שד"ל על ויקרא י׳

מהדורה: שד״ל במהדורה המקורית, פדובה 1871

מקור ויקרא י׳
1 וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃
2 וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
3 וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃
4 וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֞֠רְב֞֠וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
5 וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃
6 וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כׇּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהֹוָֽה׃
7 וּמִפֶּ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהֹוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ פ
8 וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
9 יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ אַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
10 וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃
11 וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כׇּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ פ
12 וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָ֠ר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃
13 וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ כִּ֣י חׇקְךָ֤ וְחׇק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהֹוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃
14 וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חׇקְךָ֤ וְחׇק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
15 שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחׇק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה׃
16 וְאֵ֣ת שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹ֠ף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃
17 מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
18 הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃
19 וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּ֠וֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃
20 וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃ פ
פירוש שד"ל על ויקרא י׳
1 ויקריבו לפני ה' אש זרח: לא היתה כוונתם להקטיר קטרת של שחר כדעת רשב"ם וכמו שהאמנתי גם אני זה עשרים שנה, עיין בכורי העתים תקפ"ח עמוד קמ"ה, שאם כן מה מקום לשתי מחתות ועיין במבאר עוד ראיות אחרות, אבל הקריבו קטרת שלא צוה ה', והיה חטאם מפני גאוה; כי לא הספיק להם להיות משרתים לאביהם, ככתוב וימציאו בני אהרן את הדם אליו, ובקשו להראות שגם הם כהני ה' כאהרן, והואיל משה לא צוה אותם לעשות שום עבודה פרטית, בחרו הם לעצמם עבודה יקרה, והקריבו לפני ה' אש זרה. ולא אמר קטרת זרה, כי באמת לא היתה הקטרת זרה עיין במבאר, אבל האש היתה זרה, ואם היתה ההקטרה ההיא ממצות משה, היה משה מודיעם שלא יקחו אש, כי מאת ה' תבוא האש, כמו שבאה לאכול העולה; אבל הם עשו מדעת עצמם, ובהיותם בלתי בטוחים שתצא אש ה' לאכול את קטרת אשר לא צוה, הוצרכו להביא אש זרה.
2 ותצא אש: אש אחרת, לא האש שאכלה העולה כדעת רשב"ם, שאם כדבריו ותצא האש היה לו לומר, ועיין רנה"ו בפסוק הקודם.
3 הוא אשר דבר ה': אין צורך לבקש היכן דבר, כי כמהו ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה', והכוונה: דע כי כך גזרה חכמתו ית', להתקדש להראות קדושתו וגדולתו בהענישו את בחיריו הקרובים אליו, וזה למען כל העם ישמעו וייראו, וידינו ק"ו בעצמם עיין רש"י; והנני מבטל מה שכתבתי על המקרא הזה בבכורי העתים תקפ"ח עמוד קנ"ה.
4 יין ושכר אל תשת: לא שנדב ואביהוא חטאו מפני שכרות, כי לא יאומן ששתו יין בבקר השכם ביום הנורא ההוא; אבל מפני שמתו על שהוסיפו דבר אשר לא צוה אותם ה', רצה ה' לזרז את אהרן ואת בניו שיהיו זהירים בעניני העבודה, שלא להחליף אפי' דבר קטון, והנה הוא כאילו אמר ידעתי כי מהיום והלאה לא תזידו עוד לעשות דבר מדעתכם, אך הנני מצוה אתכם שתזהרו גם מן השגגה, ולפיכך לא תשתו יין ושכר בבואכם אל אהל מועד, שמא תבואו לשנות שום דבר, ולא לבד תזהרו בזה במעשה העבודה, אלא גם כשתורו הוראה לאחרים בעניני קדש וחול טמא וטהור או בשאר חקי ה', תזהרו שלא לשתות פן תטעו בהוראה וחטאתם לה'.
5 פסוקים ט. י. יא.
6 בבאכם, ולהבדיל, ולהורות: השתיה אסורה לכהנים בכל הפעולות המיוחדות להם, והם שלשה מינים, האחד הוא מעשה העבודה במקדש, וזהו בבאכם אל אהל מועד, והשני ההוראה בעניני קדש וחול וטמא וטהור, בעניני העבודה ובית המקדש, כלומר לפסוק הדין כשיולד איזה ספק לכהנים עצמם, והשלישי הוא להורות את בני ישראל את כל החקים, להודיעם מה יעשו מה אסור ומה מותר, ואולי גם ההוראה בעניני הצרעת נכללת בפסוק השני, כי היא להבדיל בין הטמא ובין הטהור.
7 ואת שעיר החטאת: משמע שלא היה שם אלא שעיר אחד והוא הנזכר למעלה ט' ג', א"כ לא היה ראש חדש, ויום השמיני הוא שמיני בחדש, כי באחד לחדש הוקם המשכן וקודם יום השמיני ישבו שבעת ימים פתח אהל מועד, א"כ היה המשכן על עמדו; וגם לא היה שם שעיר הנשיא, א"כ הנשיאים התחילו להקריב קרבנותיהם אחר יום השמיני, וביום כלות משה להקים את המשכן לאו דווקא באותו היום, אלא לאחר המלואים, וכן כתוב שם חנוכת המזבח ביום המשח אותו, ואח"כ כתוב אחרי המשח אותו. ורז"ל אמרו עיין רש"י שהיו שם שלשה שעירים, אבל שנים מהם אכלו אותם מפני שהיו קדשי שעה, ורק שעיר ר"ח שרפו אותו מפני שהיה קדשי דורות; אך לפי הפשט נראה שהיה לו לפרש איזה שעיר דרש, ובאמרו סתם ואת שעיר החטאת משמע שלא היה שם אלא שעיר אחד. ומה שכתב רש"י בסוף פסוק שאחר זה שחטאת שמיני לא באה לכפרה, אין הדבר כן, שהרי למעלה ט' ז' כתוב ועשה את קרבן העם וכפר בעדם, וקרבן העם הוא שעיר עזים ועגל וכבש שם פסוק ג'.
8 מדוע לא אכלתם: אעפ"י שאתם אוננים היה לכם לאכול החטאת, כי כבר אמרתי לכם ראשכם אל תפרעו וגו', ומפתח אהל מועד לא תצאו, כלומר שאין לכם לחוש כלל למה שאירע לכם.
9 הן היום הקריבו: אני עם ארבעה בני הקרבנו את חטאתנו ואת עולותנו לכפר בעדנו, ואעפ"כ קרו אותי כאלה שמתו שני בני, א"כ הרי אין אנחנו רצוים לפני המקום, וא"כ אם אכילת החטאת היא כאשר אמרת לכפר על העדה, היתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום? ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בלבנו שעדיין הרי אנו רצויים לפניו והרי אנו כדאי לכפר על העם, הייטב בעיני ה'? הלא יותר תבער בנו חמתו על זדון לבנו זה. ולדעת הכורם וקרובין לזה דברי הרשב"ם הכוונה: אם כבשתי את צערי ולא בכיתי כדי להצדיק דין שמים ברבים הייטב בעיני ה' לאכול את בשר החטאת מתוך שמחה ונחת ולבי מלא יגון ועצב, ובשר קדשים ראוי לאכלו בשמחה ולא כלחם העצבים. ואמנם לפירוש זה יקשה מה ענין הן היום הקריבו וכו', ואח"מ משיב שהכוונה הן היום הוא היום הראשון שהקריבו, והיה ראוי שיהיה לנו יום שמחה גדולה, ובהפך קרו אותי כאלה, א"כ וכו', ועדיין קשה הכנוי את חטאתם ואת עולותם אשר על כן מחזיק אני בפירושי.