שד"ל על ויקרא כ״ב

מהדורה: שד״ל במהדורה המקורית, פדובה 1871

מקור ויקרא כ״ב
1 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
2 דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקׇּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
3 אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כׇּל־אִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכׇּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
4 אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכׇל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃
5 אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכׇל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃
6 נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃
7 וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃
8 נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטׇמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃
9 וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃
10 וְכׇל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃
11 וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃
12 וּבַ֨ת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃
13 וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכׇל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃
14 וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃
15 וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קׇדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהֹוָֽה׃
16 וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאׇכְלָ֖ם אֶת־קׇדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ פ
17 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
18 דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כׇּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קׇרְבָּנוֹ֙ לְכׇל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכׇל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהֹוָ֖ה לְעֹלָֽה׃
19 לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃
20 כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
21 וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהֹוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כׇּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃
22 עַוֶּ֩רֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהֹוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָֽה׃
23 וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃
24 וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהֹוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
25 וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכׇּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מׇשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ ס
26 וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
27 שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקׇרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָֽה׃
28 וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃
29 וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהֹוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃
30 בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃
31 וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃
32 וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
33 הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ פ
פירוש שד"ל על ויקרא כ״ב
1 ולא ישאו עליו: על הקדש שיאכל והוא נזכר למעלה פסוק ז' ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא.
2 ומתו בו: בחטא.
3 כי יחללוהו: הקדש.
4 אשת כהן אוכלת בתרומה ולא נזכרה בתורה, ולמדו אותה מן קנין כספו, ולדעתי הנקבה נכללת בזכר.
5 ולא יחללו הכהנים את קדשי בני ישראל: ינהגו בקדשים מנהג כבוד ומורא, ויודיעו לכל הנוגע בהם כי קדש הם, כדי שלא יכשל בהם זר לאכלם בשגגה, ואל ינהגו בהם דרך חול באופן שכל החפץ יאכל מהם, שאם יעשו כן ישיאו את בני ישראל עון אשמה, כלו' הרי הכהנים הם המחטאים את הזרים האוכלים קדש בשגגה.
6 והשיאו אותם עון אשמה: הכהנים ישיאו את בני ישראל עון אשמה אם יאכילום קדש.
7 לרצונכם: תקריבו לרצונכם, ע' רש"י.
8 עַוֶּרֶת: הוא הנקבה לא מן עִוֵר, אלא מן עַוִּיר הנוהג בלשון ארמי, והמלה בפלס צַדֶּקֶת מן צַדִּיק; ורש"י שפירש עורת שם דבר, הרגיש שאם כדבריו היה לו לומר אחר כך שבר, ונדחק לפרש: עורת שם דבר לא יהא בו, ושבור שם התאר לא יהיה.
9 ואשֶה לא תתנו מהם: אל תאמרו מאחר שאין זה עולָה אלא שלמים שרובו נאכל לבעלים מה לי אם יהיה בו מום? לכך הוסיף ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה', החלב והדם הנקטרים לכבוד ה' אי ראוי שיהיו מבהמה בעלת מום. יצחק פארדו.
10 ומיד בן נכר: נ"ל כאותו פי' שדחה רנה"ו, כי אחר שאמר ובארצכם לא תעשו משמע שמותר לקנות מן הגוים בהמות מסורסות, לאכילה או לעבודת הקרקע או לרכיבה וכיוצא, והיה אפשר להעלות על הדעת שיהיה מותר לעשות מהן גם קרבן, לכך אמר שזה אסור. ומה שמביא אותי להחזיק בפירוש זה הוא מפני שהכתוב מסיים לא ירצו לכם, משמע שישראל הוא המביא הקרבן, ורנה"ו בקש להולמו באמרו לפי שנחשב להם לרצון שבנו מקדש לה', ומאספי ארץ גוים יבאו להשתחוות בו למלך ה' ולהקריב לו קרבן; וזה הבל, כי מליצת לא ירצו לכם אינה אלא כמו ונרצה לו, ואינה חוזרת אלא לבעל הקרבן. ועם כל זה אין ספק שהדין דין אמת שאסור לנו להקריב מעוך וכתות אפי' בשביל בן נכר, שנ' ומעוך וכתות לא תקריבו לה'.
11 ושור או שה: לשון שֶה ושֵיתָא לא מצאנו בלשון ארמי ואף לא בלשון סורי, אלא בלה"ק ובלשון ערבי, והכוונה כמו שכתבתי על פסוק שור שה כשבים ושה עזים, דברים י"ד ד' על איש אחד מן הצאן, בין מן כשבים בין מן העזים, ובלשון ארמי אין שום מלה הנאמרת על איש אחד, יהיה מהכשבים או מהעזים, אשר על כן בפסוק הנ"ל הוכרח אנקלוס לשנות בתרגומו, ותרגם שה כשבים אמרין דרחלין, וזה עזים גדיין דעזין. ובפסוק שלפנינו לא תרגם רחילא כדי שלא יובן שאין העזים בכלל, לפיכך בחר במלת שיתא אע"פ שאינה ארמית, אבל היא נאותה בענין, מפני שהיא כוללת שני המינים. ואני בזמן שכתבתי ס' אוהב גר לא הבנתי דבר זה, כמו שלא הבינו בעל ספר יא"ר, והבאתי תמיהתו על אנקלוס, והמעמר תפש אותי ואמר כי אנקלוס לא תרגם רחילא כי הוא לשון נקבה בלבד, אבל בחר במלת שיתא הכוללת הזכר והנקבה, כדי להשוות תרגומו עם עיקר הדין-וזה שבוש גדול, כי מלת בְּנוֹ כוללת הבן והבת, אבל מלת אתו וכן מלות שור או שה, המכוון בהן האם לבדה, לא האב, ולפיכך שנה אנקלוס ותרגם תורתא לשון נקבה, ומי יאמר כי תורתא כולל הזכר והנקבה? ואלמלא שרצה אנקלוס לכלול שה כשבים ושה עזים כאשר היא דעתי עכשו אמת הוא שהיה לו לתרגם רחילא, שהוא שם הנקבה.
12 לא תשחטו ביום אחד: לא לרחמים על הבהמה ממש, אלא לחזק בלבנו מדת הרחמים ולהרחיקנו מן האכזריות.
13 לרצנכם תזבחו: ומתי יהיה לרצון? כשתאכיל ממנו לאחרים, באופן שלא יוָתר ממנו עד בקר.