שלטי הגיבורים על שבת מ״ה

1 והרמב"ן והרשב"א כתבו דדעת רבי' לאסור מדאשמטיה לההוא דר"י בשביל כך דס"ל בכה"ג הוי קרובי כבוי וקרובי כבוי אסור ולפי זה ל"ש נותן עליו מים או שאר משקין אסור והתוס' והטור א"ח סי' של"ד והגהות מיי' פי"ב מהל' שבת כתבו דכל משקין זולת מים מות' לתת עליו והטעם באסור נתינת המים הוא מפני שהוא מלבן וסמ"ג לאוין ס"ה הביא מימרא דרב יהודה כצורתה ולא חילק כלל בין מים לשאר משקין ואפשר דלדידיה ס"ל דבכה"ג הוי דרך לכלוך ולא דרך ליבון והרא"ש הביא דברי רבינו כצורתם ולא הזכיר כלל מימרא דרב יהודה ואעפ"כ הטו' א"ח סי' של"ד פסק כרב יהודה לתת עליו שאר משקין וקשה הוא שיהיה הטור חולק עם אביו ולא יביא דבריו כלל הלכך לבי אומר לי דבין רבינו ובין הרא"ש ס"ל כר"י דבכה"ג הוי גרם כבוי ושרי ולא השמיטו דברי רב יהודה אלא משום דרב יהודה קאמר שנותן עליו מים מצד אחר שנראה מדבריו דמותר לתת עליו מים וליכא משום ליבון ובוה לא סלקי דבריו להלכה כי נתינת מים אסו' משו' ליבון והילכך השמיטו רבי' והרא"ש מימרא דרב יהודה אבל לעולם אם נותן עליו שאר משקים דליכא למיחש משום ליבון שרי דבכה"ג נמי גרם כבוי הוא והיינו דכתב הטור שמותר לתת עליו כל משקין חוץ מהמים ואע"פ שאביו לא הזכיר מזה כלום כך דעתי נוטה ודברי מיי' פי"ב מהל' שבת מסופקים אם יש לומר שכתב דין נתינת המים גבי ס"ת משום דליכא שם חשש ליבון דבעור ליכא משום ליבון אבל גבי טלית לא כתב היתר נתינת מים עליו ומהאי טעמא דשייך בו ליבון או אפילו קאי נמי אטלית ולקמן יתבאר ומ"מ שרי לתת עליו שאר משקין דכל כה"ג דליכא חשש ליבון גרם כיבוי הוא ושרי:

2 ומה שכ' הטוא"ח סי' של"ד טלית שאחז בה האור שרי לפושטו אע"פ שהוא נכבה כיון שאינו מכוין בפשיטותו זאת לכבות דמשמע שאם מכוין לכך שאסור לפושטו ואין שום אחד מהפוסקים שיזכיר דבר זה כי מדברי כולם מוכח דגרם כיבוי שרי אפי' מכוין לכך מ"מ נראה דודאי כל גרם כיבוי דשרינן הוא בענין שאינו מכוין לכבות אלא הוא עושה שום דבר לחצוץ בפני הדליקה וע"י כך בא הכיבוי כההיא דפריס' עור או מחיצת כלים מלאים מים או נתינת כלי ריקן תחת הנר וכיוצא באלו שאינו מכוין לכבות אלא להגין והלכך אי בהאי מעשה שעושה בא ממילא הכבוי שפיר דמי דלא הוי אלא גרם כיבוי בלא מתכוין דאי מכוין לכך אפי' ע"י גרם אסור כמ"ש הטור ומיהו כשאינו מכוין לכך אע"פ דהוי פסיק רישיה שרי ע"י גרם שהרי התירו לחצות בכלי' מלאי' מים אע"פ שבודאי יתבקעו ויכבו והוי פסיק רישיה מ"מ שרי כיון שאינו אלא גרם ואינו מכוין לכך ועי' בתוס' פ' בתרא דיומא. ומסופקני בכל מלאכת שבת הנעשית בלא מתכוין ע"י גרם בפסיק רישיה כי האי דגרם כיבוי אי שריא או דלמא גבי דליקה הקילו:

3 איכא פלוגתא בנתינת טעם לאיסור זה בין רש"י ומהר"ם וסמ"ג ומיי' ותוס' וכל הטעמי' הזכירם הטוא"ח לאיסור בסי' רע"ז וצ"ע בדברי הטור ובסי' תר"פ בהל' חנוכה ויש נפקותא בפי' אלו לגבי פסיק רישיה בדבר שהוא פסיק רישיה לגבי רוב בני אדם ולגבי בקיאין אינו פסיק רישיה אם חשיב בכה"ג פסיק רישיה או לאו ובחדושי הארכתי בס"ד:

4 כתב בה"ג והביא דבריו הרא"ש והטוא"ח סי' של"ד דבכל איסורי שבת בהיזק הבא פתאום כגון בידקא דמיא דאתיא בקרקע שלו או אם נתרועעה חבית של יין או ביתו או שום היזק כיוצא בזה יכול לומר בפני הנכרי כל המציל לא יפסיד ואם אין הנכרי מזומן כאן יכול לקרותו שיבא ואע"פ שבודאי יכבה ויתקן ויציל כשיבא ומדברי מיי' פי"א מהל' שבת אינו נראה כך וכ"כ סמ"ג לאוין ס"ה והגהות מיי' בשם ס' התרומה דדוקא בדליקה התירו אבל לא בשאר אסורי שב' ומהרי"ח מסכי' לדברי הרא"ש וכת' דאפשר שחלוק הדליקה משאר אסורי שבת דבדליק' מותר לומר ליחיד אם תכבה לא תפסיד ובשאר אסורים יאמר בסתם: לשון ריא"ז התירו בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל בשאר מלאכות אסור לומר בפני הנכרי כל העושה מלאכה זו אינו מפסיד שלא התירו דבר זה אלא בדליקה:

5 האי קטן כתבו התוס' דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך אבל קטן שהגיע לחינוך כיון דחייב לחנכו כ"ש שצריך להפרישו מעבירה ועון ונראה דצ"ל דהא כיבוי דקטן מיירי דהוי איסורא דאוריי' וכן נראה מדברי מיי' פי"ב מהל' שבת שפסק דב"ד מצווין להפרישו משום דחשיב לי' איסור' דאוריי' לפי סברתו שפוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כר"י דאי הוה ס"ל דהוי איסור' דרבנן לא היה פוסק שב"ד מצווין להפרישו שהריכת' פכ"ד מהל' שבת דבמלאכה דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו ולא אביו וכן כ' התוס' דמיירי במלאכה דאורייתא אי לרבי יהודה כדאמרן אי לר' שמעון וכגון שצריך לפחמים ומגיד משנה פכ"ד מהל' שבת תמה על דברי מיי' שכתב שם דבאיסורא דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו הא באיסורא דאוריי' מצווין להפרישו והלא מיי' עצמו כ' פי"ב מה' שבת ובסוף הל' איסורי מאכלות דאפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו ולי הדיוט נראה דאין כאן קושיא דהכא פ' כ"ד מהל' שבת שכתב דבאיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו מיירי בכל ענין ואפי' שעושה לדעת אביו שמבחין דניחא ליה לאביו בההיא תלישה ובההוא הוצאה וטלטול ואפי' הכי כיון דליכא אלא איסורא דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו אבל דכוותה גבי איסור דאוריי' שעושה לדעת אביו ב"ד מצווין להפרישו וזה שכ' בפי"ב מהל' שבת דקטן המכבה לדעת אביו ב"ד מצווין להפרישו ופי' לשם דאם אינו עושה לדעת אביו שרי אע"פ שהוא איסור דאוריי' שהרי אותו הכיבוי הוי איסור דאוריי' בכל ענין לדידיה דפסק כר' יהודה במלאכה שאינ' צריכה לגופה דחייב עליה ובכל דוכתא דאמר דבאיסור דאוריי' אין ב"ד מצווין להפרישו מיירי שאינו עושה לדעת אביו ובזה יתיישבו דברי מיי' שפיר ובזה נמי מתרצת קושית הטוא"ח סי' שמ"ג שהקשה גם הוא על דברי מיי' כדלעיל דבפכ"ד מהל' שבת מיירי אע"פ שעושה האיסור דרבנן על דעת אביו דאין ב"ד מצווין להפרישו ודכוותה גבי איסור דאוריי' אם עושהו לדעת אביו ב"ד מצווין להפרישו אבל אם אינו עושה לדעת אביו בכל ענין אפי' באיסור דאוריי' גם למיי' אין ב"ד מצווין להפרישו:

6 רבי' ומיי' פ"א מהל' שבת וסמ"ג לאוין ס"ה והרא"ש והמרדכי והר"ן והטוא"ח סי' שט"ז שוין דחמשה מזיקין מותר להורגן בכל ענין אפילו אין רצין אחריו ושאר מזיקין אם רצין אחריו מותר להורגן ואם לאו אסור ומתוך כך התיר ר"ת להרוג פרעוש שעוקץ הבשר בשבת דס"ל דשאר המזיקין שמותר להורגן אם רצין אחריו מיירי אפי' דליכא בהו סכנה ופרעוש נמי הוי בכללן ומיהו מיי' לא ס"ל כוותיה בהא דאי תימא דלמיי' אפי' ליכא סכנה שרי להורגן כשרץ אחריו הא לדידיה מלאכה שאצ"ל חייב עליה והיאך יתיר איסור דאורייתא במקום צער אלא ודאי הכרח לומר דלדידיה כל המזיקין שהותר הריגתן מיירי שיש בהן סכנה והלכך לדידי' בכל ענין יהי' אסור להרוג פרעוש כיון דלית ביה סכנה והמרדכי כתב בשם גאון דלא חזינן לרבנן קשישי שיהרגו אותן ואפי' לצוד אותן מיהו הצידה חומרא בעלמא הוא כדלעיל והתוס' כ' בשם ר"י ור"ח דאפילו החמשה מזיקין אין הורגין אותם אא"כ רצין אחריו ושאר כל המזיקין אין הורגין אותם אפי' רצין אחריו אלא דורסן לפי תומן ובודאי נמי אסור להרוג פרעוש בשבת אפי' עוקצו: