז, לעתיד לבוא - "אלי אתה ואודך" תהילים קיח,כח.ובמדרש תהילים כו,ו נאמר: "ולספר כל נפלאותיך" - אמר רבי אבין: זה הלל שיש בו לשעבר, ויש בו לדורות, ויש בו לימות המשיח, ויש בו לימות גוג ומגוג, ויש בו לעתיד לבוא. "בצאת ישראל ממצרים" תהילים קיד,א - לשעבר, "לא לנו ה' לא לנו" תהילים קטו,א - בדורות הללו, "אהבתי כי ישמע ה' את קולי" תהילים קטז,א - לימות המשיח, "אסרו חג בעבותים" תהילים קיח,כז - לימות גוג ומגוג, "אלי אתה ואודך" תהלים קיח,כח - לעתיד לבוא.בירושלמי ובמדרשים נמנו אותן חמש תקופות. הפסוקים המוסבים על ארבע מהתקופות שווים בירושלמי ובמדרשים, אבל לגבי ימות גוג ומגוג שונה הפסוק המוסב על תקופה זו בויקרא רבה מזה שבירושלמי ובשאר המדרשים. ונראה שהפסוק בויקרא רבה "כל גויים סבבוני" והפסוקים שאחריו מדברים על כך שגוג ומגוג יבואו על ישראל ויכנסו כל האומות ויעלו אותם לירושלים מדרש תהילים קיח, והפסוק בירושלמי ובשאר המדרשים "אסרו חג בעבותים" והפסוקים שלפניו מדברים על הגאולה שתהיה בימות גוג ומגוג.• • •

13 כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

לח סעיף ו' הקורא את המגילה למפרע לא יצא. שלא קרא זכרון הנס בהווייתו וכתיב נזכרים ונעשים הוקש זכירה לעשייה מה עשייה למפרע א"א לעשות יום ט"ו קודם י"ד כך הקריאה למפרע לא יצא. לבוש. והוא מן הגמ' מגילה י"ז ע"א:

14 מאירי פתח ↗

14 תוספתא כפשוטה על מגילה פתח ↗

1-2. וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקרית שמע. לעיל ברכות פ"ב ה"ג, ובבלי כאן י"ז א'. ובירושלמי כאן רפ"ב, ע"ג ע"א, ברכות פ"ב ה"ד, ד' ע"א, לא נזכרה תפילה. ועיין מ"ש ע"ז לעיל ח"א, עמ' 15. ודין קריאת שמע למפרע גם במשנת ברכות פ"ב מ"ג.

14 תוספות על ברכות פתח ↗

15 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ: הלל מנלן רבה אמר דכתיב ממזרח שמש עד מבואו רב יוסף אמר זה היום עשה ה' רב אויא אמר יהי שם ה' מבורך ורב נחמן בר יצחק ואיתימא ר' אחא בר יעקב אמר מהכא מעתה ועד עולם וכו':מגילה יז ע"א

16 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

16 רש"ש על סוטה פתח ↗

תד"ה ק"ש. תימה אמאי שייר הלל כו'. אנכי ל"י מאין פסיקא להו דהלל נאמר בכל לשון. הלא ברפ"ב דמגילה יליף ר"א דהלל למפרע לא מדכתיב יהי שם ה' מבורך ופרש"י כהווייתו כו'. א"כ נוכל למילף מזה ג"כ דבלה"ק כדיליף רבי לקמן מוהיו דגבי ק"ש. ואף רבנן ל"פ עליה אלא משום דכתיב שמע. ואין לומר דמבע"ל לענין למפרע וכדפריך לקמן ורבי שלא יקראנה למפרע מנלן. מ"מ לשאר אמוראי דשם דילפי למפרע מקראי אחריני מא"ל. ומש"כ וקידוש של שבת. לכאורה בתפלה נכלל גם תפלת שבת. וע"כ כוונתם על קידוש שעל היין. וא"כ לא א"ש ראייתם דהוא דאורייתא מפרק מי שמתו. ובהעתקת התוי"ט ליתא הראיה מברכות רק מנזיר ונכון. והראיה מנזיר הוא לפי' המפרש שם. ודלא כהתוי"ט שהראה לעיין מש"כ בנזיר ושם לא הביא אלא פי' ר"ת. וממש"כ תראה שדברי התור"ע כאן אינם מוחוורין:

17 רא"ש פתח ↗

הקורא את המגילה למפרע לא יצא קראה על פה קראה תרגום בכל לשון לא יצא אבל קורין אותה ללועזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא:

17 פסקי תוספות על מגילה פתח ↗

קריאת שמע נאמר בכל לשון לא השמיע לאזניו יצא א"צ לדקדק באותיותיה. ד"ז בגמרא: דף יז ע"א

18 תוספות פתח ↗

רבנן אמרי אמר קרא שמע - נראה דהלכה כחכמים חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דקאמר ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ובפרק שני דברכות דף טו: מסקינן כתנא קמא דרבי יוסי דאמר כן התם:

18 גבורת ארי על יומא פתח ↗

מלואים: ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב כלומר עד ועד בכלל וק"ל הניחא למ"ד עד ועד בכלל אלא למ"ד עד ולא עד בכלל ביציאתו מנ"ל ובג' מקומות בגמרא מצינו פלוגתא בזה. א פ"ד דערכין דף י"ח תניא מיום הראשון עד יום השביעי יכול א' ולא א' בכלל ז' ולא ז' בכלל כענין שנאמר מראשו ועד רגלו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ת"ל עד יום הא' ועשרים לחודש בערב פי' וא' בכלל מרישא דקרא בערב תאכלו מצות רבי אומר אין צריך א' וא' בכלל ז' וז' בכלל. ב במנחות פ' ר"י דף ס"ח גבי חדש בזמן שאין בהמ"ק קיים דתלה רחמנא בעד עצם היום הזה דאיכא למ"ד דהאיר המזרח מתיר דעד ולא עד בכלל ואיכא למ"ד כל יום הנף אסור דעד ועד בכלל. ג בפ"ק דנזיר תניא עד מלאת הימים שומע אני מיעוט ימים ב' ת"ל קדוש יהיה גדל פרע אין גידול שער פחות משלושים יום דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אין צריך הרי הוא אומר עד מלאת הימים אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר ל' ומסיק דבעד ועד פליגי ר' יאשיה סבר עד ולא עד בכלל ור' יונתן סבר עד ועד בכלל. וי"ל היכא דמוכח כ"ע מודו תדע דהא גבי מראשו ועד רגליו לכ"ע עד ולא עד בכלל כדמוכיח התם הגמרא אי משום דשאני סימן דגופו מסימן דראשו ואי משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן וה"נ אמרינן התם אליבא דרבי דס"ל עד ועד בכלל דאפ"ה צריך קרא גבי ערכין דבן ה' ובן כ' כלמטה משום דשקולי משקלי קראי מכדי כתיב מבן חודש ועד בן ה' פי' דמשמע דבן ה' כלמטה לרבי מבן ה' תו ל"ל הלכך אישתקלו להו אלמא לרבי אע"ג דמיום א' עד בכלל מ"מ מבן ה' אין עד בכלל אלא בן ה' כלמטה וה"נ גבי מערב עד ערב מוכח דעד בכלל מכדי כתיב ועניתם בערב תו מערב דכתיב ל"ל הו"ל למיכתב ועניתם בערב עד ערב אלא ע"כ מש"ה כתיב מערב לגלות על ועד ערב דסיפא דקרא דמה מערב דרישא בע"כ עד ועד בכלל דהא כתיב ועניתם בערב דמשמע דגם הערב בכלל ענוי אף עד ערב דסיפא נמי עד ועד בכלל וכ"ת א"כ למ"ד עו"ע בכלל מערב ל"ל י"ל דאורחא דקרא הוא לכתוב גבי ועד מהיכן התחלה בל' מכאן ועד כאן תדע הא לרבי דס"ל עד ועד בכלל וממילא בן ה' כלמטה דהא כתיב ועד בן ה' אלא משום דשקולי משקלי קראי דהא כתיב ואם מבן ה' ועד בן כ' ומבן ה' לרבי בן ה' בכלל ומש"ה צריך לאתויי במתניתין דבן ה' כלמטה והשתא תקשה לא לכתוב מבן ה' כלל אלא ועד בן כ' לחוד א"ו אורחיה דקרא הוא ומ"מ למ"ד עד ולא עד בכלל כיון דאיכא למדרש דרשינן וה"נ אמרינן בפ"ב דפסחים דף כ"ד גבי לאוי יתירא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא וה"נ אמרינן גבי דברה תורה כלשון ב"א כל היכא דאיכא למדרש דרשינן כמ"ש בחידושי למס' מגילה רפ"ב גבי ק"ש בכל לשון בשם התוס':

