שד"ל על ויקרא כ״ה

מהדורה: שד״ל במהדורה המקורית, פדובה 1871

« שד"ל על ויקרא כ״ד:י״ז שד"ל על ויקרא כ״ו:א׳ »

1 וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃

2 דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָֽה׃

3 שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃

4 וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃

5 אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃

6 וְ֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאׇכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃

7 וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כׇל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ ס

8 וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃

9 וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃

10 וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃

11 יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃

12 כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִ֨ן־הַשָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃

13 בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃

14 וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃

15 בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכׇּר־לָֽךְ׃

16 לְפִ֣י רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃

17 וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

18 וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃

19 וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃

20 וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃

21 וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃

22 וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃

23 וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃

24 וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ ס

25 כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃

26 וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃

27 וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃

28 וְאִ֨ם לֹֽא־מָצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ ס

29 וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃

30 וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָ֠ם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־ל֣וֹ לא חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃

31 וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃

32 וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃

33 וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

34 וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ ס

35 וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃

36 אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃

37 אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃

38 אֲנִ֗י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ ס

39 וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃

40 כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃

41 וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃

42 כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃

43 לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃

44 וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃

45 וְ֠גַ֠ם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃

46 וְהִתְנַחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ ס

47 וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃

48 אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃

49 אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃

50 וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃

51 אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃

52 וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃

53 כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃

54 וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃

55 כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

פירוש שד"ל על ויקרא כ״ה

1 ושבתה הארץ שבת לה': מצות שנת השמטה דומה למצות השבת, כי כמו שמצות השבת היא לחזק בלב העם אמונת היותם גוי קדוש, כן מצות השמטה תביא בלבם האמונה כי גם אדמתם אדמת קדש, אחרי שהיא שובתת בשנה הזו כשביתת האל ביום השביעי ועיין דברי דון יצחק בנחלת אבות פרק ' משנת גלות בא לעולם, כי נעמו, וכמו שבמדבר היה ה' נותן להם ביום הששי לחם יומים, כן בהיותם על אדמתם היה מצוה להם את ברכתו בשנה הששית, שתהיה תבואתה מספקת גם לשנת השמטה. ואמנם קדושת הארץ היתה סבה חזקה להרחיק את העם מלטמאה ומלחללה במעשים מתועבים. וגם בהכרח כשתשבות האדמה ינוחו קצת מעבודתם גם העבדים והבהמות, וזה דומה למנוחת העבד והבהמה ביום השבת. והיות תבואת השנה ההיא הפקר הוא חמלה על העניים, והוא משוה העשיר והעני, ומשפיל גאות העשיר, ומזכיר אותו כי כל בני אדם שוים הם. וכן שמטת הכספים היא חמלה וחנינה לעניים. וכמו שהעם מלבד שביתתם ביום השביעי, ניתנו להם חגים אחרים לשבות בהם ולשמוח לשם ה', ככה אדמת הקדש מלבד שנת השמטה ניתן לה שנת היובל. והיובל משוה העשיר לעני כמו השמטה וכמו השבת, מצד השביתה מעבודת האדמה, ומצד הפקר התבואות; ונוסף בו חזרת הקרקעות לבעליהם, ויציאת העבדים חפשי, והיא חמלה גדולה על העניים, וחזוק גדול לשווי בני המדינה. והתבונן כי כמו שהיובל הוא אחד לשבע שמטות, כן המועדים הם אחד משבעה במספר שבתות השנה, כי שבתות השנה הם יותר מארבעים ותשע, אך לא יגיעו לשש וחמשים, ומקראי קדש הם שבעה ימים, והם יום ראשון ושביעי של פסח, יום אחד של שבועות, אחד של ר"ה, אחד של יוה"כ, ראשון של סכות, ושמיני חג עצרת, הרי שבעה ימים.

2 נזריך: קלער' רמבמ"ן, ראז' וגיז'.

3 ולעבדך ולאמתך: בפרשת משפטים אמר ואכלו אביוני עמך, וכאן הוסיף העבדים והתושבים שאינם מבני ישראל. ודע כי ברש"י על ולשכירך ולתושבך כתוב בכ"י שבידי וברע"ח אף הגוים לא הגרים, וכן הוא בת"כ.