19 מלבי"ם על ויקרא פתח ↗

ונפש כי תחטא וכולי אם לא יגיד: דע שאחרי החקירה והעיון במקרא ראיתי כלל חדש במאמרים התנאים. שכל מאמר-תנאי שהמשפט הראשון של התנאי מורכב מכמה תנאים - לא יבא לעולם מלת "אם" בינתיים - רק אחר שהזכיר התולדה של התנאי ומתחיל תנאי חדש, אז יתכן שיבא מלת "אם". למשל, "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש" שמות כא, כב שהמאמר התנאי הזה מורכב מארבע תנאים: א שאנשים ינצו, ב שיגפו אשה הרה, ג שיצאו ילדיה, ד שלא היה אסון – לא יתכן שיבא מלת "אם" בינותם. למשל, שלא יתכן שיאמר "אם יגפו אשה הרה" או "אם יצאו ילדיה" או שיכתב "אם לא יהיה אסון", רק אחר שגמר תולדת התנאי שהוא "ענש יענש" - אז יתכן שיבא מלת "אם" על חלוקה חדשה שיזכיר. וזה בדוק בכל מקום. ובמקום שבא מלת "אם" קודם שהזכיר התולדה מתחיל ענין חדש המכוין במלת "והיה" כמו במדבר ט״ו:כ״ד "וכי תשגו ולא תעשו..והיה אם מעיני העדה נעשתה", וכן דברים כ״ד:א׳ "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו" ופעם אחד חסר תיבת "והיה": שמות כא, יח-יט "וכי יריבון אנשים...אם יקום" שפירושו והיה אם יקום. והמופת לזה ממה שהוא פסוק בפני עצמו. ועוד נמצא: שמות כב, ו "כי יתן איש אל רעהו כסף...וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב" - וזה מפני שאמר אחריו "ואם לא ימצא הגנב" שהוא מלת החלוקה. זולת זה אין פרץ ואין יוצאת מן החק הזה. לבד פה שאמר "אם לא יגיד" שמלת אם זרה, כי עדן לא הזכיר תולדת התנאי שהוא "ונשא עונו" או "והיה כי יאשם...והתודה והביא את אשמו" שהוא התולדה העיקרית. והיה ראוי לאמר "ולא יגיד". ודרש רבי עקיבא בספרא שמלת "אם" המיותרת בא לרבות שבכל אופן שלא יגיד - ישא עונו. כי בתנאים שהזכיר כתוב "ושמעה קול אלה" שהוא השומע מפי אחרים, ולא נדע השומע מפי עצמו – בין מזיד בין שוגג. וכן מדבר בעובר בזדון דהא לא כתיב כאן "ונעלם ולא נדע" אם עבר בשוגג היינו שגגתה עם זדון העדות כמ"ש בגמרא, ועל ידי שאמר "אם לא יגיד" מורה שהוא תנאי חדש נפרד מתנאים הקודמים, שכל שלא יגיד בכל אופן - ישא עונו וכמ"ש בגדר מלת "אם" בסימן קס וסימן קעט וכמה מקומות. ובתוספתא פ"ג דשבועות המשביע בפני גוים בפני לסטים בפני מוכסין – פטור, שנאמר "כי תחטא אם לא יגיד" – כשיחטא אם לא יגיד, ולא כשהוא חוטא כשיגיד בא גם כן לתקן זרות מלת "אם" פה. ופירש שמלת "אם" מורה שהוא תנאי בפני עצמו – כי תחטא אם לא יגיד – וכולל במובנו שלילה אם חוטא בהגדתו והם הנקראים בהגיון "משפטים ממעטים" שדינם כמשפט כפול שמוציא? ההפך, כידוע. והתוספתא לשיטתה שאמרה פ"ד דשבועות שמע מפי עצמו מנין? תלמוד לומר "כי תחטא" – לרבות השומע מפי עצמו, דברי ר' שמעון. ריב"י אומר קל וחומר הוא וכולי. ר' אומר ממשמע שאומר "ושמעה" – בין מפי עצמו בין מפי אחרים ר"ל רבי לשטתו שסבירא ליה ברכות דף יג, מגילה יז, סוטה לב: "שמע" - השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך דסבירא ליה ד"שמע" כולל השומע מפי עצמו. ולרבנן דסבירא להו שם "שמע" - בכל לשון שאתה שומע למד מלימודים אחרים. ואם כן לדעת התוספתא נשאר הריבוי של מלת "אם" על דרוש הנזכר שם בפרק ג'.