4 ולבהמתך ולחיה וגו': שנת השמטה היא להזכיר כי לו יתברך הארץ ומידו היא לנו, וגרים ותושבים אנחנו עמו, ולא נתגאה בעשרנו, כי מידו הכל, והנה בכל שבע שנים האדמה חוזרת לבעליה, האדון ה', ע"כ נקראת השנה שבת לה', ותבואתה היא לעשיר ולעני בשוה, לגר ולאזרח לעבד ולתושב בשוה, וגם לבהמה ולחיה כי הכל שוים לפניו ית'.

5 יובֵל: השם הזה היה נוהג קודם מתן תורה בין העמים עובדי הבעל, שהרי התורה אמרה יובל היא כדבר ידוע מה הוא; ונ"ל שהיא מלה מורכבת יו-בֵל, והנה יָהּ יָהוּ, יַו, יוֹ הוא קול של שמחה עיין פירושי לשם הויה ובֵל הוא שם ע"ז כמו בַעַל בהבלעת העי"ן, ונראה כי הגוים בימי שמחתם היו קוראים הקריאה הזאת, וכיוצא בזה אצל היונים והרומיים Io Paeane, Io Bacche הוא קול של שמחה שהיו קוראים בחגים ובמועדים, והוא מורכב מן Io שהיא קריאת שמחה וממלה אחרת שהיא שם האליל. והתורה קדשה השמחה, וצותה שיהיה הזמן ההוא זמן גאולה ודרור לעניים שהוצרכו למסור שדה אחוזתם, או את גְוִיָתָם ג"כ, ומלבד זה באותה שנה תהיה תבואת הארץ לכל יושביה בשוה, וישתוו העשיר והעני יחדיו. ויונתן ביהושע ו' והש"ס ורש"י פירשו יובל אַיִל, אך אין בתנ"ך שום ראיה לזה, וקרן היובל אין ענינו אלא קרן שתוקעים בו לשמחת היובל, ואח"כ אמרו שופרות היובלים, ואח"כ אמרו ג"כ במשוך היובל, ועיין גיז'.

6 תרבה מקנתו: בלוקח מדבר, שהרי סוף הפסוק הוא מוכר לך, ותמיהה גדולה על רש"י שכתב תמכרנה ביוקר; ובפראג ימכרנה, וכן נכון.

7 ולא תונו איש את עמיתו: נ"ל הטעם כיון שהזהיר ללוקח הוסיף זה שלא יחשבו שהמוכר יוכל למכור ביוקר גדול שש"ם.

8 לשלש השנים: חצי הששית וכל השביעית וחצי השמינית ע' רש"י חלק מן השנה קרוי שנה.

9 עד השנה התשיעית: ע' רש"י.

10 גאלה תתנו לארץ: חוזר למיטה, והגאולה היא בכסף, ולא כשל יובל שאינה אלא חזרה בלא גאולה רש"י רשב"ם ורמבמ"ן וכן חנם נמכרתם לא בכסף תגאלו, כמו שהמכירה לא היתה כתקונה, כי היתה חנם, כן הגאולה לא תהיה כדרכה.

11 העדף: הכסף העודף, על שווי התבואות שאכל הקונה.

12 הגאולה היא נזק לקונה, והתורה התקינה הגאולה בשדה אחוזה, כדי שלא ישאר אדם בלא שדה שיתפרנס ממנו, אבל בבתי עיר חומה שאין בהם חיי נפש, כי מי שיש שדה יוכל לשבת בשדהו, ולבנות לו שם בית, לכך לא נתנה להם תורה גאולה אלא שנה אחת, ועי"כ הקונה אחר שעברה שנת מקנתו יוכל להוציא הוצאות ליפות ביתו, מה שלא היה עושה אם בכל שנה ושנה היה המוכר יכול לגאלו. אמנם בתי החצרים הרי הם הכרחיים כמו השדות, על כן יש להם גאולה תמיד, וע' מעמר.

13 אשר לא חומה: יפה כתב רש"י בקצת ספרים שהתקינו לקרוא לו להיותו קרוב במבטא למלת לא שבכתיב, אך לפי האמת היה ראוי לקרוא לָהּ חוזר לעיר.

14 גאולת עולם תהיה ללוים: מאחר שאין להם שדות וכרמים, הרי בתי ערי אחֻזתם הכרחיים להם, כמו בתי החצרים לשאר ישראל.

15 ואשר יגאל מן הלויים: אם אחד מהלוים לוי ב' יגאל מיד ישראל שקנה הבית מיד לוי א' אל יחשוב לוי ב' שתשאר בידו לעולם מאחר שאין שבט מפסיד, אלא ביובל יצא הבית מיד לוי ב' הגואל וישוב ליד לוי א' המוכר.