20 רש״ש פתח ↗

גמרא ורבנן נמי הכתיב והיו. ק"ל לימא דדרשי ליה לתו"מ דא"נ אלא בלה"ק כדלעיל ט:

20 חידושי חתם סופר על מגילה פתח ↗

מאי תרגום שכ' מקרא איכא. צ"ע אלמא לא האיכא לטוטפת דמפרש ר"ע בפ' הקומץ ל"ד ב' טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים ואולי לא הי' קורא לזה תרגום כי סתם תרגום הוא לשון ארמית שבו תרגם אונקלס הגר את התורה אבל מ"מ ק' דהרי לר' ישמעאל דפליג התם אר"ע ע"כ מפרש טטפת כמ"ש תוס' התם ד"ה לטוטפ' שהוא לשון הבטה כמו דאמרי' שפיל ואזל בר אוזא ועיני' מטייפין וא"נ כמו טטפת וסרביטין במס' שבת פ' במה אשה שזהו תרגום בלי ספק והלא הבריתא מצי אתי' כר' ישמעאל ומאי קושי' וי"ל דבס' ט"א הק' דבק"ש נמי דרשי' לקמן פ"ב והי' בהוייתן שלא יקרא למפרע ואפ"ה נקרא בכל לשון כדלקמן והכי דרשי' מוהי' דבלה"ק דוקא הא בעי' נמי לשלא יכתבנה למפרע כדקי"ל באמת ומשני דבק"ש רחמנא כתב שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע וזהו דוחק חדא דבתפלין נמי כתי' הך שמע גופא דקרינן בק"ש ועוד דנימא דשמע גילה לן דלא נדרוש בהוייתן אלא אלמפרע ולא אהלשון לכן נלע"ד דוהי' הדברים האלה מיני' דרשי' בהוייתן לק"ש שיהי' הדברים על לבבך בהוייתן ולא למפרע ואידך קרא והי' לטטפת איהו קאי אלמפרע דתפילין דלא יכתבנו אלא בהויותן ומדנטר עד הכא ולא כתב והי' ברישא דקרא בתפלין של יד ש"מ דאפי' טטפת לא יכתב בהיפך פת טט אע"ג דפת הוא שני' באפריקי וטט בכתפי וא"כ מאי איכפת אי אקדמי' להאי או להאי מ"מ אשמועי' שלא ישנה והשתא מוכח ממילא דאין וכתבת אלא בהאי לישנא ממש דאל"ה כיון דמותר לכתוב בכל לשון למה יגרע לשון אפריקי דלא ישנה לכתוב במקום טט פת ובמקום פת טט שהרי נכתב בכל לשון אע"כ דלא ומיישב ק' הט"א הנ"ל דממילא מוכח ומיושב נמי קושיתינו דמוכח ע"כ דאתי' בריתא כר"ע מדנפיק לבריתא מוהי' בהוייתן יהו ולא מוכתבתם כמ"ש לעיל בסמוך אע"כ דאצטריך למפרע ע"כ ס"ל כר"ע וא"כ קשה מאי תרגום איכא דהאי טטפת לשון אפריקי הוא ולא תרגום שסתמו לשון ארמית בכל מקום והיינו דסמיך הך קושיא דמאי תרגום איכא לבתר שאמר הך דוהי' בהוייתן וק"ל. והיינו נמי דדקדק השתא לפרש דבתורה איכא יגר שהדותא משום דבלא"ה נמי משכחת טובא ויבן את הצלע אר"ע בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא אשר כריתי לי אר"ע בכ"ה קורין למכירה כירה צפנת פענח פי' רוב המפרשי' שהוא לשון מצרי אבל השתא בעי לאשכוחי לשון תרגום ארמית דוקא קאמר בתורה משכחת כה"ג ביגר שהדותא ולא זולת אבל בתפלין לא משכחת כלל ודוק:

21 תוספות פתח ↗

כל התורה בכל לשון נאמרה - פירש הקונטרס שנתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בספר תורה וקשה שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא ונראה דהכי פירושא כל קריאה שבתורה כגון מצות חליצה ופרשת עגלה ערופה וידוי מעשר ובכורים וכל אלו השנויין פרק אלו נאמרין בסוטה דף לב. ושם:

21 פני יהושע פתח ↗

בתוספות בד"ה כל התורה בכל לשון נאמרה פי' הקונטרס וכו' מלבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא וכו' עס"ה. ומה שיש לדקדק בזה כתבתי ג"כ בחידושי ברכות בר"פ היה קורא ע"ש וכאן באתי לדון בדבר החדש דכיון דפרשת זכור הוי דאורייתא צריך לקרותו בלה"ק דוקא דדוקא לענין ק"ש כתבו התוספות לעיל דהלכה כחכמים משום דכתיב שמע בכל לשון משא"כ בפרשת זכור כיון דלשיטת התוס' תליא מילתא בפלוגתא אי כל התורה בלה"ק נאמרה או בכל לשון וכבר העליתי שם בברכות דלמאי דמסקינן הכא ובר"פ היה קורא דפלוגתא דר' וחכמים לענין ק"ש לא תליא בהך פלוגתא דכל התורה א"כ ממילא אית לן למימר דלכ"ע כל התורה בלה"ק נאמרה מהטעם שכתבתי שם דמשה וודאי בלה"ק אמר לישראל כדמוכח בכמה דוכתי ומה שהוצרכתי להביא ראיה על זה לענין פרשת זכור אע"ג דבלא"ה קי"ל כרשב"ג לעיל בפ"ק דספרים נמי אינן נכתבין אלא בלה"ק או יונית מ"מ נפקא מיניה לענין יוונית בפ' וכור ועוד דלא ברירא לי הך מילתא אי חייב לקרות פ' זכור דוקא בתוך ס"ת או אפילו מתוך החומשים בעלמא כדמשמע מלשון הש"ע א"ח סימן תרפ"ה או אפילו בע"פ וכמו שאבאר לקמן. מיהו מלשון התוספות כאן דקשיא להו מעיקרא מאי נפקא מיניה ולא ניחא להו לפ' דנ"מ לענין פ' זכור גופא דהוי מדאורייתא וא"כ משמע לכאורה דבלא"ה פשיטא להו דפ' זכור בלה"ק דוקא כיון שצריך לקרותה בתוך ס"ת דוקא וקי"ל דבעינן לה"ק או יוונית ויוונית לא שכיח ונאבד כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילין אלא דבתוס' בר"פ היה קורא שהקשו ג"כ כמו בשמעתין ותירצו לחד שינויא דנ"מ לפ' זכור וא"כ משמע איפכא דלא בעינן ספר תורה כדפרישית ודו"ק:

21 פתח עינים פתח ↗

תוס' ד"ה כל התורה בכל לשון נאמרה פי' הקונטריס וכו' וקשה וכו'. עמ"ש בעניותי בקונטריס זה לעיל ריש פרק שני דברכות בס"ד:

25 תוספות פתח ↗

הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר - מכאן קשיא למה שפרש"י בברכות דף לד. ושם גבי אמצעיות אין להן סדר דפירש דאם טעה באחת מן הברכות ושכח אחת מהן שצריך לחזור שאומר אותה ברכה ששכח במקום שנזכר וגומר תפלתו וקשיא דאם כן הוא אומר השמונה עשרה ברכות למפרע והכא חזינא דשמעון הפקולי התקין אותן על הסדר אלא נראה לפרש התם אין להן סדר דלא הוו כשלש ראשונות ושלש אחרונות דחוזר לראש השלשה כשטעה באחת מהן אלא חוזר לאותה ששכח וגומר ממנה ולמטה הכל כסדר אבל בענינו אין חוזר כיון שעבר מקומו והכי נמי אמרינן לקמן מגילה דף יח: גבי מגילה שאם השמיט פסוק אחד שמתחיל וקורא מאותו פסוק ולמטה:

25 פני יהושע פתח ↗

בגמרא תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר. הא דפשיטא לן הכא דכיון שנתקן על הסדר אפי' בדיעבד לא יצא אם אמרן שלא על הסדר כתבתי בברכות ס"פ אין עומדין ברכות דף ל"ד וגם מה שיש לדקדק בלשון התוספות כאן בד"ה והסדיר כתבתי שם באריכות ע"ש:

25 פסקי תוספות פתח ↗

טעה ושכח ונזכר יתחיל אותה ברכה שטעה ויגמור על הסדר וכן בקריאת שמע והלל ומגילה. בתענית צבור שאומר ענינו בין גואל לרופא אם לא אמר אין מחזירין אם נזכר אחר שהתחיל ברכה שלאחריה אין להחזירו. ד"ה הסדיר:

26 רבינו חננאל פתח ↗

מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים והן האבות גבורי התורה והמצות כדכתיב ואת אילי הארץ לקח. גבורת גשמים שנאמר הבו לה' כבוד ועז ונקראו גבורות שיורדין בגבורה כמפורש בתחלת תעניות ועז היא גבורה ואומר מטרות עז ומנין שאומרים קדושה שנא' הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש בינה אחר קדושה שנאמר והקדישו את קדוש יעקב וכתיב בתריה וידעו תועי רוח בינה תשובה אחר בינה שנאמר ולבבו יבין ושב סליחה אחר תשובה שנאמר וישוב אל ה' וירחמהו וגו' תקנו גאולה בשביעית שעתידין ישראל להיגאל בשביעית ורפואה בשמינית כנגד מילה שהיא בשמיני וצריכה רפואה וברכת השנים בתשיעית כנגד מפקיעי שערים שנאמר שבור זרוע רשע ורע ודוד כי אמרה בפרשת תשיעית אמרה קבוץ גליות אחר ברכת השנים שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא.

26 ריטב"א פתח ↗

ת"ר מנין שאומרין אבות עד מה ראו גאולה בז' אבל ליכא למיתי דלימרוה בתר רפואה משום דכתיב הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי:

26 רשימות שיעורים על ברכות פתח ↗

והנראה בזה דיש שני דינים בקדושה, וכדילפינן לה בגמרא מתרי קראי. דהנה בחולין כא: ילפינן לה מדכתיב איוב ל״ח:ז׳: "ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני האלקים", ואילו בגמ' ראש השנה לב. ובמגילה יז: איתא מנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קודש, ע"כ. ונראה דנתבאר בזה שישנם שני דינים בקדושה ותרווייהו יסודן בקדושת המלאכים: א דין קדושה הנלמדת מויריעו כל בני האלקים, דרישא דקרא "ברן יחד כוכבי בוקר" קאי על ישראל, ואילו סיפא דקרא "ויריעו כל בני האלקים" קאי על המלאכים, וילפינן מגזה"כ "ברן יחד" דקדושת ישראל נאמרת דווקא ביחד עם קדושת המלאכים, כי אנו לבד איננו יכולים לומר קדושה, שהרי איננו רשאים לבטא את השם המפורש, דאנו מבטאים את השם בלשון אדנות וא"כ איך חל חלות קדושה על השם, דקדושה היא שבח לשם המפורש, ורק על ידי שאנו מכוונים ומצרפים את קדושתנו לשירת המלאכים חל חלות שם המפורש ושפיר אמרינן קדושה. ולולא הקדמת "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" לא היה חל בזה תורת קדושה ודבר שבקדושה, שהרי חסר שם המפורש, ורק על ידי אמירת נקדש וכו', שבזה אנו מצרפין את קדושתנו בעולם הזה לקדושת המלאכים בשמי מרום שמקדשים אותו בשם המפורש, ורק על ידי זה מתקיים דין קדושה לשם המפורש הנלמד מ"ברן יחד וגו'", וחלה בקדושה חלות דין דבר שבקדושה.

27 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

כתוב בטור כו׳ שהתשובה שמקבל הקב״ה חסד הוא ולא מן הדין ע״כ מזכירין רחמי האב עיין בס׳ העקרים י״ל המחבר שביק טעם הגמרא מגילה י״ז ב׳ מפסוק והקדישו כו׳ וידעו תועי רוח בינה ישעיה כ״ט כ״ד ונקיט טעם שני של טור שאין מוזכר בפי׳ כ״א מגמרא א״ע ל״ג עב״ח ובאר הגולה ונ״ץ רשמו מגילה ואינו. עב״ח פיוט מוסף ר״ה כף רגל חמש מאות חמש עשרה ישרה לכסא כלומר ט״ו מרחקים שבעה רקיעים וח׳ אוירים כ״כ הב״י ועא״ר א׳ תשובה מגעת לשם והקב״ה רואה ומקבל ישרה ישר יה יע״ש: י״ל דעה בינה והשכל ג׳ מדריגות זו למעלה מזו א״ר לבוש רצ״ד ומשמע שם דעת מדריגה א׳ שהרי אתה חונן לאדם דעת פי׳ דא״ה שוין בזה ובקשתינו חנני דעת לתורה ואמנם ברש״י שמות ל״א ג׳ ואמלא בחכמה ותבונה ודעת רוה״ק יע״ש וכן יראה מאבן עזרא ובמרגליות טובה ולפ״ז הכ״ר אתה חונן לאדם דעת מדריגות אדם הוא הנפש כמ״ש רמ״א בשר אדם חננו מאתך דעת רוה״ק לא ע״י מלאך כמ״ש מלמד שחשדוהו באשת איש זה גבריאל. ובספר המגיד פירשנו פסוק עם קשה עורף וכדומה עפ״י אבן עזרא ג׳ חדרים במוח סמוך לעצם שכל באמצע בינה באחוריו דעת הזכרון וכל מי שליחה ובשרו דק יותר מהיר וז״ש קשה עורף ואין להם דעת כי הזכרון יסוד גדול לשית החוטא עוונותיו נגד עיניו והטובות שעשה לו הקב״ה והם שוכחין זה והבן. מה שאתה חונן מתחלת בשבת לא ככל אמצעיות בקשות עב״ח בזה. ומלמד לאנוש בינה גרע קצת והבן. בהענא נ״ב לאדם הלמ״ד בקמ״ץ דלא כר״ע ור״א ונראה דתליא בלבוש וא״ע:

27 בית יוסף פתח ↗

ברכה רביעית אתה חונן ומה ראו לומר בינה אחר קדושה דכתיב כי בראותו ילדיו וגו' והקדישו את קדוש יעקב וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה בפ"ב דמגילה יז::

28 בית יוסף פתח ↗

ומה ראו לומר סליחה אחר תשובה דכתיב וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח גם זה בפ"ב דמגילה:

29 תוספות על ראש השנה פתח ↗

ושב ורפא לו. סליחת העון קרא רפואה כדאיתא פרק שני דמגילה דף יז::

29 חידושי אגדות על ראש השנה פתח ↗

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו כו' רבי יצחק חשיב לעיל ד' דברים מקרעין גזר דינו כו' ושינוי מעשה והיינו תשובה ואינו נראה דר' יוחנן הכא פליג אדלעיל אלא דנפקא ליה התשובה מהאי קרא דושב ורפא לו ורפואה דהכא היינו סליחת עון כמ"ש התוס' דהכי איתא במסכת מגילה וכינה הסליחה ע"ש רפואה כמפורש בדברי הרמב"ם בח' פרקים פ"ג דיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי כו' ע"ש באורך:

30 רא"ש פתח ↗

30 ערוך לנר על ראש השנה פתח ↗

בניסן עתידין לגאול: הט"א הקשה ממה דאמרינן בערובין דף מ"ג הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות בשוי"ט אבל בימי החול לא ואמאי אסור בכל השנה לא יהיה אסור רק בתשרי לר"א ובניסן לר' יהושע. ולענ"ד י"ל דגאולה וביאת המשיח תרי מילי נינהו דכן מוכח במגילה דף י"ז מסדר ברכות שמו"ע דאמרינן שם וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין וכו'. והיכן מתרומם קרנם בירושלים וכיון שנבנית ירושלים בא דוד וכו' ע"ש. הרי שקיבוץ גליות קודם לביאת דוד. אכן לפ"ז כש"כ שיקשה למה יאסר הנזיר אם עדיין לא נתקבצו גליות ובלא"ה קשה כיון דאמרינן שם בשביעית עתידין ליגאל במוצאי שביעית בן דוד בא א"כ לא יאסר ביין רק במוצאי שביעית. אמנם בזוהר פ' שמות נראה להיפך שיתגלה משיח עוד בטרם נגאלו ישראל ומזה נראה שאין מבורר לנו מה ענין הגאולה שעליה פליגי ר"א ור"י מתי תהיה והוא הקץ שעליו נאמר הלא הוא כמוס עמדי:

31 יהל אור על ספר הזהר פתח ↗

כדין כו'. ר"ל שהשפע יורד אליו מלמעלה וזהו שנסמך בשמנה עשרה רפאינו לברכת השנים ואמרו ריש פ"ב דמגילה מ"מ רפואה בשמינית כנגד מילה בשמינית, יסוד שהוא שמיני כידוע לראשית חכמה, וברכת השנים בתשיעית מלכות:

32 תוספות פתח ↗

ודוד כי אמרה בפרשת תשיעית אמרה - פירש הקונטרס ואף על גב דליכא אלא ח' מזמורים עד התם אשרי האיש ולמה רגשו גוים תרתי נינהו וקשיא דהא פרק קמא דברכות דף י. אמר דחדא פרשה היא ומסיק התם דכל פרשה שהיתה חביבה לדוד התחיל בה באשרי וסיים בה באשרי כגון זו שמתחלת באשרי האיש ומסיימת באשרי כל חוסי בו והיינו סוף דלמה רגשו אלמא דחדא פרשה היא וצריך לומר דלמנצח על מות ולמה ה' תעמוד ברחוק תרתי נינהו:

32 פסקי תוספות פתח ↗

אשרי האיש ולמה רגשו שתי פרשיות הן או למנצח על מות לבן ולמה ה' תעמוד שתי פרשיות. ד"ה ודוד:

32 משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא פתח ↗

רשימה דומה מופיעה במקורות אמוראיים. בבבלי, מגילה יז ע"ב: "ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית? אמר רבי אלכסנדרי: כנגד מפקיעי שערים, דכתיב: 'שבר זרוע רשע' ". אומנם לא כל הדרשה מצויה, וניכר שהבבלי כבר איננו מתייחס לאותה רשימה של תקיפים אימתניים, אך הפסוק "שבר זרוע רשע" הוא רמז לרשעים ולבעלי הזרוע. כמו כן במסכת דרך ארץ: "אוצרי פירות, ומלוין בריבית ומקטיני איפה ומגדלי איפה ומגדלי השקל ומעות מאזני מרמה ומפריעי שערים עליהם הכתוב אומר "אך טוב לישראל אלקים לברי לבב"39מסכת דרך ארץ, פרק "מעשין", מסכתות זעירות, היגער, עמ' 98. ראו עוד בבלי, מגילה יז ע"ב; מדרש "חסרות ויתרות". שניהם מזכירים גם הם לגנאי את מפקיעי השערים. .

33 רבינו חננאל פתח ↗

אחר קבוץ גליות ברכת משפט שנאמר ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך ואחריה כליית הזידים שנאמר ושבר רשעים וחטאים ואחריה ברכת צדיקים ואחריה ברכת דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' ואת דוד מלכם.

33 ערוך לנר על ראש השנה פתח ↗

34 רש״ש פתח ↗

שם כלו הפושעים כו'. נ"ל דצ"ל המינים וכן לקמן:

34 דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

בימי רבן גמליאל רבו האפקורסים בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחרת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפקורסים וקבע אותה תפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל. נמצא כל הברכות שבתפילה י"ט ברכות. ועי' בכ"מ בנוסחת תפילה זאת ובסדר תפילה לרמב"ם עיי"ש ודייק רבינו בלשונו והיה מצירים ומסיתין וכו' דלא יקשה ממאי דאיתא בפ"ק דברכות יתמו חטאים ולא חוטאים וביקש והתפלל שיחזרו בתשובה וכיו"ב במסכת תענית. ועיין במהרש"א בח"א במסכת ברכות שם ובשו"ת מעיל צדקה סי' ז' דלא שייך תפילה רק במי שנתעורר לפרקים לתשובה עיי"ש. ונראה כי על כל אלה המסיתים אשר כל באיה לא ישובו לא מהני תפילה ולא כן היה הני דר' מאיר במסכת ברכות ודאבא חלקיה במסכת תענית ולכן על כי עומדים להשחית הטובים ועל הרהור תשובה מהם אין לקווה ורק על אלה נתקן תפילה זאת ועל השאר תפילת השיבנו וכו': ולהעיר ע"ז היטב כתב רבינו שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם וכו' והם מצירים לישראל ומסיתין אותן וכו' והיה בכלל הבא להרגך וכו' עלינו להתפלל שכל אויביך ה' יאבדו יתמו חטאים וכו' ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' אחרי כלות אלה המסיתים והמונעים רבים מלעבוד את ה' אחרי כלותם נאמר ברכי נפשי את ה' בלי משטין ועומד לנגדינו מלמנוע אותנו מלהסתפח בנחלת ה'. ובמסכת מגילה י"ז ע"ב על סמיכות תפילה הזאת להשיבה שופטינו וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם שנאמר ושבר וכו' וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים דכתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק וכו' עיי"ש. ושם מפורש כמ"ש. ועיין בהל' ממרים פ"ג ה"ג עיי"ש ובהביננו והתועים על דעתך ישפטו ועל הרשעים תניף ידך כמ"ש בהל' ג' מבואר כמו כן "עמד ר"ג ובי"ד וכו'" עיין מ"ש לעיל בפ"א ה"ו עיי"ש ועיין בלח"מ:

35 תורה תמימה על התורה פתח ↗

וכי יגור וגו'. תניא, כוללין בתפלה גרי הצדק עם הצדיקים, שנאמר והדרת פני זקן וסמיך ליה וכי יגור אתך גר רנבר"ל בברכת על הצדיקים, וכבר זכרנו וביארנו דרשה זו לעיל אות רמ"א, יעוי"ש. .מגילה י"ז ב'

35 אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

ומשיבים עוד תשובה שלישית: רבי לוי אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי אמר: שמונה עשרה ברכות שבתפילה הן כנגד שמונה עשרה אזכרות שמותיו של ה' שכתוב שכתובות ב"הבו ליי' בני אלים" תהילים כט – במזמור זה נזכר שם ה' י-ה-ו-ה שמונה עשרה פעמים.כנגד שמונה עשרה אזכרותבבבלי ברכות כח,ב אמרו: ...אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים" תהילים כט רש"י: שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת השם: מניין שאומרים אבות, תלמוד לומר: "הבו לה' בני אלים" כו' ראש השנה לב,א. רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע בשלוש פרשות של קריאת שמע.ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: כמה אזכרות יש בפרשה? - שמונה עשרה, לכך תתפללו שמונה עשרה ברכות.ובמדרש תנחומא פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ...רבי יהושע בן לוי אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים" תהילים כט.במדרש תהילים שם סידרו את שמונה עשרה הברכות שבתפילה על הסדר כנגד שמונה עשרה האזכרות שבמזמור זה.בכל ברכה שבתפילה יש אזכרה בחתימתה. נמצא שמנין האזכרות שבחתימת הברכות שבתפילה כמנין האזכרות שבמזמור זה.• • •בתוספתא ברכות ג,כה שנו: שמונה עשרה ברכות שאמרו חכמים, כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים". כולל של מינים בשל פָּרוֹשים בני אדם שרגילים לפרוש מדרכי ציבור שאינם עושים מעשה "עמך", ושל גרים בשל זקנים, ושל דוד ב"בונה ירושלם" בארץ ישראל לא אמרו ברכת "מצמיח קרן ישועה", וחתמו בברכת ירושלים: "אלוהי דוד ובונה ירושלים", ולא אמרו אלא שמונה עשרה ברכות, וברכת המינים בתוכן. אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא.מכיון שדברי רבי לוי לקוחים מהברייתא הזו בתוספתא, הפסיקו את תשובות האמוראים בטעם מנין הברכות שתיקנו חכמים, והביאו את דברי רבי חונא ואת שאלת רבי אלעזר בירבי יוסי על תחילתה של הברייתא הזו: שמונה עשרה ברכות שאמרו חכמים, כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים", ואף תשובת רבי יוסי שהשיב לבנו מיוסדת על המשכה של הברייתא הזו בתוספתא. אמר רבי חונה רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי: אם יאמר לך אדם – אם ישאל אותך: שבעה עשרה ברכות הן – ולא שמונה עשרה הן! שמתחילה לא תיקנו חכמים בתפילה אלא שבע עשרה ברכות, ואין הן כנגד האזכרות שב"הבו לה' בני אלים", שהרי שמונה עשרה אזכרות כתובות בו. - אמור לו – השב לו: ברכה של מינים כבר קבעוה חכמים ביבנה – אחר שתיקנו חכמים את ברכת המינים, שמונה עשרה ברכות הן, ומעתה הן כנגד האזכרות שב"הבו לה' בני אלים". התיב – השיב הקשה על דברי התוספתא רבי לעזר בירבי יוסי אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסי קומי – לפני רבי יוסי מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי: והא כתיב – והרי כתוב: "אל הכבוד הרעים" תהילים כט,ג! – גם "אל" היא אזכרה, נמצא שבמזמור זה נזכר שם ה' תשע עשרה פעמים, ואם כדברי התוספתא, שתיקנו בתפילה ברכות כנגד האזכרות שבמזמור זה, היה להם לחכמים לתקן תשע עשרה ברכות ולא שמונה עשרה ברכות. אמר ליה – אמר לו רבי יוסי לבנו: והתני =והא תני – והרי שנוי שנו ברייתא בתוספתא: כולל של מינים ושל פושעים ב"מכניע זידים" – מזכיר ענינם של מינים ושל פושעים בברכת הזדים, שחתימתה: "מכניע זדים", ואינו אומר אותם ברכה בפני עצמה, של זקינים ושל גרים ב"מבטח לצדיקים" – מזכיר ענינם של זקנים ושל גרים בברכת הצדיקים, שחתימתה: "מבטח לצדיקים", ואינו אומר אותם ברכה בפני עצמה, ושל דוד ב"בונה ירושלים" – מזכיר ענינו של דוד בברכת בנין ירושלים, שחתימתה: "בונה ירושלים", ואינו אומר אותו ברכה בפני עצמה, שאין אומרים אלא שמונה עשרה ברכות. והברייתא בתוספתא מסיימת: אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא. הרי שיכול אדם לומר של מינים ושל פושעים ושל זקנים ושל גרים ושל דוד ברכות בפני עצמן, ונמצא שאומר עשרים וכמה ברכות. ואם כדבריך, שמנין הברכות הוא כמנין האזכרות שבמזמור זה, לא פחות ולא יותר, תמה על עצמך: אית לך מספקה לכל חדא וחדא מינהן במקבילה בברכות נוסף: אדכרה, וב"שרידי הירושלמי" נוסף: אזכרה?! – וכי יש לך אפשר לך לספק להמציא די הצורך לכל אחת ואחת מהן מהברכות אזכרה?! שאין במזמור זה אזכרות כדי לומר ענינים אלה ברכות בפני עצמן. אלא על כורחך, כשאמרו חכמים שמונה עשרה ברכות לא אמרו אלא שאין לגרוע מהן, וזה הוא שאמרו: כנגד שמונה עשרה אזכרות שב"הבו לה' בני אלים", היינו שאומרים לכל הפחות שמונה עשרה ברכות משום שאין במזמור זה פחות משמונה עשרה אזכרות של שם ה' י-ה-ו-ה, אבל לא אמרו שאין להוסיף עליהן, שכן יכול אדם להוסיף עליהן.הברייתא שבירושלמי והברייתא שבתוספתא אחת הן, שכן שינויי לשון בברייתות שמקורן בתוספתא דבר רגיל הוא בירושלמי. עיקר תשובתו של רבי יוסי מיוסד על סופה של הברייתא שבתוספתא: אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא, אלא שהירושלמי כדרכו קיצר ולא הביא את סופה של הברייתא. הברייתא הזו מובאת גם בירושלמי ברכות ב,ג.בבבלי מגילה יז,ב אמרו: ...וכולל זדים עם המינים, ...וכולל גרי הצדק עם הצדיקים.לפי הבבלי שם, ברכת דוד היא ברכה לעצמה אחרי ברכת בנין ירושלים, ואינו כולל דוד עם ירושלים.פָּרוֹשים - הפורשים מדרכי ציבורבתוספתא סנהדרין יג,ה שנו: המינים והמשומדים והמסורות ואפיקורסים ושכפרו בתורה ושפורשים מדרכי ציבור ושכפרו בתחיית המתים וכל מי שחטא והחטיא את הרבים...ובמסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי ג,ה שנו: כל הפורשים מדרכי ציבור, והם שעושים עצמם בני חורין ממצוה וכבוד המועדות וישיבת כנסיות ומדרשות, והמינים והמשומדים והמוסרים...ברכת הזדים והמיניםנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "למשומדים אל תהי תקוה אם לא ישובו לתורתך, ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר בימינו, והנוצרים והמינים כרגע יאבדו, יימחו מספר חיים ועם צדיקים אל ייכתבו. ברוך אתה ה' מכניע זדים". בכתבי היד של הגניזה מצויה גם החתימה: "שובר אויבים ומכניע זדים".ברכה זו היא קללה שהיתה מכוונת כלפי כל הכיתות והיחידים שסיכנו את אחדות הציבור ואת קיומה של היהדות."משומדים" הם מומרים יהודים שהמירו את דתם. "מלכות זדון" היא מלכות רומי הרשעה. "הנוצרים והמינים" הם כיתות יהודיות נוצריות, שנקראו 'מינים' ו'נוצרים'. ברכת המינים היתה מכוונת להעלות את ההכרה שהמינים אינם בכלל ישראל ויש להרחיקם.