16 ממכר בית ועיר אחוזתו: הוי"ו לפירוש, ממכר בית, כלומר ממכר חלק מעיר אחוזתו. ונראה כי י"א שהביא ראב"ע נתכוונו לפירוש זה, והוא פירוש רמבמ"ן. ובתרגום רומי Vulgata כתוב ואשר לא יגאל, ולפי ה כך הוא המשך הפרשה: 29 בתי ערי חומה יש להם גאולה עד שנה אחת, 30 ואם לא נגאלו בתוך שנה אין להם עוד גאולה, ואף ביובל לא יצאו, 31 אבל בתי החצרים נחשבים כמו שדה, ויש להם גאולה אחר שנה, ואם לא נגאלו יוצאים ביובל, אבל 32 בתי הלוים הם אחוזתם, ויש להם גאולת עולם כמו בתי החצרים 33, ואם לא נגאלו יוצאים ביובל, וכן רשב"ם הרגיש שהכוונה כשלא יגאל, על כן פירש שירצה לגאול ואין לו במה לגאול.

17 ושדה מגרש עריהם: לפי הפשט אסורים הלוים למכור שדה מגרש שלהם, כי מעט היה.

18 גר ותושב: עיין אוהב גר, ושם פירשתי כתרגומו ידור ויתותב, יהיה גר ויהיה ושב ויחיה עמך, וזה פירוש קשה, ואולי הכוונה בין שיהיה גר שיש לו אשה ובנים, בין שהוא תושב שהוא בגפו יחיה עמך.

19 או לעקר: ל' עיקר ושרש ראב"ע, וענינו מי שהוא משרש משפחת גר כלומר אף אם הנכרי הזה נולד בא"י, אל תניחו עבד עברי בידו, כיון שהוא ממשפחת גרים, והוא עצמו נכרי בן נכרים, אלא שנולד בא"י ואיננו נקרא בשם גר יח"ף ז"ל. ולדעת אח"ם הוא יחיד שמשפחתו גרים תושבים, והוא נעקר מהם ונעשה גר צדק, ואעפ"י שהוא כיהודי לכל דבר, אל תניחו עבד עברי בידו.

20 עד שנת היובל: הנמכר לגוי אינו יוצא בשש, כי הניחה התורה למי שירצה למכור עצמו ליותר משש שנים שיוכל למכור עצמו לגר תושב; אבל בשנת היובל יוצא גם הוא, כי שנת היובל היתה שנת דרור בארץ לכל יושביה, ואין ראוי שיהיה גם אחד שלא ישוב בה לביתו, כי רצון התורה להשוות העם כלו כאיש אחד חברים, ולא יאומת השווי אם יהיה איש אחד נשאר בעבדותו.

21 כימי שכיר יהיה עמו: ע"ד כי מספר תבואות הוא מוכר לך, אינו נמכר לו לעבד עולם, אלא עד היובל במספר שנים, ואינו עם אדוניו אלא כאילו הוא כימי שכיר, כלו' כאילו נשכר לו לזמן ידוע.

22 כימי: כמו כבימי, ע' שמות י"א ד'.

23 כשכיר שנה וכו': דרך התורה לכפול עיקר הדבר בתחלת המאמר ובסופו, כדי שיהיה רשומו חזק בנפש, וכן למעלה ט"ו וט"ז במספר שני תבואות ימכר לך, לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך, וכן כאן אמר תחלה כימי שכיר יהיה עמו אם עוד רבות וגו' ואם מעט נשאר וגו' ואח"כ חזר ואמר אזהרה לבית דין כשכיר שנה בשנה יהיה עמו, והשלים האזהרה לב"ד באמרו לא ירדנו בפרך לעיניך, וכל זה במשך זמן עבודתו שהוא עד היובל ואח"כ הוסיף שאם הגיע יובל ולא נגאל, יצא ביובל, וגם זו אזהרה לב"ד.

24 כי לי בני ישראל עבדים: ברש"י כתוב כל המשעבדן מלמטה כאילו משעבדן מלמעלה, אבל בתורת כהנים כתוב מעלין עליו כאילו משתעבד למעלה, ופירש בעל קרבן אהרן כאילו משעבד בו ית'. וברש"י כ"י שבידי כתוב כאילו משעבד מלמעלה.

« שד"ל על ויקרא כ״ד:י״ז שד"ל על ויקרא כ״ו:א׳ »