בירושלמי ברכות ה,ג אמרו: לכל אין מחזירים אותו, חוץ ממי שלא אמר "מחיה המתים" ו"מכניע זדים" ו"בונה ירושלים", אני אומר: מין הוא.ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: "קול ה' יחיל מדבר" - ...כנגד "שובר אויבים".ברכת הצדיקיםנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק יהמו רחמיך, ותן לנו שכר טוב עם עושי רצונך. ברוך אתה ה' מבטח לצדיקים". בכתבי היד של הגניזה מצויה גם החתימה: "משען ומבטח לצדיקים".במדרש תהילים כט,ב נאמר: "יחיל ה' מדבר קדש" - ...כנגד "משען ומבטח לצדיקים".ברכת בנין ירושליםנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה: "רחם ה' אלוהינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיחך, בנה ביתך ושכלל היכלך. ברוך אתה ה' אלוהי דוד בונה ירושלים".בירושלמי ברכות ד,ה אמרו: בתפילה: "אלוהי דוד ובונה ירושלים".ובירושלמי ראש השנה ד,ו אמרו: בתפילה הוא אומר: "אלוהי דוד ובונה ירושלים".ובמדרש שמואל פרשה כו נאמר: "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים" וגו' שמואל ב ז,ט - מכאן קבעו חכמים "אלוהי דוד ובונה ירושלים", כנגד "אלוהי אברהם יצחק ויעקב".ובמדרש תהילים כט,ב נאמר: "ובהיכלו כולו אומר כבוד" - ...לכך אומר: "אלוהי דוד בונה ירושלים".בברייתא שבתוספתא הזכירו שלוש ברכות אלו, משום שהן כוללות כמה ענינים, שלא כשאר הברכות האמצעיות בתפילה, שאינן כוללות כמה ענינים. לפי נוסח ארץ ישראל, ברכת הזדים והמינים כוללת: משומדים, מלכות זדון, נוצרים ומינים; ברכת הצדיקים כוללת: צדיקים, חסידים, גרים; וברכת בנין ירושלים כוללת: ישראל, ירושלים, ציון, מלכות בית דוד.מנין הברכות שבתפילה - שיטות הבבלי והירושלמיבבבלי ברכות כח,ב אמרו: תנו רבנן: שמעון הפקולי סידר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים רש"י: לאחר זמן, קרוב לזמנם של המינים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? - עמד שמואל הקטן ותיקנה.ובבבלי מגילה יז,ב אמרו: תניא: שמעון הפקולי סידר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר רש"י: כמשפט המקראות ביבנה. במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.ושם יח,א אמרו: וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו תפילה על הסדר, שמעון הפקולי מאי סידר? - שכחום וחזר וסידרם.ובירושלמי ברכות ב,ג אמרו: אמר רבי ירמיה: מאה ועשרים זקנים, ומהם שמונים וכמה נביאים, התקינו את התפילה הזאת.ובבמדבר רבה יח,כא ובמדרש תנחומא פרשת 'קורח' סימן יב ובאוצר המדרשים עמוד שנב נאמר: "כל תישא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" הושע יד - אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בזמן שהיה בית המקדש קיים, היינו מקריבים לפניך קורבן להתכפר, ועכשיו שבית המקדש חרב אין בידינו אין לנו קורבן לכפר עלינו אלא תפילה. הדא הוא דכתיב: "וקח טוב", "טוב" בגימטרייה שבע עשרה הוי. תפילה - שמונה עשרה ברכות הוי! - ברכת המינים / הזדים ביבנה תיקנוה. והלא תשע עשרה אנו מתפללים? - "את צמח דוד" אחר כך תיקנוה מתחילה היתה ברכת דוד כלולה בברכת בנין ירושלים, ואחר כך תיקנו לאומרה בפני עצמה על שום: "בחנני ה' ונסני" תהילים כו שביקש דוד שיחתמו בו ברכה.ובבבלי ברכות כח,ב אמרו: הני תמני סרי, תשסרי הוויין! - אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תיקנוה. כנגד מי תיקנוה? - אמר רבי לוי: לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני - כנגד "אל הכבוד הרעים" תהילים כט, לרב יוסף - כנגד "אחד" שבקריאת שמע, לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי - כנגד חוליה קטנה שבשדרה.ובמדרש תנחומא בובר פרשת 'וירא' סימן א נאמר: ילמדנו רבנו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום? - כך שנו רבותינו: צריך אדם שיתפלל שמונה עשרה. ולמה שמונה עשרה? - כנגד שמונה עשרה אזכרות שכתיב ב"הבו לה' בני אלים" תהילים כט. משיבים לרבי לוי: והא בבבל אומרים תשע עשרה? - אמר להם: אף הוא מן האזכרות, שנאמר: "אל הכבוד הרעים" תהילים כט,ג.מהמקורות שהובאו כאן עולים הדברים הבאים:לפי הבבלי, אנשי כנסת הגדולה תיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות, וביבנה סידרו שוב שמונה עשרה ברכות. מכיון שלפי הבבלי היו מעולם שמונה עשרה ברכות, ברכת דוד היתה מעולם ברכה בפני עצמה, וכפי שמצינו בסדר הברכות שסידרו בבבלי מגילה יז,ב-יח,א.לפי הירושלמי, אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה, אך לא העמידו את התפילה על מנין ברכות קבוע. לאחר החורבן, תיקנו ביבנה שבע עשרה ברכות כמנין "טוב", כדברי המדרשים במדבר רבה ועוד, וזה הוא שאמר רבי חונא בירושלמי כאן: אם יאמר לך אדם שבע עשרה הן. מכיון שלפי הירושלמי לא היו מעולם שמונה עשרה ברכות, ברכת דוד היתה מעולם כלולה בברכת בנין ירושלים, וכפי שמצינו בסדר הברכות שסידרו בירושלמי ברכות ב,ג.בימי רבן גמליאל, משרבו הפָּרוֹשים והמינים, תיקנו ביבנה את ברכת המינים. בברכה זו שתיקנו כללו מינים ופרושים וזדים ופושעים ומשומדים. לאחר שתיקנו את ברכת המינים, היו לפי הבבלי תשע עשרה ברכות, ולפי הירושלמי שמונה עשרה ברכות.כששאלו: למה תיקנו שמונה עשרה ברכות, והשיבו: כנגד זה וכנגד זה, לפי הבבלי דיברו על מנין הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ואילו לפי הירושלמי דיברו על מנין הברכות לאחר שתיקנו ביבנה את ברכת המינים.לפי הבבלי, מכיון שאנשי כנסת הגדולה תיקנו בתפילה שמונה עשרה ברכות, אין להוסיף עליהן, ולכן נזקקו בבבלי לשאול: כנגד מי תיקנו את ברכת המינים, והשיבו לכל מר כדאית ליה. ואילו לפי הירושלמי, מכיון שאנשי כנסת הגדולה לא העמידו את התפילה על מנין ברכות קבוע, יכול אדם להוסיף עליהן, כפי שאמרו בתוספתא: אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן, יצא וכפי שנתפרשו דברי רבי יוסי בירושלמי כאן, ולכן לא נזקקו בירושלמי לשאול: כנגד מי תיקנו את ברכת המינים.בנוסח ארץ ישראל היו מתפללים שמונה עשרה ברכות, וכללו של דוד בברכת בנין ירושלים. ובנוסח בבל היו מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דוד "צמח דוד" בפני עצמה. רק בתקופת הגאונים היו אף בנוסח ארץ ישראל מתפללים תשע עשרה ברכות, ואמרו ברכת דוד בפני עצמה כמו בנוסח בבל כך מצאנו בנוסח ארץ ישראל לפי הגניזה, וזה הוא שאמרו במדרשים במדבר רבה ועוד שהובאו לעיל: "את צמח דוד" אחר כך תיקנוה, ולכן לא מצאנו בספר החילוקים שבין בני בבל ובין בני ארץ ישראל חילוק בענין זה.ברכת דודהנוסח לפי הגניזה: "את צמח דוד עתה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך. ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה".• • •

37 ב"ח פתח ↗

י"ד בונה ירושלים וכו' ונוסח אשכנזים ולירושלים עירך וכו' שאלני מה"ר שבתי סגי נהור נר"ו למנהג אשכנז שאומרי' בברכת בונה ירושלים ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם וכסא דוד מהרה בתוכה תכין בא"י בונה ירושלים דלא הוה כדקי"ל כשמואל בפרק ע"פ דצריך מעין חתימה סמוך לחתימה ונוסח ספרדי שכתוב בו וכסא דוד וכו' קודם ובנה אותה נראה יותר מתוקן. והשבתי דאם אינה מעין חתימה א"כ אינה נמי מעין פתיחה ולא טעו בה בני בי רב כ"ש רבותינו ז"ל גדולי ארץ אשכנז אבל האמת יורה דרכו שבקשת וכסא דוד מהרה בתוכה תכין הוא מעין ברכה זו שמבקשים שיבנה ירושלים בקרוב כדי שכסא דוד במהרה בתוך ירושלים תכין כלומר שאין שאלתינו כי אם לצורך גבוה כי אין כסא ה' שלם אלא כשכסא דוד על מכונו בירושלים ועוד דבשאלתינו וכסא דוד מהרה בתוכה תכין הרי בקשתינו ג"כ על ירושלים שיכונן בתוכה כסא דוד והוה מעין חתימה וזה ג"כ טעם הפתיחה ולירושלים עירך ברחמים תשוב לא לצורך עצמינו אלא כדי להעלות השכינה בתוכה וז"ש ותשכון בתוכה כאשר דברת. ואח"כ ובנה אותה בקרוב וכו' כדי שכסא דוד מהרה בתוכה תכין ועוד נראה דשאלת וכסא דוד וכו' היא שאלת בנין ירושלים ממש והוא דבפ"ב דמגילה איתא וכיון שנבנית ירושלים בא דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים ופירש"י אחר שישובו לבית המקדש ובקשו את הקב"ה ואת דוד מלכם עכ"ל ויש להקשות בית המקדש מאן דכר שמיה ונראה דס"ל דסוף המקרא ופחדו אל ה' ואל טובו הוא מרמז על ב"ה כדכתיב ההר הטוב הזה והלבנון ואומר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל וזהו שאמר ואל טובו באחרית הימים כד"א נכון יהיה הר בית ה' באחרית הימים בראש ההר ויהיה טעם הכתוב אחר שישובו בני ישראל וגו' דכאשר יבנה ירושלים יבנה בתוכו ב"ה והשכינה תשרה בתוכו ואז לאחר שישובו לב"ה יבקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם דכשנבנה ירושלים וב"ה הנה אז דוד בא ויושב על כסאו כמו שהגון למלך שיהא יושב על כסא מלכותו בעיר ממלכתו ולכן אמר ואת דוד מלכם כי יבקשו את דוד מלכם שיהא יושב על כסא מלכותו ואם כן יאמר הכתוב שיבנה ירושלים וב"ה ויכונן כסא דוד בתוך ירושלים שיהא הכל מוכן ואז בא דוד ויושב על כסאו שהכין לו הוא ית' נמשך מזה שכל שאלתינו בברכת ירושלים הוא בבנין ירושלים והנלוה לבניינו וזהו אמרינו ולירושלים עירך ברחמים תשוב לבנותה ותשכון בתוכה כאשר דברת והוא שתשכון שכינתך בב"ה ובנה אותה בקרוב וכו' והוא שיהא בונה אותה הוא יתעלה בעצמו בקרוב וכו' הוא כולל בנין העיר ובנין הבית בכללו ואח"כ שואל בפרט וכסא דוד מהרה בתוכה תכין שיהא בונה כסא דוד שיהא מוכן כשיבא דוד לישב על כסאו וא"כ כל זה דהיינו בנין ב"ה ובנין כסא דוד הוא מענין בנין ירושלים ממש שהרי ב"ה וכסא דוד הכל הוא נבנה בתוך ירושלים וגם יש להם שייכות אל ירושלים כי הלא הבונה עיר שתהיה עיר ממלכה אליו הנה הכרח הוא שיבנה בתוכה בית קדוש לתפלה ולעבודה לפניו ית' גם צריך הוא לבנות בית שיהא נקרא בית המלך ובתוכו כסא מלכותו שישב המלך עליה לדון עמו ובעל כרחינו צריכין אנחנו לפרש כך דאל"כ מה ענין כסא דוד לבנין ירושלים:

« ביאור שטיינזלץ על מגילה ט״ז ע״ב ביאור שטיינזלץ על מגילה י״ח ע״א »